קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להחזר פיקדון אצל עורך דין (החזרת כספים שהופקדו אצל עורך דין בנאמנות): מבוא וטענות הצדדים בפני תביעת התובע להשבת סכום פיקדון בסך 3,000 $ על פירותיו אותו הפקיד לכאורה בידיו הנאמנות של הנתבע, כחלק מחובתו לעשות כן על פי הסכם שכירות לפיו שכרו התובע ורעייתו דירה. לטענת התובע, בתאריך 17.8.1998 הוא שכר ביחד עם רעייתו דירת גן המצויה ברח' הנשיאים 18 רעננה מהגב' דינה לואיס (להלן: "דירת הגן"). על פי סעיף 19.2 להסכם השכירות הפקיד התובע בידי הנתבע, שהינו עו"ד במקצועו, בטוחה במזומן בסך 3,000$ וכפי שוויה בשקלים במועד הרלוונטי 11,049 ₪. ההפקדה בידי הנתבע יצרה לטעמו של התובע נאמנות מכוח חוק הנאמנות,תשל"ט-1979 (להלן:"חוק הנאמנות") ומכאן שהנתבע הינו הנאמן לסכום הפיקדון. התובע הוסיף, כי הסכם השכירות העניק לו אופציות להארכת תקופת השכירות עד 31.8.2001 כעולה מסעיף 3.2 לו ובפועל הוארך מידי שנה עד 30.8.2003. לפי הסכם השכירות הבטוחה שהופקדה עמדה בתוקפה עד 90 ימים לאחר תום תקופת השכירות המוארכת כשלאחר תקופה זו היה על הנתבע להשיב הפיקדון בצירוף פירותיו, כך התובע, לידיו. ב"כ התובע פנה לנתבע או למי ממשרדו מס' פעמים לשם השבת הבטוחה אך בקשתו נענתה בשלילה. לפיכך הוגשה תובענה זו בסך 20,726 ₪. כאן המקום לציין, כי התובענה הוגשה ללשכת הוצל"פ בראשל"צ כבקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב, לאחר מכן ובעקבות בקשות למחיקת כותרת ולבירור התביעה בסדר דין רגיל היא הועברה לבימ"ש השלום בראשל"צ ובהמשך להחלטת כב' הרשמת ארבל-אסל איריס שקבעה כי בימ"ש השלום חסר הסמכות העניינית לדון בתובענות שעילתה נעוצה בחוק הנאמנות, הועבר הדיון בתיק לבימ"ש זה. בכתב הגנתו ציין הנתבע עובדות מעט שונות. כך ציין, כי הינו בן למעלה מ-80 שנה. כי בחוזה השכירות הוא ייצג את הגב' דינה לואיס כמו גם את אימה הגב' שרה הליברד בהשכרת נכסים השייכים להן ברח' הנשיאים 18 רעננה, ובהן דירת הגן שבבעלות הגב' לואיס ודירת גג שבבעלות הגב' הליברד שהושכרו לתובע ולרעייתו תחילה ובהמשך כפי שיפורט להלן לרעייתו בלבד. את דירת הגן שכרו התובע ורעייתו למשך שנה אחת, בתאריך 17.6.98. במהלך 1999 שונה הסכם השכירות באופן שבמקום התובע ורעייתו יחדיו שכרה רק הגב' גריידי את דירת הגן. היא המשיכה לשכור את דירת הגן עד לשנת 2003 או אז חתמה על הסכם שכירות לפיו שכרה את דירת הגג השייכת לגב' הליברד, אימה של הגב' לואיס. מאחר והתביעה מתבססת על הסכם השכירות הראשון שהסתיים ב-1999 טען הנתבע כי גם לו היתה לתובע עילת תביעה הרי שזו התיישנה, כאשר טענת התובע כאילו המשיך ושכר את המושכר לאחר מכן אינה נכונה ומהווה טענה בע"פ כנגד מסמך בכתב. לגבי טענת הנאמנות שנוצרה לכאורה עם הפקדת הפיקדון בידי הנתבע טען הנתבע מפורשות כי הסכמי השכירות השונים שנחתמו לא הפכו אותו לנאמן בשום צורה ואופן ובמיוחד כשאלה ציינו כי הפיקדון מופקד לידי המשכיר ולא עוה"ד. לטענת הנתבע מקורה של התובענה בקנוניה שבין התובע ואשתו לשעבר -הגב' גריידי, לאחר שהוגשה כנגדה תביעת פינוי בעקבות אי פינוי דירת הגג לבית משפט השלום בכפר-סבא לאחר שלא שילמה דני השכירות לאורך 4 חודשים ובעקבות חילוט הפיקדון בשל כך. עוד הוסיף, כי התובע נזכר להגיש התביעה 9 שנים לאחר סיום הסכם השכירות לו היה שותף. רק בעקבות הגשת התביעה, הגב' גריידי פינתה דירת הגג מרצונה כאשר ביהמ"ש מחייבה למרות זאת בהוצאות המשפט. לעניין הפיקדון ציין, כי זה הופקד ע"י שני בני הזוג גריידי מיד לאחר חתימת הסכם השכירות הראשון ב- 17.8.1998 בידי מר ארז קנדיוטי, שהינו מנהל הנכסים של חברה לניהול נכסים אשר טיפלה בהשכרת הדירות עבור בעליהן. הסכם זה הסתיים ב- 31.8.2999. בתאריך 5.8.1999 נחתם הסכם השכירות השני ביחס לדירת הגן שנערך לבקשת הגב' גריידי על שמה בלבד כשוכרת, והתובע כלל לא היה צד לו. הסכם זה הוארך מפעם לפעם ע"י הגב' גריידי בלבד כאשר הפיקדון שהופקד מכוח ההסכם הראשון משרת גם את ההסכם השני כאמור לפי בקשת הגב' גריידי. לקראת תום תקופת השכירות המוארכת בחוזה השני, ולאחר שבעלת דירת הגן, הגב' לואיס, העמידה אותה למכירה, סיימה הגב' גריידי את תקופת השכירות בה ובמקומה שכרה את דירת הגג באותו הבניין השייכת לגב' הליברד, אימה של הגב' לואיס, ולפיכך בתאריך 11.8.2003 חתמו הגב' גריידי והגב' הליברד על הסכם שכירות, הוא הסכם השכירות השלישי, שתוקפו מיום 1.9.2003 ועד 31.8.2004. גם הפעם הוסכם עם הגב' גריידי , כך הנתבע, כי הבטוחה שהופקדה כאמור עם החוזה הראשון תמשיך ותשמש גם חוזה זה. ההסכם השלישי הוארך מפעם לפעם עד לסיומו בתאריך 31.8.2007. הבטוחה הכספית המשיכה ושימשה את הגב' גריידי גם בתקופות בהן הוארך הסכם השכירות השלישי, כאשר איש לא טען ביחס אליו דבר וחצי דבר. חוזה השכירות השלישי לא הוארך מעבר ל-31.8.2007 מאחר והמשכירה ביקשה להעלות דמי השכירות. הגב' גריידי סירבה להעלאה זו אך בה בעת סירבה לפנוי המושכר ולהמשיך תשלום דמי השכירות. משלא פונה המושכר הופנה הנושא לטיפול משפטי וחולט הפיקדון כפי העולה מסעיף 21.2 להסכם השכירות השלישי. כך גם בתאריך 11.9.2007 הוגשה אותה תביעת פינוי כאמור לעיל לבימ"ש. הנתבע חזר והדגיש כי רק כעבור חודש מיום הגשת תביעת פינוי זו הוא פנה בדרישה להשבת הפיקדון. הנתבע מצידו טרח והגיש הודעת צד ג' כנגד הגב' גריידי. לפי זו, ככל שיחוב כלפי התובע הינו זכאי לפיצוי ו/או שיפוי ממנה מלא או חלקי, בהיות תביעת התובע בגדר קנוניה כנגדו, בעקבות תביעת פינוי שהפנתה המשכירה כלפי הגב' גריידי וחילוט הפיקדון תוך היות תביעה זו ניסיון להתחשבן עם הנתבע ובעקיפין עם המשכירה שכן ברור לו כי לגב' גריידי אין כל עילה לדרוש חזרה את סכום הפיקדון שחולט. עוד ראוי לציין כבר עתה, כי במועד ההוכחות התברר שהגב' הליברד הגישה כנגד הגב' גריידי תובענה כספית לנזקיה בשל אי פינוי דירת הגג המתבררת בבימ"ש השלום בת"א. מסכום התביעה הופחת סכום הפיקדון שחולט. השאלות שבמחלוקת 19. ניתן אם כן לקבוע כי השאלות שבמחלוקת הינן כדלקמן: א. האם התביעה התיישנה? ב. ככל שלא התיישנה, האם הנתבע הינו נאמן התובע לסכום הפיקדון ומחויב להשיבו על פירותיו מיד עם תום הסכם השכירות הראשון? ג. ככל שהנתבע אינו נאמן התובע על הפיקדון, האם רשאי היה להעביר את הפיקדון לרשות משכיר חדש? התיישנות התביעה 20. כבר עתה אציין, כי על פי גרסת התובע לפיה סכום הכסף שהופקד שייך לו בלעדית, אין מנוס מלקבוע כי תביעתו התיישנה. אין גם מנוס מלקבוע מסקנה זו אפילו סכום הפיקדון הינו בבעלות משותפת לתובע ולגב' גריידי שכן התובע אישית איבד את זכות תביעתו ואסביר. התובע לא טרח לציין כי הסכם השכירות השני נחתם עם הגב' גריידי בלבד. לטעמו הסכם השכירות הראשון הוארך עד לשנת 2003, אלא שלא כך הם פני הדברים. הסכם השכירות הראשון הסתיים בפועל עם חתימת הסכם השכירות השני בתאריך 5.8.2009. הסכם זה כזכור נערך רק עם הגב' גריידי ומכאן שהתובע כלל אינו שוכר החל ממועד זה ואילך. מאחר ואינו ממשיך בשכירות, הוא זכאי לכאורה להשבת הפיקדון בתוך 90 ימים מתום תקופת השכירות כלשון סעיף 19.1 להסכם השכירות הראשון הקובע בקשר עם הפיקדון כך: " הבטוחה תעמוד בתקפה עד 90 יום לאחר תום תקופת השכירות". ממועד זה ואילך קמה לתובע עילת תביעה להשבת הפיקדון. חוק ההתיישנות קובע בסעיפים 5 ו-6 לו כך: "5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה. 6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה." תובענה זו הוגשה במקורה בתאריך 5.8.2008, עילת התביעה עומדת לו לתובע 90 ימים מיום סיום הסכם השכירות הראשון, כלומר לכל המאוחר 90 ימים לאחר 31.8.1999 היינו 30.11.1999. מועד הגשת התביעה אפשרי אם כן עד 30.11.2006, היינו התובענה מוגשת כמעט שנתיים לאחר המועד הקבוע בדין להגשתה ולפיכך התיישנה. הנתבע כנאמן 21. לכאורה ניתן היה לסיים פסה"ד עתה, יחד עם זאת סברתי כי אפילו לא התיישנה התובענה לא עומדת לתובע כל עילת תביעה ודין תביעתו להדחות אף לגופה. הסכם השכירות הראשון בו גם התובע הינו שוכר מציין בסעיף 19 לו כך: "להבטחת קיום התחייבויותיו לפי הסכם זה, ימציא השוכר למשכיר (ההדגשה שלי א.ב.) במעמד חתימת הסכם זה בטחונות כאמור להלן: 19.1 2 שיקים ללא סכום נקוב.... 19.2 פיקדון במזומן (להלן:"הפיקדון") או ערבות בנקאית אוטונומית ובלתי מותנית צמודה למדד שנוסחה יאושר מראש ע"י המשכיר (להלן:"ערבות בנקאית"), בסכום השווה לדמי שכירות עבור שלושה (3) חודשי שכירות, דהיינו סך בש"ח השווה ל-3,000 דולר (הפיקדון או הערבות הבנקאית יכונו להלן:"הבטוחה"). הבטוחה תעמוד בתקפה עד 90 יום לאחר תום תקופת השכירות. והיה והשוכר יממש את האופציה עפ"י סעיף 3.2 לעיל, ימציא השוכר למשכיר בטוחה חדשה, בסכום השווה לדמי השכירות עבור שלושה (3) חודשי שכירות בתקופה המוארכת, וזאת לא יאוחר ממועד תחילת התקופה הנ"ל. כנגד המצאת הבטוחה החדשה למשכיר תימסר לו הבטוחה הקודמת, ואולם השוכר נותן הסכמתו, באופן בלתי חוזר, כי הבטוחה החדשה תשמש אף להבטחת התחייבויות השוכר בתקופת השכירות הקודמת. הבטוחה, כאמור, תעמוד בתוקפה עד 90 יום לאחר תום התקופה המוארכת". במילים אחרות, הפיקדון נמסר למעשה למשכיר. הסכם השכירות הראשון, כמו יתר הסכמי השכירות, ציין במפורש כי הנתבע הינו בא כוחה של המשכירה. לפיכך, ככל שהפיקדון הופקד בידי הנתבע הוא לא הופקד בידיו כנאמן השוכרים אלא כב"כ של המשכירה. עוד אוסיף לעניין זה כי נאמנות הוגדרה בחוק הנאמנות כך: " 1. נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת. 2. נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי הקדש". בספרו של המלומד שלמה כרם, נאמנות (מהד' רביעית 2004) 5, מוגדרת נאמנות כך:"נאמנות היא החובה המוטלת על אדם שניתנה לו שליטה בנכס, כדי שיפעיל אותה להשגת מטרה מסוימת" . הפיקדון אם כן נמסר למשכירה. היא מעניקה השליטה בו - בנכס - לנתבע לשימוש על פי תנאי החוזה. ככל שיופר הסכם השכירות קובע סעיף 19.2 בחלק הרלוונטי כך: " במקרה שהשוכר יפר איזה מהתחייבויותיו עפ"י הסכם זה, המשכיר יהא רשאי להשתמש בבטוחה כולה ו/או חלקה לכיסוי נזקיו ו/או הוצאותיו כתוצאה מהפרת התחייבויותיו של השוכר עפ"י ההסכם, לרבות ניכוי דמי הפיצוי המוסכם כמפורט בהסכם זה לעיל, המשכיר יודיע לשוכר על כוונתו לעשות שימוש בבטוחה ואם השוכר לא יתקן את ההפרה ו/או ישפה את המשכיר לפי דרישתו תוך שבעה (7) ימים ממועד משלוח הודעת המשכיר, המשכיר יהיה רשאי להשתמש בבטוחה כנ"ל". 22. מאחר ולא הוכח כי נוצרה נאמנות על פי חוק או הקדש, יכולה הנאמנות להיווצר עפ"י חוזה בלבד. קיומו של חוזה שכזה בין התובע לנתבע לא הוכח, להיפך, חוזה השכירות מציין מפורשות כי הנתבע מייצג לצורכי החוזה אך ורק את המשכירה (בפתיח לחוזה השכירות), לפיכך ככל שניתן לייחס נאמנות בתיק זה היא יכולה, אם בכלל, להיות קיימת במערכת היחסים שבין המשכיר לנתבע-בא כוחו- המחזיק עבורו בפיקדון. אמור אם כן מעתה כי הנתבע הינו לכל היותר נאמנו של המשכיר ולא של השוכר- התובע! (ר' כמו כן לעניין זה ס' 8 לחוק בשליחות,תשכ"ה-1965 הקובע כי שלוח חייב חובת נאמנות לשולח). בהיותו של הנתבע בא כוחו של המשכיר, לא ברור כיצד זה לא נתבעה שולחתו - המשכירה, שהרי הינו אוחז באותו פיקדון עבורה ולמענה, ולפי הוראותיה הינו אמור לפעול. משהפיקדון אמור לטענת השוכר להיות מושב לידיו, על השוכר לפנות תחילה למשכירה שתשיבו שכן לידיה, באמצעות הנתבע, הופקד הפיקדון, מכאן, שלשוכר סכסוך לעניין זה עם המשכירה. העדרה של זו מכתב התביעה פוגם בה באופן מהותי שכן התובע מבקש את סעדיו מהשלוח ולא גם מהשולח. 23. המסקנה מהאמור לעיל הינה כי הנתבע אינו נאמנו של התובע. הנתבע הינו שלוחה של המשכירה וקיבל לידיו את הפיקדון עבורה. העובדה שסכום הפיקדון הגיע לידי הנתבע אינה במחלוקת אם כי קיימת מחלוקת לגבי מי קיבל לידיו בפועל את הכסף, האם הנתבע או שמא מר ארז קנדיוטי המשמש כמנהל הנכסים בחברת מדאוס טכנולוגיות והשקעות בע"מ העוסקת בין היתר בניהול הדירות אותן שכרו התובע ורעייתו בין ביחד ובין ע"י האישה בלבד (דירת הגן ודירת הגג). 24. מכל מקום הנתבע אינו חב בכל חובת נאמנות כלפי התובע כמי שהפקיד בידיו שליטה בנכס שיפעל לגביו לצורך השגת מטרה מסוימת, אלא הנתבע אך משמש צינור להעברת סכום הפיקדון לידי המשכירה. אנו יודעים כי הנתבע אחז בפיקדון לכל אורך תקופת השכירות ולא העבירה בפועל למשכירה. איננו יודעים אם העביר את סכום הפיקדון לידי המשכירה בפועל לאחר שהחוזה השלישי הופר, זאת מאחר ותצהירו של הנתבע בעניין זה לא התקבל משלא התייצב לדיון ההוכחות, לטענת בא כוחו לאור מצבו הרפואי, אך אנו כן יודעים כי מכתב התביעה שהוגשה כנגד אשת התובע, הגב' גריידי, קוזז סכום הפיקדון מסכום החיוב הנטען בו וזאת ברחל ביתך הקטנה (ר' עמ' 22 ו-23 לפרוטוקול המצטט מכתב התביעה הכספית שהגישה הגב' הליברד כנגד אשת התובע ובו ציינה כי קיזזה סכום הפיקדון). העברת הפיקדון מהסכם שכירות אחד לבאים אחריו 25. קבעתי כי במערכת היחסים שבין התובע לנתבע הנתבע שימש בא כוחה של המשכירה בכל אחת משתי הדירות שהושכרו פעם לנתבע ולרעייתו וביתר הפעמים לרעיתו בלבד. שאלה היא האם נתנו התובע והגב' גריידי הסכמתם לכך שהבטוחה תמשיך ותשמש ככזו גם ביחס להסכמי השכירות השני והשלישי? ביחס לשאלה זו אין בפנינו כל נתון שבכתב. יחד עם זאת הנתבע טוען כי כך הם פני הדברים ואילו התובע והגב' גריידי שוללים זאת באחת. 26. לטענת התובע והגב' גריידי הם לא נתנו כל הסכמה להעברת הפיקדון לחוזים השני והשלישי ומכאן שהעברת סכום הפיקדון נעשתה שלא כדין ויש לכן להשיב את הסכום המופקד. לשם תימוכין בגשתם זו טענו התובע והגב' גריידי כי לא תועדה העברת סכום הפיקדון לחשבון פיקדון על שם המשכיר. הדין, כך טען בסיכומיו, אינו מכיר בניוד כספי פיקדון ממשכיר למשכיר, והתובע לא נתן כאמור כל הסכמה לכך. תימוכין מצא בדברי העד מר ארז קנדיוטי שלא זכר בעדותו כי שוחח עם התובע ביחס לפיקדון בשנת 2003 אותה שנה בה עברה הגב' גריידי לדירת הגג. עוד הוסיף ב"כ התובע כי הנתבע על דעתו עירב בין שני חוזים שונים, שתי דירות נפרדות ושתי בעלות בית שונות, ומכאן שלא ניתנה כל הסכמה לעניין זה. 27. מנגד מציין ב"כ הנתבע, כי קיימת הסכמה להעברת הפיקדון בין החוזים השונים והוא לומד זאת מהעדר הסבר משכנע אודות אי הגשת תביעה ע"י התובע מ-1999 ועד למועד הגשתה בפועל, או אי הגשתה ב- 2003, מועד סיום החוזה לטענת התובע או אף ב- 2/2006 המועד בו עזב הוא פיזית את המושכר (דירת הגג) בשל התעכרות מערכת היחסים בינו לבין הגב' גריידי. כל עוד ה"ה גריידי או מי מהם התגוררו בדירה לא עלתה כל טענה ביחס לבטוחה זו. 28. לטעמי, אופן התנהלות התובע והגב' גריידי גובלת בחוסר תום לב, והם מושתקים למעשה מלטעון כל טענה ביחס לפיקדון זה. תחילה אציין, כי טענת התובע שכספי הפיקדון הינם לכאורה שלו בלבד, כפי שציין בכתב תביעתו ובתצהירו, בהיותו מפקיד הפיקדון הוכחה כטענה מופרכת. התובע הודה על גבי דוכן העדים כי הסכום שהופקד, אינו רק שלו אלא מדובר בסכום כסף השייך לו ולגב' גריידי היינו סכום משותף (ר' עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מ-28.4.2010 שם נקבע העיד ביחס לשאלה מדוע לא הגיש תביעה להשבת הפיקדון לאחר שהחוזה עימו הסתיים והשיב:"באותו זמן אשתי ניהלה את הדברים הללו, וכמו שגם המשך השכירות נחתם על ידה בלבד. נכון שהיא ניהלה עבור שנינו, וגם הפיקדון עבור שנינו, וגם הכסף שהופקד, 3,000$ הוא כסף שהיה נועד לפיקדון עבור הדירה ששכרנו שנינו. אני שילמתי. באותה עת היינו נשואים כ-15 שנה. הכספים לאורך השנים היו של שנינו. נכון שגם הכסף הזה (הפיקדון א.ב.) מקורו של שנינו") עוד אומר התובע בחקירתו הנגדית, כי גם לאחר שדירת הגן הושכרה רק לגב' גריידי הוא עצמו המשיך להתגורר בדירה. (עמ' 3 לפרוטוקול). בתשובה לשאלה ישירה מדוע לא הגיש את התביעה בשנת 2003 השיב :"כי בזמנו אשתי ניהלה את הדברים האלה וחשבתי שהיא לקחה את הכסף. אז לא היתה לי בעיה עם זה. אם היא לקחה את הכסף ב-2003 מבחינתי לא היתה בעיה" 29. במילים אחרות, התביעה במקורה אינה רק תביעת התובע אלא גם תביעת אשתו שכן סכום הפיקדון שייך למעשה לשניהם, אלא שבאופן לא ברור לא צורפה הגב' גריידי כתובעת נוספת לתובענה, ב"כ ניסה להסביר זאת בחיסרון כיס, אם כך, כיצד יוצגה הגב' גריידי בהודעה לצד ג' שנשלחה לה ע"י הנתבע ע"י אותו ב"כ שמייצג את התובע אתמהה? עוד אומר לעניין זה כי התובע למעשה מביע דעתו שהינו מוכן לכל פעולה שתעשה הגב' גריידי בסכום הפיקדון ככל שיושב לידיה, מכאן שגם לגב' גריידי שיקול דעת מה ייעשה בכספי הפיקדון ונדמה כי היא מביעה את דעתה לעניין זה על דרך ההתנהגות. היא מודעת היטב להפקדת סכום הפיקדון בידי הנתבע ואינה טוענת לגבי סכום זה דבר עד למועד בו הינה נדרשת לפנות המושכר בתביעת פינוי. ניתן אם כן להסיק מהאמור לעיל כי דווקא גרסת ההגנה ולפיה היתה הסכמה שסכום הפיקדון יועבר בין חוזי השכירות השונים היא הגרסה הנכונה. הסכמה זו ניתנה למעשה על דרך ההתנהגות. אין חולק כי בכל אחד מהחוזים היו השוכרים מחויבים בהפקדת הפיקדון במזומן, אם כך, וכאשר לא נטענת כל טענה עד להגשת תביעת הפינוי כנגד הגב' גריידי, וכאשר גם התובע עצמו מתגורר בדירה לאורך שנים במשותף עם הגב' גריידי אפילו אינו שוכר בפועל, וכאשר אין למעשה הוכחה כי מעבר לפיקדון זה, בתקופת החוזה השני והשלישי, יש בטוחה נוספת למשכירה לבד מהפיקדון, כי אז סביר בעיני ששני הצדדים הבינו ואף הסכימו כי הפיקדון ימשיך וישמש את המושכרים השונים שהרי הנתבע מייצג את כל אחת מהשוכרות הנפרדות ואוחז תחת ידו פיקדון שטרם חולט בהודעה כלשהי. 30. לפיכך הנני לקבוע כי למרות שלא הוכח כי היתה הסכמה בכתב או בע"פ הרי שבהתנהלות הצדדים הם הביעו את הסכמתם כי כספי הפיקדון ישמשו כבטוחה למשכיר לשם הבטחת הסכם השכירות והכוונה הינה לשתי הדירות שהושכרו על המשכירות השונות שאין לשכוח כי הן אם וביתה. סיכום 31. לאור כל האמור לעיל הנני לקבוע כי התובענה התיישנה. אפילו קבעתי כי התובענה לא התיישנה, לא הוכח כי הנתבע שימש כנאמן התובע לעניין כספי הפיקדון. בכל הקשור עם העברת כספי הפיקדון להסכמי שכירות נוספים קיבלתי את עמדת הנתבע כי היתה לכך למעשה הסכמה שבהתנהגות כי כך ייעשה והיתה מאוד נוחה לשני הצדדים. העלאת טענות התובע לאחר שנים כה רבות מהם נהנה הוא והגב' גריידי מהמושכרים השונים לא היתה במקומה ומוטב היה לה לולא עלתה במיוחד לנוכח הצהרת הגב' גריידי למצער, כי הינה מודעת לכך שטרם שילמה עבור אותם 4 חודשי שכירות, כיום כבר כ-29 חודשים לאחר פינויה מהמושכר. התביעה לכן נדחית. התובע ישלם לנתבע הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. גם ההודעה לצד ג' נדחית, יחד עם זאת לא סברתי כי יש מקום להשית הוצאה כלשהי על הנתבע בהודעה זו כאשר הן התובע והן צד ג' למעשה הינם אותה הגב' בנסיבות שביקשו להשיב את סכום הפיקדון שחולט כך נראה על פניו כדין. שתי הערות נוספות לקראת סיום. האחת, כי לא התעלמתי מהעובדה ולפיה החוזה השלישי מחייב פיקדון בשיעור של 2,700$ ולא 3,000$ כפי שהופקדו בפועל. משקבעתי כי התביעה נדחית מטעמי התיישנות וכאשר הבנתי כי הסכום קוזז מתביעת החוב כנגד הגב' גריידי לא ראיתי צורך להתייחס לכך פרטנית. ושניה, גם מי שאוחז תחת ידיו פיקדון כספי מחויב, בהעדר הסכמה אחרת, לדאוג להשקעת סכום זה כדין שכן יתכן ברבות הימים והשנים כי יהא עליו להעבירו לזכאי לו, בנסיבות למשכירה לה כזכור חב הנתבע חובת נאמנות. ספק לכן אם יהא ערכו שווה ליום הפקדתו, לפיכך, כהערת אגב אציין שטוב תעשה המשכירה אם תקזז הפיקדון מסכום החוב כפי ערכו הריאלי היינו כפי שוויו בשקלים ביום הפקדתו בצירוף הפרשי הצמדה ו/או בצירוף ריבית הנוהגת באג"ח ממשלתיים כסכום המושקע כדין. זכות ערעור לביהמ"ש העליון בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד.פיקדוןעורך דין