תאונת עבודה של (פיקולו) מלצר זוטר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת עבודה עם מאוורר של (פיקולו) מלצר זוטר: 1. זו תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע שהיה עובד הנתבעת מס' 1. לאחר שמיעת הראיות ביום 25.6.97 הוריתי על סיכומים בכתב. לתובע נקצבו 10 ימים גם על שום בקשת ב"כ כי ניתן לסכם במהרה ובקצרה בתיק מסוג זה. הוריתי להביא את התיק בפני למתן פסק דין ביום .31.7.97 התברר שסיכומי התובע לא הוגשו כלל. התביעה נמחקה בהחלטה מיום 4.8.97. רק ביום 29.9.97 הוגשה בקשה לביטול פסק הדין בהסכמת ב"כ הנתבעים. הוגשו סיכומי התובע והוריתי להביא התיק בפני למתן פסק הדין ביום 6.12.97. 2. התובע יליד 6.11.75 הועסק במסעדה של הנתבעת בטבריה כמלצר "פיקולו". ימים אחדים לאחר תחילת העבודה, ביום 14.9.93 התבקש התובע להאכיל את הדגים שהיו מצויים באקווריום שנמצא בירכתי הבר, שבתוך המסעדה. כדי לבצע את הפעולה נאלץ התובע לטפס למעלה ותוך כדי כך נפגע התובע באפו ע"י מאוורר גדול שהסתובב ושהיה תלוי מן התיקרה. ארוע התאונה לא מוכחש, אך האחריות מוכחשת. אין מחלוקת כי התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ובגינה קיבל התובע פיצוי מן המל"ל כפי שיפורט להלן. 3. אשר למצבו הרפואי של התובע, הוגשה מטעמו חוות דעת של ד"ר פרדיס, מומחה א.א.ג. מיום 27.12.94, אשר קבע לו נכות של % 10 לצמיתות עקב הפגיעה באף, לפי סעיף 69(1) (ב) לתקנות המל"ל. ד"ר פרדיס קובע בחוות דעתו בין היתר: "מדובר בגבר בן 19, ללא עדות קודמת על נכות באפו... סבל משבר פתוח של עצמות האף וחתך עמוק באיזור שורש האף. מאז התאונה מתלונן על שינוי צורת האף וקושי בנשימה דרך האף. בבדיקה נמצאה דפורמציה של עצמות האף ומעבר אוויר מופחת דרך האף... אי לכך אני מעריך את נכותו הצמיתה אשר נגרמה לו עקב התאונה הנדונה בשיעור % 10 לפי סעיף מל"ל ב1/69". המוסד לביטוח לאומי, שהכיר בתאונה כתאונת עבודה קבע לתובע נכות צמיתה של % 10 רק עבור צלקת מכערת לפי סעיף 75(ב). מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה א.א.ג. ד"ר אביב, בפניו היתה גם חוות הדעת של ד"ר פרדיס הנ"ל. ד"ר אביב קבע אף הוא נכות רפואית של % 10 לפי סעיף 69(1) לתקנות המל"ל, אולם התיחס גם לשאלת ניתוח עתידי אפשרי לתיקון האף. ד"ר אביב קבע בחוות דעתו: "בבדיקתו נמצא חתך רוחבי בגשר האף וסטייה של מחיצת האף לימין. החתך באפו של התובע שניגרם כתוצאה מהחבלה גורם לפגם אסטתי ומבנה האף החיצוני מתאפיין בגודלו ורוחבו אך אין להבחין בעיוות או בסטיה של המבנה החיצוני כך שמבנה זה הוא המבנה הטבעי של האף. במבנה הפנימי של האף יש להבחין בסטיה של מחיצת האף לימין הגורמת להפחתה במעבר האוויר.. . נכותו כיום היא בשיעור % 10 לפי סעיף 69(1) (ב) של תקנות המל"ל. מדובר במצב רפואי הניתן לתיקון ע"י התערבות כירוגית שיגרתית פשוטה יחסית המבוצעת בהרדמה מקומית עם תוצאות טובות. החזרת הנשימה האפית למצב תקין מובטח. תיקון אסטתי של הצלקת המכרעת בגשר האף עשוי להבטיח מצב בו הצלקת תעלם כמעט לחלוטין ולא תהווה מימצא מכער ובולט. עלותו של ניתוח כזה בשוק הפרטי היא 000,6-000, 5 ש"ח". ב"כ בעלי הדין הודיעו לבית המשפט עוד בפתח הדיון, כי הנכות הנוגעת לצלקת מוסכמת ביניהם והועמדה על נכות אסטתית של % 8. יחד עם זאת בעלי הדין חלוקים בשאלת משמעות המונח "אסטתי". 4. כדי לסיים את הצגת הנתונים הרפואיים, ראויה לציון עובדה תמוהה מאוד והיא שבסיכומי טענות ב"כ התובע (עמ' 4) מובא ציטוט של שני קטעים מחוות דעת "המומחה מטעם התובע". שני הקטעים נוגעים לענין הניתוח ותוצאותיו. חיפשתי היטב בתיק וגם בזכרוני, ולא נמצא סימן וזכר למקור הציטוט. הדבר מפתיע - אם לנקוט בלשון זהירה. לא הוגשה לתיק בית המשפט כל חוות דעת מטעם התובע, פרט לחוות הדעת של ד"ר פרדיס מילו, מיום 27.12.94. בחוות דעת זו אין כל התיחסות לנושא הניתוח, וממילא לא מופיע בה הקטע המצוטט ע"י ב"כ התובע. בצדק טענה ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי הציטוט לא מובן ותמוה וכי אין מקום להתיחס "לציטוט" האמור, והריני מתעלם ממנו לחלוטין. איני יודע ואיני חייב לנחש למה התכוון ב"כ התובע, אך אם התימר להתיחס לחוות דעת כל שהיא מטעם רופא או מומחה פלוני, הרי שעשה כן שלא ברשות ושלא כהלכה. אין בפני כל חוות דעת אחרת פרט לחוות הדעת הנ"ל, וגם אילו הובאה בפני בקשה כיום להגיש חוות דעת נוספת לא הייתי נעתר לכך. בצדק מציין ב"כ הנתבעת כי הסכים להגשת חוות הדעת היחידה של ד"ר פרדיס מילו בלא שיחקר עליה והסכמה זו לא היה נותן אילו הוגשה חוות דעת אחרת. לפיכך לא אתיחס לציטוט האמור. 5. באשר לענין האחריות. שמעתי את עדות התובע וכן עדותו של מר שלמה לוי שניהל את המסעדה מטעם הבעלים. שניהם נחקרו בחקירה נגדית. הנתבעת טענה כי ניתנו לתובע הנחיות ברורות והדרכה לגבי אופן האכלת הדגים. לפי טענה זו היה על התובע להאכיל את הדגים מתוך הבר, במפלס נמוך יותר, ובעזרת טיפוס על כסא, ואילו התובע עלה על הבר כדי להגיע לפתח האקווריום בניגוד להוראות. לגירסה זו אין כל יסוד. עדות מר לוי אינה משכנעת ואיני יכול לקבוע ממצא כטענתו. פתח האקווריום נמצא בגובה שלא ניתן להגיע אליו אלא בעזרת הגבהה או טיפוס. מיקום האקווריום מאחורי הבר ובסמיכות למאוורר הגדול המשתלשל מן התיקרה, הוא בעייתי - הגישה אליו מסוכנת וכרוכה לא רק בטיפוס בסמוך לבר ובסמוך לכלים הרבים שמצויים בו, כולל כוסות ובקבוקים, אלא ובעיקר עקב קירבתו המסוכנת למאוורר. התובע היה עובד חדש במסעדה. הוא החל את עבודתו במסעדה כנער לפני גיוסו לצה"ל. מר לוי ניסה לשכנע כי הסביר לתובע כיצד להאכיל את הדגים אך כאמור לא שוכנעתי מדבריו. העד ביקש לשוות לעצמו ארשת של חשיבות תוך השענות, שלא במקומה על עברו הצבאי. גם אם היה העד קצין מצליח וקפדן בשירותו הצבאי - ומוכן אני להניח זאת לטובתו - הרי שאין בכך ערובה לקיום חובתו לגבי ניהול המסעדה ככל שהדבר נוגע להדרכת העובדים, ובכללם התובע. התובע היה נער תמים שביקש לעבוד לפני גיוסו לצבא. גם עדותו היתה כנה ומשכנעת לענין ארוע התאונה. תיאורו של התובע (בחקירה נגדית): "הוא אמר לי להאכיל את הדגים שבאקוריום. האקוריום נמצא על קיר מעל הבר, בתוך שקע שנמצא בתוך הקיר. הבר עצמו נמוך ולכן דרך הבר אי אפשר להגיע אליו... כדי לעלות אליו צריך לעלות על הדלפק של הבר... אני עליתי מהצד קיבלתי מכה מהמאוורר שנמצא מעל הקופה בצד... רק אמרו לי להאכיל את הדגים ולא נתנו לי פרט לזה שום הנחיות... ". לעומת זאת התקשה העד מר לוי להסביר ולפרש מהן ההוראות שנתן לעובד לביצוע העבודה. הוא אף הודה שאינו זוכר אם הסביר לתובע דבר, ואם הסביר מה ומתי עשה כן. תפקיד התובע להאכלת הדגים לא היה תפקידו המקצועי במסעדה. אף שהיה חדש והוגדר כ"פיקולו" היה תפקידו להביא אוכל למטבח, להניח על הבר עבור המלצריות, לנקות שולחנות וכיוצא באלה עבודות. האכלת הדגים היתה כתוספת לפעילות רגילה, וגם אם אקבל את טענת מר לוי, שהתובע הוא שביקש מיוזמתו לעסוק בכך, אין בעובדה זו כדי למעט מאחריות המעביד. מעביד חייב בשלומם ובטחונם של עובדיו, בהנהגת שיטת עבודה נאותה ובטוחה כדי להגן עליהם מפני סכנות וסיכונים, ולשם כך חייב הוא גם להדריכם ולהעמיד לרשותם הכלים הנאותים, ולהזהירם מפני סכנות בלתי צפויות. על כל אלה חייב הוא גם לפקח עליהם. הפיקוח חייב לכלול בין היתר, פיקוח על קיומם של אמצעי הזהירות והמיגון שהועמדו לרשות העובד. אין בכך כדי להפוך את החובה לחובה אבסולוטית, אך את קיום חובות אלה מותר וצריך לדרוש מן המעביד, ובכללם מן הנתבעת. מר לוי "מניח" כי התובע קיבל הדרכה. הנחה זו לא היתה אלא נסיון לכסות על מחדל ההדרכה. גם תוכן ההדרכה לא היה ברור, וקשה היה להבין ממנו, פרטים בענין זה. דבריו כללים וסתמיים למדי בפרט כשמדובר באדם שתפקידו להדריך את העובדים ולפקח עליהם. עדותו שלוותה במילים "אני מניח", לא היתה אלא דרך אלגנטית לומר שאינו יודע. בהאכלת הדגים עסקה גם בעלת המסעדה, גב' לייט פייס, אולם גם היא לא הדריכה את התובע לביצוע עבודה זו. הצילום שהוצג מתאר נאמנה את מיקום הבר, האקווריום, והמאוורר. אילו הותקן סולם או מתקן ייעודי אחר לשם טיפוס והגעה לפתח האקווריום, לא היה התובע נדרש לעלות על הבר כדי להגיע אליו, ובעזרת כלים נאותים ניתן היה לבצע את המלאכה תוך התרחקות מן הסיכון המאיים של המאוורר. כך למשל יכול וצריך היה המעביד להדגיש בפני העובד, כי לפני ביצוע העבודה, עליו לנתן את זרם חשמל למאוורר ולסוגרו. הדבר לא נעשה. התובע עצמו הודה שלא חשב על כך, הוא ביצע את שאמרו לו וסמך על ההוראות שקיבל. אין חולק על כך שהנתבעת התרשלה. נכון הוא שפעולת האכלת הדגים היא פעולה פשוטה ביסודה. התובע היה אותה שעה בגיל 18וניתן היה לצפות ממנו לבגרות של אדם העומד על סף גיוס לצה"ל. התובע אדם נבון ובוגר בית ספר תיכון במגמה ריאלית. מותר להניח שהתובע ראה בעצמו את המאוורר התלוי ופועל בסמיכות לאקווריום. מותר היה לצפות גם ממנו שיזהר מפעולת המאוורר שעה שהוא מתקרב אליו. ידיעתו של העובד בדבר סיכונים הטמונים במקום העבודה, ובאתר העבודה הספציפי שבו הוא מועסק, היא עובדה שגם מעביד סביר יכול לקחתה בחשבון. מותר גם למעביד להניח שהעובד פועל בסבירות כדרך פועל סביר ורגיל, ואין דרכם של אנשים להכניס עצמם לסכנות הגלויות לפניהם. עקרונות אלה אינם במחלוקת, חזר עליהם בית המשפט העליון בע"א 89/80 אריה טובול נ' אלטן בע"מ תוך חזרה על דברים שנאמרו עוד לפני שנים רבות בע"א 154/62 חשאי נגד אינגום פד"י ט"ז 1871 ביחס לחובת המעביד שאין הוא: "חב בחובת זהירות אלא במידה שהדבר דרוש באורח סביר כלפי פועל נבון וסביר, כדרך פועלים רגילים וממוצעים... ופועל רגיל וממוצע יודע להיזהר וחייב להיזהר אף ללא אזהרה מיוחדת מצד המעביד". נראה לי שבנסיבותיו ובעובדותיו של המקרה הנדון הוכחה כאמור אחריות המעביד. גם אם צריך היה העובד להזהר מן המאוורר, הרי שרשלנותו של המעביד היתה הגורם המכריע לתאונה. רשלנות העובד היתה לכל היותר בגדר אשם תורם. בשוקלי את פעולת התובע איני סבור שיש מקום להטיל עליו אשם מכריע לארוע התאונה, אף שהתנהגותו היתה רשלנית. אין להפריז בשיעור אשמו התורם ואני מעמידו על שיעור של % 20. במקרים שצוטטו ע"י ב"כ הנתבעים כמו ע"א 104/66 קונסטרקשן נגד גודהבר ואחרים, נקבע אשמו התורם של העובד בשיעורים שונים % 40 או אף % 60 כאשר ההנחה היא שהעובד פעל בניגוד להוראות שניתנו ע"י המעביד. ב"כ הנתבעת מביאה אסמכתא גם מפסק הדין בענין ת.א.בית שאן( 264/95 רסול נגד מלון נהר הירדן, שם נפגע העובד במלון ע"י מאוורר תיקרה, שעה שעסק בצביעת החדר, ובמהלך עבודתו הופעל לפתע המאוורר שפגע בו. בית משפט השלום הטיל על התובע אשם תורם של % 15. איני סבור שהדוגמא רלבנטית לעובדות המקרה הנדון, שכן העובד שם עלה לביצוע הצביעה כאשר המאוורר כובה, ואילו המעביד הוא שגרם להפעלתו תוך התעלמות מן הסיכון הכרוך בכך כלפי העובד. הצעת ב"כ הנתבעת ליחס לתובע אשם תורם של % 50היא בלתי מציאותית, ובאתי, כאמור, למסקנה שלעיל כי שיעור אשמו התורם של התובע צנוע יותר ואני מעמידו על %20. 6. לענין גובה הנזק. התובע מחשב את נזקיו על יסוד נכות תפקודית של %28. לדבריו העובדה שסבל מאסטמה ללא קשר עם התאונה, רק מחמירה מצבו וקשיי הנשימה שנגרמו עקב הנזק לאף בתאונה קשים מאשר ברגיל. נכותו התפקודית גבוהה לכן מ-%20, כך גירסתו. הנכות הפלסטית היא % 8 אך הצלקת בעלת משמעות תפקודית לדעתו ואינה אסטתית גרידא. את הפסדי ההשתכרות חישב ע"פ %18, נכותו הרפואית %8+% 10 ובעיגול % 20. הפסד השתכרות לעתיד הוא 084, 336 ש"ח בחישוב שהוגש בתוכנת מחשב המשערכת, בבסיס החשבון הוא הפסד השתכרות של 100, 1 ש"ח לחודש בגין 578 חודש עד הגיעו לגיל 70. מיד אומר שחישוב זה מופרך מעיקרו וחסר יסוד מציאותי. כך גם חישובים נוספים בגין כאב וסבל והוצאות באופן גלובלי. הנתבעת, מאידך, הגישה תחשיב שאף הוא אינו ריאלי. הנתבעת התייחסה גם לענין הניתוח העתידי אליו התייחס המומחה ד"ר אביב. לענין הניתוח: הנזק לאף מתבטא ב-% 10 נכות לפי סעיף 69(1) לתקנות הביטוח הלאומי קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה תשט"ז 1956. המומחה מטעם הנתבעת הביע דעתו על אפשרות תיקון כירורגי כפי שצוטט לעיל. התובע מצידו העיד כי אפשרות זו לא הועמדה כלל בפניו ע"י הרופאים אולם סיפר שהוא לא מוכן לעבור את הניתוח מחמת חשש ופחד מפני הניתוח ומפני ניתוח בכלל. אכן הנפגע לא חייב להסכים לניתוח. אין לאנוס חולה לעבור ניתוח בגופו בניגוד לרצונו. אם סירב החולה לעבור את הניתוח וסירובו נמצא בלתי סביר בנסיבות הענין, יושפעו הפיצויים שיפסקו לו מן הסירוב. במקרה כזה אין הצדקה להעניק לתובע פיצוי על מלא הסכום שהיה מגיע לו אלמלא האפשרות לניתוח וסירובו הבלתי סביר להינתח. הלכה זו גובשה בע"א 252/86 גולדפרג נגד כלל, שאין צורך לחזור ולפרטה. ברור כי אם יוכח שסירוב התובע לעבור ניתוח שהוא קל יחסית וחסר סיכון ממשי הינו מטעמים טקטיים ולצורכי הדיון המשפטי בלבד, כי אז רשאי בית המשפט להסיק המסקנה המתבקשת ולקבוע נכותו מתוך הנחה שיעבור ניתוח ועל פי תוצאות הניתוח. ב"כ הנתבעת סבורה שלכן יש השפעה גם על הפיצויים בגין כאב וסבל. אכן, יתכן ובמקרים מסוימים גם לענין זה תהא השפעה, אך בעיקרה היא נוגעת להערכת הפסד כושר השתכרותו לעתיד. בשורה של פסקי דין, שחלקם צוטטו ע"י ב"כ הנתבעת פסק בית המשפט הפחתת שיעור הנכות הרפואית עקב סירוב התובע לעבור ניתוח כאשר מדובר בסיכוי טוב להחלמה ותיקון הליקוי. נראה לי שגם במקרה זה ראוי להפחית את שיעור הנכות. מחוות דעת ד"ר אביב מתברר שמדובר בניתוח פשוט "יחסית" שתוצאותיו טובות. הסירוב של התובע לעבור את הניתוח נובע מפחדו מתוצאות הניתוח. באופן סובייקטיבי ניתן גם להבין טעמים אלה לאור הסבל והכאב שהיו מנת חלקו וכתוצאה מן הפגיעה והכאבים שסבל. החומר הראייתי המונח בפני בענין הניתוח אינו מאפשר קביעה חד משמעית שאם יעבור התובע את הניתוח, כי אז יסולק הליקוי כליל והתובע יחזור לקדמותו בלא כל מגבלה בנשימה. אין אדם יכול להבטיח את הצלחת הניתוח וטמונים בו סיכונים טבעיים כבכל ניתוח. יחד עם זאת יש מקום לראות את מצבו של התובע כמי שיעבור את הניתוח ואת נכותו שלאחר הניתוח - ובהתחשב בכל אלה יש מקום להפחית מחצית מן הנכות שנקבעה ולהעמידה על % 5. ברור שהתובע זכאי גם לתשלום עבור הוצאות הניתוח. באשר להפסדי השתכרות: שכרו של התובע היה בממוצע 850, 1 ש"ח לחודש שהם כיום קרוב ל-000, 3 ש"ח. ברור שהתובע לא תיכנן עתידו כמלצר. התובע אדם משכיל, בוגר בי"ס ונבחן בחמש יחידות לבגרות במקצועות ראליים. אין מקום להניח שהשתכרותו לעתיד תהיה במסלול הדומה למלצר במסעדה, מקצוע שאינו הולם את כישוריו. יחד עם זאת איני רואה מקום בנסיבות מקרה זה לבצע חישוב אריטמתי רגיל לקביעת הפיצוי. המקרה מתאים וראוי לפסיקת פיצויים בדרך גלובלית. לפיכך אני קובע את הפיצויים כלהלן: א. הפסדי שכר לעתיד סכום גלובלי, נכון להיום 000, 70 ש"ח ב. כאב וסבל נכון להיום 000, 30 ש"ח ג. הוצאות בעבר נכון להיום 000, 4 ש"ח ד. הוצאות הניתוח - סכום נכון להיום 000, 8 ש"ח סה"כ 000, 112 ש"ח מן הסכום הנ"ל יש להוריד בגין אשמו התורם של התובע כפי שפסקתי לעיל דהיינו עשרים אחוז (%20) לפיכך יעמוד הסכום לאחר הניכוי על 600, 89 ש"ח ומסכום זה יש לנכות את ערך התשלומים שקיבל התובע מן המוסד לביטוח לאומי בסך 153, 27 ש"ח, מכאן שהסכום שעל הנתבעים לשלם לתובע הוא 447, 62 ש"ח. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע הסכום של 447, 62 ש"ח וכן שכ"ט עורך דין בשיעור % 15 על הסכום הנ"ל ובתוספת מע"מ על שכר הטירחה. כן ישאו הנתבעים באגרות המשפט וישפו את התובע בגין תשלומי אגרות משפט בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום תשלום האגרות עד התשלום בפועל. כל הסכומים שפסקתי ישולמו תוך 21 יום שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק הדין עד התשלום המלא בפועל.מלצריםתאונת עבודה