תביעת שוטר נגד המדינה בגין נזק נפשי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת שוטר נגד המדינה בגין נזק נפשי: התביעה פלוני, שוטר לשעבר במשטרת ישראל, אשתו ושלושת בנותיו הקטינות, תובעים את מדינת ישראל בגין מה שמכונה בכתב התביעה "שורת מעשים ומחדלים חמורים שביצעו בעלי תפקידים במוסדותיה השלטוניים השונים של הנתבעת (משטרת ישראל, הפרקליטות הצבאית, השב"כ וקצינים בכירים)", ואשר בעקבותיהם נגרמו לתובע 1 (להלן: "התובע") נזקים נפשיים וגופניים בלתי הפיכים. על פי המפורט בכתב התביעה, שרת התובע כחוב שבמרפאת בית המעצר במגרש הרוסים בירושלים. ביום 16.10.02 התבקש התובע לטפל במחבל, חבר גדודי עז- א- דין אל קאסם, שהיה עצור בחשד שהגה, תכנן והוציא לפועל פיגוע רצחני בו פוצץ עצמו מחבל מתאבד באוטובוס אגד בצומת פת בירושלים, ביום 18.6.02. בפיגוע נרצחו 19 מנוסעי האוטובוס, ונפצעו עשרות. המחבל הנ"ל נעצר בחשד כאמור, והיה נתון בחקירת שב"כ. הוא הכחיש כל קשר לפיגוע, ולטענת התובע חוקרי השב"כ כמעט ואמרו נואש. כאמור, המחבל הובא למרפאת בית המעצר על מנת שהתובע יטפל בו. במהלך הטיפול התנפל המחבל על התובע. התובע התגונן והיכה את המחבל, ובתגובה הלה אמר לו כי כשם שלקח הרבה נשמות של ישראל, כך יקח גם את הנשמה של התובע, שכן אין לו מה להפסיד משום שממילא יהיה נתון בבית סוהר כל חייו. איום זה היווה ראייה מכרעת כדי לקשור בין המחבל לבין החשדות שיוחסו לו. בעקבותיו קיבלה החקירה תפנית דרמטית, והסתיימה בהגשת כתב אישום נגד המחבל. מובן כי עדותו של התובע נגבתה במסגרת אותה חקירה, והועברה לעיונו של המחבל במסגרת הליך החשיפה של חומר החקירה, שנעשה עם הגשת כתב האישום. המחבל הורשע ונדון ל- 19 מאסרי עולם. אלא שחשיפת זהותו של התובע כמי שהפליל למעשה את המחבל גרמה לכך שהתובע הוכרז כבן מוות על ידי החמאס. התובע, שחשש לחייו, סרב להתייצב למתן עדות בבית המשפט הצבאי, אולם ניתנה לו הוראה מפיו של סגן מפקד מחוז ירושלים להתייצב לעדות, והוא נאלץ לעשות כן. על פי הנטען, התרשלה התביעה הצבאית וחשפה, בלבד תוכן עדותו של התובע, גם את זהותו, את כתובתו הפרטית, את מספר תעודת הזהות שלו ואת תפקידו. התובע התייצב לעדות כשהוא גלוי פנים וחשוף לעין כל. מי ממקורביו של המחבל שנכחו באולם עשו לעברו תנועות מאיימות של שיסוף גרונו. בעקבות חשיפת פרטיו והאיומים אליהם נחשף במהלך עדותו בבית המשפט הצבאי התערער מצבו הנפשי של התובע עד כדי התדרדרות למצב פסיכוטי. עבודתו במשטרת ישראל הופסקה, תחילה באופן זמני בשל חוסר יכולתו לתפקד, ולבסוף שוחרר מן השירות בניגוד לרצונו. התובע הוגדר כמי שסובל מתסמונת פוסט טראומטית בדרגת חומרה גבוהה ביותר. התובע היא לפיצוי התובע על נזקיו, ולפיצוי אשתו וילדיו על הנזקים שנגרמו להם עקב הפגיעה הנפשית החמורה ממנה סובל התובע, בשל מעשיה ומחדליה הרשלניים של הנתבעת. הבקשה למחיקה על הסף הנתבעת הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמד העדר עילה, ומן הטעם שהתביעה אינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה. לטענת הנתבעת, מכוח הוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים), אין המדינה אחראית בנזיקין על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שאירעו לו בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי. סעיף 6 מפנה, לעניין הגדרת "שירות צבאי", לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 (להלן: "חוק הנכים"). סעיף 2 לחוק המשטרה (נכים ונספים), תשמ"א- 1981 (להלן: "חוק המשטרה"), מחיל את חוק הנכים על שוטרים, ומכאן שגם הוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים חלה על שוטר שנפגע בעת ועקב מילוי תפקידו. הפטור שבהוראת סעיף 6 הנ"ל חל גם על שלוחיה של המדינה, מכוח הוראת סעיף 7ב(א) לחוק הנזיקים האזרחיים. המסקנה מכאן, כי על עניינו של התובע חל העקרון של ייחוד העילה, היינו, שמכוח הוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים נקבע מסלול מיוחד וייחודי לתביעות שעילתן מחלה או חבלה שאירעו לשוטר תוך כדי ועקב שירותו המשטרתי, והוא זה המצוי בחוק הנכים. המחוקק, על פי טענה זו, יצר התאמה בין הפטור מאחריות בנזיקין מכוח סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים לבין האחריות המוחלטת המוטלת על המדינה מכוח חוק הנכים, כך שכל אימת שהמקרה נופל בגדרו של חוק הנכים, תהיה המדינה פטורה מאחריות בנזיקין. בענייננו, הגיש התובע תביעה לפי חוק הנכים ואף הוכר כנכה בגין האירוע נשוא התביעה. הנכות שנקבעה לו היא נכות צמיתה בדרגה של 50%. בנסיבות אלה יכול התובע לתבוע את נזקיו רק על פי חוק הנכים, כפי שגם עשה, ואין עומדת לו עילה בנזיקין נגד המדינה, לנוכח הסימטריה המלאה בין חוק הנכים לבין חוק הנזיקים האזרחיים. לטענת הנתבעת, עמדתה עולה בקנה אחד עם שורה ארוכה של פסקי דין, אשר קבעו כי חוק הנכים ממצה את זכויותיו המהותיות והדיוניות של חייל או שוטר שנחבל או חלה במחלה תוך ועקב השירות. במענה לטענותיה של הנתבעת טען התובע כי נפגע כאזרח בעת מילוי חובתו האזרחית להעיד בבית המשפט ולא עקב שירותו. עוד טען, כי בשל האיומים על חייו מטעם ארגון החמאס, הנמשכים והולכים עד עצם היום הזה, עליו לעבור עם בני משפחתו למדינת מסתור, על כל המשתמע מכך, וכל כך משום שאין המדינה מוכנה להכיר בזכותו להגנה על פי החוק להגנה על עדים, תשס"ט- 2008, חוק הנכים אינו מעניק סעד כזה, וטענת הנתבעת לפיה אין בידיה כל מידע על איומים מן הסוג הנטען מחייבת בירור עובדתי, שהתובענה הנדונה היא האכסניה המתאימה לה. עוד טען, כי בקשתה של הנתבעת למחיקת התביעה על הסף בהיעדר עילה מתעלמת לחלוטין מתביעת התובעות 2-5, שהן נפגעות ישירות בתביעה זו, הן בשל הצורך להביא לעקירתן למדינת מסתור בשל האיום המופנה גם כלפיהן והן בשל כך שהתובע, כאב המשפחה, חדל לתפקד כתוצאה מן הפגיעה הנפשית שנפגע. לחילופין, גם אם אין הן נפגעות ישירות, הרי שיש להכיר בהן כנפגעות משניות, על פי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן פ"ד מד(3), 397). בתגובה לתגובתו המשלימה של התובע, עמדה הנתבעת על הסתירה העולה מן הטיעון לפיו לא נפגע התובע עקב שירותו, בעוד שהגיש תביעה לפי חוק הנכים ואף זכה בה. משכך, המדובר בפלוגתא פסוקה או בהודאה פורמלאית או בהודאה מחוץ לכותלי בית המשפט, והתובע מנוע עתה מלטעון כי פגיעתו אינה "עקב שירותו". לגופו של עניין, אין ספק כי התובע נפגע עקב שירותו. בכל הנוגע לטענה בדבר זכותו של התובע להיכלל במסגרת החוק להגנה על עדים, טענת הנתבעת היא כי אין בידיה כל מידע על כך שהתובע ובני משפחתו מאויימים, וכי בכל מקום, שיקול הדעת אם לכלול אותו בתכנית להגנה על עדים אינו נתון לבחינה במסגרת הליך אזרחי מן הסוג הנדון, אלא במסגרת של ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית, על פי המנגנון שנקבע בחוק האמור. ואשר לטענה בדבר עילת התביעה של תובעות 2-5, ברור כי לכל היותר המדובר בטענה בדבר פגיעה משנית, שכן, כמפורט בכתב התביעה, הטענה הנטענת הינה בדבר הסבל של התובע, אליו נחשפים בני המשפחה, ואשר עלול להיות בעל השלכות של התפתחותן של בנותיו הקטינות. אלא שהלכת אלסוחה כלל אינה חלה על עניינן, שהרי על מנת שיהיו נפגעים משניים, צריך שיהיה נפגע עיקרי על פי דיני הנזיקין, היינו, שתהיה חובת זהירות עיקריות שהיא תנאי מוקדם להפרות הנלוות. כפי שראינו, אין עומדת לתובעת עילה נזיקית. עילתו היחידה מעוגנת בחוק הנכים, שהוא חוק סוציאלי, הקובע אחריות מוחלטת כאשר מתקיים קשר סיבתי בין הפגיעה לבין השירות, וממילא אין בו כל היזקקות למושג של חובת זהירות. לטענת הנתבעת, אי החלת הלכת אלסוחה עולה בקנה אחד עם מטרת חוק הנכים, שכן בצידם של התגמולים שקובע החוק, עומדת שורה של הטבות והנאות ומנגנון לשיקום מקצועי. בנוסף, אין מתקיים בתובעות 2-5 התנאי המתחייב על פי אותה הלכה, היינו כי הן סובלות מתגובה נפשית קשה, כגון מחלת נפש או נוירוזה, כתוצאה מפגיעתו של הנפגע העיקרי, ואף לא נתקיים בהן אותו חריג לתנאי זה, המדבר ב"מקרים ברורים וקשים". דיון נקודת המוצא עליה דומה כי אין חולק, שדין שוטר כדין חייל לעניין חוק הנכים וחוק הנזיקים האזרחיים (ע"א 5164/91 מדינת ישראל נ' צחי עזרא, פ"ד מח(2) 446). כפי שאפרט להלן, מסקנתי היא, כי הצדק עם הנתבעת, ודין התביעה לסילוק על הסף מן הטעם של העדר עילה, וככל שהתביעה נוגעת לחוק להגנה על עדים, מן הטעם של חוסר סמכות עניינית. התקשיתי לקבל את טענת התובע, לפיה הפגיעה שנפגע לא ארעה "עקב שירותו". טענה זו עומדת בסתירה חזיתית לטענות שהשמיע בפני קצין התגמולים, ואשר התקבלו על ידו. קצין התגמולים קבע כי התובע נפגע תוך ועקב השירות, והוא הוכר כנכה הזכאי לתגמולים לפי חוק הנכים. התובע מנוע, אפוא, מלטעון כי אין קשר סיבתי בין הפגיעה ממנה הוא סובל, לבין שירותו כשוטר. על כגון דא אמר בית המשפט העליון כי: "התנהגות זו צורמת בחוסר הגינותה. ספק רב בעיני, אם דרכו של המערער, המבקש להתנער מן העמדה שנקט בהליך בפני קצין התגמולים לאחר שזכה בסעד על בסיס עמדה זו, עולה בקנה אחד עם החובה לנהוג בתום לב... נקיטה של עמדות סותרות בנסיבות כאלה אף עלולה לשמש יסוד עצמאי להשתקת בעל דין בהליך המאוחר ודחיית בקשתו לסעד" (ע"א 3368/93 ונטורה נ' בולוטין, פ"ד מ(4), 452). גם לגופו של עניין, לא יעלה על הדעת לקבוע אחרת. תיאור העובדות, כעולה מכתב התביעה, אינו מותיר מקום לספק כי פגיעתו של התובע באה לו במהלך שירותו ועקב שירותו. מפגשו עם המחבל היה בתפקיד, עת נתבקש לטפל בו במסגרת תפקידו במרפאת בית המעצר. האיומים שהשמיע כלפיו המחבל היו במהלך הטיפול במרפאה, והעדות שהעיד הייתה במסגרת תפקידו כשוטר במשטרת ישראל, שטיפל במחבל ושמע ממנו מה ששמע. אכן, מתן עדות היא גם חובה אזרחית, אולם התובע עשה כן במסגרת תפקידו, כפי שכל שוטר המתייצב לעדות בנוגע לעניין הקשור בתפקידו, ממלא בראש ובראשונה את חובותיו כשוטר. אלמלא היה שוטר בתפקיד, לא היה נקלע כלל לסיטואציה של המפגש עם המחבל, אשר ממנה ואילך התגלגלו האירועים העומדים ביסוד התביעה. לא למותר להוסיף, כי תביעתו של התובע בפני קצין התגמולים כללה מסכת עובדתית רחבה יותר מזו הנטענת במסגרת תביעה זו, ולפיה התסמונת הפוסט טראומטית ממנה הוא סובל הינה תולדה של חשיפה ממושכת ורבת שנים לפיגועים, שארעה במסגרת תפקידו במשטרה, וזאת בנוסף לפרשה נשוא התביעה שהייתה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". ברור כי החשיפה לפיגועים ולתוצאותיהם הקשות לא יכולה הייתה לעמוד ביסוד תביעת נזיקים כנגד המדינה, ואין תמה כי לא נכללה בכתב התביעה. כאור, קצין התגמולים, שהתייחס למכלול העובדות, הכיר בתביעתו של התובע. הניסיון לנתק את התמונה הכוללת שנפרשה בפני קצין התגמולים, היינו החשיפה המתמשכת לפיגועים ומתן העדות, שנפרשה בפני קצין התגמולים, היינו החשיפה המתמשכת לפיגועים ומתן העדות, והכל על מנת לנסות ולבסס עילת תביעה בנזיקין הינו ניסיון מלאכותי. המדובר, אם כן, בפגיעה שנפגע התובע תוך ועקב שירותו. משהגענו למסקנה זו, קצרה הדרך לדחייתה על הסף של התביעה בכל הנוגע לפגיעה שנפגע התובע במסגרת תפקידו. כטענת הנתבעת, יצרו חוק הנזיקים האזרחיים וחוק הנכים הסדר סימטרי, ולפיו מן הצד האחד אין בידי חייל או שוטר שנפגעו תוך ועקב שירותם לתבוע את המדינה על נזקיהם, ומן הצד האחר יזכו לתגמולים על פי חוק הנכים. חוק הנכים מבוסס על שיקולי רווחה ושיקום, ואמת המידה לקבלת תגמולים היא נסיבות הפגיעה ולא מידת האשם של הפוגע. ואכן, החוק פוטר את החייל או את השוטר להוכיח רשלנות מצד המדינה או שלוחיה, ודי בכך שהפגיעה ארעה תוך ועקב השירות. רק מקום שהמזיק הינו צד שלישי עומדת לשוטר או לחייל הזכות לבחור בין מסלול הפיצויים הנזיקי לבין מסלול התגמולים לפי חוק הנכים. אלא שאז חייב הנפגע לבחור, ואין הוא יכול לקבל, בגין אותו נזק גוף, הן תגמולים לפי חוק הנכים והן פיצויים מכוח דיני הנזיקים (סעיף 36(א)(1) לחוק הנכים; ע"א 3368/93 הנ"ל). בתי המשפט קבעו באופן חד משמעי, כי: "... כוונת המחוקק הייתה ליצור תיאום בין הפטור מאחריות לפי סעיף 6(א) ובין הזכות לפי חוק התגמולים, באופן שבכל מקרה הנופל לתחומי חוק הנכים יחול הפטור מאחריות בנזיקין" (ע"א 303/75 מדינת ישראל נ' אילן רפאל ואח', פ"ד כט(2) 601, בעמ' 605). ובמקום אחר: "משהוטלה על מדינת ישראל אחריות מוחלטת לתשלומים על פי חוקי התגמולים והשיקום, הוסרה ממנה במקביל האחריות על בסיס האשם, הקבועה בדיני הנזיקין. כנגד סרת האחריות האחת באה האחריות האחרת" (ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים פ"ד לו(2), 757, ,בעמ' 799). ועוד במקום אחר: "... חוק הנכים הוא המסלול הבלעדי הפתוח בפני מי שנפגע בעת שירותו הצביע, שכן סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה, התשי"ב- 1952 מונע כל אפשרות להגיש תביעה כנגד המדינה במסלול נזיקי "רגיל"..." (בג"צ 1861/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני הגזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה, תקדין). פועל יוצא מכל אלה הוא, כי המחוקק ייחד את עילה התביעה לחייל או שוטר שנפגעו תוך ועקב שירותם, הטיל אחריות מוחלטת על המדינה לפצותם על פי חוק התגמולים, וקבע פטור למדינה ולשלוחיה מאחריות על בסיס אשם על פי דיני הנזיקין. המסקנה היא, כי אין בידי התובע עילת תביעה בנזיקין כנגד המדינה, ככל שהיא מתייחסת לטענותיו בנוגע לרשלנותם של מי משלוחיה, אשר גרמו, על פי הנטען, לפגיעה הנפשית ממנה הוא סובל. עילת התביעה שבידו יוחדה לתביעה לפי חוק הנכים. נשוב ונזכיר, כי התובע אכן מימש את עילתו, והיא הוכרה. אשר לטענת התובע בדבר האיומים הנמשכים על חייו, המחייבים אותו - כך לפי הטענה - להעתיק את עצמו ואת משפחתו למקום מסתור במדינה אחרת, הרי ככל שהמדובר בטענה כי יש לפצותו על הנזק שייגרם לו בגין הצורך להעתיק את מקום מגוריו ומגורי משפחתו, אין היא מקימה לו עילת תביעה בנזיקין, שכן עילתה בפגיעה שנגרמה לו תוך ועקב שירותו. המדובר בטענה המבקשת לעקוף את חוק הנזיקים האזרחיים ואת חוק הנכים, המייחדים את עילת התביעה בגין פגיעה שנפגע שוטר או חייל תוך ועקב שירותו, לתגמולים על פי חוק הנכים. ואילו ככל שהמדובר בטנה כי הרשות המוסכמת לפי החוק להגנה על עדים, תשס"ט- 2008, לא הפעילה את שיקול דעתה כראוי, וכי היה עליה לכלול את העותר ואת בני משפחתו בתכנית להגנה על עדים, הרי שטענתו של התובע כי חייו וחיי בני משפחתו נתונים גם היום בסכנה נבחנה על ידי הרשויות המוסמכות, והן שללו אותה. המקום לתקיפת ההחלטה אינו בהליך של תביעת נזיקין אזרחית, שהרי מדובר בהחלטה מנהלית, הנתונה לביקורת שיפוטית בהליך מנהלי מתאים. ובכל הנוגע לטענות המתייחסות לפגיעה של בני משפחת התובע (תובעת 2-5), הרי שגם טענה זו דינה להידחות על הסף. עילת התביעה שבידי התובעת 2-5, נגזרת מעילת התביעה של התובע. סיווגן כנפגעו משניות: "הוא פועל יוצא של התחקות אחר אופיו של הקשר הסיבתי שבין הנזק שנגרם להם לבין ההתנהגות העוולתית. הניזוק העיקרי הוא מי שהפגיעה בו, בגופו או ברכושו, היא תוצאה ישירה של העוולה. הניזוק המשני הוא מי שנפגע כתוצאה מן הפגיעה שהוסבה לאחר" (ע"א 654/05 לבנה לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק, תקדין, פסקה 22). הנה כי כן, על אף שלטענת בא כוחן, הפגיעה שנפגעו התובעות הינה "פגיעה ישירה", לא יכול להיות ספק כי המדובר בטענה בדבר פגיעה משנית, היינו, תולדה של הפגיעה הישירה בתובע. ואכן, בפועל, כתב התביעה מנוסח כך על מנת שתחול על התביעה ההלכה שנפסקה בפרשת אלסוחה הנ"ל. כדברי ב"כ התובעים: "... אין ספק שבנותיו (של התובע) המצויות בגיל הרך, הנחשפות למראות קשים אלו מדי יום ביומו, נפגעות וייפגעו בהווה ובעתיד ואין לדעת ההשלכות העתידיות על בריאותן הנפשיות" (ס' 9 להשלמת הטיעון בכתב מטעם התובעים). טענת התובעות, על פניה, אינה יכולה לבוא בגדרה של הלכת אלסוחה הנ"ל, שהרי ב"כ התובעות אינו טוען ל"נזק נפשי קשה", כניסוחו של בית המשפט העליון באותה פרשה (פסקה 20(ד)) לפסק הדין, מתבטא בחלת נפש מוכרת, בתופעות פיזיולוגיות וכד'. בית המשפט העליון קבע באותה פרשה, כי "ישנם טעמים כבדי משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות" (שם), ובכללן מחלת נפש או מקרים של פגיעות נפשיות מתמשכות רציניות. בפרשת לוי הנ"ל, אמר בית המשפט העליון כי: "הנוקשה מבין סייגי הזכאות כפי שנוסחו בפרשת אלסוחה, הוא הסייג הנוגע לעוצמת הנזק וטיבו". (שם, פסקה 18). ב"כ התובעות לא הניח כל תשתית לטענה בדבר קיומו של נזק, וממילא לא הניח כל תשתית בדבר עוצמתו. לכתב התביעה לא צורפה כל חוות דעת המלמדת על נזק מן הסוג האמור, וטען את המובן מאליו, היינו כי בנות משפחתו של התובע עדות לסבלו וסובלו מכך. אין בכך כדי לבסס טענה בדבר נזק נפשי קשה, שרק הוא בר פיצוי על ההלכה האמורה. ב"כ התובעים ביקש לבסס את טיעוניו גם על אותו חריג לתנאי בדבר קיומו של "נזק נפשי קשה" והוא אותם "מקרים ברורים וקשים", שעל פי הלכת אלסוחה הם בני פיצוי גם אם לא הוכח נזק נפשי קשה. עוגן לטענה זו מצא הוא בפרשת לוי הנ"ל ובת"א (י-ם) 4417/02 ת'כ' נ' פרופ' יהודה היס ואח' (תקדין). אלא שאין הנדון דומה לראיה. בפרשת לוי עמד בית המשפט העליון על כך שהמדובר בקבוצת ביניים מצומצמת של ניזוקים משניים חריגים, שיש הצדקה לחייב את המזיק בפיצוי על נזקיהם, גם אם לא הוכחה פגיעה נפשית קשה. באותה פרשה המדובר היה בעובר שמת ברחם אימו, ולבית החולים יוחסה אחריות לכך בשל רשלנותו. בית המשפט סבר כי נזקה של האם, שנאלצה לחוות את מות העובר בעודו ברחמה, הינו ישיר בחלקו ומשני בחלקו, ונזקו של האב הינו נזק משני. למרות שהשניים לא נפגעו "פגיעה נפשית קשה", מצא בית המשפט העליון כי נכון יהיה לשייך את עניינם לאותם "מקרים ברורים וקשים", בין היתר משום שהעובר אינו יכול לתבוע ויש ליתן ביטוי לנזקו באמצעות תביעת הוריו. ובפרשת ת'כ' המדובר היה בנתיחה שלאחר המוות שבוצעה מבלי שניתנה לכך הסכמת ההורה. בית המשפט קבע כי יש לראות בהורה התובע משום נתבע עיקרי, שכן הופרה כלפיו חובה חקוקה, וכי הייתה גם רשלנות כלפיו. בית המשפט הוסיף ואמר, כי גם אם נכון יהיה לראות בהורה משום נפגע משני, הרי שזהו מקרה מובהק מאותם "מקרים ברורים וקשים", שכן העוולות בוצעו כלפי מי שנעדר כשרות משפטית. אין צורך להרבות במילים על מנת להראות עד כמה אין פסקי דין אלה יכולים לשמש עוגן לטענת התובעים. לנוכח המסקנה אליה הגעתי בהתבסס על הנסיבות המפורטות לעיל, אין צורך כי אכריע בטענתה העקרונית של הנתבעת לפיה בהעדר עילה נזיקית, אין אפשרות לגזור ממנה עילת תביעה משנית, ומשכך, אין כלל תחולה להלכת אלסוחה. למעלה מן הצורך אוסיף, כי על פניו נראה כי הצדק עם הנתבעת גם בטענה זו. כפי שכבר ראינו, לאור הוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים, אין בידי התובע עילת תביעה נזיקית. כדברי כב' השופט ברק בע"א 507/79 הנ"ל, הוטלה על המדינה אחריות מוחלטת לתשלומים על פי חוקי התגמולים והשיקום, והוסרה ממנה האחריות על בסיס אשם, הקבועה בדיני הנזיקים. והנה הלכת אלסוחה מבוססת על תפישה מרחיבה של חובת הזהירות המושגית כלפי מי שמצוי בדרגת קרבה מיידית לנפגע, וכתוצאה ממעשה הפגיעה בו נפגע פגיעה נפשית קשה. רוצה לומר, האחריות לנזק המשני שנגרם לקרובו של הנפגע העיקרי מעוגנת באחריות ברשלנות כפי הנפגע העיקרי, ונגזרת ממנה. מאחר שהאחריות כלפי חייל או שוטר שנפגע תוך ועקב שירותו אינה מבוססת על דיני הרשלנות, לא ניתן לגזור ממנה אחריות ברשלנות כלפי קרובי משפחתו. זאת ועוד, חוקי התגמולים למינהם הינם חוקים סוציאליים, שתכליתם לשקם את הנפגע תוך התייחסות לצרכיו הכוללים, ובכללם צורכי בני משפחתו. כאמור לעיל, גישה זו מאמצת תפישה של הטלת אחריות מוחלטת, על יסוד נסיבותיה של הפגיעה, כתחליף לאחריות הנעוצה באשם. קבלת עמדתו של ב"כ התובע משמעותה חתירה תחת תפישתו היסודית של המחוקק, לפיה תהיה המדינה פטורה מאחריות על בסיס אשם לפגיעה שנפגע חייל או שוטר תוך ועקב השירות, כנגד אחריות מוחלטת המושתתת על נסיבות הפגיעה. בכך ייפתח פתח להתדיינויות מקבילות, תוך עקיפת הפטור הקבוע בחוק הנזיקים האזרחיים, על ידי הכרה בעילה נזיקית עצמאית של בני משפחת הנפגע, בגין הסבל שהוא מנת חלקם עקב פגיעתו. סוף דבר, לנוכח המסקנות אליהן הגעתי, דין התביעה להידחות על הסף. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. משטרהנזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשיתביעות נגד המדינהשוטר