קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אגרה בתביעה כספית לדמי שימוש ראויים: ערעור על החלטת כב' הרשמת של בית משפט זה (כב' השופטת ו' פלאוט) מיום 11.2.10, שבה דחתה את בקשת המערערת להורות על החזר אגרת משפט, שלפי הטענה שולמה בטעות, או עקב הטעייה מטעם המשיבה. בשנת 1997 הגישה המערערת, לבית המשפט המחוזי בתל אביב, תביעה לדמי שימוש ראויים בקרקע נגד המשיבה, בגין תקופה של 7 שנים מאז 1990 בסכום של 4,760,000 ₪. משהוקם בית המשפט המחוזי מרכז הועברה התביעה אליו והמערערת תיקנה את כתב התביעה באופן שהגדילה את סכום התביעה בכוללה בו גם את השכר הראוי בגין 10 השנים שחלפו מאז הגישה את התביעה לבית המשפט. סכום התביעה גדל אפוא ל 70,281,357 ₪בתביעה המתוקנת תובעת אפוא המערערת תשלום דמי שימוש ראויים למשך 17 שנה, בגין שימוש שעושה המשיבה בקרקע המשותפת לה ולמערערת לצורך הפעלת שדה התעופה - שדה דב בתל-אביב. בכתב התביעה המתוקן הגדילה המערערת את סכום התביעה המקורי מ- 4,760,000 ₪ ל- 70,281,357 ₪. בקשר עם הגדלת סכום התביעה דרשה המשיבה שהמערערת תשלם הפרשי אגרה בסך 954,546 ₪. המערערת לא כפרה בעצם חיוב האגרה לפי שווי התביעה, אך חלקה על הצמדת סכומה למדד. לפיכך פנתה בבקשה לכב' הרשם דאז (השופט מ' יפרח) שדחה את עמדתה. המערערת טרחה והגישה ערעור על החלטת כב' הרשם (ע"ר 15189-03-09), שנשמע לפני חברי השופט א' יעקב. בפסק דינו מיום 17.6.09 דחה השופט א' יעקב את עמדת המערערת. בעקבות כך שילמה המערערת את סכום הדרישה. חודשים אחדים לאחר כן פנתה המערערת לכב' הרשמת בבקשה להחזר אגרה שיסודה בהוראת תקנה 3 חלופה 8 בתקנות, שלשיטת המערערת קוצבת את סכום האגרה בסכום קבוע כבגין עניין שאין להעריכו בכסף. כב' הרשמת דחתה את הבקשה מחמת מעשה בית דין ואני סבור שבנסיבות העניין צדקה. כב' הרשמת סברה כי יש ממש בטיעוני המשיבה שטענותיה של המערערת נסתתמו בפסק דינו של השופט א' יעקב. כאמור באותו עניין דן השופט א' יעקב בערעור על החלטת הרשם דאז (השופט מ' יפרח) באשר לאופן חישוב תוספת האגרה בגין תיקון כתב התביעה. המערערת לא ערערה על אותו פסק דין, ואף לא טענה לפני השופט יעקב את הטענה שהיא משמיעה היום. די היה בכך לדחיית הבקשה שהונחה לפתחה של כב' הרשמת ודי בכך לדחיית הערעור הנוכחי. אף על פי כן אמרתי לדון גם בסוגיה המהותית שמציבה המערערת בערעורה, כשהשאלה המרכזית היא איזו הוראה מתקנות בתי המשפט (אגרות) תשס"ז- 2007 (להלן: "התקנות") היא החלה על תשלום האגרה בתביעה שהגישה נגד המשיבה (ת"א 4995-08-07) . אזכיר כאן כי ב"כ המשיבה הואיל להשאיר לשיקול דעתי את השאלה אם ההחלטה נושא הערעור היא החלטה שניתנה בסמכות רשם או בסמכות שופט, והחלטתי לראות את ההחלטה ככזו שניתנה בסמכותה של הרשמת. בקשר לכך נרשמה הודעתו של ב"כ המערערת כי המערערת תמחוק את הבקשה לרשות לערער שהגישה לבית המשפט העליון על החלטת כב' הרשמת. המערערת טוענת שעל תיקון כתב התביעה חלה הוראת תקנה 3(8) ששיעור האגרה בה נקבע בסכום קצוב. זו לשונה: "בעניינים כמפורט להלן תשולם אגרה לפי פרט 3, 5 או 10 בתוספת לפי העניין: ... (8) תביעה בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על פי סמכות לפי דין, או תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין, והכל למעט תביעה בנזיקין בגין אלה". המשיבה טוענת כי חלה הוראת תקנה 10, שעניינה "השלמת אגרה לאחר תיקון תובענה", וכי מדובר בתביעה כספית רגילה, שהאגרה בגינה קצובה בשיעור של 2.5 אחוזים מסכום התביעה (תקנה 2 ופריט מס' 8 בתוספת של התקנות). הוראת סעיף 3(8) הנ"ל הותקנה במסגרת רפורמה שנעשתה בתקנות האגרות בשנת 2007, ולא הייתה קיימת כלל בנוסחן הקודם של התקנות, שלפיו שילמה המערערת את האגרה בשיעור 2.5 אחוזים מסכום התביעה המקורי עם הגשת התביעה בשנת 1997. המערערת טוענת כי תביעתה הוגשה "בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על פי סמכות כדין" ולחלופין שמדובר ב"תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין". לטענתה תביעתה הוגשה בעילה של עשיית עושר ולא בנזיקין שעל כן לא חל הסייג שבסיפא שבהוראה. את פירושה לתקנה מעגנת המערערת במקרה דומה, לשיטתה, שבו תבעו בעלים של מקרקעין סמוכים את המשיבה. בית המשפט המחוזי בתל אביב (בש"א 22056/08, ת"א 2412/08 דוד וינשל ואח' נ' אסרת רייניץ ואח') מפי כב' הרשם דאז השופט א' זמיר, החליט לדחות את עמדת המשיבה וקבע כי התקנה חלה. החלטתו של השופט א' זמיר הועמדה למבחן בערעור (ע"א 1826/09), לפני השופטת ע' סלומון-צ'רניאק, שאישרה אותה. המשיבה טוענת שהמקרים אינם דומים. שתקנה 3(8) אינה חלה שכן אין מדובר בפעולה "על פי סמכות כדין" או "נטילה שלטונית", ושממילא מדובר בתביעת נזיקין המוחרגת מהכלל שבתקנה. המשיבה גורסת שהעניין שעמד לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב שונה תכלית שינוי מענייננו. לאחר שעיינתי בטענות הפרקליטים אין לי אלא להסכים עם המשיבה, דהיינו שאין התקנה חלה על התביעה דנן, ושבאשר לעניין שהיה לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב אין הנדון דומה לראייה. התביעה בענייננו היא תביעה כספית בלבד לדמי שימוש ראויים ובמהותה היא תביעת נזיקין. כך גם נטען בכתב התביעה. אמנם ב"כ המערערת טען בכתב התביעה (סעיף 8) כי הוא מבקש לחייב את המשיבה בתשלום "מכוח דיני עשיית עושר ו/או דיני הנזיקין", אך ברור שמשתבע גם בנזיקין (וזו משמעותו של ו' החיבור שבצירוף "ו/או"), הרי שיש לראותו כמתכוון לכך. באשר לשימוש שעשתה המערערת בצירוף הפסול "ו/או" ראוי להביא מדבריו של השופט חיים כהן בע"א 192/61 בחן חברה לביטוח בע"מ נ' סיגטי, פ"ד טו 1900 (1961) "... כשהצדדים מתבטאים בהסכם שביניהם בלשון ו/או, כי אז הם יוצרים במו ידיהם אפשרות הפירוש לכאן או לכאן: כוונתם לכאורה היא שבמקרה של ספק תהא ברירה זו, כי אז הברירה חייבת להינתן לאותו צד שלטובתו מפרשים את ההסכם. גם כאן כך: מאחר ולשון הפוליסה מאפשרת את הפירוד בין "הפריצה" לבין המלים הבאות למטה מן העניין, על-ידי בחירת "או" מתוך ו/או הנקוב שם, הזכות בידי המבוטח, הוא המשיב לפנינו, לקראה ולפרשה כך; ואין חברת הביטוח, היא המערערת, יכולה להישמע בטענה כאילו בנקטה לשון ו/או היתה כוונתה ל-ו"ו החיבור בלבד או לפירוש אשר אך ו"ו החיבור היה מאפשר או מחייב אותו. ... נער הייתי וגם זקנתי ולא ידעתי מה מקורו של 'ו/או' בלשון העברית ומה מקומו וצידוקו. עוד באחד מפסקי-דיניו הראשונים התריע הנשיא זמורה על פגע זר זה המאיים להשתרש בשפתנו ולשבשה; וקדמו לו שופטים אנגליים דגולים שכינו את השימוש בלשון and/or בשפתם שלהם כברבריזם שיש לעקרו מן השורש. כתבי-הטענות וההסכמים הבאים לפני בתי-משפט אלה מלאים "ו/או" כאילו אין השפה המשפטית יכולה בלעדיו: לפעמים ש לך רושם שהנסח אינו יכול או אינו מעז לגמור בלבו אם להשתמש ב-ו"ו החיבור או בלשון "או", והוא מתחמק מן ההחלטה הדרושה בקפצו על מציאת "ו/או"; ולפעמים נדמה לך שאנשי "ו/או" אינם אלא מעין חסידים שוטים המשלים עצמם באשליה שאם אחזו את החבל בשתי קצותיו, הצליחו לתפוס את המרובה. המקרה הנוכחי הוא דוגמא מאלפת לחסידות-שוטים שכזאת: חשבו להבטיח עצמם מכל צד על-ידי נקיטת לשון "ו/או" ונמצא שהכשילו וקברו את עצמם." (בעמ' 1903-1902) השופט חיים כהן סבר כי "צירוף זה של ו/או פסול בעיניו גם מן הבחינה המשפטית, גם מן הבחינה הלשונית, וגם מן הבחינה האסתטית-פסיכולוגית" וטעמיו מפורטים במאמרו "סכלות ו/או איוולת", (ראו ספר חיים כהן מבחר כתבים עמ' 387). נשוב לענייננו. אכן במהותה התביעה דנן היא תביעה בגין שימוש שעושה בעלים משותף בקרקע משותפת והתביעה היא לדמי השימוש בלבד. בכך היא תביעת נזיקין הן על פי הודעת המערערת בכתב התביעה הן על פי מהותה, אפילו אפשר היה לראותה גם כתביעה בעשיית עושר ולא במשפט. התביעה דנן אף שונה תכלית שינוי מזו שהייתה לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב, ששם דובר בתביעה בגין פלישה למקרקעין, כאשר הסעד של דמי שימוש ראויים היה סעד נוסף לסעד העיקרי של סילוק יד מהמקרקעין. גם בכך שונה הראייה מן הנדון, שאצלנו מדובר בבעלים משותפים התובעים דמי שימוש ראויים בלבד משותפתם בבעלות. שוני זה מתעצם כאשר מתברר שהסכסוך דנן יסודו במכירת הקרקע שמכרה המשיבה למערערת, מכירה שככל הנראה לא הסתייעה בפירוק השיתוף או במסירת החזקה. בעבר הגיעו הצדדים (קודמיה של המערערת והמדינה) להסכמים בדבר תשלום דמי שימוש. הסכמים אלה הסתיימו סמוך לשנת 1990. מכאן שמהותו של הסכסוך בין הצדדים הוא למעשה סכסוך אזרחי רגיל בין בעלים משותפים במקרקעין, שהאחד מהם מכר חלק מזכויותיו במקרקעין לחברו. לפי כתב התביעה ולפי הנסיבות שהובהרו, אין מדובר בתביעה שהוגשה "בגין נטילת זכויות במקרקעין או שלילת הנאה מזכויות במקרקעין, על פי סמכות כדין", אלא כאמור בסכסוך בין בעלים משותפים בקרקע. אין מדובר גם ב"תביעה בגין נטילה שלטונית של זכויות במקרקעין" (ההדגשות שלי - אש"ש). אפילו נעשה שימוש במקרקעין לצורכי שדה תעופה, לרבות למתקן בטחוני, אין זה הופך את מעשיה הנטענים של המדינה ל"נטילה שלטונית" או למעשה על פי "סמכות כדין". וודאי וודאי כך הוא כאשר המערערת לא טענה את הדברים בכתב התביעה שלפיכך אין התביעה בבחינת תביעה העומדת ביסודות הוראותיה של תקנה 3(8). למעשה הערעור הנוכחי נובע מניסיונה של המערערת להסתמך על פסקי הדין מהזמן האחרון שנתנו חבריי, השופט זמיר והשופטת סלומון-צ'רניאק, בעניין וינשל הנ"ל. אלא שאם חפצה המערערת להסתמך על אותו עניין היה עליה לחשוף לצורך זה בכתב התביעה, ולמצער בזמן הגשת הבקשה לכב' הרשמת, את ההשתלשלות הרלוונטית, כגון עצם רכישת המקרקעין מן המשיבה להבדיל מפלישה שנטענה כלפי המשיבה באותו עניין, שהקרקע הייתה בשימוש המשיבה עוד לפני המכירה ואת עובדת קיומם של ההסכמים הקודמים שהיו בין הצדדים. המערערת לא עשתה כן, ואף מטעם זה ראוי היה הערעור להידחות. סופו של דבר, לא מצאתי טעות בהחלטת כב' הרשמת ולא מצאתי יסוד לטענות שנטענו לפניי. הערעור נדחה. המערערת תישא בשכ"ט עו"ד של המשיבה בסך 20,000 ₪ בצירוף מעם. אגרהדמי שימוש