קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה אישית נגד אורגנים של חברה בפירוק: מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין המנהל המיוחד של חברת אורן אריזות בע"מ לבין חברת גולדן אקוויטי אחזקות בע"מ (להלן: "גולדן"), הנסבה אודות הסכם פשרה שחתמה גולדן עם מספר מקורבים ובעלי שליטה לשעבר, שנחשדו על-ידה הן בתרמית (שכנועה של גולדן לעסקה עם החברה שקרסה באמצעות מצגים ומסמכים פיקטיביים), והן בריקון נכסי החברה הקורסת והעברתם לשתי חברות אחרות: טאי ואגם. אין חולק, כי טענות אלו של גולדן היו, בשעתן, אף חלק משמעותי מן ההנמקה לעצם בקשת הפירוק אשר הוגשה כנגד חברת אורן. המחלוקת בין הצדדים נסבה, בעיקרה, אודות העובדה כי במקביל להליכי הפירוק, המשיכה גולדן בהליכים אישיים כנגד אותם מקורבים, ובסופו של יום חתמה עימם על הסכם פשרה, במסגרתו ישלמו סך של 230,000 ש"ח לסילוק התובענה כנגדם. למותר לציין, כי סכום זה הועבר ישירות לגולדן, ולא לקופת הפירוק. עובדות אלו, כאמור, אינן שנויות במחלוקת. אלא, שבין הצדדים נטושה מחלוקת משפטית עקרונית בכל הנוגע לכשרות צעדיה אלו של גולדן. בעוד המנהל המיוחד טוען כי גולדן פעלה באורח פסול ואסור, פגעה בעקרון השיוויון בין הנושים ונטלה כספים השייכים לקופת הפירוק, טוענת גולדן כי עסקינן בתביעות אישיות בעילות המיועדות אישית כנגד פרטים סולבנטיים, ולכן אין קשר ישיר בינן לבין החברה בפירוק. למחלוקת מרכזית זו, התווספו מחלוקות נוספות, אשר כבר בשלב זה אעיר כי לא כולן דורשות הכרעה במסגרת הבקשה הנוכחית. בעיקר עסקינן בטענה לה שותפים הן המנהל המיוחד והן צדדי ג' - בעלי השליטה אשר חתמו על ההסכם מול גולדן, כי האחרונים הוטעו הלכה למעשה, ולו ידעו כי לחברה בפירוק טענות דומות או זהות כנגדם, לא היו חותמים מראש על הסכם הפשרה; גולדן מכחישה בתוקף את טענת ההטעיה, ותוהה הכיצד (כך לשיטתה) מנסה המנהל המיוחד לסייע לאותם צדדי ג' חשודים. הסוגיה אותה יש לברר, הינה, בשלב זה, אך ורק השאלה המשפטית, בדבר כשרותו או פסלותו של המהלך שביצעה גולדן, קרי - מסלול התביעה המקביל כנגד אותם צדדי ג' שהינם מקורבי החברה בפירוק, והאם רשאית היתה לפעול כך, באורח שלכאורה מתעלם מהעקרון המכפיף את כל התביעות הנוגעות לחברה בפירוק. כולל תביעות אישיות שעשויות להתעורר כנגד בעלי השליטה, בין היתר לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, להליכי חדלות הפרעון. זאת, להבדיל מתביעות אישיות של נושים המוגשות בערכאות נפרדות ושונות. כפי שהוער קודם לכן, ספק גדול בעיני בדבר הרלוונטיות של בירור טענת ההטעיה החוזית (טענה, אשר כוללת בתוכה אף רכיב עובדתי נכבד). זאת, באשר אם תוכרע שאלת "המסלול החלופי" לטובת המנהל המיוחד, הרי שמעשיה של גולדן פסולים מניה וביה (אף אם מכוחן של עילות אחרות), ולא ישאר אלא להכריע בדבר הנפקות המעשית של אותה פסלות לכאורית; מנגד, אם יפסק כי גולדן זכאית היתה לפעול במסלול "פרטי" כנגד בעלי השליטה, הרי שהמשמעות היא כי עילת הטעיה, אם וככל שיש לה מקום, יכול ותועלה אך ורק בידי מקורבי חברת אורן החתומים על הסכם הפשרה - ומאחר ובשני צדדים סולבנטיים עסקינן, הרי אין זה בטוח המקום לבירור טענות אלו לא יהיה בית המשפט של פירוק דווקא; מכח קל וחומר, אין כל צורך או מקום שאכריע בשאלה, עד כמה היו ראיותיה של גולדן בתביעה האזרחית מוצקות או קלושות, עניין שדומה כי הן גולדן והן הנתבעים עסקו בו בכתבי טענותיהם. אין כל צורך להכביר מילים, כי עניין זה יוכרע אך ורק בתביעה אישית כנגד אותם מקורבים (ואין נפקא מינה לצורך זה, אם תביעה של המנהל המיוחד לפי סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות, או תביעה אזרחית מטעמה של גולדן). וודאי שאין כל מקום ליתן "per-ruling" בעניין זה, מה גם שהדבר אינו נדרש לצורך הכרעה בסוגיה המשפטית הפשוטה יחסית המונחת בפני כעת. השאלה העומדת להכרעה, אם כן, נוגעת לטיב התביעה שהגישה חברת גולדן כנגד אותם מקורבים לחברה. האם יכולה היא להחשב לתביעה עצמאית, שיש לה קיום עצמאי מחוץ להליכי חדלות הפרעון, או שמא, אין עסקינן אלא ב"לבוש משפטי אחר" הקשור בקשר הדוק לענייני החברה בפירוק. במצב כזה, תחול עליה ההלכה הרגילה, לפיה הליכים הקשורים למצבת נכסי החברה בפירוק, וכן לאחריות אישית של בעלי השליטה בה ומקורביהם, נדונים בפני בית משפט זה, במסגרת וכחלק מהליכי חדלות הפרעון. לשם כך, ראוי ראשית כל, ובעיקר, להדרש לטענותיה של חברת גולדן עצמה. גולדן מגוללת בתגובתה לבקשה, תחילה את גרסתה העובדתית למאורעות, אשר אחזור ואדגיש, כי אין אני מכריעה בעניינה, בכל הנוגע לעצם טענת התרמית וריקון הנכסים. עיקרה מסכת קשה של האשמות, לפיה פותתה היא עצמה להעניק מימון לחברת אורן, כנגד תמורה בדמות המחאת זכויות שנתנה לה חברת אורן, ובכך נפלה קורבן לשיטתה "לשורה של מעשי מרמה" - בין היתר, החשבוניות שהומחו לה היו לכאורה פיקטיביות, ואף האשראי שניתן לחברת אורן על-ידי בנק לאומי ניתן בשל שימוש באמצעים לא כשרים. זאת ועוד; חוליה עקרונית במסכת העובדות נשוא התביעה, הינה כי בפועל נכסי חברת אורן רוקנו והוברחו אל חברות אגם וטאי. זאת, כאשר גולדן לשיטתה גילתה כי חברת אורן "נעלמה" ובאותו מקום ובנכסים עצמם פועלת חברת טאי. אין חולק, ואף גולדן מדגישה זאת בכתב טענותיה, כי גילוי אחרון זה היה הסיבה וההנמקה המרכזית להגשת בקשת הפירוק כנגד חברת אורן. לא זאת, אלא אף זאת; גולדן מוסיפה ומדגישה, כי התביעה המקבילה כנגד מקורבי החברות, ובראשם מר שמעון בטיטו, קשורה בטבורה לא רק במסכת המעשים הנטענת הקשורה ל"שכנועה" להעניק לחברה מימון, אלא גם להברחת הנכסים מאורן לאגם וטאי (סעיף 21 לתשובת גולדן). נקל לראות, כי דווקא טענות אלו, שבאות מעם חברת גולדן, נראות לכאורה ככאלו שאינן מטיבות עם עניינה היא. זאת מדוע? הברחת נכסים מחברה א' העומדת בפני קריסה לחברה ב' המצויה בבעלותם של אותם בעלי שליטה, הינה בראש ובראשונה עוולה כנגד חברה א', ומשהפכה זו לחדלת פרעון - כנגד ציבור נושיה בכללותו. אי לכך, לא בכדי מהוות טענות כאלו חלק מן העילות השכיחות ביותר לבקשות שמגישים בעלי תפקיד בחדלות פרעון כנגד בעלי שליטה לשעבר במסגרת סעיפים 373 ו-374 לפקודת החברות. יוצא, כי הנזק שנגרם לגולדן מאותה הברחת נכסים (ככל שנעשתה), אינו נזק ישיר, אלא עובר באורח הכרחי וחד-משמעי דרך המדיום של החברה חדלת הפרעון. קרי, נזקה של הברחת הנכסים הינה העובדה כי מעשה זה רוקן את חברת אורן מנכסים, ואי לכך הפך אותה לבלתי מסוגלת להשיב לגולדן סכומים אותם היא חבה כלפיה (בין אם בשל זכות ביטול והשבה חוזית העומדת לגולדן, בין אם בשל זכותה לאכוף גביית תשלומים המגיעים לה, או מכח כל עילה משפטית מוכרת אחרת. יוצא, כי ספק גדול בעיני הכיצד, נוכח דברים אלו, יכולה היתה גולדן לעקוף את המנהל המיוחד, ולנהל תביעה אישית במסלול מקביל. זאת, גם ובעיקר נוכח העובדה כי נכסים של חברת אורן שהוברחו לכאורה לחברת אגם או טאי אינם אלא נכסי החברה בפירוק, אשר יש לחלקם באורח שיוויוני בין כל נושי החברה, לפי סולם דיני הקדימה, ובוודאי שאין כל מקום לשלמם ישירות לנושה אחד, יהא נזקו חמור כאשר יהא. יתר על כן; אף לאחר שעיינתי עיין-היטב בתגובתה של גולדן, לא מצאתי בה דבר המוכיח, ולו לכאורה, קיומו של קשר אישי בינם לבין גולדן, החורג מהיותם אורגנים של החברה (כעת החברה בפירוק). דבר זה משליך, כמעט בהכרח, על היכולת (או ליתר דיוק, העדר היכולת) לקיים מסלול "עוקף חברה בפירוק", אשר הוכחת קשר כזה הינה הכרחית לקיומו. כך למשל, מקום בו בין הנושה קורבן העוולה למנהל המעוול היה קיים קשר אישי מוקדם, אשר נוצל ככזה בידי המנהל המעוול בכדי לשכנע את "קורבנו" לחתום על עסקה הנגועה בתרמית, או מול חברה ריקה מנכסים. לא כזה הוא המקרה דנן. אותם נתבעים המקורבים לחברת אורן, נראה כי פעלו מלכתחילה ועד הסוף בכובעם כאורגנים של החברה. זאת, כאשר לא הוכח (ולמעשה אף לא נטען) כי גולדן התקשרה באורח אישי עם מי מהם, אלא בפועל התקשרה מול החברה. אי לכך, התרמית הנטענת כנגדה בוצעה קודם כל ובעיקר על-ידי החברה עצמה. זאת ועוד; במידה והיתה אורן נותרת סולבנטית, נתבעת על-ידי גולדן בתביעה שענייה ביטול והשבה, בתוספת פיצויים חוזיים כאלו ואחרים, הרי שהשבה היתה מוטלת, באורח טבעי, בעיקר וקודם כל על קופתה של חברת אורן (ולא בכדי בוצעה אף הברחת הנכסים, אם וככל שבוצעה, מתוך חברת אורן - זאת בכדי לסכל אפשרות כזו בדיוק). אכן, אין פירושם של דברים כי לא היה ניתן לתבוע את המנהלים באורח אישי; אולם די באותו קשר ישיר העובר דרך אורן ותפקידם בחברת אורן, בכדי להבהיר כי אף תביעה זו קשורה לחברה, לאורח בו ניהלו הנתבעים את החברה, והאורח בו ניצלו לכאורה את תפקידם לרעה בכדי להונות או לקפח את נושיה של החברה ואת המתקשרים עימה. עילות אלו שייכות, באורח מובהק, הן לתביעה להרמת מסך בין החברה לבין בעלי מניותיה או חברות קשורות לה, והן לתביעה אישית כנגד המנהלים ומקורביהם לפי סעיף 373 או 374 לפקודת החברות. אלא שכך או אחרת, מסקנה אחת הינה ברורה וחד-משמעית: כל אותן תביעות קשורות לחברה שאותה ניהלו המעוולים (ובעקיפין: לציבור נושיה ככלל), וקשה עד מאד לראות דרך כלשהי בה יכול נושה פרטי כלשהו לעקוף סוגיה זו וליטול את הכספים לעצמו באורח ישיר, וזאת לאחר שהחברה נקלעה לפירוק וחלים עליה כללי השיוויון והגבייה הקולקטיבית. זאת ואף זאת; ככל שאכן ביצעה החברה תרמית כלפי גולדן, וליתר דיוק - זכתה לכך כי גולדן תתקשר עימה בהסכם ותעביר לה מימון, וזאת תוך שימוש במצג מטעה או עילה דומה, הרי אין כל צורך להכביר מילים כי לזכותה של גולדן לא עומדת אלא זכות שיפוי והשבה שהינה זכות אובליגטורית, קרי: זכות בגינה עליה להגיש תביעת חוב למפרק. מושכלה זו אינה משתנה, אף אם מחוייבים המנהלים להשיב כספים בשל תביעה לפי סעיף 373 או 374, באשר מוטבת הכספים דנן אינה אלא החברה עצמה. למען לא תהא התמונה חסרה, ראוי להעיר כי ככל שעסקינן בתביעות שכאלו, הרי שהתביעה מסווגת לפי מהותה, ולא לפי כותרתה. אי לכך, יכול ואף תביעה הנושאת כותרת אחרת, כגון "תביעה להשבת כספים", יכול ותהיה למעשה זהה לתביעה לפי סעיף 374, אם וככל שעילתה בפועל היא כספים או נכסים שנעשה בהם "שימוש שלא כהוגן" על-ידי מנהלי החברה ערב קריסתה. עיון בטיעוניה המשפטיים של גולדן אינו מעלה כל מובאה או דין היכול לסתור מושכלות אלו. כפי שהובהר קודם לכן, הרי הברחת הכספים הנטענת הינה מחברת אורן לחברות קשורות - קרי, המעשה החסיר ופגע, קודם כל וראשית לכל בקופתה של אורן, ורק בעקיפין בגולדן (על-ידי ריקון מתוכן של יכולתה לתבוע השבה מקופתה של חברת אורן). תרמית, אם וככל שחטאו בה הנתבעים, נעשתה אך ורק בכובעם ובתפקידם כאורגנים השולטים באורן ומקורביהם, ומהווה עילה ישירה לתביעות להטלת אחריות אישית או הרמת מסך בין חברת אורן לחברות מוטבות ההברחה, לפי העניין. יוצא, כי במלוא הכבוד לכתיבתו המשפטית הרהוטה של בא-כוחה של גולדן, ולניסוחים המשפטיים המלומדים בהם הוא עושה שימוש, הרי שאין ביכולת ניסוחים אלו לשנות או להעלים את העובדה כי חברת אורן הינה חוליה מרכזית, המתווכת, בכל קונוטציה וניסוח עילות שהוא, בין גולדן לבין הנתבעים. המסקנה הינה, כי הלכה למעשה, וודאי מרגע בו נקלעה חברת אורן לפירוק אין עסקינן כלל ועיקר בעילות "ישירות" המסוגלות לפסוח על חברת אורן והדין הקולקטיבי החל עליה. אי לכך, כל סכום אשר נגבה מן הנתבעים, הינו סכום השייך קודם כל לחברת אורן, ועליו להיות מחולק דרכה לנושיה, לפי דיני הפירוק: אם היתה מנוהלת תביעה להטלת אחריות אישית (ואין נפקא מינא אם היתה מנוהלת "בדרך המלך" בבית המשפט של פירוק, או - באורח חריג - על דרך היתר לנהלה בערכאה אזרחית), הרי שכפי בהוסבר בפירוט, עסקינן בכספים אשר ראשית כל, מגיעים מן הנתבעים לקופת החברה בפירוק, ומחולקים משם, באמצעות בעל התפקיד. מאידך גיסא, אין הדין שונה אף במצב בו מגיעים הצדדים לפשרה, באשר פשרה כזו אינה אלא תשלום סכום כזה או אחר בידי הנתבעים-מקורבי החברה, ל"פדיון" התביעה האישית בעד סכום מוסכם. הליך שכזה, של "פדיון תביעה אישית" מוכר זה מכבר בדיני חדלות פרעון (לעניין זה ראה בין היתר פר"ק 10344-11-09 בעניין אפריקה ישראל), והינו נשוא לשיקול דעתו של בעל התפקיד בפירוק, וכן נשוא לשיקול דעתן של אספות הנושים בהליכי הקפאה או הסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות (עניין אפריקה-ישראל הנ"ל). סוף דבר; בלא כל צורך להכריע בשאלה, האם ידע המנהל המיוחד מראש על התביעה המקבילה אם לאו, הרי שאף אם היתה ניתנת "ברכתו" להליך (דבר אשר לא הוכח) הרי אף בכך אין להכשיר תביעה שלא רק שהיא מנוהלת ב"מסלול עוקף פירוק", וזאת בלא אישור בית המשפט של פירוק, אלא שכל פירותיה מיועדים לנושה פלוני, וזאת בניגוד לדינים הקוגנטיים של דיני חדלות הפרעון. מצב שכזה הינו אסור, מנוגד לדין, ולא ניתן להכשירו בשום פנים ואופן, אף לא ב"הסכמה" נטענת של בעל התפקיד, או במצבים בהם ניתן היתר לניהול תביעה מחוץ לבית המשפט של פירוק. העילות "האישיות-ישירות" להן טענה גולדן, אינן אלא נסיון שלא צלח לניסוח ו"מתן לבוש משפטי" מתוחכם לעילות השייכות ומערבות במישרין את החברה בפירוק, ואין בהם בכדי לעקוף את הדין החל. אי לכך, ומשהוברר כי העילות נשוא התביעה אינן אישיות, אלא שייכות לחברה בפירוק, הרי שפשרה בין הנושה התובע לנתבע בגין תביעה המבוססת על אותן עילות, אינה יכולה לשנות אותן "יש מאין" באורח מלאכותי, ולבצע "המחאה" מנוגדת לדין של זכויות החברה בפירוק לנושה בודד. התוצאה היא, כי די באמור לעיל כדי לקבל באורח עקרוני את בקשת המפרק, במובן זה שאני קובעת, כי התנהלותה של גולדן היתה מנוגדת לדין, וכי לא היה כל מקום לניהול הליך מקביל כנגד המנהלים, בלא שהדבר יעבור דרך בעל התפקיד ויבוצע בכלים של דיני חדלות הפרעון. לא זו בלבד, שהדבר מביא (וככל הנראה אף מיועד) לחלוקת כספים שלא לפי דיני הפירוק, אלא שהוא אף עשוי להקשות על דרכו של בעל התפקיד לתבוע את מקורבי החברה לפי דיני הפירוק, ולהביא את האחרונים להעלות טענות של כפל-תביעה ומעשה בי-דין. עתה, עולה השאלה כיצד ראוי לפעול במצב שבפני, מקום בו נוהל ההליך דנן בלא אישור בית המשפט, הסתיים בפשרה והכספים, או מקצתם, נגבו ונלקחו לכיסה של גולדן. בשלב ראשון, הרי שבהתאם לעובדה כי עסקינן בכספים שנגבו בהליך שעילותיו שייכות הלכה למעשה לחברה בפירוק, חלה מצוותו של סעיף 305 לפקודת החברות לענין כספים שהחברה בפירוק זכאית להם או נראה שהיא זכאית להם, קרי - זכותו של המפרק לדרוש כי הכספים (או הנכסים) דנן יועברו אליו. אי לכך, הנני מורה לחברת גולדן להעביר לאלתר, בתוך פרק זמן שלא יעלה על שבעה ימים, את כל אשר קיבלה מן הנתבעים במסגרת הפשרה, לידיו הנאמנות של המנהל המיוחד. לעניין זה, אין נפקא מינא אם עסקינן בהמחאות שטרם נגבו, או בכספים שכבר שולשלו לכיסה של גולדן עצמה. מרגע בו יועברו הכספים דנן לידי המנהל המיוחד, מוקצב לו פרק זמן בן 30 יום כדי לבחון את הנסיבות ולשקול, האם הוא מאמץ את הפשרה אליה הגיעה גולדן עם הנתבעים, אם לאו. היה ויחליט לאמץ את הפשרה, יהפכו הכספים נשוא ההסכם לרכושה של קופת הפירוק לכל דבר ועניין, ומאידך גיסא, יהא המפרק מנוע מלתבוע את אותם נתבעים באותן עילות, וזאת בהתאם לדין הרגיל של סופיות ומעשה בי-דין. אולם, אם יחליט המפרק כי הפשרה אינה מקובלת עליו, הרי שהכספים שבידיו חוזרים להיות הלכה למעשה נכס של הנתבעים, בכפוף לעיקולים שהוטלו בעבר, ולכל צעד דיוני שיהא המפרק רשאי לבקש בעניין זה, בכדי להבטיח כי אותם סכומים לא יועלמו או יורחקו מהישג ידו. צודקים הנתבעים, בעניין זה, בטענתם היסודית, כי שילמו את הכספים דנן (ואין נפקא מינא לעניין המחלוקת, מה מידת המאמץ שנדרש מהם בכדי להשיגם) במחשבה כי הדבר יביא לסיום ההליכים נגדם, ובוודאי לא היו מסכימים לכך במידה והתביעה היתה נמשכת במקביל - בין אם על-ידי גולדן או על-ידי המנהל המיוחד. אעיר, להשלמת התמונה; כי חזקה על המנהל המיוחד כי היה ויחליט שלא לאמץ את הסכם הפשרה, הרי שהדבר יעשה במטרה לפתוח במהירות וביעילות בהליכים המתאימים כנגד הנתבעים. זאת, ואין ספק כי לא יתכן ולא יסבל מצב, בו הסכם הפשרה והגביה החלקית שבתוכו בטלים מחד גיסא, אולם לא מוגשת תביעה מטעם החברה בפירוק מאידך גיסא. כפוף ועל פי האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, תשא גולדן בהוצאות המנהל המיוחד ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 35,000 ש"ח בתוספת מע"מ, אשר ישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. בנסיבות המקרה, הרי שלא מצאתי מקום לפסוק הוצאות במסגרת הסכסוך והטיעונים שבין גולדן לנתבעים מקורבי חברת אורן. דיני חברותאורגן (חברה)פירוק חברהתביעה אישית