תביעת לשון הרע בין רופאים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע בין רופאים: תביעת דיבה. המחלוקת בתמצית .1התובע והנתבע - רופאים. בעת הרלוונטית לתביעה ניהל הנתבע, שמומחיותו ברפואת ילדים, את מרכז הילד בקרית שמונה. התובע עבד בעת ההיא כרופא באותה מרפאה. ועוד עבדו באותה מרפאה שני רופאים נוספים, ד"ר לודמילה וד"ר כינרתי. .2ביום 30.8.1994 בדק התובע ילדה חולה שהופנתה אליו. בתום הבדיקה ערך התובע רישום בתיק הרפואי של הילדה. הילדה לא הובאה עוד לבדיקה בפני התובע. לאחר בדיקתו זו של התובע את הילדה - היא נבדקה מספר פעמים נוסף במרפאה ע"י ד"ר לודמילה ועל ידי הנתבע. ביום 20.11.1994נתגלה אצל הילדה גידול ממאיר מאחורי הכבד. מאז ואילך הידרדר מצבה הרפואי של הילדה במהירות. .3לטענת התובע, ביום 24.1.1995פנה אליו הנתבע במרפאה, ובנוכחות אחרים אמר לו, כי הוא (התובע) הוסיף לרישום שערך ביום 30.8.1994(יום בו בדק את הילדה) שלוש מלים שלא היו ברישום המקורי, "רגיש במישוש עמוק", רישום שהוסף בדיעבד, לאחר שנתגלה גידול מאחורי הכבד של הילדה. הנתבע אמר עוד לתובע באותו מעמד, כי הוא (הנתבע) שאל את שני הרופאים האחרים העובדים במרפאה אם ראו את שלוש המלים הללו ברישום של התובע והם ענו בשלילה. הנתבע הטיח בפני התובע באותו מעמד, כי הוא זייף את הרישום מיום .30.8.1994 ועוד טוען התובע, כי ימים ספורים אחר כך נסתבר לו, כי הנתבע הפיץ את האשמה בדבר זיוף המסמך הרפואי באזני כל הצוות הרפואי, וכל זאת בטרם השמיע את האשמה בפניו של התובע. התובע טוען, כי בכך הוציא הנתבע את דיבתו רעה. מכאן תביעתו. עד כאן גירסת התובע. .4בכתב הגנתו ציין הנתבע, שאף שהטענה כי התובע רשם במקורם את שלוש המילים "רגיש במישוש עמוק" אינם ידועים לו מידיעה אישית, הוא נוטה לקבל את עמדת התובע כי אכן רשם אותם בעת שבדק את הילדה ולא לאחר מכן. הנתבע טען בהגנתו, כי מייד לאחר שנתגלה הגידול אצל הילדה הוא פנה לד"ר לודמילה ושאל אותה, כמי שבדקה את הילדה לאחר שהתובע בדק אותה, מה היתה התיחסותה לממצאים אותם רשם התובע בשעתו (לרבות שלוש המילים "רגיש במישוש עמוק"). תשובתה היתה, כי היא איננה בטוחה כי שלוש המלים המצביעות על רגישות בכבד אכן היו רשומות במקור. הנתבע ממשיך וטוען, כי בהיותו מנהל המרפאה ראה כחובה המתחייבת מתפקידו לבדוק את פשר העניין. על כן הוא פנה לתובע ושאל אותו לגירסתו לעניין זה, והתובע שלל ברוגז את הטענה, כי שלוש המילים לא נרשמו מלכתחילה. הנתבע פנה ליתר אנשי הצוות באותו עניין, ואלה השיבו כי אינם זוכרים מה היה כתוב ברישום של התובע מיום .30.8.1994 בכך ראה הנתבע סוף פסוק לבירור, כשהוא מקבל את גירסת התובע כנכונה, משמע כי הרישום בדבר הרגישות בכבד נעשה מלכתחילה ולא בדיעבד. עד כאן גירסת הנתבע. הערות פתיחה .5קודם שאפנה לבחינת הראיות ראיתי להעיר הערות מספר: לאחר שמיעת הראיות (ואולי עוד קודם לכן, מעיון בכתבי הטענות) נסתבר, כי התביעה הוגשה על רקע מתיחות ויחסים עכורים ששררו בין התובע לנתבע. על רקע יחסים אלה יש לראות את תובענת התובע. .6והערה שניה: התובענה דלפנינו היא תביעת דיבה. היא איננה תביעת נזיקין על רשלנות רפואית של התובע, של הנתבע או של כל רופא אחר במרפאה. היא איננה הליך בבית הדין לאתיקה של הרופאים. דומה, כי על רקע היחסים הבלתי תקינים שבין התובע לנתבע - נתערבבו התחומים, תחילה אצל התובע, וכנובע מכך - אצל הנתבע כשביקש להתגונן מפני טענות התובע. השניים ערבבו בין תביעת דיבה המתיחסת לזיופו של אותו מסמך מיום 30.8.1994, לבין עניינים אחרים כגון האם התובע התרשל בטיפול בילדה, האם הנתבע הוא זה שהתרשל, האם ד"ר לודמילה היא זו שהתרשלה; ואולי לא היתה רשלנות מצידו של מי מהרופאים, ואיש איננו "אשם" בהידרדרות הקשה במצבה של הילדה. מכל מקום, אין בכוונתי להיזקק כלל לטיעונים, הקשים יש לומר, בדבר ההאשמות ההדדיות ביחס לרשלנות בטיפול בילדה. .7בהערת אגב אציין, כי אף שהדברים לא באו במפורש במשפט, לא יכולתי להשתחרר מן הרושם, כי התובענה באה גם בשל העובדה, כי בפועל ביקש התובע להוכיח בתביעתו זו שלפניי כי הוא לא התרשל בטיפול שנתן לילדה, שמצבה הידרדר מאוד (ואינני יודע עד כה מה עלה בגורלה). הוא ביקש במשפט לשכנע, כי הוא פעל כראוי, ומן הצד השני ביקש להצביע על רשלנותם של אחרים, שגרמו למצבה שידרדר. אלא כפי שהערתי מעלה, אין בכוונתי להיזקק כלל לשאלת הרשלנות. לא זה הוא נושא התובענה. עניינה של התובענה פשוט בתכלית, והוא המחלוקת כפי שהועמדה לעיל. רק במחלוקת זו יש להכריע, וכך אעשה. העובדות השייכות לעניין .8ביום 30.8.1994בדק התובע ילדה חולה שהופנתה אליו. בתום הבדיקה הוא ערך רישום בתיקה של הילדה. וכך הוא רשם בתיק הרפואי של הילדה (ראה ת/2): "כאבים ב ruqמזה יומיים קשורים בנשימה שתן בסטיק תקין בבדיקה - ללא רגישות במותן ריאות נקיות בטן רכה לחלוטין נמוש כבד 2ס"מ רגיש במישוש עמוק תפקודי כבד ס.ד. + ש.ד." לאחר בדיקה זו הופנתה הילדה מספר פעמים נוסף לטיפול במרפאה אצל ד"ר לודמילה. משהוחמר מצבה של הילדה - היא הופנתה - ביום 15.11.1994- לנתבע, כמי שהיה הרופא הבכיר במרפאה. והנתבע אכן בדק את הילדה, הוא הפנה אותה לבדיקת אולטרא-סאונד, שגילתה אצל הילדה גידול מאחורי הכבד. בדיקת האולטרא-סאונד בה נתגלה הגידול נעשתה ביום .20.11.1994 על עובדות אלה לא נחלקו הצדדים. .9התובע העיד, כי ביום 24.1.1995בשעה 19.00, עת היה בחדר האחות שבמרפאה, פנה אליו הנתבע וטען כלפיו, כי לאחר שנתגלה הגידול אצל הילדה הוא (התובע) הוסיף את המלים "רגיש במישוש עמוק" בכרטיס הרפואי של הילדה. ועוד הטיח הנתבע בפני התובע, כי הוא (הנתבע) בדק עם ד"ר לודמילה וד"ר כינרתי, שאישרו בפניו כי שלוש המלים לא הופיעו ברישום המקורי. התובע שאל את הנתבע אם הוא מאשים אותו בזיוף, וזה האחרון השיב בחיוב. דברים אלה של הנתבע נאמרו, כך טענת התובע, בנוכחות האחות ובנוכחות פקידת הקבלה במרפאה, והם נאמרו בקול רם, כך טוען התובע, על מנת שהנוכחים ישמעו. התובע הכחיש באותו מעמד כל פעולת זיוף שעשה כביכול. הוא ביקש כי הנתבע יפנה בתלונה למשטרה, על מנת שתבדוק את ההאשמה. והנתבע הבטיח אכן לעשות כן, כך גירסת התובע. התובע מוסיף ומעיד בתצהירו, כי ימים מספר אחר כך נסתבר לו, כי הנתבע הפיץ את הדברים המשמיצים גם בקרב אנשי צוות אחרים במרפאה. .10מאידך העיד הנתבע בתצהירו, כי מייד לאחר שנתגלה הגידול אצל הילדה (ביום 20.11.1994) הוא פנה לד"ר לודמילה, ושאל אותה מה היתה התיחסותה לבדיקתו של התובע והערותיו כפי שנרשמו בכרטיס הרפואי של הילדה (כפי שצוטטו לעיל). ד"ר לודמילה השיבה לנתבע, כך גירסת הנתבע, כי היא איננה בטוחה ששלוש המלים "רגיש במישוש עמוק" היו רשומות בתיק. בתוקף תפקידו כמנהל המרפאה פנה הנתבע לתובע, והציג בפניו את שאמרה ד"ר לודמילה. היה זה באותה סיטואציה במרפאה, שאותה הבאנו מעלה מפי התובע. התובע השיב לדברי הנתבע ברוגז, כשהוא טוען כי כתב את הדברים מלכתחילה בכרטיסה הרפואי של הילדה. בבדיקה נוספת שערך הנתבע אצל הצוות הרפואי (ד"ר כנרתי והאחות במרפאה ששמה איריס) נסתבר לו, כי איש מאנשי הצוות לא זוכר את תוכן הרישום שנערך בכרטיס הרפואי של הילדה מלכתחילה, ועל כן בחר לקבל את גירסתו של התובע כאילו הדברים אכן נרשמו כך מלכתחילה ולא בדיעבד. .11תחילה יש לומר, כי התובע והנתבע לא נחלקו על כך, שראוי היה כי תהא התיחסות נאותה על ידי מי שטיפל בילדה לאחר בדיקתו של התובע ונוכח הממצא שמצא בדבר הרגישות במישוש עמוק בכבד. מלים אחרות, שניהם סבורים היו, כי על הרופאה שטיפלה בילדה לאחר בדיקתו של התובע בחודש 8/1994(משמע - ד"ר לודמילה) היה לעשות מעשה, ומעשה שכזה לא נעשה. את דעתו של התובע בעניין זה ניתן, למשל, לדלות מעדותו בעמוד 11לפרוטוקול לאמור: "ש. ו אתה סבור, שבהנחה שהרישום שמה שאתה רשמת רשום ובהנחה שרופא עובד לפי הרוטינה, אז על פי הרוטינה היו צריכים לגלות את המשך התפתחות המחלהו ת. ורופא שעובד לפי הכללים הבסיסיים ביותר בבדיקת ילד צריך בין היתר לציין את גודל הכבד ואת הרגישות של הכבד כחלק מבדיקה שגרתית, אם יש ממצא. אתה מבין? מאחר ואני יודע שהיה ממצא כשאני בדקתי היתה הגדלה וחודשיים אחרי זה זה כבר היה פי חמש יותר גדול, אז אני אומר שבמהלך הזמן הזה לא בדקו וגם אין עדות בתיק שבדקוו" .12אני מקבל את גירסתו של הנתבע בכל הנוגע לפעילותו בבירור שערך וכפי שהוא תיאר אותו בתצהירו ובחקירתו הנגדית. אני מקבל את גירסתו, לפיה הוא עשה את הבירור כמי שהיה מנהל המרפאה, וכמי שראה עצמו, ובצדק, כמחוייב לבדוק מה עשתה ד"ר לודמילה עם הערותיו של התובע ברישום מיום 30.8.1994שנגעו לרגישות בכבד. והתובע והנתבע לא נחלקו על כי ראוי היה כי תהא התיחסות נאותה לממצא בדבר הרגישות במישוש עמוק בכבד. ומשלא נעשה דבר בין מועד הבדיקה על ידי התובע (ביום 30.8.1994) ועד להגעתה של הילדה לנתבע (ביום 15.11.1994), עשה הנתבע את תפקידו כשפנה לד"ר לודמילה בשאלה מה היתה פעולתה-התיחסותה לדברים שנרשמו על ידי התובע בכרטיס הרפואי ביום .30.8.1994 והנתבע עשה את תפקידו כמנהל המרפאה, כאשר ראה לערוך בירור, נוכח תשובתה של ד"ר לודמילה כי היא איננה בטוחה כי הדברים המתיחסים לרגישות בכבד אמנם היו כתובים מלכתחילה. והשתכנעתי, כי פנייתו של הנתבע לשאר אנשי הצוות ביחס לרישום אף היא נעשתה במסגרת הבירור הלגיטימי ואף המתחייב, שערך הנתבע כמנהל המרפאה. אלמלא עשה את הבירור הוא לא היה עושה נאמנה את מלאכתו כמנהל המרפאה. הוא לא היה פועל כראוי אילו היה בוחר להתעלם מן הדברים כאילו לא היו. השתכנעתי, כי פנייתו של הנתבע לתובע בשאלה הנוגעת לרישום היתה במסגרת הבירור שהוא ערך. השתכנעתי, כי הדברים לא נאמרו כהאשמה זדונית, שבאה להכפיש את שמו של התובע, לפגוע בו ולהלבין את פניו בפני אנשי הצוות. לא השתכנעתי, כי הנתבע האשים בדבריו את התובע במעשה זיוף. אני מבכר את עדותו- גירסתו של הנתבע בעניין זה על פני עדותו-גירסתו של התובע. לבד מן האמון שאני נותן בעדותו של הנתבע, באו עדויותיהם של ד"ר כינרתי ושל האחות איריס, וחיזקו את גירסתו של הנתבע. ד"ר כינרתי, שהוזמן להעיד מטעם התובע (עד תביעה מס' 2), העיד בעמוד 23 לפרוטוקול: "ש. האם ידוע לך על העניין של האשמה של דוקטור קריסטל כלפי דוקטור שרון? ת. לא ידוע לי על האשמה. אני יודע שהיה איזה בירור." וראה המשך עדותו של ד"ר כינרתי בעמודים 24ואילך לפרוטוקול. משמע ד"ר כינרתי, שהנתבע פנה אליו בעניין זה, לא התרשם כי הנתבע בא אליו כשהוא מכפיש ומשמיץ את התובע. הוא התרשם, כי הנתבע לא עשה אלא "בירור". ואודות השיחה בין התובע לנתבע בחדר האחות העידה האחות איריס, שהוזמנה לעדות על ידי התובע (ע"ת מס' 3), בעמוד 32לפרוטוקול: "ו דוקטור קריסטל סיפר לדוקטור שרון על הילדה, שתראה, שהילדה היא לא במצב טוב וששלחתי אותה לבית חולים ואז הוא אמר לו תגיד, אתה כתבת משהו בתיק, אתה הוספת משהו בתיק? דוקטור שרון אמר לא, מה פתאום ו היה שם ויכוח שלם. ו ש. שאל אותו בצורה עדינה או בצורה ו? ת. כן, שאלה, כמו שאני שואלת, שאלה כזאת. שאל אם כתבת משהו בתיק, הוספת משהו בתיק. ש. כלומר הוא לא האשים אותו שהוא הוסיף. ת. לא לא לאו הוא לא בא במין טון כזה שו ו ש. שאל אותו שאלה או אמר לו אתה הוספת. ת. שאלה. רק שאלה. ש. לא אמר לו שאתה הוספת את המלה הזו אחר כך? ת. לא לא לא. שאל אותו שאלה, האם הוספת, אתה כתבת משהו? אז הוא אמר לוו ו אולי על השאלה הזאת שהוא שאל אותו, אם הוספת משהו, אם כתבת משהו. שאלה, ממש שאלה בתומו הוא שאל אותו, לא איזה מין טון כזה שלו ו ש. את לא חושבת שהשאלה הזו בעצמה היא האשמה, כלומר אם מישהו שואל את השני? ת. לא." זוהי עדותה של מי שנכחה באותה שיחה, וכפי שאנו רואים, היא לא התרשמה כי הנתבע הטיח אשמה בתובע, כי אם שאל אותו שאלה תמימה, במסגרת אותו בירור שהוא ערך. ונדגיש, המבחן לקיומה של דיבה איננו סובייקטיבי כי אם אובייקטיבי. אין אנו בוחנים את הדברים בעיניו של הנפגע, כי אם בעיניו של אדם אובייקטיבי. כך נפסק בע"א 466/83 - אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4), 734, 740מפי כב' השופט ד' לוין: "המבחן, שבאמצעותו ייקבע אם אכן דברים מסוימים שפירסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם פלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור : לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פירסום (ראה לעניין זה ע"א 534/65 מ' א' דיאב נ' ז' צ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, בעמ' 274)." לא חשוב, אם כך, כיצד הרגיש התובע למשמע דבריו של הנתבע. חשובה עדותה של האחות איריס, ששמעה את הדברים כמי שעמדה מן הצד, והיא לא ראתה בהם דברי גנאי או תוכחה, כי אם בירור תמים שעשה הנתבע עם התובע. היא לא חשה בהאשמתו של הנתבע את התובע, היא לא חשה כי הדברים נאמרו על מנת להעליב את התובע ולהוציא את דיבתו רעה. .13התרשמתי, כי תגובתו המרוגזת של התובע באותה שיחה באה על רקע היחסים המתוחים בין התובע לנתבע. הצדדים לא חלקו על כך, שששרה ביניהם מערכת יחסים עכורה מאוד. ועוד התרשמתי, כי תגובתו הקשה של התובע לפנייתו של הנתבע אליו באה על רקע מצבה החמור של הילדה, ואולי התובע חש אשם בהידרדרות במצבה, ואולי הוא חש כמי שמואשם בהידרדרות במצבה, ועל כן הגיב כפי שהגיב. .14ראוי לציין את עדותו המתחמקת מאוד של התובע, בעת שנתבקש להשיב לשאלה, האם הנתבע היה הרופא האחראי במרפאה (ראה עדותו בעמוד 12לפרוטוקול). הוא התפתל מעל הדוכן ולא יכול היה להודות בפה מלא, כי הנתבע היה מנהל המרפאה, הרופא האחראי וכו', וזאת כאשר נהיר לכל, גם לתובע, כי הנתבע אכן היה כזה. הנתבע היה, מבחינת קופת החולים, המנהל של המרפאה. הוא היה הרופא המומחה הבכיר. הוא היה האחראי על המרפאה, מנהלית ומקצועית. ראה לעניין זה את עדותו של ד"ר כינרתי, בעמוד 27לפרוטוקול: "ש. ומה היה תפקידו של דוקטור קריסטל במרפאה? ת. מנהל המרפאה של מרכז הילד. ש. אפשר להגיד שהוא היה אחראי על ד"ר שרון? ת. כן." והאחות איריס העידה אף היא בעניין זה, עמוד 35לפרוטוקול: "ש. דוקטור קריסטל היה אחראי על המרפאה באותה תקופה? ת. במרכז הילד, הוא כל השנים היה מנהל מרכז הילד. ש. ודוקטור עקיבא שרון היה כפוף אליו. ת. היה כפוף אליו, ו המחלקת ילדים זה שני הרופאי ילדים שעובדים ש. אבל כפופים לדוקטור קריסטל. ת. כפופים אליו." נציין עוד, כי התובע עצמו אישר את הדברים כבר בכתב תביעתו, כשאמר (בסעיף 3): "הנתבע הינו רופא במקצועו וכן רופא ילדים במומחיותו, ובזמן הרלוונטי לתביעה זו היה מנהל מרכז הילד בקריית שמונה בו עבד התובעו" (ההדגשה שלי - א.א.) התפתלותו של התובע על הדוכן כשהעיד בסוגיה זו לא הוסיפה למהימנות עדותו. מסקנות .15ממסכת הראיה שהונחה בפנינו יש לומר, כי פנייתו של הנתבע לתובע ביחס לשלוש המילים "רגיש במישוש עמוק" נעשתה במסגרת בירור שערך הנתבע בתפקידו כמנהל המרפאה. הבירור נערך, לאחר שנתגלה גידול ממאיר אצל הילדה, והנה מסתבר כי בתיק הרפואי הופיע רישום הנוגע לכבד, רישום שאם אכן נרשם מלכתחילה - היה על הרופאים המטפלים לעשות מעשה, דבר שבדיעבד לא נעשה, עד שהנתבע קיבל את הילדה לטיפולו, ובדיקותיו גילו את הגידול במצב מתקדם. הבירור שערך הנתבע התבקש, לאחר שהנתבע בדק עם ד"ר לודמילה ושאל מדוע לא התיחסה לרישום של התובע, וד"ר לודמילה השיבה כי איננה בטוחה כי הרישום אכן היה מלכתחילה. היה זה מחובתו של הנתבע לבדוק, בעקבות אלה, האם הרישום אכן נעשה במקורו או שמא הוסף לאחר מכן. זה היה הרקע לפנייתו של הנתבע לתובע; זה היה הרקע לפנייתו של הנתבע לד"ר כינרתי באותו עניין. .16אין בידי לקבל את טענת ב"כ הנתבע, כאילו הדברים של הנתבע כלפי התובע אינם בבחינת לשון הרע, לפי ההגדרה שבחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965(להלן החוק). אף שדבריו של הנתבע נאמרו בלשון שאלה ובעדינות (כך התרשמתי), תוכנם מהווה "דבר, שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות וגו'" (סעיף 1לחוק על סעיפי המשנה שבו). ואולם עומדות לנתבע, בנסיבות שתארתי מעלה, הגנותיו של החוק על פרסום בתום לב: סעיף 15לחוק קובע לאמור: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; ו (7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור; היחסים שבין התובע לנתבע, כשהנתבע היה מנהל המרפאה והתובע כפוף לו, הטילו על הנתבע חובה לעשות את הבירור - אותו בירור שהתובע טוען כי פגע בו. וכבר אמרתי, כי הנתבע לא היה ממלא את חובתו נאמנה אם לא היה עורך את הבירור. הוא עשה כן, וטוב שעשה כן, ובתום לב הוא עשה כן, ולא על מנת לפגוע בתובע. על כן עומדת לנתבע הגנת ס"ק 15(2). ועומדת לנתבע גם הגנת ס"ק 15(7) לחוק. את הדברים שנאמרו תוך כדי הבירור ניתן לראות כהבעת דעה של הנתבע אודות מעשיו של הנתבע (אף שנאמרו כשאלה ולא כהטחת אשמה), כאשר הנתבע ממונה על התובע במרפאה מכח חוזה (שהרי מערכת היחסים בין התובע, הנתבע, קופת החולים וכו' - היא מערכת הסכמית), ו"הפרסום היה מוצדק", וכבר אמרנו כי בצדק ערך הנתבע את הבירור, לאחר שעלה החשד להוספת המלים בדיעבד. סוף דבר .17אשר על כן - אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 000, 25ש"ח ומע"מ. בפסיקת ההוצאות לקחתי בחשבון שיקולי את סכום התביעה העצום שבו נקב התובע.רפואהרופאיםלשון הרע / הוצאת דיבה