קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה של אב להכרה באבהות: .1זו בקשה לדחות על הסף תביעה שהגיש התובע. בתביעה מבקש התובע להצהיר שהילד (להלן: "X") הוא בנו של התובע, וכן מבקש הוא לקבוע שהמשמורת לגבי X תהיה בידי התובע. עוד מבקש התובע לחייב את הנתבעת להחזיר לו סך 000, 80ש"ח, שנטלה שלא כדין מחשבון בנק שהיה משותף לתובע ולנתבעת. .2העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן: הנתבעת היתה נשואה לאיש בשם נפתלי (להלן: "נפתלי"), שהוליד מהנתבעת בת. הנתבעת ונפתלי התגרשו בגט פיטורין כדמו"י בשנת .1986כשנולד X בשנת 1984, הוא נרשם בתעודת הלידה כבנו של נפתלי (ראה תעודת הלידה שבתיק המ' 292/93. בתעודת הלידה מצויין גם שX משתייך ללאום היהודי ולדת היהודית. לטענת התובע, הרישום במשרד הפנים ובתעודת הלידה נעשה באופן שנעשה, בהסכמת התובע והנתבעת, משום שהנתבעת ונפתלי היו אז עדיין איש ואשתו. הנתבעת טוענת: לא כי, הדבר נעשה משום שנפתלי היה אביו מולידו של X, שהנתבעת נתעברה ממנו בהיות נפתלי והנתבעת נשואים וחיים יחדיו בבית אחד). הנתבעת החליטה להתנתק מהתובע, ומאז שלהי 1992אין הם גרים יחדיו או קשורים זה עם זה. התובע רצה להיפגש עם הילד מאז, אך הדבר לא עלה בידו, כיוון שבקשתו לסדרי ראייה זמניים נדחתה, הן על סמך המחלוקת בעניין האבהות והן על סמך המלצות פקיד סעד, בתסקיר שהוגש לבית המשפט לצורך הבקשה. .3התובע טוען שהוא חי עם הנתבעת יחדיו, במשק בית משותף, במשך 12שנים, היינו, מאז 1981, ואילו הנתבעת טוענת שהם חיו בבית אחד רק מאז 1987, כשנה לאחר שילוחיה בגט שקיבלה מנפתלי. אין מחלוקת שכאשר חיו יחדיו, היה X איתם. כפי שמשתמע מהחומר שלפנינו, X למד עד כה במסגרות חינוכיות יהודיות אם כי הדברים לא נאמרו מפורשות. .4נפתלי הכיר ומכיר בX כבנו. הדבר הובע הן בהסכם הגירושין (שבו נאמר מפי בני הזוג, כמשיחין לפי תומם, שהבת וX הם ילדיהם, ונפתלי אף התחייב בהסכם, שהמשק החקלאי שלו ושל הנתבעת, שעובר לבעלותו, יונחל בירושה, לאחר אריכות ימים ושנים שלו, לבת ולבן בשווה), והן בתצהיר שחתם עליו ביום 25.2.93, לצורך המשפט דנן. לדברי נפתלי בתצהירו, נשמר קשר בינו לבין X מאז הגירושין ועד היום, כולל ביקורים הדדיים. התובע מציע שתיעשה בדיקת רקמות, והנתבעת דוחה בקשה זו. .5כאמור, הבקשה דנן היא לדחיית התביעה על הסף. המבקשת-הנתבעת תוקעת את יתידות הבקשה, בתקנה 101לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- .1984על פי תקנה זו, רשאי בית המשפט לדחות תביעה על הסף מאחד משלושה נימוקים: א. מעשה-בית-דין; ב. חוסר סמכות; ג. "כל נימוק אחר שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה". כידוע, הלכה היא שיש לנקוט זהירות רבה בטרם דוחים תביעה על הסף, ושלצורך הדיון בבקשה ראוי להניח שהתובע יוכל להוכיח את העובדות הנטענות בתביעתו. יחד עם זאת, אם מסתבר מראש, שגם לאחר שמיעת הראיות והוכחת העובדות שבתביעה, יימנע בית-משפט מלקבל את התביעה, ראוי שבית המשפט ידחה אותה על הסף. במיוחד אמורים הדברים לגבי תביעה לסעד הצהרתי, "הנתון לשיקולו של בית המשפט וכשהנסיבות כשלעצמן יכולות להניעו שלא להיעתר לבקשה" (ע"א 813/87 [1], בעמ' 517). עוד טעם לדחייה על הסף, במסגרת האלטרנטיבה השלישית של תקנה 101, היא טענת התיישנות (ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 4, סעיף 337). ואכן מעלה הנתבעת בבקשתה גם טענת התיישנות. הגעתי למסקנה שראוי לדחות את התביעה על הסף, ומהנימוקים שיפורטו בהמשך (הדברים אמורים בעניין העתירה לפסק-דין הצהרתי, שכן בעניין התביעה להחזרת הסך 000, 80ש"ח, הסמכות אינה נתונה לבית-משפט זה, ובדעתי להורות על העברת התביעה לבית-משפט השלום). .6אפתח בטענת ההתיישנות, שלדעתי אין לה יסוד. הנתבעת טוענת שכיוון שהילד נולד לפני יותר משבע שנים מהגשת התביעה, נתיישנה התביעה. בשלב זה עלינו להניח, לצורך דיון בטענת ההתיישנות, שX הוא יוצא חלציו של התובע. והנה, אם אמת נכון הדבר, שX הוא בנו של התובע, נמצא שהתובע הוא אפוטרופסו הטבעי של X. על פי סעיף 12לחוק ההתיישנות, אין מונים, בחישוב תקופת ההתיישנות, את "הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו" (חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). אגב, נאמר בסעיף 12הנ"ל "הנתבע", וX אינו נתבע לפנינו, אולם התובע הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, וביקש לצרף את X ואת נפתלי כנתבעים נוספים. סבורני שלצורך דיון בבקשת הדחייה על הסף, ראוי שנראה את כתב התביעה כמתוקן, שכן הלכה היא שאין דוחים תביעה על הסף, אם ניתן לתקן את כתב התביעה (ראה זוסמן, שם, סעיף 340). התובע טוען שהוא חי כל השנים בשלום יחדיו עם התובעת וX, ושהתובע והנתבעת ידעו שX הוא בנו של התובע, ומה מקום היה להגיש תביעה להצהיר זאת, כשהעניין אינו שנוי במחלוקת? לפיכך, טוען הוא, לא קמה עילת תביעה ואין למנות את השנים לעניין ההתיישנות, אלא מאז סוף .1922 סבורני שאין הכרח שאכריע בשאלה זו, לאור האמור לעיל בעניין סעיף 12לחוק ההתיישנות, ואשאיר עניין זה בצריך עיון. אומר רק שטענת התובע אינה נקייה מספקות, שכן התובע ידע, כפי שפיו ענה בו בכתב תביעתו, שX נרשם כשבא לעולם כבנו של נפתלי ולא כבנו שלו. .7כאמור, סבורני שראוי לדחות על הסף את התביעה להצהרה על אבהות התובע. להלן אפרט את נימוקיי. התובע מבקש להכריז, שהילד שנולד מיחסי אישות שהיו לתובע עם הנתבעת בהיותה אשת-איש, הוא בנו. התביעה היא לפסק-דין הצהרתי שנתינתו או ההימנעות מנתינתו, נתונים לשקול דעת בית המשפט (ע"א 620/74 [2], בעמ' 220). אכן, בדרך כלל, אם אין מניעה חשובה למתן סעד הצהרתי, יטה בית המשפט למתן הסעד, ולא יקפוץ ידו מלתתו (ע"א 26/49 [3] ורבים אחריו). בענייננו יש טעמים חשובים להימנעות ממתן הצהרה (וכאמור, בינתיים, עליי לצאת מההנחה שהתובע יכול להוכיח את טענתו שהוא אבי הילד, דבר המוכחש על ידי הנתבעת ועל ידי נפתלי, שאת צירופו כנתבע מבקש התובע). ומהם הטעמים? אטעים אותם. בתביעתו מבקש התובע להוכיח שהיו בינו לבין הנתבעת יחסי אישות בהיותה עדיין אשת-איש, ושהבן שנולד, לא נולד מאישה של האם, נפתלי, אלא מגבר זר. כבר נפסקה הלכה, שאילו נבעה מהתביעה הטלת פגם של ממזרות בצאצא הנדון, היתה תביעת התובע נדחית על הסף ע"א 447/58 [4]). בענייננו, גם אם אמת נכון הדבר, שX הוא בנו של התובע, לא ייחשב X לממזר, משום שביאת נכרי אל אשת-איש יהודיה, אין תוצאתה ילד ממזר (שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה ראשונה, תשי"ח) עמ' 324- .325לא שמעתי מפי באי-כוח הצדדים שהמצב שונה על פי הדין המוסלמי). ואולם, למרות שלא היה פגם של ממזרות בX, גם אילו נולד מהתובע, עדיין ראוי להקיש מפסק הדין בע"א 447/58 [4] הנ"ל לענייננו. ומדוע? משום שהטעם המונע מתן פסק דין הצהרתי, כאשר עלול פגם הממזרות לדבוק בילד, הוא הרצון להגן על הילד מפני פגיעה קשה וחמורה בו. והנה גם בענייננו, האפשרות שתביעת התובע תתקבל, עלולה לפגוע קשות בX. ומדוע? כמה תשובות בדבר: א. X מוכר ורשום כעת כבנו של נפתלי, ואף נפתלי מכיר בו כבנו. במצב זה יש לX זהות ברורה, אחת ויחידה, הן מבחינת לאומיותו והן מבחינת השתייכותו הדתית. לעומת זאת, הכרזתו כבנו של התובע, תביא לידי כך שלX יהיו זהויות כפולות, יהודית ומוסלמית, ומצב כזה יקשה על X במאוד מאוד מטעמים מובנים. ראוי להזכיר, שעל פי הדין היהודי נחשב X כיהודי, גם אם נולד מהתובע המוסלמי ולפי הדת המוסלמית, נחשב הוא כמוסלמי. מצב זה עלול כמובן לגרור התפתחות, שבה כל צד "ימשוך" את X לדתו וללאומיותו, וX יהיה נקרע בין המושכים. ניצנים ראשוניים לכך יש כבר בתביעה דנן, שבה התובע מבקש שהמשמורת תימסר לו; ב. לא זו בלבד שלX יש זהות ברורה כנ"ל, ואב הידוע והרשום כאביו, אלא שמצב זה כבר נמשך קרוב ל- 10שנים, ועכשיו באה התביעה ועלולה לקעקע ביטחון מתמשך זה. יצויין שX נתון ממילא למצב של בלבול קשה לגבי זהותו, בגלל עצם העובדה שהוא גר יחד עם התובע שנים לא מעטות (ראה התסקיר של פקידת הסעד). ג. אם כי אין פוגמים בX, על ידי הדבקת פגם של ממזרות בו, הרי פוגמים בו במובן זה שהוא תולדה מביאה אל אשת-איש. נימוק זה נחשב בעל משקל חשוב בע"א 447/58 [4] (אגב, בע"א 447/58 [4] ראו בהתנהגותו של התובע שם התנהגות נלוזה ופסולה מאוד, בעצם העובדה שבא אל אשת-איש). ייתכן שבינתיים, מאז פסק הדין ההוא, חל אצל חלק מאוכלוסיית ישראל, שינוי מה בתפיסה החברתית-המוסרית לגבי ביאה אל אשת-איש ותולדותיה, אך על כל פנים, עדיין מקובלנו שנגרמת אי-נוחות לילד, אם נודע שהוא נולד לאימו מביאה של גבר זר, כשהאם עדיין היתה אשת-איש. העולה מן האמור עד כה, שגם אם יצליח התובע להוכיח את תביעתו, מן הראוי יהיה בסוף המשפט להימנע ממתן ההצהרה המבוקשת, כדי שלא לפגוע קשות בX, וממילא מוטב לעשות זאת לאלתר ומראש, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". .8לנימוקים שפירטתי בקטע 7של פסק הדין, ראוי להוסיף דברים אחדים: א. התובע, במו ידיו, יצר מצב של הכרה ורישום של X כבנו של נפתלי, מצב שאותו הוא רוצה לקעקע עתה, באופן שיגרום לX זעזוע קשה. ומדוע? משום שכשנולד X, הסכימו הוא והנתבעת (כגירסת התובע, כמובן, אך אני מניח בינתיים לצורך דיוננו, שגירסתו נכונה), שX יירשם כבנו של נפתלי וכשייך לדת היהודית וללאום היהודי. ב. התובע השתהה עם תביעתו יותר מתשע שנים, ועכשיו בא הוא לזעזע את הקביעות שנוצרה. אגב, בע"א 447/58 [4] השתהה התובע "רק" ארבע שנים, ובית המשפט ראה בכך פגם חשוב (ראה שם, עמ' 914, מול האות א). ג. בית המשפט העליון הדגיש בהזדמנויות שונות, שכאשר מתבקשת הצהרה על אבהות או על אי-אבהות (כגון, בעל שאשתו ילדה, והוא טוען שהילד נולד מביאה של אחר), צריך התובע להראות "עניין קונקרטי", "עניין לגיטימי מן הראוי להגנה משפטית", כגון לעניין ירושה (ראה ע"א 447/58 [4] הנ"ל, בעמ' 911, בעמ' 914 למטה ובעמ' 915מול האותיות ג-ד, וכן ע"א 517/83 [5] (שכנראה לא פורסם), לעניין מזונות, היינו, שכל עוד לא עמד הבעל, הטוען שאינו האב, בסיכון של תביעת מזונות קונקרטית מצד הילד, אין מקום למתן פסק-דין הצהרתי בדבר אי-אבהות. וכן ראה: שיפמן במאמרו שפורסם במשפטים כרך י, עמ' 72, הערה 45, וכן ספרה של הגב' חלק, הוכחת אבהות, עמ' 5-74). והנה בענייננו, אין התובע נתון ל"סכנה" ממונית, שהרי הנתבעת כופרת באבהותו. יצויין שכפי הנראה, עצם הזכות לבדה, להיות מוכר כאבי הילד וקיום הקשר עמו כאב, או עצם הרצון לבדו שלא להיות נחזה כאביו של ילד, כשאין הילד בנו, לא נראה בעיני בית המשפט העליון כמספיק. כך עולה מפסקי הדין הנ"ל (אגב, בענייננו, נראה, שיש ספק רב אם תצמח לתובע האפשרות לקיים קשר עם X, שכן לפי התסקיר של פקידת הסעד, X מסרב לקיים קשר עם התובע, ובגילו של X דעתו כבר נשמעת לעניין חיובו לקיים קשר עם אביו. יודגש, שעניין זה אינו בעל משקל כבד, והוא בבחינת תוספת נופך בלבד על האמור כבר). ד. כאשר עלול ילד להיפגע קשות מקביעה שהוא בנו של גבר זר, או שאינו בנו של בעלה של אם הילד, מומלץ שבית המשפט יימנע מלסייע בהבאת הראיות האפשריות להוכחת התביעה; כגון על ידי היענות לבקשת התובע לעשות בדיקת רקמות (ראה ע"א 548/78 [6] 748, וכן רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, עמ' 96), וכגון על ידי איסור על בני הזוג להעיד זה כנגד זה בעניין האבהות (הרנון, דיני ראיות (כרך ב) 118). הדברים נאמרו אמנם בהקשר של פגם של ממזרות, אך כאמור ממזרות לאו-דווקא, אלא כשם שבממזרות הטעם הוא שלא לפגום פגימה חמורה בילד, הוא הדין שראוי שיחול גם כשמדובר בפגימה חמורה מסוג אחר, כגון דו-לאומיות ודת. ממדיניות זו של שימת מחסום בעניין הראיות, ניתן להקיש גם לענייננו, לגבי מתן פסק-דין הצהרתי, הנתון לשיקול דעת בית המשפט אם לתיתו אם לאו (אגב, מעניין לעניין באותו עניין, משהזכרנו את בדיקת הרקמות, נאמר בקצירת האומר, שהעובדה שהנתבעת מסרבת לבדיקת רקמות, אינה אומרת בהכרח שהתובע הוא האב. ייתכנו בעניין זה מצבים שונים: שהנתבעת יודעת שאכן התובע הוא האב; היו בין התובע לבין הנתבעת יחסי אישות, במקביל ליחסי אישות עם נפתלי, ויש ספק בלב הנתבעת מי האב, והיא מעדיפה שלא להתיר את הספק; הנתבעת יודעת שאין התובע אביו של X, והיא מסרבת לבדיקה מטעמים שונים, כגון, חשש טבעי מפני בדיקה מעין זה, או אי-רצון להיכנס מכל וכל למשפט ולברורו., למרות היותה בטוחה שנפתלי הוא האב. על כל פנים, עניין זה אינו מענייננו, כי, כאמור, דיוננו עד כה מתקיים מתוך הנחה שהתובע יוכל להוכיח את אבהותו, אם נאפשר לו זאת). ה. בענייננו חשוב להדגיש, שנפתלי מכיר בX כבנו, ועל כן לא ייווצר מצב שאין לX אב מוכר, והוא יצא קירח מכאן ומכאן. ו. כידוע, בעניין יחסי הורה-בן, רבים הם הגורסים שאין להורה זכויות, אלא רק חובות, והם מגדירים זאת כזכות לקיים חובות כהורה (ראה, למשל, מאמרו של שאקי על "החזקת ילדים" עיוני משפט כרך ט (תשמ"ג) וכן ע"א 4/77 [7], 6-405, וע"א 549/75 [8], בעמ' 463). נוכל להקיש מתפישה זו לענייננו, שלעתים, כשיש צורך גדול לילד, נדחים רצונו וצרכיו של ההורה מפני צרכיו וטובתו של הילד. כפי שהראיתי, יש לX "צורך גדול" שלא תתברר התביעה. על סמך כל הנימוקים שפורטו בסעיפים 7ו- 8של פסק-דין זה, סבורני שראוי לדחות את התביעה על הסף. .9בא-כוח הנתבעת טען, שראוי לדחות את התביעה על הסף, גם משום שנפתלי וX לא צורפו כנתבעים לתביעה. אכן, נפתלי וX הם צדדים נחוצים לתביעה, ובלעדיהם ראוי היה לדחותה (מה גם שמקובל לראות את הילד כבעל הדין הנכון בתביעה להכרזה על אבהות, כך משתמע מע"א 620/74 [9] בעמ' 220, ונאמר במפורש בע"א 201/82. 10, בעמ' 840). ואולם, התובע הגיש בקשה, התלויה ועומדת לפניי, לתקן את כתב התביעה ולצרף את X ונפתלי. לפיכך, ראוי לדון בבקשת הדחייה על הסף, כאילו ניתנה הרשות לתיקון. .10סוף דבר, אני פוסק כדלקמן: א. נדחית על הסף התביעה הנוגעת להצהרה על אבהות התובע לגבי הבן X. ב. בעקבות א' - נדחות גם יתר העתירות שבכתב התביעה (זולת עניין הממון, שאותו יש להעביר לדיון לבית-משפט השלום בחיפה). ג. הבקשה לתקן את כתב התביעה, נמחקת. ד. על התובע לשלם לנתבעת סך 500, 2ש"ח שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. אבהות / בדיקת רקמות