קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד בנק בגין טעות בחישוב ריבית: טענות התביעה בתמצית .1התובע לקוח של הנתבע מזה שנים רבות (את הנתבע נכנה להלן גם הבנק) הוא הגיש תובענתו זו כנגד הבנק הנתבע, והוא מתריס כלפיו טענות מטענות שונות, לפיהן נהג הבנק כלפיו מעשים ומחדלים שונים שגרמו לו נזקים כספיים כבדים. .2שלוש הן, בעיקרן, טענותיו של התובע כלפי הבנק: א. הוא טען, כי הבנק התנה שירות בשירות, פעולה אסורה שגרמה לו נזק. ב. הוא טען, כי הבנק חישב את הריבית בחשבון הבנק לפי הנחה שבשנה 360 יום במקום 365יום. חישובי ריבית שגויים אלה גרמו לו הפסד כספי, כך טענתו. ג. התובע טען עוד, כי חיובי הריבית דריבית שהבנק חייבו נעשו בניגוד לסעיף 5 לחוק הריבית. אלא שבין הגשת התביעה ועד הלום נשתנה דבר. בסיכומי טענותיו הודיע ב"כ התובע, ברוב הגינות, כי הפרשנות שביקש לשכנע בה (ביחס לאופן חישוב הריבית ותאימותו להוראת סעיף 5לחוק הריבית) נדחתה על ידי בית המשפט העליון, ועל כן ביקש למוחקה. נותרנו, איפוא, עם שתי טענות של התובע. נבחן אותן להלן. אך תחילה עלינו להכריע בטענה שבאה מפי הבנק, לפיה חלק של התביעה נתיישן. התיישנות .3טענותיו של התובע כלפי הבנק מתייחסות לתקופה המתחילה בשנת .1983 התביעה הוגשה ביום .5.1.1997הבנק טוען, כי כל עילה שנולדה לפני יום 15.1.1990(להלן - היום הקובע) - נתיישנה. .4עיון בכתב התביעה אכן מעלה, כי לכאורה התביעה נתיישנה. דומה כי אף התובע סובר כך, אלא שהוא מבקש לשכנע, כי חלות במקרה דלפנינו לפחות אחת מהוראות חוק ההתיישנות, השתי"ח- 1958(להלן חוק ההתיישנות), המביאות לכך כי מירוץ ההתיישנות לא יחל ועל כן התביעה לא נתיישנה. אין לנו אלא לבחון, איפוא, את קיומם של החריגים או מי מהם, הקבועים בחוק ההתיישנות. .5טענתו הראשונה של התובע היא לקיומה של הוראת סעיף 7לחוק ההתיישנות הקובע לאמור: "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה." דא עקא, אף שטיעוניו של התובע מייחסים לבנק "הונאה" ו"תרמית", הדבר איננו כך לפי תוכנן העובדתי של הטענות המועלות על ידי התובע (בכתב תביעתו, בתצהירו ובסיכומי טענותיו). והחשוב באמת לענייננו הוא מהותן ותוכנן של הטענות כלפי הבנק, ולא הכינוי שהתובע מצמיד להן. .6כפי שראינו מעלה, טענותיו של התובע כלפי הבנק הן להתניית שירות בשירות ולחישובי ריבית שגויים. שני אלה - אינם נכנסים לגדר "הונאה" או "תרמית" לעניין סעיף 7לחוק ההתיישנות. סעיף זה נועד להגן על זכות תביעה של מי שהונו אותו, באשר קורבן זה לא ידע את פרטי ההונאה מן הבחינה העובדתית ולא יכול היה לדעתם, והרי זהו בדיוק טיבה של הונאה וזה אופייה של התרמית. מי שיודע כי מרמים אותו - אין הוא מרומה (ניתן אולי לכנותו בכינויים נלעגים אחרים, אך הוא איננו בבחינת מרומה). .7והתובע מבקש עוד לתמוך את טענותיו להדיפת טענת ההתיישנות על הסייג הקבוע בסעיף 8לחוק ההתיישנות הקובע לאמור: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." והנה גם סייג זה מחייב את התובע לשכנע, כי הוא לא ידע או לא יכול היה לדעת את העובדות המהוות את עילת התביעה. האם התובע אכן לא ידע (בפועל או בכוח) את העובדות? הבו ונבדוק. .8אשר לטענות בדבר התניית שירות בשירות, נהיר כי התובע ידע אודות ההתנייה הנטענת, שהרי מדובר בפעולה אקטיבית של הבנק כלפיו, משמע - דרישת פקידי הבנק ממנו, כי יפתח תכניות חסכון אצל הבנק - כתנאי לקבלת אשראי (או להמשיכו או להגדילו). עובדות אלו ידועות היו, איפוא, לתובע, והרי זהו החשוב. אין אנו בוחנים אם, מן הבחינה הסובייקטיבית, סבר התובע, כי מעשיו של הבנק בהתנותו את השירות - הם ראויים אם לאו. מסקנה משפטית זו איננה גוזרת את תחילתו של מירוץ ההתיישנות כי אם ידיעת העובדות. מאותו טעם דין טענת ההתיישנות של הבנק להתקבל גם ביחס לשתי העילות האחרות, המתיחסות לחישובי ריבית "שגויים". העובדות שסבבו את החישוב השגוי היו בידיעתו של התובע. הן היו בידיעתו בפועל, ולמצער - בידיעתו בכוח. הבנק לא עשה את מעשה (חיוב התובע בריבית) במחשכים. פעולת חיוב החשבון בריבית כזו או אחרת ובדרך פלונית או אלמונית - נעשתה לאור יום, כשהתובע יודע אודותיה. העובדה (בהנחה שזו עובדה) שהתובע לא בדק אם הבנק חייב אותו למעלה מן המותר איננה מעלה ואיננה מורידה. ידיעתן של העובדות, ולא המסקנות המשפטיות הנובעות מהן, היא החשובה לעניין התיישנות העילה. .9על כל אלה נוסיף שתי הערות: ראשית, לתובע, שהוא קבלן בניין לפי עיסוקו, ופעילותו הבנקאית נרחבת, כפי שניתן להיווכח מן החומר הרב שהונח בפנינו, היה כל אותה עת רלוונטית רואה חשבון, שטיפל בענייניו החשבונאיים (ראה עדות התובע בחקירה הנגדית, ע' 11לפרוטוקול). בנסיבות אלה אל לו, לתובע, לבוא כעת בטענה, כי לא ידע אודות אופן החישוב של הריבית. שנית, בתשובה לשאלון שנשלח לתובע, ובה נשאל מתי התבאא לו כי רישומי התובע שגויים הוא השיב, כי ידע זאת רק בעת שקיבל לידיו את חוות הדעת של המומחה מטעמו, והוסיף - "אך כל הזמן הרגשתי". באמירה זו לבדה יש כדי להשמיט את הקרקע מתחתיתה של הטענה לתחולתן של הוראות סעיפים 7ו- 8לחוק ההתיישנות, ככל שהיא נוגעת לחישובים שגויים של ריבית. .10אשר על כן - עילת התביעה ככל שהיא מתייחסת לתקופה שקדמה ליום 5.1.1990- נתיישנה. את המשך פסק הדין ניתן בהתחשב עם מסקנה זו אליה הגענו. אנו לא נתייחס לכל טענה מטענותיו של התובע, ככל שהן מתיחסות לתקופה שקדמה ליום .5.1.1990 התניית שירות בשירות .11כאמור, אחת משתי הטענות אותן מטיח התובע בבנק-הנתבע היא התנייה אסורה של שירות בשירות, איסור על פי סעיף 7לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-.1981 לטענת התובע - בכל פעם שביקש מן הבנק כי יתן לו אשראי, כי יגדיל את האשראי או כי ימשיך את האשראי הקיים - התנה זאת הבנק ברכישת תכנית חסכון זו או אחרת אצל הבנק. הנה לך התנייה אסורה של שירות בשירות. אלא שטענה זו לא הוכחה כלשהו. לשם הוכחת טענה זו של התניית מתן אשראי ברכישת תכניות חסכון לא באה מטעם התובע אלא עדותו שלו, והרי היא עדות יחידה של בעל דין (כמשמעה בסעיף 54לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). אינני נכון לפסוק את הדין לפי עדות יחידה זו של התובע. לא ראיתי כל טעם ראוי לעשות כן. לבד מזאת שעדותו של התובע לא הרשימה במהימנותה, היא נתאפיינה באמירות סתמיות וכוללניות, שלא בא להן פירוט ראוי, כגון באילו מועדים בדיוק ביקש לקבל אשראי מהבנק, מה סכום האשראי שביקש, מהי תכנית החסכון שהבנק התנה את מתן האשראי ברכישתה וכיוצא באלה פרטי פרטים, שעל התובע היה להיכבד ולהביאם בפני בית המשפט. אין בהבל פיו של התובע כדי לבסס טענות מסוג זה. דומה, כי עדותו של התובע, שבאה בתצהיר, נגזרה מהניתוח שניתח המומחה מטעם התובע, מר סלמאן סלימאן, שבחן את דפי חשבון הבנק ושיער מה נעשה מאחורי הקלעים של דפי החשבון. חוות הדעת הולידה את העדות, ולא להיפך, כפי שנאה היה כי ייעשה. .12מכל מקום, את טענותיו של התובע בדבר התניית מתן מסגרת אשראי על ידי הבנק ברכישת תכניות חסכון יכול היה התובע להוכיח בנקל על ידי הצלבת המועדים של קבלת מסגרות אשראי, מחד, ורכישת תכניות חסכון, מאידך. אלא שבדיקת מועדים אלה איננה מאששת את טענותיו של התובע. אילו היו נכונות טענותיו של התובע - כי אז לצידה של כל תכנית חסכון שהתובע "נאלץ" לרכוש - היינו צריכים לראות קבלת מסגרת אשראי (או הגדלתה או המשכתה של מסגרת קיימת). אלא שאין במסמכי הבנק שהונחו בפני בית המשפט כדי לאשש את אלה. אם כך - אין אתה יכול ללמוד מהעדרם של זוגות תאריכים אלה (תכנית חסכון - מסגרת אשראי) אלא את העדרה של התנייה אסורה של שירות (של מתן אשראי) בשירות (של רכישת תכנית חסכון). .13ב"כ המלומד של הנתבע טרח והתיחס, מפאת הזהירות, לכל תכניות החסכון שנרכשו עובר ליום הקובע, והראה כי אין לצידה של כל רכישה - מתן אשראי, וכי מסגרות אלה של אשראי לא ניתנו בקשר כלשהו עם תכניות חסכון. מכיוון שבאנו לידי כך, כי התביעה התיישנה ככל שהיא מתיחסת לתקופה שלפני היום הקובע - לא נתיחס לטענות שמלפני תקופה זו. .14אשר למסגרות האשראי שניתנו לאחר היום הקובע, בדיקת האירועים, שלפי הטענה הם הם ההתנייה של שירות בשירות, אין בה כדי לאשש את הטענה שבאה מפי התובע:ו- א. בסעיף 8.12לתצהירו טען התובע, כי הבנק חייב אותו לפתוח תכנית חסכון ביום 16.11.1990, כתנאי לקבלת אשראי. אלא שעיון במסמכי הבנק לא מראה כל שינוי במסגרת האשראי של התובע בתקופה זו או בסמוך לפניה או אחריה. השינוי במסגרת היה כחצי שנה אחר כך, ביום 4.8.1991, ללמדך כי לא היתה כל התנייה של מתן מסגרת אשראי בפתיחת תכניות החסכון, כנטען. ב. בסעיף 8.13לתצהירו טען התובע, כי אולץ לפתוח תכנית חסכון באמצע שנת 1991, כתנאי למתן אשראי. התכנית נפתחה ביום .10.5.1991אלא שבתקופה זו לא חל כל שינוי במסגרת האשראי, אלא ביום .4.8.1991אין לנו, אם כך, גם במקרה זה התנייה של שירות בשירות. אף הטענה ביחס לתכנית חסכון שנפתחה בחודש 11/1992(הנזכרת באותו סעיף 8.13לתצהיר התובע) אין לה על מה שתסמוך, באשר גם בתקופה זו לא בא כל שינוי במסגרת האשראי, כפי שעולה מעיון במסמכים שהונחו בפני בית המשפט. .15יוצא איפוא, כי התובע לא הרים את הנטל ולא שכנע, כי הבנק התנה מתן מסגרות אשראי משך שבע השנים שקדמו לתביעה (ואף לפני כן, כפי שניתן זאת ב"כ הנתבע בסיכומי טענותיו) - ברכישת תכניות חסכון. דין התביעה בעילה זו להידחות איפוא. חישוב ריבית לפי שנה בת 360יום .16עד ליום 31.3.1991ערך הבנק את חישובי ריבית החובה לפי שנה בת 360יום (ראה סיכומי טענות הנתבע, סעיף 37; ראויה לציון הסתירה לעניין זה בין האמור בכתב התביעה לבין שתי חוות הדעת של המומחה מטעם התובע, המציינים פעם אחת את יום 31.3.1990כיום בו נסתיים חישוב הריבית על בסיס שנה בת 360יום, ופעם אחרת - עד יום 31.3.1991). .17אופן עריכת חשבון הריבית שונה עקב הוראת הבנקאות (שירות ללקוח) (דרכי חישוב ריבית), התשנ"א- 1990מיום .12.10.1990בנק ישראל הורה, בהוראה זו, לבנקים להתחיל בעריכת חשבון בדרך החדשה - החל מיום .1.4.1991 .18לא באה מפיו של התובע כל טענה משכנעת מדוע הדרך בה נהג הבנק (ונהגו בנקים אחרים) עד ליום 31.3.1991היוותה הפרה של המערכת ההסכמית שבין התובע לבנק, היתה להפרה של הוראת חיקוק כלשהי או ביססה עוולה נזיקית כלשהי מצד הבנק הנתבע. אם טענתו של התובע נסמכת על טענת תרמית או הונאה, כפי שפתח את טענותיו בסיכומיו, כי אז נשיב לו, כי חישובי הריבית באופן זה נעשו באופן גלוי, לאור יום, בלא להסתיר דבר. אופן עריכת חישוב בדרך זו של עיגול, בין אם הוא לטובת הבנק ובין אם הוא לטובת הלקוח, הוא אפשרי, ובלבד שהדבר איננו נעשה בניגוד למערכת הסכמים שבין הבנק ללקוחו, ובניגוד להוראת חיקוק כזה או אחר, וכשהדברים נעשים באופן גלוי ולא מתוך כוונת מרמה. מכל מקום, מן הדרך שבחר מחוקק המשנה לשנות את אופן עריכת החישוב, כשהוא נותן בידי הבנקים כחצי שנה עד כי יתארגנו להחלת החישוב על פי הדרך החדשה מצביעה על כך שדרך החישוב לא היתה פסולה, עד כי חייבה עריכת חישובי הריבית מחדש ולמפרע, ולא חייבה את הבנקים לפצות את כל לקוחותיהם בגין הפרשי הריבית עבור התקופה שעד ליום .31.3.1991אין בהוראת בנק ישראל כל הוראה שכזו. .19אשר על כן, גם עילה זו של התביעה - דינה להידחות. סיכום .20מכל אלה אנו מגיעים לכך, כי התובע לא הוכיח את תביעתו. אשר על כן אני דוחה את התביעה, ומחייב את התובע בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 000, 30 ש"ח ומע"מ. בנקריבית