תוספת שכר לעובדי רשות המיסים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תוספת שכר לעובדי רשות המיסים: השופט אדלר: .1לפנינו ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין השופט רבינוביץ; נציג ציבור - מר רוזנבלום; תב"ע מו/2119-3), בו נדחתה עתירה להצהיר כי המדינה חייבת לשלם למערערים תוספת שכר המכונה "תוספת איזון". .2המערערים הינם עובדי אגף מס הכנסה, מס רכוש, המכס ומע"מ במשרד האוצר וכן ועדי העובדים המייצגים עוברים אלה (להלן - עובדי המיסים). עתירתם נסבה על פירוש שני מסמכים: האחד - פסק בוררות בר"ם 21/77של המוסד לבוררות מוסכמת בשירותים הציבוריים (להלן - פסק הבוררות), מיום 29.3.1978, אשר נרשם כהסכם קיבוצי. פסק זה העניק לעובדי מס בעלי תפקידים מסוימים תוספות שכר ייחודיות של % 30ו-% .12פסק הבוררות נרשם כהסכם קיבוצי (להלן - פסק הבוררות). השני - החלטת ועדת המעקב, בהרכב יושב-ראש האגף לאיגוד מקצועי והממנה על השכר במשרד האוצר, מיום 24.5.1984, אשר העניקה תוספת שכר שכונתה "תוספת איזון" לקבוצות עובדים בשירות המדינה אשר לא קיבלו תוספת שכר ייחודית. ביום 31.5.1984החליטה ועדת המעקב לתת את תוספת האיזון לקבוצות עובדים נוספות אשר לא קיבלו תוספת ייחודית, כולל ". ..משרד האוצר (למעט מקבלי תוספות ביחידות המיסים)..." (להלן - החלטות ועדת המעקב). .3הטענה העיקרית של בא-כוח המערערים היא, כי פסק הבוררות הקנה להם מספר זכויות: א) מתן תוספות שכר מסוימות; ב) עיקרון כי יישמר הפרש קבוע בין שכרם לשכר עובדים אחרים בשירות המדינה לטובתם, עיקרון זה מכונה על-ידם: "עקרון ההפרשיות" ופירושו הצמדת שכר העבודה של עובדי המיסים לשכר עובדים אחרים בשירות המדינה באופן שיישמר יחס מסוים ביניהם. בית-הדין קמא דחה טענה זו בקובעו, כי אין בפסק הבוררות קביעת "עקרון הפרשיות" לטובת העובדים. בטענותיו הצביע בא-כוח המערערים על חלקים מפסק הבוררות, שלדעתו קובעים במפורש זכות ל"עקרון ההפרשיות". כדי להוכיח את טענותיו ציטט את הקטעים הבאים באותו פסק: "התוספות שבדעתנו לפסוק, תינתנה לא לבעלי מקצועות בתור שכאלה כי אם לעובדים הממלאים תפקידים מסוימים מוגדרים היטב בתחום השומה, הגביה והאכיפה של מיסים, היינו לעובדים הנושאים את התואר הנדרש לפי התקן ובפועל ממלאים את התפקיד הזה בעבודתם. כלומר לא המקצוע קובע כי אם התואר והתפקיד הממשי בתחום המיסוי שהעובד ממלא..." (ע' 5). "אנו נקבע רק את המשכורת והתפקידים המועדפים שנושאיהם ומבצעיהם בפועל יזכו בתוספת. הקביעה, אם עובד פלוני הוא אחד כזה, נתונה להנהלה, על-פי תואר המשרה שהוא נושא והתפקיד שהוא ממלא בפועל..." (ע' 6). "מכל הטיעונים והנימוקים שהועלו בפנינו להצדקת תשלום התוספת באגפי המיסים, נראה לנו נימוק אחד ויחיד, והוא, שמפאת המשימה הלאומית המיוחדת המוטלת עליהם, מצד אחר, והמציאות הקשה של מחסור חריף בעובדים מיומנים בתחום המיסים והצורך להחזיק בקיימים ולהשיג נוספים בחוץ, מצד שני, נאותה הממשלה להעניק להם תנאי שכר מועדפים, בתנאי שלא תהיינה לזה השלכות על מקומות עבודה אחרים בשירות המדינה בסקטור הציבורי בכללו. בעדותו לפנינו ציין ד"ר א' פרידמן, נציב שירות המדינה, כי המדינה צריך שיהיו לה הכוח והיכולת מטעמים של אינטרס לאומי אמיתי ומיידי, להעדיף קבוצה זו או אחרת של עובדים על-ידי תשלום תגמול מיוחד..." (ע' 6). .4אין אנו מוצאים בפסקות אלה את שמצא בהן בא-כוח המערערים. מפסק הבוררות עולה, כי אין מדובר בעיקרון אלא בהחלטה שיפה לשעה ולנסיבותיה. הממשלה החליטה להעניק לעובדי המיסים תנאי שכר עדיפים לאור מציאות מסוימת. לאור הנסיבות והתנאים שפורטו היטב בפסק הבוררות, העניקו הבוררים לעובדי המיסים ".. .תשלום תגמול מיוחד...". זה ולא יותר. עיון בפסק הבוררות מעלה, כי אין בו אף לא אחד מסימניו של עקרון הצמרת שכר המוכר במשפט העבודה: א) אין כל ציון או רמז המזכיר הצמדת שכר קבועה וקובע אל מי מוצמד שכר עובדי המיסים; ב) לא מוזכר כל יחס או שיעור של הצמדה; ג) הפסק יננו מנוסח בלשון של עיקרון הקובע כי מעמדם המועדף של עובדי המיסים, שנקבע על-ידי הממשלה, יהיה קבוע. בפסק הבוררות נאמר במפורש, כי: "...רואים אנו לציין שאת התוספת המוענקת בזה לעובדים יש לראות כתוספת זמנית...". .5את עמדתו בשאלת הצמדת שכר קבע בית-דין זה בדב"ע לה/7- 4[1], (בע' 167) באמרו ששיטת ההצמדה אינה יכולה להיות תנאי מכללא ואין היא מובנת מאליה, אלא: "...היא בבחינת יוצא מן הכלל ומחייבת הוראה מפורשת, ומשישנה הוראה - יש לפרשה כדרך שמפרשים את היוצא מן הכלל". המבחנים לקביעת הצמדת תנאי שכר סוכמו במאמר "הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום" [2] (בע' 38): "...סעיפי ההצמדה נבחנו בשני מישורים עיקריים: (1) מה הוצמד, היינו - מח בדיוק המרכיב של תנאי העבודה שהוצמד, האם שכר, תוספות, דירוג, הוצמדו? (2) מיהו המוצמד? מי היא בדיוק אותה קבוצת עובדים שאליה מצמיד הסעיף בהסכם הקיבוצי?" בפסק הבוררות חסר המרכיב של תנאי העבודה שהוצמד ולא הוגדרה קבוצת העובדים אליה מוצמדים עובדי המיסים. אין להעלות על הדעת, כי מעביד יוותר לתמיד על זכותו לשנות תנאים בהסכם שנקבעו עם קבוצה מעובדיו. אי לכך אנו דוחים את הטענה, שפסק הבוררות יצר עיקרון של הצמדה בין עובדי המיסים לבין קבוצת עובדים אחרת בשירות המדינה. המדינה רשאית, איפוא: א) להעניק תוספת ייחודית לעובדים אחרים מבלי להעלות את שכר עובדי המיסים; ב) לסגור את הפער בין שכר עובדי המיסים לבין שכר עובדי מדינה אחרים. .6בא-כוח המערערים תקף את החלטות ועדת המעקב, לפיהן עובדי המיסים לא יקבלו תוספת איזון. החלטות אלה, שנרשמו בהסכמים קיבוציים, מטרתן ברורה וחדמשמעית: להעניק לקבוצות עובדים, שלא קיבלו תוספות ייחודיות, תוספת שכר אשר תצמצם את הפער בין שכרן לבין שכרן של הקבוצות שקיבלו תוספות ייחודיות. שמה של התוספת, "תוספת איזון", מעיד על מהותה: תוספת שנועדה ליצור איזון בין שכר של קבוצות "חזקות" לשכרן של קבוצות "חלשות". מכאן עולה, כי הענות לעתירת המערערים תעמוד בסתירה למטרה שעמדה לנגד עיני ועדת המעקב. בקשר זה יש להזכיר, כי ועדת המעקב הוציאה את העותרים במפורש מכלל מקבלי תוספת האיזון בהערה שבסוגריים ("למעט מקבלי תוספות ביחידות המיסים)" ולא יעלה על הדעת לפרש החלטה בניגוד לאמור בתוכה במפורש. למערערים גם אין יסוד לקבול על עמדת ההסתדרות בשאלת זכאותם לתוספת איזון, שכן זכותה של ההסתדרות לטעון לזכויות של קבוצות עובדים מסוימות כל עוד אין עמדתה נובעת משיקולים פסולים או זרים. במקרה זה - התביעה לתוספת איזון נבעה מהצורך להגן על קבוצות עובדים שנפגעו מהסדרים מסוימים ושיקול זה הוא סביר וטבעי לאור מעמדה של ההסתדרות, ולאור האחריות שבה היא נושאת. .7על כן הגענו למסקנה, כי לא טעה בית-הדין קמא בדחיית עתירות המערערים. פסק הבוררות לא העניק למערערים עיקרון של "הפרשיות" או הצמדת שכר. החלטות ועדת המעקב לא העניקו להם תנאים אלה. הערעור נדחה. מכיוון שהעתירה מתייחסת לקבוצת עובדים - אין צו להוצאות.מיסיםתוספות שכר