מה עושים במקרה צוואה שאבדה ? מה דינה של צוואה שנעשה והוחזקה בידי עושיה, ולאחר הפטירה מתברר כי לא ניתן לאתרה והיא אבדה? האם העדרה של הצוואה המקורית מעיד על השמדתה, או שמא מדובר במכשול טכני בלבד בקיומה של צוואה, הניתן לריפוי על דרך הוכחת הצוואה "בדרך אחרת" כמצוות סעיף 68(ב)? והאם במצב כזה המבקש לטעון כי העדרה מעיד על השמדתה וביטולה מחויב להוכיח כיצד אבדה, ומה כוונת המכוון, אשר עמדה מאחורי מהלך השמדה? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אובדן צוואה - איבוד צוואה - צוואה שאבדה: השופטת תמר בזק-רפפורט: ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ב"צ גרינברגר) מיום 18.4.10 בת"ע 45040/08, 45060/08, 45061/08 ו- 45041/08, אשר בו נדחתה תביעת המערער לביטול צווי ירושה שניתנו באשר לעזבונות הוריו המנוחים, ... (הושמט) ו... (הושמט) ז"ל (להלן - המנוחים). המערער והמשיבים הם אחים, ילדיהם של המנוחים. לב העובדות נושא הערעור אינו שנוי במחלוקת: בראשית שנת 2003 נפגשו המנוחים עם עו"ד יוסף היקרי, אשר ערך עבורם צוואות הדדיות זהות, בהן ציוו את זכויות הבניה בבית מגוריהם למערער, ואת יתר רכושם ציוו לצאצאיהם כולם בחלקים שווים. לקראת תום שנת 2003 שבו המנוחים ופנו לעו"ד היקרי וביקשו ממנו כי ימסור לידם את כל עותקי הצוואות שעשו, וכך היה. בשנת 2006 נפטרו המנוחים, ולאחר פטירתם פנתה משיבה 1, ... (הושמט), לרשם לענייני ירושה בבקשה למתן צווי ירושה, לאחר שפנתה אל עו"ד היקרי, אשר אמר לה שאין אצלו עותקים של צוואות הורי. ביום 7.3.07 הוצאו צווי הירושה. בד בבד, פנה המערער לעו"ד היקרי וביקש לבדוק אם בידיו עותק של הצוואות. גם למערער התברר כי אין אצל עו"ד היקרי כל עותק של הצוואות, אולם אותרו קבצי מחשב בהם הוקלדו נוסחי הצוואות, ללא חתימה וללא תאריך. על רקע זה פנה המערער לבית משפט קמא בתביעה לביטול צווי הירושה, אשר ניתנו, לטענתו, שלא על דעתו וזאת משום שהמנוחים, כנטען, הותירו אחריהם צוואות בנות תוקף. בית המשפט קמא דחה את התביעה, בהתבסס על הכלל הפסיקתי על פיו צוואה אשר לא ניתן לאתרה, חזקה כי הושמדה ("חזקת ההשמדה"), תוך שהוא קובע כי המערער לא עמד כלל בנטל המוטל לסתירת חזקה זו. בערעור שבפנינו טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא בקביעתו זו. לטענתו, עובדות המקרה מורות כי "חזקת ההשמדה" נסתרה, ואין להסיק מהעדרה של צוואה מקורית חתומה, על השמדתה המכוונת. משכך, טוען המערער, היה על בית משפט קמא להתיר לו להוכיח הצוואה ב"העתק או בדרך אחרת" כאמור בסעיף 68(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן - חוק הירושה), וזאת על דרך הצגתו של תדפיס מקבצי המחשב אשר אותרו בידי עו"ד היקרי, אשר העיד כי הנוסח המופיע בקבצים אלו הינו הנוסח שנחתם בידי המנוחים כדין. המשיבים מצידם טוענים, כי המערער לא עמד בנטל לסתירת "חזקת ההשמדה", ומשכך אין להתיר לו הוכחת קיומה של צוואה "בדרך אחרת", ולא על דרך הגשת הצוואה המקורית. דיון צוואתו של אדם ניתנת לביטול על-ידי ביטול מפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, או ע"י השמדתה. עוד מורה הדין, כי משהשמיד אדם צוואתו, חזקה שהתכוון בכך לבטלה (סעיף 36 לחוק הירושה). מה דינה של צוואה שנעשה והוחזקה בידי עושיה, ולאחר הפטירה מתברר כי לא ניתן לאתרה והיא אבדה? האם העדרה של הצוואה המקורית מעיד על השמדתה, או שמא מדובר במכשול טכני בלבד בקיומה של צוואה, הניתן לריפוי על דרך הוכחת הצוואה "בדרך אחרת" כמצוות סעיף 68(ב)? והאם במצב כזה המבקש לטעון כי העדרה מעיד על השמדתה וביטולה מחויב להוכיח כיצד אבדה, ומה כוונת המכוון, אשר עמדה מאחורי מהלך השמדה? הדין האנגלי - וכמותו שיטות משפט במקומות נוספים רבים, כגון: ארה"ב, קנדה סקוטלנד ואף שיטות קונטיננטליות - גורס כי המסקנה הטבעית מהעדרה של צוואה בנסיבות כאמור, היא כי הצוואה הושמדה לשם ביטולה. משהוכח כי צוואה כזו איננה, חזקה כי היא הושמדה (ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, כרך א', ע' 339 (1992)). חזקה זו אומצה בפסיקת בית המשפט העליון קודם לחקיקת חוק הירושה (ע"א 178/65 בן טובים נ' דוייק, פ"ד כ (1) 113 (1966), אשר אוזכר בהסכמה, גם לאחר חקיקת חוק הירושה, בע"א 740/82 גבריאלי נ' מילצן, פ"ד לז(1) 90 (1986)) ולא שונתה אף בפסיקה שלאחר חוק הירושה (ע"א 551/85 קלפנר נ' בניאל (פורסם במאגרים, , 13.7.87) (להלן - עניין קלפנר)). כפי שמציין פרופ' שילה בספרו לעיל, מדובר בחזקה שבסיסה בהגיון בריא, ואין טעם שלא להחילה במשפטנו אף לאחר שחוקק חוק הירושה דהיום (שילה, שם). כיוון שבסיסה של חזקת ההשמדה הוא בהגיון ובניסיון החיים, ברי כי מדובר בחזקה שאיננה חלוטה. לכן, הטוען כי העדר הצוואה איננו פרי השמדתה רשאי להביא ראיות לכך. אלא שנטל השכנוע כי כך הוא מוטל על שכמו של הטוען בניגוד לחזקת ההשמדה, כאשר עוצמת הנטל וטיב הראיות שיש להביא כדי לסותרה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו (ראו: עניין קלפנר). בית משפט קמא, אשר בפניו הובא מכלול הראיות בתיק זה ואשר שמע את העדים מכלי ראשון, קבע כי המערער "כלל לא הרים את הנטל". מדובר במסקנה עובדתית, שאליה הגיע בית משפט קמא על פי ראיות אשר מהן התרשם באופן ישיר. ככלל, בית משפט שלערעור איננו נוטה להתערב בכגון דא, אלא במקרים חריגים, אשר מקרה זה אינו מביניהם. בהקשר זה טוען ב"כ המלומד של המערער, בהסתמך על בע"מ 4383/09 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, ; 20.6.09), כי מסעיף 9 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה - 2005 (להלן - חוק בית המשפט לעניני משפחה) המעניק לבית משפט שלערעור הדן בענייני משפחה את הסמכות הנתונות לערכאה הדיונית, יש ללמוד כי בהליך ערעור שכזה "מדובר 'בשמיעה מחדש' במובן הרחב ביותר, ולפיכך יכולת ההתערבות הערעורית הינה רחבה". לטעמי, אין לקבל טענה זו. סעיף 9 לחוק בית המשפט לעניני משפחה מעניק לבית משפט שלערעור את הסמכויות הנתונות לערכאה הדיונית במצב שבו בית המשפט שלערעור "סבור שהדבר נחוץ לבירור הערעור". אין בכך כדי לשנות מאופיו הכללי של ערעור על עניני משפחה ולעשותו מעין "שמיעה מחדש". גם בערעור על ענייני משפחה שמיעת ראיות חדשות היא החריג, שייעשה ברשות בית משפט במקרים המתאימים, ואין בהוראת סעיף 9 כדי להרחיב את גדרי ערעור על פסיקת בית משפט לענייני משפחה להיקף הנטען בידי המערער. כך, בעניין בע"מ 4383/09 הנזכר לעיל, אליו הפנה המערער בטיעוניו, חזר בית המשפט בהקשר של ערעור בענייני משפחה על הכלל, על פיו "אין מדרכה של ערכאה ערעורית להתערב בממצאי הערכאה הדיונית, ואכן התערבות מעין זו איננה חזון נפרץ" (שם, פסקה ז' להחלטה). באותו עניין מצאה ערכאת הערעור, כי הערכאה הדיונית התעלמה מתשתית עובדתית שהוצגה בפניה, אשר הובילה לתוצאה שונה מזו אליה הגיעה הערכאה הדיונית, ובשל כך חרגה מן הכלל בדבר אי התערבות בממצאים עובדתיים מבוססים, ואין כן בענייננו. סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה איננו עושה את ההליך הערעורי בענייני משפחה ל"שמיעה מחדש", ואיננו משנה מגדרי שיקול הדעת הערעורי המקובל בכל הנוגע להתערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו באופן מבוסס וללא פגמים היורדים לשורש העניין. אינני סבורה כי בעניינו קמה עילה לשינוי ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא בדבר אי סתירת "חזקת השמדה". יתר על כן, גם לגוף הדברים נראה, כי מסקנת בית משפט קמא כי המערער לא הרים את הנטל הנדרש לסתירת "חזקת ההשמדה", מעוגנת בחומר הראיות, כפי שהובא בפניו ובהגיונם של דברים. כך, בפי המערער שלל טענות באשר לאופן בו הגישה משיבה 1 את הבקשה לצו ירושה בעניין עזבון המנוחים. אלא שאין בכל אלו כדי לסתור את "חזקת ההשמדה". פגמים אלו ואחרים המיוחסים למשיבה 1 במהלך להוצאת צו הירושה אינם מהווים ראיה לסתירת החזקה, כי הצוואה הושמדה בזמנו בידי המנוחים בעודם בחיים, קודם שהוצא צו הירושה, כאשר לא הוכחה השמדה מאוחרת לאחר פטירתם. החשד שמבקש המערער להעלות כלפי משיבה 1, כי הליקויים בהגשת הבקשה לצו ירושה מלמדים על מעשים פסולים מצד משיבה 1, אשר להערכתו היא אשר "העלימה" את הצוואות, הינו חשד בעלמא, אשר אין בו די, אף לא בהצטבר עם יתר טענות המערער, כדי לסתור את חזקת ההשמדה. אדרבא, התנהלותה של משיבה 1 שוללת במידה רבה את סברתו של המערער כי משיבה 1 היא אשר השמידה את הצוואות. כך, כפי שמציין המערער, לאחר פטירת האם המנוחה, פנתה משיבה 1 אל עו"ד היקרי וביקשה לבדוק אם יש בידיו צוואות של המנוחים. אם, כטענת המערער, משיבה 1 היתה זו שבזמנו דאגה לאסוף את הצוואות מעו"ד היקרי כדי להשמידן, מדוע פנתה היא אליו כדי לברר אם יש בידיו צוואות? כיצד מהלך כזה משרת אותה, אם מדובר במי שבכוונת זדון נטלה את כל עותקי הצוואות מעו"ד היקרי, וכנטען, העלימה אותן? פנייתה של משיבה 1 לעו"ד היקרי בחיפוש אחר צוואות הינה אינדיקציה לתום לב מצידה ולכוונתה לבירור אמת האם קיימות צוואות של ההורים, אותן יש לקיים. אשר לטענה כי משיבה 1 מודה, כי חודש לפני פטירת האם המנוחה שוחחה עימה זו אודות צוואה אצל עו"ד היקרי - לעניין זה התייחס בית משפט קמא בפסק דינו מפורשות וקיבל את הסבריה של משיבה 1, כי האם ביקשה לבדוק אם נשארו לעו"ד היקרי עותקים מהצוואה, וכי אין בדברים אלה כדי להעיד על כך שבאותו מועד סברה האם כי הצוואה שעשתה עודנה בת-תוקף. כך קבע בית משפט קמא על רקע התנהגותם של המנוחים עובר למשיכת הצוואה, ובפרט לנוכח העובדה שלאחר שהצוואה נלקחה מעו"ד היקרי, לא נקטו המנוחים כל פעולה אשר תגן על צוואתם לאחר מותם, ובהתאם לא הפקידו עותק ממנה אצל רשם הירושות, אצל הנהנה העיקרי או אצל איש אמון אחר. בהקשר זה הדגש איננו על המהלך הפורמלי של הפקדה אצל רשם הירושות, אשר כמובן איננה תנאי לתוקפה של צוואה. הדגש הוא על כך שאף שבתחילה בחרו המנוחים להפקיד את צוואותיהם אצל עוה"ד, ובכך כנראה להגן עליהן ולהבטיח את הצגתן לאחר פטירתם, אזי לאחר שלקחו הם ממנו את הצוואות, שוב לא הופקדו הצוואות בידי איש, ולא נעשתה כל פעולה כדי "להגן" על הצוואות ולהבטיח את התקיימותן לאחר אריכות ימיהם. בית משפט קמא הגיע למסקנה זו לאחר שהתרשם במישרין מעדויות הצדדים, לרבות עדותה של משיבה 1, על דבריה סמך הוא את מסקנתו. לאור זאת, נראה כי אין מקום להתערב במסקנה. מוסיף ב"כ המלומד של המערער וטוען, כי בחקירתה הנגדית הודתה משיבה 1 כי היא התלוותה אל המנוחים בעת שסרו למשרדו של עו"ד היקרי ונטלו משם את צוואתם. בכך מבקש המערער לייחס למשיבה 1 השתתפות בביטול צוואה, שכמוה, לטענתו, כהשתתפות בעריכת צוואה או אף כהשפעה בלתי הוגנת על עורך צוואה בעת ביטולה. מן הבחינה המשפטית מבקש המערער לבסס טענתו זו על הרציונל שבבסיס פסיקת בית המשפט העליון בד"נ 7818/00 אהרון נ' אהרוני, פ"ד נט (6) 653 (2005), שם החיל בית המשפט העליון את הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, אשר עניינו בקיום צוואה על אף פגם בצורתה, על פגם בביטול צוואה. אף שמדובר בטענה מענינת בהחלט, סבורתני לא ניתן לקבלה בנסיבות העניין. לטעמי, אין לזהות את לקיחת הצוואה ממשרדו של עו"ד היקרי כאירוע של השמדת הצוואות או ביטולן. משיבה 1 אישרה כי אין היא יודעת שהצוואות הושמדו - במועד זה או במועד אחר (עמ' 27 לפ' ש' 1). ייתכן שבעת לקיחת הצוואות התלבטו המנוחים בדבר צוואתם, וברבות הימים החליטו כפי שהחליטו. הלכה למעשה, המועד בו הושמדו הצוואות אינו ידוע לנו. הידוע לנו הוא שהצוואות היו בידי המנוחים, וכעת, לאחר פטירתם, לא ניתן לאתרן. על בסיס זה קמה "חזקת ההשמדה", עליה מבוססת תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא, לאחר שלא הובאו ראיות משכנעות לסותרה. בית משפט קמא אף מצא לכך תמיכה לחזקה הכללית בעובדות המקרה, משמדובר בצוואות אשר בעת עשייתן הפקידו עושיהן עותקים מהם בידי עוה"ד, אולם לאחר שניטלו מעוה"ד אין ראיה כי יופקדו אצל גורם אחר, לרבות המערער, אשר יוודא קיומן במועד המתאים. משכך, העובדה שמשיבה 1, בתם של המנוחים, התלוותה אליהם למשרדו של עו"ד היקרי עת נטלו הצוואות, איננה מהווה השתתפות בהשמדת הצוואות או השפעה בלתי הוגנת בעת ההשמדה כלל ועיקר. בהקשר זה יוער, כי אף אילו נטילת הצוואות ממשרדו של עו"ד היקרי היתה מסווגת כאירוע השמדת הצוואות - ולא זה המצב; ואף אילו הוכח - ולא הוכח - כי התלוות משיבה 1 היתה כרוכה בהשפעה בלתי הוגנת, הרי שלנוכח השנים שחלפו ממועד נטילת הצוואה עד למועד פטירת המנוחים, ספק אם היתה עומדת למערער טענת השפעה בלתי הוגנת, לאור הוראת סעיף 31 לחוק הירושה, המורה על אי ביטול של צוואה פגומה בחלוף שנה מן ההשפעה הבלתי הוגנת, כאשר למצווה היתה אפשרות לבטל את הצוואה בתקופת שעד לפטירתו, והוא לא עשה כן. מוסיף ב"כ המלומד של המערער וטוען להגיונה של הצוואה, לנוכח העובדה שהזכויות אשר היו אמורות להיות מועברות אליו על פיה באו לידי הוריו מנוחים מכוח פעולותיו שלו ולאחר שהשקיע בכך ממרצו ומכספיו. אלא שהגיונה של צוואה איננו מלמד על העדר הגיון למהלך של ביטולה ובחירה בחלוקת הכספים בין היורשים על פי דין, ללא הפליה ביניהם, כשעוד לפני שנים, לאחר השקעת המערער ברכישת הזכויות בבית מגורים של ההורים המנוחים ממינהל מקרקעי ישראל, נרשם שליש מבית מגורים זה על שמו של המערער. קיצורם של דברים: לנוכח "חזקת ההשמדה" החלה על ענייננו, ונוכח זאת שבהתבסס על חומר הראיות קבע בית משפט קמא כי חזקה זו לא נסתרה, ומשלא נמצא בסיס להתערבות במסקנה זו, מציעה אני לחברי כי נדחה את הערעור. המערער יישא בשכ"ט ב"כ המשיבים בסך 7,500 ₪. לאור האמור, המזכירות תעביר את הערבון לידי המשיבים באמצעות בא כוחם. השופט יוסף שפירא: אני מסכים. השופט דוד מינץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת ת' בזק-רפפורט. צוואהירושה