תקיפה עם בקבוק זכוכית שבור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקיפה עם בקבוק זכוכית שבור: .1התובע יליד 1973, נפגע קשה בעינו בקטטה שארעה ביום 29.4.93בינו לבין הנתבע מס' 1(להלן - "הנתבע") סמוך לפתח מועדון "פלדיום" במפרץ חיפה. התובע נפצע קשה בעינו מבקבוק זכוכית שבור שגרם לו חתך עמוק בעין ימין. לאחר טיפולים ממושכים, נאלצו הרופאים, ביום 22.9.94, לעקור, בניתוח, את עינו של התובע ולהשתיל במקומה תותבת. תביעתו היא לנזקי גוף שנגרמו לו. התביעה מופנית הן נגד הנתבע והן נגד הנתבעים 3-2, כלפיהם נטען שהיו, בזמנים הרלבנטיים, מפעילי או בעלי המועדון "פלדיום". .2בעלי הדין הסכימו שפסק הדין ינתן על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט. הוגשו תצהירים וחומר ראיות בכתב, לרבות חקירת המשטרה, כתב האישום ופסק הדין שניתן בהליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבע. בעלי הדין סיכמו טענותיהם בכתב ולהלן הכרעתי. .3התובע טען שביום 29.4.93, בסמוך לשעה 00: 02הגיע עם חברתו עליזה למועדון "פלדיום". לאחר מריבה ביניהם עזבה עליזה את המקום, כשהוא מלווה אותה החוצה. בסביבות השעה 03: 00הגיע הנתבע וביקש להכנס למועדון בלא לשלם דמי כניסה. שומר הסף דחה אותו, ונוצר ויכוח ביניהם. התובע מספר כי משהבחין ששומר הסף הוא שכנו רוברט, ניגש והציע עזרה, כתוצאה מכך פרץ ויכוח חריף בינו לבין הנתבע. עופר - הנתבע מס' 2להלן - "עופר" הגיע וניסה לעשות ביניהם "סולחה" נסיון שלא צלח - והתובע והנתבע המשיכו להתווכח מחוץ למועדון. התפתחה ביניהם קטטה ואז לפתע הרים הנתבע חפץ ופגע עם החפץ בעינו הימנית של התובע ומיד ברח מן המקום. התובע התעלף ונלקח לטיפול רפואי. גירסה זו העלה התובע בתביעתו שבפני. גרסת התובע מוכחשת מכל הן ע"י הנתבע והן ע"י עופר. הנתבע טוען שהגיע למקום כדי לבלות ומצא עצמו מוכה על ידי השומרים ועל ידי התובע. התובע לא הירפה מן הנתבע ואילץ אותו לצאת עמו מחוץ לאולם, שם המשיך להכותו, הפילו ארצה ואילץ את הנתבע להתגונן על חייו. במצב זה חיפש הנתבע חפץ לזרוק על התובע, כמו אבן למשל, אולם מצא רק שבר של בקבוק אותו זרק לעבר התובע - מה שגרם לפציעתו. לדבריו, פעל להגנת חייו בלבד. עופר סיפר כי היה מנהל המועדון, כעובד שכיר. ביום האירוע ניגשו אליו שני השומרים שעבדו במועדון, הודיעוהו על מריבה בין שניים מן האורחים וכאשר ניגש לבירור הענין הבין שהויכוח הוא מילולי בלבד. היו אלה התובע והנתבע. עופר טוען שערך ביניהם "סולחה" והשניים לחצו ידיים, והוא התרשם שהם מתכוונים להמשיך בבילוי בתוך המועדון. עופר "שמע" מאוחר יותר כי השניים החליפו מכות מחוץ למועדון, וכאשר יצא לאיזור החניון ראה את התובע פצוע. החניון מצוי כמה עשרות מטרים מן המועדון ומשמש גם עסקים רבים אחרים בסביבה. כך גירסתו של עופר. .4נגד הנתבע הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה, ת.פ. 102/94. מן העובדות שבכתב האישום עולה: א. בתאריך 29.4.93היה הנתבע במועדון פלדיום. הנתבע הגיע למקום וליד דלת הכניסה התפתח ויכוח בינו לבין התובע, אשר רצה למנוע ממנו כניסה למועדון. במהלך ויכוח זה נתן התובע לנתבע (הנאשם) אגרוף. ב. בהתערבות אנשים שנכחו במקום, הופרדו השניים וכעבור זמן קצר נכנס הנתבע למועדון והתפייס עם התובע. ג. זמן מה לאחר מכן פנה התובע לנתבע והציע לו לצאת עמו מחוץ למועדון. הנתבע הסכים והשניים יצאו למגרש החניה. שם התחדש הויכוח ביניהם במהלכו נתן התובע לנתבע מכת אגרוף בפנים ובתגובה לכך נעץ הנתבע בקבוק בירה שבור בעינו הימנית של התובע. לתובע נגרם חתך עמוק בעין, הוא הובהל לבית חולים רמב"ם, שם נותח. ד. הוראות החיקוק לפיהן מואשם הנתבע לאחר תיקון מוסכם שנערך, הן: חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - סעיף 333+ 335(1) לחוק העונשין, תשל"ז .1977 הדיון התקיים בפני כב' השופט לינדנשטראוס, כתב האישום תוקן כאמור, הנאשם חזר בו מן הכפירה והודה בעובדות שבכתב האישום המתוקן ולפיכך הורשע על פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. לאחר הגשת תסקיר נגזר עונשו של הנתבע למאסר, כפי שיפורט להלן. .5מן הראיות שבפני, עולה כי פציעת התובע בעינו נגרמה על ידי הנתבע. הנתבע פגע בעינו של התובע על ידי הבקבוק השבור אותו נעץ בעינו. הגרסה כאילו זרק את הבקבוק השבור, שמצא לידו, אינה מציאותית כלל ועיקר. הסיפור כאילו והבקבוק השבור היה החפץ היחיד שנמצא אותה שעה לידו ומבלי שהנתבע הביט בו, אינה עולה גם בקנה אחד עם גרסת הנתבע בעדותו במשטרה. מן העדויות במשטרה נתברר שמדובר בנעיצת הבקבוק ולא בזריקתו סתם, כחפץ. גם הנתבע העיד במשטרה כי מצא בקבוק לידו "ונתתי לו את הבקבוק בירה בפנים והבקבוק התנפץ לי ביד ימין". גם העד ראובן אישר גרסה זו. גם התוצאות הקשות של האירוע מתיישבות יותר עם גרסת הנעיצה מאשר עם גרסת הנתבע. .6הנתבע נסה להיתלות בטענה של הגנה עצמית. בסיכומי בא כוחו נטען כי הנתבע הגיב רק כאשר קלו כל הקיצים, כאשר הנתבע נמנע מלהגן על עצמו מספר פעמים, בשלב הראשון, כאשר היו בשער המועדון - ספג מכות ומחל על כבודו. וכאשר יצאו מן המועדון, התנפל עליו התובע. גרסה זו באה "להשלים" את הטיעון שתחילתו בכך שהתובע אילץ את הנתבע לצאת מחוץ למועדון, שם היכה בו. לגרסה זו אין אחיזה במציאות והרושם שקיבלתי מתוך העדויות, כי אין ממש בגרסתו זו של הנתבע. התובע והנתבע יצאו שניהם מחוץ למועדון כדי להמשיך בויכוח שהיה ביניהם. הויכוח, מן הסתם, לא פסק, וסולחה של ממש לא נעשתה ביניהם בניגוד לגרסת עופר. התובע והנתבע יצאו אל מחוץ למועדון במגמה להמשיך בויכוח ובמריבה, והיה ברור להם כי אינם יוצאים בתמימות לטיול של ערב, אלא כדי להמשיך בויכוח החם. יצויין בהקשר זה, כי גם במשפט הפלילי נקבע אמנם שהתובע התגרה בנתבע התגרות רצינית. בית המשפט אומר בגזר הדין כי היתה התגרות רצינית מצד התובע, כאשר בתחילת האירוע נתן לנתבע אגרוף ולאחר שכביכול התפייס עמו, קרא לו שוב החוצה ואז חידש את הויכוח במהלכו נתן לו שוב אגרוף. הנתבע טוען להגנה עצמית וכן טענה של הסתכנות מרצון - טענת הסתכנות מרצון לא הועלתה בכתב ההגנה, אלא בסיכומים וגלל כן אינה ראויה להתברר. רק כדי להפיס את הנתבע אומר כי עצם העלאת הטענה בלא תשתית ראייתית אינה יכולה להושיע את הטוען. הלכה פסוקה היא כי גם אם יוכח שהתובע העמיד עצמו בסכנת פגיעה מרצון, אין בכך כדי להעמיד את טענת "הסתכנות מרצון", שכן הסכמה לעמוד בפני סיכון צריכה להתייחס לסכנה או לסוג הסכנה הקונקרטית וכן הסכמה שאם יאונה לו נזק "יפול בהפסד עליו והוא ולא על התובע" ע"א 145/80 ועקנין נ' המו"מ בית שמש פד"י ל"ז (1) .113 באשר לטענת הגנה עצמית: אכן בית המשפט המחוזי קבע שהיתה התגרות מצד התובע, אך גם אם היתה זו התגרות ממשית ורצינית, אין טענה זו נוגעת להגנה עצמית כל עיקר. גם לעצם הטענה אין בפני ראיה לקיום יסודות ההגנה כפי שהיא מוגדרת בפק' הנזיקין. לא היתה ממילא ראיה שהנתבע עמד בפני סכנת חיים, ולטענה כי הנתבע עמד בפני סכנת רצח אין בסיס. אין ראיה לכך כי המהלומות שהוחלפו בין התובע לנתבע עובר לאירוע נעיצת הבקבוק היו כאלה שהעמידו את הנתבע בפני סיכון חמור, או סיכון שיצדיק את מעשהו של הנתבע. היו מכות אגרוף אחדות, אך לא יותר מכך. הנתבע טען שאין בהרשעתו בהליך הפלילי כדי לחייבו בהכרח בנזיקין במשפט האזרחי, ועומדות לו הגנות של הגנה עצמית, רשלנות תורמת והסתכנות מרצון. בעלי הדין עסקו בסיכומיהם בשאלה זו וראוי להעמיד את הדברים על דיוקם. הנתבע הורשע לפי הודאתו בעבירות שצוטטו לעיל ועל פי העובדות שבכתב האישום. העובדות שבכתב האישום ברורות הן לחלוטין. ברור כי ההרשעה בפלילים אין פירושה שיש להטיל על הנאשם אחריות גורפת בדין האזרחי, אחריות שאין עמה סייג. ראיה שהוגשה לפי סעיף 42(א) לפק' הראיות, נוסח חדש, הינה ראיה קבילה בהליך אזרחי ביחס לאמור בה אם המורשע הוא בעל דין בהליך האזרחי ואולם ממצאים ומסקנות שבפסק הדין בהליך הפלילי אינם עומדים בהכרח בסתירה לאפשרות קיומה של רשלנות תורמת של פלוני, בין שהוא הקורבן, המתלונן, או אדם אחר. רשלנות תורמת כזו אינה גורעת מן האחריות בפלילים, אך יש והיא תפחית ותשנה את אופי האחריות בדין האזרחי. הרשלנות התורמת עומדת למבחן ולבירור גם בלא צורך בהתרת הבאתה של ראיה לסתור לפי סעיף 42(ג לפק' הראיות. וכך הוא גם בענין שבפני. הנתבע מעורר שאלת רשלנות תורמת או אשמו התורם של התובע וענין זה יתברר על פי הראיות שהוצגו. .7סיכומו של דבר, ולענין האחריות נמצא כי הנתבע אחראי לגרימת הנזק לתובע במעשה תקיפתו. נסיבות המקרה היו כפי שתוארו בכתב האישום, הנתבע לא סתר תמונה זו, אולם התברר שאין לנקות את התובע עצמו מאשם תורם לאירוע שגרם לנזק. התובע התגרה בנתבע והיה אף הוא מעוניין בהמשך התגרה. התובע חבט בנתבע ראשון והנחית עליו מכת אגרוף. התנהגותו רחוקה היתה מלהיות תמימה, ואלימותו התפרשה אצל הנתבע כהעמדתו בסיכון גופני. מאידך, אין להפריז בתרומת הרשלנות מצד התובע, ויש להעמידה בפרופורציה נאותה לכלל הנסיבות, אשר במקרה זה אינה עולה לדעתי על %.20 לפיכך, אני קובע כי הנתבע 1אחראי כלפי התובע לנזקים שנגרמו לו ומשיעור אחריותו יש להפחית אשמו התורם של התובע בשיעור %.20 .8האם חלה על הנתבעים 3- 2אחריות. הנתבעים 3- 2טוענים שאין להם כל קשר עם המועדון, בכל מקרה הנתבע מס' 3(דודו) טוען שאין לו שום זיקה למועדון, לא היה במקום ולא היה עד לאירוע. נראה לי לפי חומר הראיות שאכן לא הוכח קשר בינו לבין האירוע או המועדון והתביעה נגדו צריכה להידחות. מאידך, הנתבע מס' 2(עופר) היה מנהל המקום. אחריותו לנעשה במועדון אינה מוטלת בספק, ועדותו של ראובן, העד שהיה מופקד על שמירה במקום, מחזקת עובדה זו. הכל דיברו על עופר כמי שהיה מנהל המקום מאז פתיחתו. ברור שעופר ניסה להתנער מכל קשר עם המועדון, אך הרושם הוא שזה נסיון לחמוק מאחריות לצורכי משפט זה בלבד. לא הובאה על ידו ראיה ממשית שתצביע על בעליו "האמיתיים" של המקום - ראיה שניתן היה לצפות לה, אילו היה ממש בטיעונו. הויכוח והריב בין התובע והנתבע החלו למן הרגע שהנתבע הגיע וביקש להכנס למועדון. הנתבע נסה להכנס למועדון והשומר נסה למנוע זאת ממנו. התובע הגיע לעזרת השומר שאותו הכיר, ונראה שהשומר היה זקוק לעזרה. אילו היו סידורי שמירה נאותים, לא היתה נדרשת עזרתו והתערבותו של התובע מלכתחילה. התקיפה אמנם ארעה במרחק כחמישים מטרים מן המועדון, אך היה זה במגרש החניה המשמש גם את המועדון, ובשעה ששני הניצים יצאו מן המועדון כדי להמשיך בריב המקורי שהחלו בו מנהלי המועדון ושומריו ראו והבחינו בתגרה מיד בתחילתה, ובודאי גם הבחינו בכך שאחד מן הניצים מצוי כנראה בגילופין. למרות זאת איש מהם לא הזמין את המשטרה. לא היו גם מספיק שומרים במקום כדי להפריד בין הניצים ולדאוג שהמריבה לא תתלקח מחדש. אמנם לא הוכח באופן מדוייק מה מספר השומרים הנדרש במקום מסוג זה, אולם מחומר העדויות שהוגש בתיק, וגם מן העובדה שהוצא בעבר צו לסגירת המקום, הגעתי למסקנה כי לא ננקטו סידורי בטיחות ושמירה מספיקים. עופר הבחין במריבה ויכול היה לצפות כי הדבר מסוכן ומסכן את הניצים ואת האורחים. איני מקבל את הטיעון כי נעשתה "סולחה" באמצעות עופר. אילו עשה כן, לא היתה סיבה להתחדשות המריבה. המריבה נבעה מויכוח על כניסה למועדון ולא הובאה כל סיבה שיכולה להסביר את ההתלקחות המחודשת. נראה, אפוא, שעופר לא דייק באומרו שנעשתה "סולחה", יתכן גם ולעופר היה נוח "לגרור" את הניצים החוצה כדי שיסיימו את החשבון ביניהם בחצר ולא בתוככי המועדון. עופר יכול וצריך היה בנסיבות אלה, ולו גם בשלב מאוחר, להזמין את כוחות הבטחון והמשטרה לטיפול מיידי בענין - מה שלא עשה. הנתבעים 3- 2טוענים שלא קיימת חובת זהירות מושגית גם לא קונקרטית וממילא לא הופרה כל חובה מצדם. איני מסכים עם טענת עופר באשר לקיום החובה המושגית והקונקרטית. לענין זה מקובלים עלי עיקרי הטיעון של בא כח התובע. יחד עם זאת אין בדעתי להחמיר עם עופר (הנתבע מס' 2) לענין חבותו, ומאחר ומדובר בפסיקה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, קובע אני את חלקו של הנתבע מס' 2באחריות בשיעור %.15 .9הפועל היוצא הוא שהנתבעים 1ו- 2אחראים לפצות את התובע כדלקמן: הנתבע מס' 1בשעור % 85והנתבע מס' 2בשעור %15, כאשר יש להפחית מאחריותם %20, בגין אשמו התורם של התובע. מכאן לגובה הנזק. .10לענין גובה הנזקים. התובע הגיש תחשיב הנזקים עליו חולקים הנתבעים. התובע אושפז בבי"ח ביום 24.9.94ונותח. ביום 5.7.94פנה למומחה בבי"ח הדסה בירושלים, שהמליץ לעקירת העין ובעקבות כך אושפז שוב בחודש יולי 1994אך הניתוח לא התבצע. רק בתאריך 21.9.94אושפז שוב בבי"ח רמב"ם שם נותח, בעקבות כאבים ועוורון בעין ימין. במהלך האשפוז נותח והוצאה העין, במקומה הושם שתל (פרוטזה). האשפוז נמשך עד .25.9.94התובע היה עדיין חייל, וקיבל טיפולי המשך בצה"ל. המל"ל קבע את נכותו בשיעור % 100עד 30.11.96ו-% 55מיום 1.12.94עד 31.5.95ובשיעור של % 47לצמיתות החל מ- .1.6.95התובע צירף מסמכי המל"ל מהם אני למד כי הטיפול בביטוח הלאומי נוגע לתביעתו בקשר לנכות כללית. אין בפני פירוט הנכות הרפואית של % 47אך מן הפרוטוקול נראה שמדובר בנכות הנוגעת גם לפגיעה נוספת פרט לעין - כנראה ביד. בהסדר הדיוני בין הצדדים נקבע כי דרגת נכותו של התובע תקבע כפי שמתחייב בלוח הנכויות של המל"ל בגין אובדן עין ימין - זאת לענין דרגת הנכות. דרגת הנכות לפי תקנות המל"ל בגין אובדן עין ימין נמוכה מ-% 47והיא בשיעור של %.35 לענין הנכות הרפואית, הצדדים לא סייעו בידי ולא התיחסו לכך בסיכומיהם. לפיכך, פניתי לתקנות המל"ל לפיהן קבעתי שלתובע % 30על בסיס ההנחה שבעין אחת אין לו ראיה כלל, ובעין השניה ראייתו היא 6/6ולכן על פי הטבלה שבסעיף הליקוי הרלבנטי, הנכות היא % 30עליה יש להוסיף % 5מצטבר אריטמטי בגין עקירת העין. אעיר כי בפרוטוקול המל"ל לענין הנכות הרפואית ולזכאותו לתגמולים בגין נכות כללית נאמר בין היתר: "תובע כבן 22אשר חלה הטבה במצבו הרפואי, כיום לנ"ל % 47נכות רפואית משוקללת. על פי חו"ד רופא מוסמך מסוגל לבצע עבודות שאינן דורשות מאמץ ביד הימנית וראיה דו עינית. הנ"ל היה בקשר עם מח' השיקום ואף הופנה לאבחון כושר תעסוקתי... אך אינו מעונין בעזרה... ומתכוון להשתקם בכוחות עצמו...". מוסיפה הוועדה כי אין מניעה שהתובע יעבוד בעבודות בלתי מקצועיות המותאמות למגבלותיו כמו עבודת חרושת קלה, שמירה, פקידות וכו'. הועדה לא ראתה אותו כמי שאיבד מכושרו להשתכר. מכך אני למד שלא זכה לתגמולים בגין נכות כללית על אף שלא הוצגו בפני מסמכים נוספים. התובע מפרט בנזקים המיוחדים הפסדי שכר עד היום לפי 500, 5ש"ח על פי אחוזי נכות שנקבעו במל"ל ומגיע לסכום של כ-000, 110ש"ח הפסדי שכר. לחשבון זה אין בסיס ותשתית ראייתית - מה גם שאין קשר בין הנכות שנקבעה במל"ל % 47לנכות לפי הנדרש בתיק זה. בפועל לא הוכח הפסד השתכרות ממשי בעבר. התובע טען רק כי הוא מתקשה למצוא עבודה מאז הארוע ולא עבד כלל משך 40חודש. אשר לעזרת צד ג' איני רואה שהיה מקום לפסיקה בענין זה כלל. אשר לכאב וסבל ראוי התובע לפיצוי משמעותי לאור הנכות, האישפוזים והניתוחים וכן גם בגין הסבל שהיה ויהיה מנת חלקו בנכות קשה זו לכל חייו. בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד אין לקבל את החישוב האריטמטי של ב"כ התובע - זה מבוסס על % 47נכות רפואית המשקף הפסד בכושר השתכרות לפי שכר ממוצע במשק ולפיכך, בחשבון אריטמטי נקבע סך של 657, 624ש"ח. קשה להעריך במדוייק את הפסד כושר השתכרותו אולם לפי החומר שברשותי אין מקום להניח כי הפסדו יהיה בגובה הנכות הרפואית - אלא פחות הימנו, גם לפי חשבון אריטמטי של הפסד כושר השתכרות של כ-% 20מן השכר הממוצע במשק יגיע החישוב האריטמטי לכדי כ-000, 265ש"ח להיום. נראה לי שיש להעריך נזק זה באופן גלובלי המתאים לנסיבות המקרה ולנתונים הדלים שבידי. התובע יזקק להחלפת עין תותבת כל 3שנים ועלותה כיום כ-500, 4ש"ח לדברי התובע, סכום סביר שאיני רואה סיבה לסטות הימנו. לפיכך, תובע הוא נזק זה עבור 52שנים סך 000, 63ש"ח. לפיכך, אני קובע את נזקי התובע כלהלן: א. הוצאות עבר באופן גלובלי כולל תותבת, סכום נכון ליום פסק הדין - 000, 8ש"ח ב. הפסדי השתכרות בעבר סכום גלובלי לפי אומדנה בלבד - 000, 30ש"ח ג. עבור כאב וסבל כולל בגין אשפוזו בהתחשב בשיעור הנכות ואופי הסבל הכרוך בנכות מסוג זה - נכון להיום - 000, 100ש"ח ד. עבור הפסד השתכרות בעתיד (כיום התובע בגיל 24) - 000, 250ש"ח ה. עבור הוצאות בגין החלפת תותבת סכום גלובלי מהוון להיום - 000, 50ש"ח סה"כ 000, 438ש"ח .11התוצאה היא שהפיצויים נכון ליום פסק הדין הם בסך 000, 438ש"ח מהם יש לנכות % 20בגין אשמו התורם של התובע, קרי ניכוי של 600, 87ש"ח, ולפיכך, הפיצוי המגיע לתובע הוא בסכום של 400, 350ש"ח. לאור קביעתי בדבר חלוקת האחריות בין הנתבעים, ישא הנתבע מס' 1בשיעור % 85מסכום הפיצויים, קרי בסכום של 840, 297ש"ח, ואילו היתרה בשיעור % 15תשולם ע"י הנתבע מס' 2- קרי סך של 560, 52ש"ח. .12לאור האמור לעיל - אני מחייב את הנתבע מס' 1לשלם לתובע 840, 297ש"ח וכן חלק יחסי של אגרת המשפט בשיעור % 85הימנה. את הנתבע מס' 2אני מחייב לשלם לתובע סכום של 560, 52ש"ח וסכום יחסי של האגרה בשיעור של % 15הימנה. כמו כן ישלמו כל אחד מן הנתבעים הנ"ל הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשעור של % 15ומע"מ כחוק מסכום הפיצויים שנפסק לחובתם כאמור לעיל. כל הסכומים שפסקתי לעיל ישולמו תוך 30יום מפסק הדין, שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.משפט פליליאלימותתקיפה