תשלום דמי ביטוח לקרן הביטוח לפועלי בניין - הסכם קיבוצי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום דמי ביטוח לקרן הביטוח לפועלי בניין: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופט הראשי אדלר - אב-בית-הדין; מר חרמוני ומר דורשט נציגי ציבור, תב"ע מד/2275-3), אשר חייב את המערערת לשלם למשיבה מס' 1סך של 946.57, 25ש"ח (בצרוף הפרשי הצמדה מהמדד הידוע ביום 1.7.1985ועד יום התשלום בפועל), שהוא הסכום המהוון של הנזק שנגרם לה בגין אי מילוי הוראה בהסכם קיבוצי, שעניינה תשלום דמי ביטוח לקרן הביטוח לפועלי בניין. .2ואלה העובדות הצריכות לענייננו: א) המשיבה מס' 1הינה אלמנתו של המנוח ז"ל שנפטר ביום 2.5.1982, המערערת ומשיבה מס' 2 הינן חברות שעיסוקן בביצוע עבודות ציבוריות, עבודות עפר וסלילת כבישים; ג) בין מרכז הקבלנים והבונים לבין הסתדרות פועלי הבניין נחתם הסכם עבודה קיבוצי כללי, מכוחו חייב המעביד להפריש עבור כל עובדיו, לרבות מנהלי עבודה, מידי חודש בחודשו תשלומים לקרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות (להלן - הקרן). שר העבודה והרווחה הרחיב בצו את תחולתו של ההסכם הקיבוצי על כל המעבידים בענף; ד) המנוח היה חבר בקרן משך מספר תקופות בין יוני 1970לבין אפריל 1980, וכן 12ימים בחודש יוני 1981, מאחר שמעבידיו דאז הפרישו בגינו באותן תקופות עבודה את התשלומים לקרן כמתחייב מההסכם הקיבוצי; ה) המנוח עבד אצל המערערת ואצל המשיבה מס' 2כמנהל עבודה בביצוע עבודות עפר ועבודות ציבוריות; ו) המנוח עבד אצל המשיבה מס' 2מיום 1.6.1980ועד 30.6.1980, ומ- 1.8.1980ועד 31.10.1980; ז) המנוח עבד אצל המערערת מ- 1.11.1980ועד 23.2.1981; ח) המערערת ומשיבה מס' 2לא העבירו בגין המנוח תשלומים לקרן, כמתחייב מההסכם הקיבוצי ומצו ההרחבה; ט) המנוח חלה ולאחר מכן נפטר; הקרן סרבה לשלם למנוח דמי מחלה ואחר כך קצבת נכות, ולאחר פטירתו סרבה לשלם קצבת שאירים למשיבה מס' 1, מהטעם שלא מלאו במנוח תקופות האכשרה הנקובות בתקנון הקרן כתנאי לקבלת אותן גמלאות. י) המשיבה מס' 1קיבלה מהקרן, לאחר פטירת המנוח, סכום כסף שהצטבר בה מכוח חברותו של המנוח בקרן בתקופות עבודתו הקודמות, תוך שהיא חותמת על כתב קבלה ושחרור, ומוותרת על כל זכויותיה מהקרן. .3משיבה מס' 1הגישה לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב תביעה נגד המערערת ומשיבה מס' 2, ובה תבעה לפצותה על הנזק שנגרם לה עקב אי-תשלום הקצבאות השונות למנוח ולה על-ידי הקרן, אי תשלום שנבע מכך שהן לא העבירו לקרן את התשלומים שהיו חייבים בהם מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה. המשיבה מס' 1הגישה לבית-הדין חוות דעת של אקטואר, ממנה עולה כי הנזקים שנגרמו לה עקב שלילת הגמלה מסתכמים בסכום של -.000,556, 36שקל ישן, נכון ליום .15.6.1985 המשיבה מס' 2 הסכימה בסיכומיה כי בהעדר חוות דעת אקטוארית נוספת, מקובלת עליה חוות הדעת שהוגשה. בית-הדין האזורי דחה את התביעה נגד משיבה מס' 2, וקיבל את התביעה נגד המערערת, תוך שהוא מחייב את המערערת לשלם למשיבה מס' 1את ערך הגמלאות שהיו משתלמות למנוח ולה, אילו היתה המערערת משלמת את המתחייב לקרן מכוח ההסכם הקיבוצי, בסכום שקבע האקטואר, פחות הסכום שקיבלה המשיבה מס' 1מהקרן. על פסק-דין זה הערעור שלפנינו שנדון, לפי החלטת נשיא בית-הדין, על פי טיעונים בכתב. האם התמלאה תקופת האכשרה הדרושה על מנת שהמנוח יקבל גמלת נכות מוחלטת ? 10א) החלק השני לתקנות הפנסיה של הקרן קובע כי "נכה מוחלט" יהיה זכאי לגמלה אם נתמלאו בו תנאים מסוימים וביניהם: " .4שחלפו לא יותר משלושה חודשים רצופים, מיום העבודה האחרון שלו, עד תאריך התחלת נכותו המוחלטת, כפי שתקבע הוועדה הרפואית. .5א. שבתקופת חברותו, לא היתה הפסקת תשלום אחוזי הקרן עבורו, העולה על 12חודשים רצופים. ג. הפסקה כזו מארבעה עד שנים-עשר חודשים רצופים, תחייב אותו בצבירת חודשי עבוד נוספים, כמספר חודשי ההפסקה"; ב) בית-הדין האזורי קבע כי לו שילמה המערערת את התשלומים הדרושים לקרן בגין התקופה עד ליום 23.2.1981היו מתמלאים במנוח תנאי סעיף 4של תקנות הפנסיה. כמו כן קבע בית-הדין כי: "אי-התשלום לקרן על-ידי הנתבעות לא משפיע על השאלה אם המנוח ענה על דרישות סעיף 5א לתקנות, שכן לא היתה הפסקה של יותר משנה בין היום האחרון עבורו הפריש מעביד לקרן (4/80) לבין נכותו (2/81). למרות זאת, המנוח לא היה עונה על תנאי סעיף 5ג לתקנות עקב אי תשלום לקרן על-ידי הנתבעות (המשיבות), שכן היתה הפסקה של יותר מארבעה חודשים, בלי שהוא צבר חודשי עבודה כהשלמה לחודשי ההפסקה, לו שילמה הנתבעת מס' 2(המערערת) לקרן עבור המנוח, לא היתה חלה הפסקה כלל בין הפסקת עבודתו לבין תחילת נכותו (כולל הימים בהם קיבל דמי מחלה), ועל כן סעיף 5ג לא היה חל עליו ולא היה מונע ממנו לקבל הגמלה". .11המערערת טוענת כי גם אם נקבל את עמדת בית-הדין קמא כי המנוח היה זכאי לשמונה חודשי מחלה, עדיין אינו מגיע לתקופת אכשרה של 12חודשים להם הינו זקוק לשם זכאות לדמי גמלת נכות, וזאת משום שהמנוח עבד אצל המערערת מיום 1.11.1980ועד ליום 23.2.1981, ואם נצרף לתקופה זאת עוד 8חודשים של דמי מחלה, עדיין יחסרו 6 ימים להשלמת תקופת אכשרה של 12חודשים מלאים. לחלופין, אם בית-הדין מקבל את דעתו של ד"ר אלבז כי המנוח לא היה מסוגל לעבוד מיום 1.2.1981, אזי המנוח עבד אצל המערערת שלושה חודשים, ואם נצרף להם שמונה חודשי מחלה, נקבל תקופה של 11 חודשים שאינם בגדר תקופת האכשרה הדרושה על-פי תקנון הקרן. .12אף טענה זאת של המערערת דינה להידחות. תקנה 5א לתקנות הקרן בעניין גמלת נכות מוחלטת דורשת, כתנאי לזכאות לגמלת נכות מוחלטת, שבתקופת החברות לא תהיה הפסקת תשלום לקרן העולה על 12חודשים רצופים. אך תקנה זאת אינה קובעת, שיש צורך בתקופת אכשרה של שנים עשר חודשים מלאים. תקנה 3א היא זאת הקובעת את תקופת האכשרה הנדרשת והיא מדברת על תקופת אכשרה של 275ימי עבודה ב- 12חודשים רצופים או 300ימי עבודה ב- 15חודשים רצופים, במשך בל תקופת חברותו בקרן. עיון "בטופס פרוט ימי עבודה" שבתיקון של המנוח בקרן מראה כי תנאי זה התמלא במנוח יותר מפעם אחת. תנאי נוסף העולה מהתקנות הוא שלא חלפו יותר משלושה חודשים רצופים מיום העבודה האחרון ועד תאריך תחילת הנכות המוחלטת. אילו ביטחה המערערת את המנוח בקרן היה מתקיים בו התנאי שבתקנה 4לתקנות, דהיינו - לא היו חולפים יותר משלושה חודשים רצופים מיום העבודה האחרון ועד תחילת הנכות המוחלטת. גם אם נסבור, כפי שסברה המערערת, שתקופת האכשרה הנדרשת צריכה להיות בסוף תקופת החברותבקרן (טענה שאינה מתיישבת עם לשון תקנה 3א המדברת על צבירת תקופת אכשרה "במשך כל תקופת חברותו בקרן"), אזי נגיע למסקנה שגם תנאי זה התמלא, משום שאילו היה המנוח מבוטח בתקופת עבודתו, דהיינו מ- 1.11.1980ועד 23.2.1981, ולתקופה זו היינו מוסיפים את שמונת חודשים בהם היה זכאי דמי מחלה (שדינם כאמור כדין ימי עבודה על-פי התקנות), היינו מגיעים לשנים עשר חודש פחות ששה ימים, שהם יותר מ- 275ימי עבודה ב- 12חודשים רצופים; אף אם נקבל את האפשרות החילופית שמעלה המערערת, דהיינו כי המנוח חדל לעבוד ביום 1.2.1981, גם אז היה המנוח מצוי בגדר 275הימים הנ"ל, והיתה מתמלאת תקופת האכשרה הדרושה על מנת שהמנוח יהיה זכאי לגמלת נכות מוחלטת. האם התנהגות המנוח פוטרת את המערערת מאחריות .13א) בית-הדין האזורי קובע בהתייחסו לסוגיה זו בפסק-דינו כדלהלן: "באי-כוח הנתבעות טענו כי המנוח הסכים שהן לא יפרישו בשבילו, או ידע על כך ולא דרש מהן לשלם. בעניין זה מקבלים אנו את עדות מנהלי הנתבעות, וכן נראה לנו סביר שהמנוח ראה בתלוש המשכורת שאין הפרשות לקרן, ידע שהנתבעות לא מפרישות בשבילו לקרן, ולא פעל כדי לשנות את המצב. עם זאת, הסכמת העובד אינה יכולה לשחרר את המעביד מאחריותו להפריש סכומים לקרן לפי הסכם קיבוצי או צו הרחבה. לכן, אנו דוחים את טענת באי-כוח הנתבעות בעניין זה. חובת הנתבעות חלה גם על חלק העובד, שכן המעביד אחראי לנכות את חלקו של העובד משכרו ולהעבירו לקרן"; ב) המערערת טוענת נגד קביעה זו כי הסכמת המנוח שהיא ומשיבה מס' 2לא יפרישו עבורו את התשלומים לקרן מבטלת את חבות המערערת, ולחלופין היא טוענת כי למנוח הוצעה תכנית של ביטוח מנהלים, וזאת משום שהמערערת לא ידעה שהוא מבוטח בקרן, אך הוא סרב להצעה ודרש את כל התמורה לידיו ללא ניכויים משכרו. אילו היה המנוח מסכים לביטוחו בביטוח המנהלים שהוצע לו, היו הסכומים שהיה מקבל, הוא או משיבה מס' 1, מכסים את הנזק שנגרם עקב אי ביטוחו בקרן. .14הדין עם בית-הדין האזורי כשפסק שאין בהתנהגות המנוח כדי לפטור את המערערת מאחריות. סעיף 20לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז- 1957קובע כי "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור". וכבר פסק בית-המשפט העליון, בהליך שתחילתו טרם הקמתם של בתי הדין לעבודה, כי הסכם שבו מוותר העובד על מילוי חובתו של המעביד להפריש מכספו לקרן ביטוח של העובדים מהווה ויתור מראש על זכות אישית שהוקנתה בהסכם קיבוצי ולכן אינו תופס (ע"א 378/80[1], בע' 188-187), וכך נקבע אף בבית דין זה (דב"ע לד/40- 3[2], בע' 411מול האות ה, בערעור ל תב"ע ב"ש לג/68- 3[3], בע' כח). האמור תואם את ההלכה שנקבעה בבית דין זה כי ויתור על זכות שמקנה הסכם קיבוצי אינו תופס (דבע לח/59- 3[4], בע' 44), וכן כי את הזכות "כופים על העובד, ואין זה מעלה או מוריד אם יאמר, רוצה אני ואם לאו" (דב"ע לו/116-3, ציון בע"מ נ' מרים פסח - לא פורסם). העולה מהאמור הוא כי הסכמת המנוח שהמערערת לא תשלם עבורו תשלומים לקרן אין בה כדי לפטור את המערערת מלשלם לקרן, ואין בה כדי לפטרה מהחובה לפצות את הבאים מכוחו של המנוח בגין הנזק שנגרם למנוח ולהם עקב אי התשלום. מי חייב בנזקי אשת המנוח? .15המערערת טוענת לחלופין כי היא ומשיבה מס' 2חייבות בחלקים שווים בנזק משיבה מס' 1, אשת המנוח, וזאת משום שרק בצירוף התשלומים של שתיהן ניתן להגיע לתקופת אכשרה של 12חדשים. .16בפסקה 12לעיל הגענו למסקנה כי אילו ביטחה המערערת את המנוח בקרן, וזאת אף ללא שהמשיבה מס' 2היתה עושה כן, היתה מתמלאת תקופת האכשרה הדרושה לכך שהמנוח יקבל גמלת נכות מוחלטת, וכן היה מתקיים התנאי בתקנה 4לתקנות הקרן בעניין גמלת נכות מוחלטת. תנאי זה לא היה מתקיים אילו ביטחה משיבה מס' 2את המנוח בקרן מבלי שהמערערת היתה עושה כן. מכאן כי זכאות המנוח לגמלת נכות מוחלטת היתה תלויה בתשלומי המערערת בלבד. נוסיף עוד שעל-פי מסקנתנו בפסקה 9לעיל, אילו ביטחה המערערת את המנוח בקרן, הוא היה זכאי לקבל דמי מחלה במשך שמונה חדשים. אך אילו שילמה משיבה מס' 2לקרן את המתחייב מההסכם הקיבוצי, והמערערת לא היתה עושה כן, לא היתה קמה למנוח זכאות לדמי מחלה, כי לפי תקנון הקרן בעניין דמי מחלה (פרק ראשון סעיף 1) זכאי חבר לדמי מחלה בתנאי שצבר לפחות 20ימי עבודה בשלושת החודשים הרצופים שקדמו לחודש בו חלה. תנאי זה לא התקיים בענייננו רק מהטעם שהמערערת לא ביטחה את המנוח בקרן, ואין כל רלבנטיות לעניין אם המשיבה מס' 2עשתה כן אם לאו. מכל האמור לעיל עולה כי אין מקום לטענה שהמערערת ומשיבה מס' 2חייבות בחלקים שווים בנזקי אשת המנוח. .17מכל האמור עולה כי דינו של הערעור להידחות. המערערת תשלם למשיבה מס' 1הוצאותיה בערעור בסך של 000, 1ש"ח בצרוף מע"מ ולמשיבה מס' 2סך של 750ש"ח בצרוף מע"מ; הסכומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד יום תשלומם בפועל.חוזההסכם קיבוציבניין