בחודש 4/80אסף מר אלכסנדר את עובדי המפעל והודיע להם, כי לאור מצבו הכספי הקשה של המפעל לא ישלם להם את מלוא תוספת היוקר, ומי שאינו מסכים לכך רשאי להפסיק את עבודתו ולקבל פיצויי פיטורים קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת יוקר לעובדי מפעל: השופט אדלר: .1ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופט רבינוביץ - כדן יחיד; תב"ע מב/798-1), בו חייב בית-הדין את המערערות לשלם למשיב: פיצויי פיטורים, תוספת שכר כתוצאה מאי-תשלום תוספת יוקר, פיצויי הלנה על שכר החודשים 6/82ו- 7/82ששולם באיחור, תשלום עבור ימים מהם מנע מנהל המפעל מהמשיב לעבוד, דמי חג וכן הוצאות ושכר טרחה בסך 350ש"ח. נדחו התביעות לדמי הבראה, ותק ופיצויי הלנה על האיחור בתשלום שכר חודש .5/82 ערעור המערערות נסוב על טענתן, כי המערערת מס' 1לא העסיקה את המשיב, וכי המשיב ויתר על תשלום תוספת היוקר. בערעור-שכנגד טען המשיב, כי לא היה מקום להפחית את פיצוי ההלנה, שמספר הימים בהם מנע ממנו המפעל לעבוד היה גדול מהמספר שנקבע על-ידי בית-הדין קמא, וכן שסכום ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק לו היה נמוך. .2ואלה העובדות, כפי שנקבעו ברובן על-ידי בית-הדין האזורי: א) המשיב עבד במפעל לייצור נעליים מחודש 6/76עד ליום 26.2.1984; ב) בשנת 1972הוקמה חברה בשם "אלכסנדר'ס תעשיות נעליים בע"מ, שהיא המערערת מס' .1 בשנת 1977הוקמה חברה נוספת בשם "נעלי אלכסנדרס בע"מ", שהיא המערערת מס' 2; ג) עד שנת 1982היה מר אלכסנדר פרידמן בעל שליטה בשתי החברות, והוא ניהל את העסק, באמצעות המערערות. לדברי מר פרידמן, בשנת 1982רכשה חברת "כור" % 51של השליטה במערערת מס' .1 לפי עדות מר פרידמן, המערערת מס' 2מתקשה לפרוע את חובותיה; ד) אין הסכם קיבוצי שחל על הצדדים; ה) המשיב קיבל תלושי משכורת שנשאו חותמת, הן של המערערת מס' 1והן של המערערת מס' .2הוגשו גם גליונות ריכוז משכורות, הנושאים את החותמת של המערערת מס' 1, או המערערת מס' 2; ו) בחודש 4/80אסף מר אלכסנדר את עובדי המפעל והודיע להם, כי לאור מצבו הכספי הקשה של המפעל לא ישלם להם את מלוא תוספת היוקר, ומי שאינו מסכים לכך רשאי להפסיק את עבודתו ולקבל פיצויי פיטורים. מר פרידמן התחייב לפועלים, כי כאשר מצב המפעל יתבסס, ישלם לכולם את חלק המשכורת שהסכימו לוותר עליו. מר פרידמן לא שילם למשיב את חלק תוספת היוקר שסרב לשלם, החל מחודש 4/80ועד לפיטוריו; ז) שכר החודשים 5/82, 6/82ו- 7/82שולם באיחור של 25יום, ואילו על חשבון שכר חודש 5/82שולמה למשיב מקדמה של 500, 2ל"י ועל חשבון שכר חודש 6/82שולמה לו מקדמה של 417שקל ישן; ח) בחודשים מ- 10/83עד 2/84היו 9ימים, בהם הגיע המשיב למפעל באיחור, ובגלל האיחורים מר פרידמן מנע ממנו לעבוד; ט) המשיב לא קיבל תשלום בגין חגים, פרט לפעמיים: בחודשים 4/79ו-10/83; י) המשיב לא קיבל תשלום בגין "ותק" בכל שנות עבודתו; יא) ביום 27.1.1984פוטר המשיב, בהודעה מוקדמת של 30יום. במכתב הפיטורים טען מר פרידמן, כי הוא מפטר את המשיב בגלל איחורים והעדרויות מהעבודה. מכתב הפיטורים נכתב על נייר של המערערת מס' .1 מי העסיק את המשיב? .5השאלה הראשונה שעלינו להכריע בה היא, האם טעה בית-הדין קמא כשקבע, כי שתי המערערות היו המעסיקות של המשיב? המערערת מס' 2מודה, כי היא העסיקה המשיב, ועל כן השאלה היא, האם גם המערערת מס' 1העסיקה אותו? בא-כוח המערערות הסכים, כי המערערת מס' 2הוקמה רק בשנת 1977, שנה אחרי שהמשיב נתקבל לעבודה, אך טען, כי אין ללמוד מכך כי המשיב נתקבל אצל המערערת מס' 1, שהוקמה בשנת .1972הכיצד? לטענתו, לפני הקמת המערערת מס' 2העסק נוהל תחת השם "נעלי אלכסנדר", ולא על-ידי המערערת מס' .1בית-הדין האזורי לא קיבל טענה זו. בא-כוח המערערות לא הצביע על ראות המצדיקות התערבות ערכאת ערעור בקביעה זו. מר פרידמן אמנם העיד על הנושא, אך לאור אי-הדיוקים בעדותו, בית-הדין קמא לא האמין. לדוגמה, בעדותו הכחיש מר פרידמן כי המערערת מס' 1הוקמה בשנת 1972, ואמר (פ/12): "אלכסנדר תעשיות נעלים בע"מ, לצורך משפט זה, נוסדה באוקטובר 1982". נראה כי הביטוי "לצורך משפט זה" מלמד על ניסיון ליצור עובדות לפי נוחיותו, שכן רישום המערערת מס' 1ברשם החברות הוכיח, כי היא נרשמה בשנת .1972כללו של דבר - מהראיות אכן עולה, כפי שקבע בית-הדין האזורי, כי המערערת מס' 1העסיקה את המשיב בשנה הראשונה בה עבד במפעל. .6בשנת 1977הוקמה המערערת מס' 2, ומאז מתעוררת השאלה, איזו חברה או חברות העסיקו את המשיב? בא-כוח המערערות הפנה אותנו למסמכים בהם מופיעה החותמת של המערערת מס' 2, נעלי אלכסנדר בע"מ. עם זאת, היו מסמכים, כמו גליונות ריכוז שכר, תלושים ומכתב הפיטורים, שהוחתמו על-ידי המערערת מס' .1בית-הדין האזורי לא קיבל את הסבר מנהל המערערות, כי החותמת של המערערת מס' 1נעשתה בטעות. לא שמענו נימוק לשנות מסקנה זאת. בא-כוח המערערות לא הגיש מסמכים כדי לתמוך בטענתו, כי רק המערערת מס' 2העסיקה את המשיב (דו"חות למס הכנסה וביטוח לאומי, חוזה שכירות על המפעל או שם בעל הבנין בו ממוקם המפעל, מסמכים להוכיח, איזו חברה רכשה את הציוד במפעל, איזו חברה קיבלה הכנסות ממכירות, וכו'). בא-כוח המערערות טען, כי בפועל המערערת מס' 2לא נמכרה, אלא המפעל ועובדיו הועברו ממנה אל המערערת מס' .1טענה זו היא בגדר זריית חול בעיניים. הייתכן מצב בו, מר פרידמן שולט בשתי המערערות, מנהל את המפעל משך שנים רבות באמצעות שתיהן, במרוצת הזמן צוברות שתי החברות חובות כלפי עובדיהן, ואז הוא מחליט כי חברה אחת תקבל את הרכוש והמימון שהכניס השותף החדש, ואילו החברה האחרת תישאר בלי אמצעים כספיים, אך תהיה אחראית לזכויות העובדים? עובדים אינם צריכים להפסיד את זכויותיהם בגלל "תרגילים" מסוג זה של בעל מפעל. .7בית-המשפט העליון כבר דן במצב, שבו שתי חברות מפעילות בעת ובעונה אחת מפעל אחד. בע"א 158/68[1], קבע השופט ברנזון כי: "אין כל מניעה, חוקית או מעשית, שאדם יעבוד באותו זמן כשכיר אצל יותר ממעביד אחד... לשתי המשיבות (החברות) היו אותם המנהלים והמרות והפיקוח על העובדים היו כל הזמן בידי אותם האנשים, הרי שהעובדים היו באותו זמן עובדים של שתיהן" (שם [1], בע' 874). ראה גם ע"פ 288/81[2]. בדב"ע לו/53- 3[3], קבע בית-דין זה (בע' 42): "אין זה המקרה הרגיל, אך ייתכנו וייתכנו מקרים שבהם, בהסכמת הנוגעים בדבר יעבוד אדם אצל שניים במקביל בבחינת employers ,joint employers-co". הפסיקה בנושא זה התפתחה בדב"ע מג/22- 2[4] (בע' 327), כאשר בית-דין זה הבחין בין מעבידים "מקבילים" ( dual employersאו employers-co) לבין מעבידים "במאוחד" (joint employers). בית-הדין הגדיר מעבידים במאוחד כפעילות משותפת של שתי חברות, כדי לקבל עבודה מפלוני. המקרה דנן נופל בהגדרה זאת, של מעבידים במאוחד. .8אשר לנימוקים, מדוע יש לראות את המערערות כמעבידות של המשיב "במאוחד". נוסף על אלה שציין בית-הדין קמא, יש להוסיף: המשיב עבד במפעל, אשר נוהל משך שנים רבות על-ידי מר פרידמן. עד 1982השליטה בשתי המערערות היתה בידי מר פרידמן. ממעט הראיות שהוגשו עולה, כי העסק הופעל על-ידי מר פרידמן באמצעות מערערות. .9לאור נימוקי בית-הדין קמא, והאמור לעיל, אנו דוחים את טענת בא-כוח המערערות, כי רק המערערת מס' 2העסיקה את המשיב. הוויתור על חלק מתוספת היוקר .10הטענה הבאה של בא-כוח המערערות היתה, כי ויתור המשיב על חלק מתוספת היוקר היה בדיעבד ותקף. הוויתור נעשה בחודש 4/80לתקופה החל מחודש 4/80ועד לחודש 2/84, ומשום כך נעשה מראש ולא בדיעבד. הפסיקה בנושא ויתור על זכויות מוקנות טרם ענתה על כל השאלות המתעוררות בסוגיה זו. עם זאת, לכל הדעות, אין תוקף לוויתור מראש, ובמיוחד כשנכפה על העובדים כיחידים, ללא הסכם בכתב עם נציגיהם. בדב"ע מג/37-3, [5] (בע' 32) נקבע: "ועתה לשאלת 'תוספת יוקר' ו'שכר מינימום'. בשני עניינים אלה קיימת הלכה ברורה, והיא... שאין כללי הוויתור חלים עליהם, לא מראש ולא בדיעבד... ". ראה: דב"ע לח/59- 3[6]; ע"א 378/70[7]. מסיבה זאת יש לדחות את הערעור בנושא תוספת יוקר. הפחתת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בית-הדין אמנם טעה בכך שהפחית את פיצוי ההלנה מבלי לנמק. עם זאת, פסק-הדין פרט את המחלוקת בין הצדדים לגבי הזכאות לפיצויי פיטורים. נראה לנו, כי לאור פירוט זה יצא בית-הדין קמא מההנחה, כי לאור קיום חילוקי דעות של ממש לגבי עצם הזכות לפיצויי פיטורים, הוא רשאי להפחית את פיצוי ההלנה לגובה של הצמדה וריבית. בנסיבות אלה אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בשיקול דעת של הערכאה הראשונה לגבי התקופה עד למתן פסק-הדין על-ידי בית-הדין האזורי. לאחר מכן לא היה עוד "ממש" בחילוקי הדעות, ובסוגיה זו כבר אמר בית-הדין, בדב"ע שם/10- 2[8] (בע' 305): "אם יש 'ממש' בחילוקי דעות ייקבע לא על-פי עמדת הצד האחד, אלא על- פי מבחן אובייקטיבי וייתכן גם משפטי. כדי שיהא ממש בחילוקי דעות צריך שלפחות על פני הדברים יימצא יסוד לאותם חילוקי דעות...". אחרי הכרעת בית-דין, כי המערערות חייבות לשלם למשיב פיצויי פיטורים, אין יסוד משפטי או אחר לטענה של אדם אובייקטיבי, כי קיימים חילוקי דעות של ממש. המערערות עמדה הזכות להגיש ערעור, אך אין בזה יסוד לקיום "ממש" בחילוקי הדעות. זאת ועוד, הכלל הוא ש"הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, אשר חלה על בית-הדין לעבודה מכוח תקנה 109לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969). על כן החובה לשלם את הסכום הנקבע בפסק-דין של בית-הדין האזורי תומכת במסקנה, כי לפי מבחן משפטי אובייקטיבי אין חילוקי דעות של ממש אחר מתן פסק-דין. על כן, פיצויי הפיטורים יישאו פיצוי הלנה לפי סעיף 20(ב) לחוק הגנת השכר מיום מתן פסק-דין של בית-הדין האזורי עד לתשלומם בפועל. סוף דבר - אנו דוחים את הערעור ומקבלים חלקית את הערעור שכנגר, בכך שהמערערות ישלמו למשיב פיצוי הלנה כחוק על פיצויי הפיטורים מיום מתן פסק-הדין של בית-הדין האזורי עד לתשלומם בפועל. המערערות ישלמו למשיב הוצאות ושכר טרחה בסך 600ש"ח, בתוספת מע"מ.תוספת יוקרמפעלתוספות שכר