קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה אזרחית על הריגה: .1זוהי תביעת עזבון המנוח שלמה צ'רנה ז"ל ותביעת אחותו של המנוח בתור יורשתו היחידה, בגין הריגתו של המנוח בידי הנתבעת. .2הנתבעת הורשעה בבית משפט זה ביום 14.8.91בגין הריגת המנוח ביום 6.12.90, בכך שדקרה אותו דקירה אחת בסכין - וגרמה למותו, בהיותה בת 5, 17שנה. .3בית משפט זה גזר את דין הנתבעת ל- 5שנות מאסר בפועל ושלוש שנים מע"ת, אך בית המשפט העליון הגדיל את עונשה ל- 9שנות מאסר בפועל, תוך השארת המע"ת על כנו. .4המנוח היה חייל במותו. .5ביום 9.2.94 הגיש עזבונו של המנוח ואחותו היורשת היחידה (לאחר שה רי המנוח הסתלקו מחלקם בעזבון לטובת אחות המנוח) - תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים, לפי סעיף 77לחוק בתי המשפט (נ"מ), תשמ"ד - .1984 .6הפיצוי הנתבע מהנתבעת הוא בשניים: א. אבדן חיים - קיצור חיים. ב. כאב, סבל ועגמת נפש. יודגש כי התביעה איננה תביעת תלויים. התביעה היא, איפוא, על פי סעיף 19לפקודת הנזיקין (נ"ח). .7סעיף 19(ד) לפקודת הנזיקין קובע: "הזכויות הנתונות לפי פקודה זו לעזבון של נפטר באות להוסיף על הזכויות הנתונות לתלויים בנפטר לפי פקודה זו או כל חיקוק אחר ולא לגרוע מהן". חוק התגמולים - .8על פי האמור בסעיף 2(ב) לחוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד), תשמ"ח - 1988- יחול חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י- 1950(להלן - חוק התגמולים) - לגבי בני משפחתו של חייל שמת כתוצאה מחבלה שנחבל בנסיבות כאמור בסעיף 2(א)(1)עד (2א). .9סעיף 21(א) לחוק התגמולים קובע כי אם "מגיעים לפי חוק זה בשל מותו של נספה תשלומים לפי חוק זה לבן משפחתו או בעד בן משפחתו של הנספה, ואותו בן-משפחה זכאי בשל מות הנספה הזה לפיצויים על פי חוק אחר, יחולו הוראות אלה.. .." והמשך הסעיף קובע את ההוראות במקרה כאמור. על סמך סעיף זה טוענת הנתבעת כי דין התביעה להידחות, שכן הורי המנוח מקבלים תגמולים בגין מות המנוח לפי חוק התגמולים, והעובדה שויתרו על זכויותיהם כיורשי המנוח לטובת אחותו - אינה יכולה לתת לאחות יותר זכויות משהיו להורים. .10חוק התגמולים נותן סיוע לתלויים, וכאמור - התביעה שלפנינו אינה תביעת תלויים. חוק התגמולים אינו מפצה את העזבון או היורשים בגין כאב וסבל או קיצור החיים של המנוח, ועל כן אין מדובר בכפל גבייה, ואין המדינה זכאית לתבוע מן העזבון את הפיצוי בגין כאב וסבל או קיצור חיים של המנוח, אם אלה נתקבלו מן המזיק. במקרה שלפנינו לא חל, איפוא, סעיף 21לחוק התגמולים. קיצור תוחלת חיים - .11בספרו של טדסקי - "דיני הנזיקין", סעיף 369, נזכר הדין באנגליה בסוגיה זו, ומצוטטים דברי השופט רייט במשפט ford .v rose(1937): "לכל אדם הזכות שחייו לא יקוצרו על ידי מעשה נזיקין של הזולת". "משמופרת זכות זו - על המזיק לשלם פיצוי על קיצור תוחלת חייו של הניזוק... מאז פוסקים שם כי זכות זו קיימת לא רק בידי הניזוק עצמו, אלא גם בידי עזבונו אם נפטר הניזוק עקב מעשה הנזיקין שביצע בו המזיק". .12בפסק הדין הידוע בפרשת (1941) benham v. Gamblingפסק בית הלורדים כי יש לפסוק "סכומים צנועים מאד" בראש נזק זה. .13בתי המשפט בישראל קיבלו עקרון זה, והם פוסקים פצוי בגין קיצור חיים, ונהגו לפסוק סכומים צנועים מאד. ע"א 316/54, "דן" נ. בן שלום, פד"י ח'(2), 1585,1588; ע"א 407/61, 439, 469עירית נתניה נ. וייס, פד"י ט"ז (2) 853, 865(ד') שם נפסקו 4000ל"י לבן 49ש'; ע"א 146/64 ברשטלינגר נ. רובינשטיין, פד"י י"ח(3), 215- שם נפסקו 6000ל"י לילד בן 8שנים. בע"א 15/66 שנער נ. חסן, פד"י כ'(2) 455- נפסקו ע"י בית המשפט המחוזי לילדה שנפטרה בהיותה בת 11ש' - 4000ל"י. בית המשפט התייחס להלכת בנהם נ. גמבלינג באנגליה בנושא זה, ולעובדה כי בתי המשפט בארץ הלכו בעקבותיה, אולם קבע: "כשלעצמי, רואה אני את הדבר באור אחר. ראשית, אינני מתאר לי כיצד אפשר לקחת דבר כה בלתי-ידוע ובלתי-יציב כמו אושר האדם כקנה מידה לפסיקת פיצויים... למעשה נדרש בית המשפט לעשות את הבלתי-אפשרי. האיש עצמו אולי מסוגל לחוש את ערך האושר שאבד לו. אבל כיצד ידע זר להעריך את גודל אבידתו של אדם אחר על בסיס של אבדן אושר, מה גם כשהמדובר הוא לא במה שהיה בעבר אלא במה שעשוי להתרחש בעתיד?... לפיכך, נראה לי כי קנה המידה האפשרי היחידי הוא אורך החיים שאבד; וגם בזה יש, כמובן, מידה לא קטנה של ניחוש והשערה. אבל לפחות כאן אפשר להתבסס על ממוצעים סטטיסטיים ועל נתונים רפואיים אוביקטיביים. שנית, כאשנו באים לאמוד את הפיצוי עבור אבדן חיים או קיצור תוחלת חיים לפי קנה המידה של אורך החיים בלבד, אין לשכוח כי אצלנו מאז ומתמיד החיים אין ערוך להם, חשיבות החיים וקדושת החיים הם מעל לכל... אין צריך לומר כי שום כסף לא ישווה לאבדן חיים ולא יפצה על שלילת טוב החיים. אבל אם נגזר איכשהו לפצות על כך בכסף, חייב הסכום להיות פיצוי ממשי על אבדן דבר שהוא יקר מכל יקר... (עמ' 460ג-ו). בהתחשב עם כל זה, לא נראה לי הסכום של 4000ל"י כדמי-נזק מוגזמים עבור מות ילדה בגיל 11". (עמ' 461א'). בע"א 384/74 עזבון אזולאי נ. וולקן (פד"י ל' (1) 374, קבע בית המשפט העליון בעמ' 376א': "עלינו על דרך חדשה בקביעת הפיצוי בראש הנזיקין של קיצור תוחלת החיים. הדגשנו את חשיבות החיים וקדושתם, ואמרנו שקנה-המידה לקביעת הפיצוי צריך להיות אורך החיים שאבדו. ואשר לערך הכספי של הפיצוי אמרנו שהוא צריך להיות "פיצוי ממשי על אבדן דבר שהוא יקר מכל". מאז החלו בתי-המשפט המחוזיים לפסוק סכומים גבוהים מאלה שהיו מקובלים עליהם עד אז לפי הדוגמה האנגלית, אבל עדיין נשארו צנועים למדי. עד כה לא עברו את התקרה של 000, 15ל"י". בית המשפט הזכיר את דברי כב' השופט י. כהן בע"א 596/71 אררט נ. סאלח (סביר כרך ז', עמ' 95): "נראה לי שהגיע הזמן שגם אנחנו נקבע "מחיר" יותר ממשי עבור חיי אדם ונראה עצמנו חופשיים בענין זה מכבלי הפסיקה האנגלית... לא אנסה לקבוע כאן מהו הסכום המתאים כפיצוי במקרה שלפנינו, כי העזבון תבע בגין קיצור תוחלת חיים 000, 10ל"י בלבד וסכום זה בוודאי שאינו מוגזם". בע"א 384/74 האמור נספה אדם בגיל 23כשההנחה היתה שיש לו תוחלת חיים של עוד 50שנה, ובית המשפט קבע לאור גילו ולאור ירידת ערך הכסף: "לאור מציאות זו ובהתחשב במגמה לקבוע פיצוי ממשי בראש נזיקין זה, נראה לנו שהסכום של 000, 25ל"י שנתבע כאן אינו מוגזם ויש לאשרו". ( 376ה'). .14ב"כ הצדדים לא המציאו לי תקדים מן התקופה האחרונה לענין פיצוי בגין אבדן תוחלת החיים, ואין לי אלא להתייחס לע"א 4118/91 עזבון ארגמן נ. חפצדי שהיה ערעור על פסק דין שלי. באותו פסק דין שניתן ע"י בית המשפט העליון ביום 24.4.94קבע בית המשפט כי נער שגרם למות חברו ע"י מכת אגרוף קלה באזור הבטן והחזה, בהיות שניהם בכתה ח' (בני 14- 13ש') - ישלם פיצוי בסכום של 000, 50ש"ח (בערכם ביום מתן פסק הדין של בית המשפט העליון). כאב וסבל - .15כאב וסבל הוא ראש הנזק הכולל בחובו פיצויים על היסורים הגופניים והנפשיים ועל אי הנוחות שנגרמו בעבר וייגרמו בעתיד לניזוק בעקבות מעשה הנזיקין. ניזוק מקבל פיצוי על כאב וסבל אם אמנם בפועל כאב וסבל או שיש חשש כי יכאוב או יסבול בעתיד. .16בעבר נפסק כי אם הניזוק נפטר עם ביצוע העוולה בו, אין הוא זכאי לפיצויים בשל כאב וסבל (ע"א 287/56 שבילי נ. עמרן, פד"י י"ב 95, 97). כמו כן נפסק כי אם איבד הניזוק את הכרתו, אין הוא זכאי לפיצוי על הכאב והסבל בתקופה זו. (ע"א 372/65 דהאן נ. פרנסיס, פד"י י"ט(4) 92). פסיקה זו תאמה את הפסיקה האנגלית שקבעה כי באין כאב וסבל - לא ייתכן פיצוי על כאב וסבל. (ראה טדסקי - דיני הנזיקין, סעיף 370). .17בתקדים שנער שינה בית המשפט העליון גם את ההלכה הנוגעת לכאב וסבל של נפטר, וכך הוא אומר מפי כב' השופט ברנזון: "כשהתאונה מביאה למוות מהיר או מיידי, מקופל הסבל העיקרי באותו רגע איום שבו רואה הנפגע את מר המוות סר אליו או שהוא חש את קצו ההולך וקרב. במקרה האחר, כאשר הנפגע נשאר בחיים אך תוחלת חייו קוצרה, סבלו קשה שבעתיים... קשים עינויי הנפש מיסורי הגוף ובקביעת סכום הפיצויים בראש נזיקין זה יש להתחשב גם בזה... בכל מקרה יש, איפוא, לפצות הן על אבדן החיים או על קיצור תוחלת החיים והן על הסבל הקשור בכך, אלא שמידת הסבל שונה כמובן ממקרה למקרה ויש הבדל חד בין מקרה של מוות מהיר או מיידי ונכות המתמשכת והולכת בצל הקודר של קיצור החיים". (עמ' 460ז- 461רישא). כאמור, באותו מקרה ניתן פיצוי כולל בסך 4000ל"י הן בגין קיצור חיים והן בגין כאב וסבל של ילדה שנפטרה בת 11ש'. .18באשר לאדם שהפגיעה הקטלנית הרגה אותו על אתר, התייחס כב' מ"מ הנשיא זילברג הן לשאלת הכאב והסבל והן לשאלת קיצור תוחלת החיים גם יחד, לאמור: "על כרחך אתה אומר, כי ראש נזיקין זה, לא במידות ומשקלות של הגיון ייבחן. מקורו לא בתבונה אלא במוסר וברגש: הכורח להגיב על מעשהו המסוכן של הפוגע - הרשלן, והרצון שלא לתת לו להתחמק מאחריות. לא ייתכן כי מי שפוצע וחובל וממית, ייצא נקי ופטור ושמח, רק מפני שמכתו היתה כה "מוצלחת", עד שלא זו בלבד שהיא קיפחה את חיי הזולת, אלא אף "אכלה" את התובע שבהם; או מפני שהחיים הם ערך כל כך יקר ונשגב, עד שאין למצוא לו תמורה שקולה, אדיקווטית, במקרה השמדת החיים... על-כל פנים לא מפי המזיק מוכנים אנו לשמוע מענה שכזה. אפשר איפוא לבסס, מבחינה מוסרית-רגשית זו, את ההכרה באבדן תוחלת החיים כראש-נזיקין המשתלם ליורשי הנפגע שמת". (עמ' 463ד'-ה'). ומה הוא ה"מוסר-השכל" העולה מכל האמור?... יש לחייב את המזיק בתשלום סכום מהותי, סובסטנטיבי, בעד נטילת החיים, לא רב מדי, גזירה שמא יאמרו: ממירים אנו "בערכך" נפשות בממון; ולא קל מדי, שלא להפגין זלזול בחיי בני אדם". (עמ' 464ד') (ההדגשות במקור). .19יצוין כי בתקדים ארגמן לא עשה בית המשפט אבחנה בין קיצור תוחלת החיים ובין הכאב והסבל, אלא פסק סכום גלובלי אחד לשניהם. .20מאז חקיקת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975- משולמים הפיצויים בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת החיים בעקבות תאונות דרכים - על פי אותו חוק, אשר בסעיף 4(א)(3) קבע כי הפיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון לא יעלו על סכום מקסימלי שנקבע מפעם לפעם. תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו- 1976קבעו בתקנה 4: "נגרם מותו של הניזוק כתוצאה מן התאונה, יהיה סכום הפיצויים לעזבונו עשרים וחמישה אחוזים מן הסכום המקסימלי". אין מחלוקת כי ההוראות של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והתקנות על פיו - אינן חלות במקרה שאיננו תאונת דרכים, אך בתי המשפט משתמשים בהוראות אלו כבסיס בפסיקותיהם, ואינם נוהגים לפסוק פחות מסכום זה. .21סעיף 77לחוק העונשין, תשל"ז- 1977מסמיך את בית המשפט שהרשיע אדם - לפסוק גם בתביעה אזרחית של הקרבן נגד הנאשם. ב"כ התובעים טוען כי סכום הפיצוי לפי סעיף זה עומד היום על 000, 61ש"ח. .22התובעים תובעים מהנתבעת בגין ראש הנזק של אבדן תוחלת חיים וכאב וסבל סכום של מליון ש"ח. התובעים לא הציגו לפני אף תקדים בו נתן בית משפט כלשהו (בישראל או בחו"ל) - פיצוי כה גבוה בראש נזק זה. .23בהתחשב בנוהג הקיים במקרים כגון דא נראה לי כי הפיצוי ההוגן, בהתחשב בכל התקדימים הנ"ל, בגין קיצור תוחלת חייו של המנוח שהיה כבן 20במותו, ובגין הכאב והסבל (הקצרים יחסית) - הינו שילוש הסכום המשולם בגין נזק שאינו נזק ממון לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והתקנות לפיו בערכו היום. רשלנות תורמת - .24הנתבעת טוענת כי המנוח חשף עצמו מרצונו למצב שנוצר וכי יש לו אשם תורם במותו. .25המנוח והנתבעת היו חברים קרובים אך יחסיהם הצטיינו בסערות רגשיות, ובעליות וירידות ביחסים ביניהם, ומדי פעם נפרדו זה מזה וחזרו זה לזה לסירוגין. קודם ליום המקרה נפרדו השניים, והמנוח בא לבית הנתבעת לקחת את חפציו. הנתבעת מסרה למנוח את חפציו פרט למעיל אחד שלו, ואמרה כי תחזיר לו את המעיל לאחר שיחזיר לה קלטת שלה שמסר לחבריו. המנוח עזב את המקום וחזר לאחר מכן שנית. הנתבעת שיערה שהמנוח יחזור, והמתינה לו כשסכין בידה. הנתבעת פתחה למנוח את דלת דירתה, ולטענתה צעקה לו שייצא מהבית. משלא שעה לה - הרימה את ידה עם הסכין. לדברי הנתבעת, צעד המנוח צעד לאחור וסטר על לחייה, וכשראה את הסכין בידה אמר: "נראה אותך עושה דבר כזה". לדבריה, הוא הדף אותה קצת לאחור והיא דחפה אותו בידה החופשית, ואז הניפה את הסכין ודקרה אותו דקירה אחת בחזהו. מדקירה זו נפטר המנוח. הנתבעת הסבירה כי לא התכוונה להרוג את המנוח אלא רק "להראות לו פרינציפ". .26המנוח ידע כי התנהגותה של התובעת מוזרה שכן היא ניסתה להתאבד בעבר ואף אושפזה בבית חולים לחולי נפש, והמנוח בא לבקרה. אין מחלוקת כי הנתבעת אינה, ולא היתה, חולת נפש, אך היא סובלת מהפרעת אישיות, ומוגדרת כאישיות חסרת יציבות, בעלת התנהגות אימפולסיבית, עם נטייה להרס עצמי. המנוח לא יכול היה לדעת את ההגדרות הרפואיות של מצבה הנפשי של הנתבעת, אולם ללא ספק נתקל בתגובותיה עקב אישיותה, ויכול היה, וצריך היה - להביא בחשבון תגובות בלתי שקולות מצידה. אכן, עד יום האירוע נתקל המנוח, ככל הנראה, בתגובות מזוכיסטיות שלה ולא בתגובות סדיסטיות נגדו, אולם עצם התנהגותה האימפולסיבית היתה חייבת להדליק במוחו אור אדום לכך שלא ניתן לצפות מראש מה היא עלולה לעשות. .27תגובתו הטבעית של האדם הסביר במקרה שמישהו מניף סכין למולו היא - או לברוח מהמקום, או לדבר על לב מחזיק הסכין - להניחה ולא לעשות בה שימוש, או לנסות ולהוציא את הסכין מידי המחזיק בה. אדם בר-דעת לא יגיד במקרה כזה למחזיק בסכין המונפת: "נראה אותך עושה דבר כזה", שכן יש בכך משום קריאת תיגר, או סוג של פרובוקציה, המותיר למחזיק בסכין פחות מרווח לנטוש את הסכין מאשר באחת מן האפשרויות האחרות שצוינו לעיל. החשש שמחזיק הסכין ייענה לקריאת התיגר מתחזק פי כמה כשאומרים מלים כאלה לאדם בעל אישיות אימפולסיבית, בלתי יציבה, כפי שהכיר המנוח את הנתבעת. .28בנסיבות אלו ניתן לומר כי למנוח היתה רשלנות תורמת לאשר ארע, אם כי, כמובן, אף אחד מהם לא סבר ולא רצה כי הארוע יסתיים במות המנוח. .29בנסיבות שצוינו נראה לי כי יש לראות בהתנהגות המנוח משום רשלנות תורמת בשיעור של %.20 .30לאור כל האמור אני מורה לנתבעת לפצות את התובעים, באמצעות תובעת 2, בגין קיצור תוחלת חייו של המנוח ובגין כאב וסבל של המנוח, סכום השווה ל-% 80משילוש הסכום המשתלם היום לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים במקרה של מות הנפגע. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. .31הנתבעת תשלם לתובעים את אגרת בית המשפט כאשר זו נושאת ריבית והצמדה כדין מיום התשלום ועד יום ההחזר בפועל. .32הנתבעת תשלם לתובעים שכ"ט עורך דין בסך -.000, 10ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא ריבית והצמדה כדין מהיום ועד יום התשלום בפועל. משפט פליליהריגהתביעה אזרחית