טענת התובעים היא, כי על הנתבעים היה לגלות את דבר קיומה של הערבות, אם בתשקיף ואם במגעים הישירים שבין התובעים לנתבעים. לטענת התובעים, זכאים הם להשבת הסכום ששילמו תמורת המניות, דהיינו 000, 389 דולר. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי גילוי במשא ומתן לרכישת מניות: א. העובדות: אפתן תעשיות בע"מ הציעה מניות לציבור על פי תשקיף שפורסם ביום 31.5.83 (ת/1), ומניותיה נסחרו בבורסה לניירות ערך בתל-אביב-יפו. ב- 1984חיפשו התובעים השקעה ופעלו על פי עצתו של מנחם רביד, ששימש באותו זמן מנהל כספים של א. אילין תעשיות בע"מ, שהיתה בשליטתם של התובעים. משה רביד שהוא רואה חשבון, כלכלן ובעל תואר שני במינהל עסקים, בחן בחודש יוני 1984את אפתן ומצא כי יש כדאיות להשקיע במניותיה. רביד הגיע להערכה זו לאחר בחינת היחס בין מחיר המניות בבורסה לבין שוויה הנכסי-המאזני של אפתן על פי הדו"חות הכספיים שלה, ובהתחשב ברווחיות על יסוד שוויה הריאלי של אפתן על פי הנתונים שפרסמה. על יסוד חוות-דעתו של רביד רכשו התובעים מניות של אפתן, חלקן בבורסה וחלקן במישרין מהנתבעים 1ו-2, ומתאגידים שבשליטתם. בסך הכול רכשו התובעים מניות וכתבי אופציה של אפתן בסכום השווה ל-600, 389דולר. הנתבעים 1, 2, היו דירקטורים באפתן, ונתבע 3היה רואה חשבון שלה. רכישת מניות במישרין מהנתבעים 1, 2נעשתה בהסכם שנחתם ב- .14.3.85מכוח אותו הסכם מונה התובע כדירקטור נוסף באפתן, ומנחם רביד ורו"ח וינשטיין החלו בבדיקת ספרי אפתן. בעת הבדיקה התברר להם, כי עוד ביום 23.8.81ערבה אפתן לחובותיה של חברת אב לניהול וסחר בע"מ כלפי בנק צפון אמריקה בע"מ. לאחר רכישת המניות על ידי התובעים דרש הבנק מאפתן תשלום של 000, 600דולר, מכוח כתב הערבות הנזכר, וסכום זה שולם. לטענת התובעים (סעיף 22לסיכומיהם), בהתחשב בערבות, שוויה הנכסי האמיתי של אפתן היה שלילי והיא היתה חדלת פירעון. לפיכך, הופסק המסחר במניותיה, והן הפכו לחסרות כל ערך. טענת התובעים היא, כי על הנתבעים היה לגלות את דבר קיומה של הערבות, אם בתשקיף ואם במגעים הישירים שבין התובעים לנתבעים. לטענת התובעים, זכאים הם להשבת הסכום ששילמו תמורת המניות, דהיינו 000, 389דולר. ב. בעלי הדין ויריבות: הנתבעים העלו שתי טענות המתייחסות לזהותם של התובעים ולזכותם לתבוע בגין השקעתם ברכישת המניות וכתבי האופציה. בסיכומי הנתבע 1נטען, כי התובעים בתיק זה הם רק ארנון אילין ורם אילין, בעוד שחלק מניירות הערך נושא התובענה נרכש על ידי ילדיו של ארנון אילין, הלא הם נויה, אוריין ואמיר. כמצוין בכתב התביעה, הוגשה התביעה על ידי ארנון אילין בשמו שלו ובשם ילדיו. טוען הנתבע 1, כי אין לפני בית המשפט ראיה כי אכן ילדיו של ארנון אילין היו או הינם קטינים. מקובל שלעניין אפוטרופסות של הורים או אפוטרופסות לדין אין נזקקים לראיות. אבל אפילו אין לפני בית המשפט ראיה להיותם קטינים, ואפילו יניח בית המשפט כי ילדיו של ארנון אילין בגירים, הרי מצוין בכתב התביעה, כי ארנון אילין תובע בשמו שלו ובשם ילדיו. מכאן, שיכול שתובע הוא כשליח. אמנם, לא הוגש לבית המשפט כתב הרשאה מטעם ילדיו של ארנון אילין, אבל אין שליחות נוצרת רק בכתב. יכלו הנתבעים לדרוש את הצגת ההרשאה בכתב מכוח סעיף 3(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה- .1965משלא עשו כן, אין הם יכולים לכפור כעת בקיומה של השליחות. עוד נטען, כי אין ליתן לתובעים סעד בכל הנוגע לכתבי אופציה שרכשו. אמנם בכתב התביעה התייחסו התובעים רק לרכישת מניות, אולם מקובל עליי טיעונו של עו"ד שמגר בסעיף 85(המתוקן) לטיעוניו. עו"ד שמגר השיב שם כי לבקשת הנתבעים המציאו התובעים פרטים נוספים אשר הפכו לחלק מכתב התביעה. אותו פירוט מתייחס הן למניות והן לכתבי האופציה. יתירה מכך, פירוט רכישות, הכולל כתבי אופציה, הוגש בת/ 31בלי שהנתבעים מחו. מכיוון שכך יש לראות את הנתבעים כמי שוויתרו על הטיעון האמור וכמי שהסכימו, כי התביעה מתייחסת אף לכתבי האופציה שרכשו התובעים. ג. הערבות ביום 23.8.81חתמה אפתן על כתב ערבות לחובותיה של חברת אב לניהול וסחר בע"מ לבנק צפון אמריקה בע"מ (ת/18). לטענת הנתבע 1(סעיף 3(ד) לסיכומיו) הרקע למתן הערבות היה שלחברת אב, אשר עסקה בייצוא, היו בבנק קווי אשראי שנוצלו על ידי חברת אב לטובת אפתן. אפתן שילמה לחברת אב אותה ריבית שבה חייב הבנק את חברת אב. מכיוון שלטענת הנתבעים היה החוב לבנק חובה של אפתן, ערבה אפתן לחוב לבנק. אמנם ערבותה של אפתן לא היתה מוגבלת בסכום, אולם, לטענת הנתבעים, לא היה בכך שום סיכון לאפתן. לטענת הנתבעים, היתה הערבות לסכומים שנטלה אב בבנק בעבור אפתן. אפתן יכלה בכל עת להודיע על ביטול ערבותה, ואז היתה נתפסת בערבותה לגבי הסכומים שקיבלה מהבנק באמצעות אב ואשר אותם חבה בלאו הכי לאב. מצד שני, היה ביטול הערבות תקף מכאן ואילך, ואב לא היתה יכולה להמשיך וללוות מהבנק בהסתמך על הערבות אשר בוטלה. אין חולק על כך, שבתשקיף שכלל דו"חות כספיים לשנת 1982/83לא נזכר במפורש דבר קיומה של הערבות. אלא שטענת הנתבעים היא (סעיף 3(ה) לסיכומי הנתבע 1), שחובות אפתן לא היו כלולים בדו"חות הכספיים. כאמור, יכלה אפתן להגביל בפועל את חבותה על פי כתב הערבות לסכום חובה היא לחברת אב. לכן קיומה של הערבות לא הגדיל את מחויבותה של אפתן. - לחלופין, טענת הנתבעים היא, כי דבר קיומה של הערבות בא בתשקיף בביאור 21לדו"חות הכספיים נאמר (עמ' ה- 25לת/1): "רכוש החברה וחברת הבת משועבד בשיעבודים קבועים ושוטפים ללא הגבלה בסכומים להבטחת, ערבויות ומענקים שהתקבלו". קראתי ביאור זה פעמים רבות ולא מצאתי כיצד ניתן לפרשו כמגלה קיומה של הערבות האמורה. המילה "ערבויות" נזכרת בהקשר אחד ויחיד בלבד. אפתן היא שניתנו ערבויות להתחייבויותה, ולהבטחת אותן ערבויות שועבד רכושה של אפתן. אין בביאור זה זכר לערבות שערבה אפתן. לכן יש לבחון את הטענה הראשונה, שעל פיה גילוי חובה של אפתן לאב מגלם בקרבו גילוי דבר קיומה של הערבות או שהוא מייתר את גילוי הערבות. לטענת הנתבעים, הערבות השתקפה במאזן של אפתן במסגרת חובותיה של חברות אב ותכשיטי בל, שהיו קשורות בנתבעים. כלפי זאת טוען עו"ד שמגר, כי הנתבעים נקטו מהלך מוזר ומטעה, כפי שהדבר עולה מחוות-דעתו של רו"ח וינשטיין (ת/17). בסעיף 17לחוות הדעת נאמר: "בדו"חות הכספיים ל- 31.3.84כלול חוב של אפתן ופסניר לקבוצת החברות (חברת אב וחברת בל - ג' ק') בשקלים, שווי ערך בתרגום ל-$ הוא 220,53$. יצוין, כי העקרונות החשבונאיים דורשים להציג בכל דו"ח כספי את ההתחייבויות בערכן המדויק והמשוערך. החוב המשוערך לתאריך זה (31.3.84), המתקבל בשחזור לאחור של היתרה (ששוערכה) ב- 31.12.84הינו 275,305$ במקום 220,53$. דהיינו - סך 055,252$ 'הושמט' מההתחייבויות בדו"חות הכספיים ל-1983, ולא גולה כנדרש. אילו השערוך היה מבוצע במועדו, הן בדו"חות שצורפו לתשקיף (30.9.82) והן בדו"חות שפורסמו לציבור כחברה ציבורית (ליום 31.3.83וליום 31.3.84), היה השווי הנכסי של אפתן על פי הדו"חות יורד באופן מהותי". בסעיף 15לחוות-דעתו מבהיר רו"ח וינשטיין את המשמעות של אותה הטעיה: "מבדיקת הספרים מצאתי, כי חובות אפתן לקבוצת החברות לא שוערכו במהלך 1983ועד לסוף דצמבר .1984ביום 31.12.84שוערכו חובות אלה, על ידי הצמדה לדולר רטרואקטיבית למספר שנים (לפחות לשנתיים), בעוד חובות קבוצת החברות לאפתן לא שוערכו במקביל. מעשי השערוך ה'מופרז' והשערוך החד צדדי 'נרשמו' כאמור, בספרי אפתן ביום ה-31.12.84; סך הכל 'חוב' אפתן לחברות 'הוגדל', באמצעות שערוך זה ל-072,483$. סכום זה בתוספת הריבית עליו זהה לחוב קבוצת החברות לבנק שנפרע על ידי אפתן, ביום 18.4.85". בסיכומי התשובה של בא-כוח הנתבע 2נטען, כי עריכת המאזן ל- 31.12.84היתה באחריות התובעים, וכי המאזן האחרון שערכו הנתבעים היה ליום .31.3.84אין בדברים אלה מענה לטיעונם של התובעים. אין לתובעים טרוניה על השערוך שנערך ב- .31.12.84טענתם מופנית כלפי היעדר שערוך קודם לכן. עריכת השערוך ב- 31.12.83אך מבליטה את ההטעיה שבהיעדר שערוך בדו"חות הכספיים שקדמו לכך ואשר היו לנגד עיני התובעים כאשר רכשו את מניותיה של אפתן. אין בפי הנתבעים הסבר להיעדר השערוך במאזן שנכלל בתשקיף, ואף לא לכך שחובותיהן של חברת אב וחברת בל לאפתן לא שוערכו. אין צורך להוסיף על שאמר רו"ח וינשטיין בחוות-דעתו בדבר הטיית שוויה של אפתן עקב תרגילי השערוך. ג. פגישת ארנון אילין בבנק הנתבעים טוענים, כי קודם להשלמת רכישתן של מניות אפתן, נפגש התובע 1עם בכירים בבנק, שם נאמר לו שאפתן חבה לבנק 000, 600דולר. התובע 1אינו כופר בכך. בחקירה הנגדית (עמ' 145) הודה התובע 1, כי נפגש עם הדסה מונסה, שהיתה מנכ"ל הבנק בפועל, וכי באותה פגישה סופר לו כי אפתן חייבת היתה לבנק סכום של 000, 600דולר. טענת הנתבעים היא שגם אם לא היה בתשקיף גילוי נאות של הערבות, אין לומר כי התובעים הוטעו וכי בעטיו של היעדר הגילוי רכשו את מניות אפתן. בשעת רכישת המניות כבר ידעו, לטענת הנתבעים, את דבר קיומה של הערבות. טיעון זה מתעלם מכך שבשיחה בין התובע 1להדסה מונסה לא נאמר לתובע כי החוב נובע מערבות. התובע רשאי היה להבין, כי מדובר בחוב של 000, 600דולר, הכלול במצבת החובות של אפתן כמפורט במאזנים, ולא בחוב על פי כתב ערבות, שבא בנוסף להתחייבויות שבמאזן. ד. פירעון הערבות אין חולק על כך שאפתן פרעה את הסכום של 000, 600דולר על פי כתב הערבות הנתבעים גם אינם חולקים על כך שאפתן היתה חייבת לפרוע חוב זה של החברות אב ובל לבנק צפון אמריקה בע"מ, שכלפיו ערבה אפתן. הפירעון נעשה בהוראת אפתן לבנק מיום 8.4.85(נא/1), החתומה על ידי התובע 1ועל ידי הנתבע .3שניהם היו מוסמכים לחייב את אפתן בהתאם להחלטת הדירקטוריון מ- 5.3.71(ת/32). לאור חתימתו של נתבע 3על הוראת התשלום, קשה להבין אם השגותיהם של הנתבעים כלפי פירעון הסכום. ה. אחריות בגין התשקיף - על פי חוק ניירות ערך כפי שקבעתי, אין ללמוד מהתשקיף על קיומו של כתב הערבות של אפתן. אחריות הנתבעים על פי התשקיף נקבעה בסעיפים 31ו- 32לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-.1968 נוסחן של הוראות אלה בשעת חתימת התשקיף ב-1983, היה כדלקמן: " .31מי שחתם על תשקיף לפי סעיף 22אחראי כלפי מי שרכש מן המציע ניירות ערך בהתאם לתשקיף לנזק שנגרם לו מחמת שהיה בתשקיף פרט מטעה. .32(א) מי שנתן חוות דעת, דו"ח או אישור שנכללו או נזכרו בתשקיף בהסכמתו המוקדמת, אחראי כלפי מי שרכש מן המציע ניירות ערך בהתאם לתשקיף לנזק שנגרם לו מחמת שהיה פרט מטעה בחוות הדעת, בדו"ח או באישור, הכל לפי הענין. (ב) הוראות סעיף זה באות להוסיף על הוראות סעיף 31". הוראות אלה תוקנו בחוק ניירות ערך (תיקון מס' 9), תשמ"ח- .1988לאחר התיקון נאמר בסעיף 31: " .31(א) מי שחתם על תשקיף לפי סעיף 22אחראי כלפי מי שרכש ניירות ערך מן המציע, וכלפי מי שמכר או רכש ניירות ערך תוך כדי המסחר בבורסה או מחוצה לה, לנזק שנגרם להם מחמת שהיה בתשקיף פרט מטעה. (ב) תקופת ההתיישנות של תביעה לפי סעיף קטן (א) שלא הוגשה עליה תובענה היא שנתיים מיום העסקה או שבע שנים מתאריך התשקיף, לפי המוקדם. (ג) לענין סעיף קטן (א) יראו כל דירקטור של המנפיק שכיהן ביום שאישר הדירקטוריון את הנוסח הסופי של התשקיף כאילו חתם על התשקיף, אלא אם כן הוכיח אחת מאלה: (1) הוא לא ידע על פרסום התשקיף ולא היה עליו לדעת או לא היה יכול לדעת; מיד כשהגיע לידיעתו דבר קיומו של פרט מטעה בתשקיף, הוא מסר על כך לרשות הודעה מנומקת בכתב. (ד) אין באמור בסעיף-קטן (ג) כדי לגרוע מהוראות סעיף 33". מהשוואת שני נוסחיו של סעיף 31עולה, כי על פי הנוסח המתוקן מוטלת האחריות הן כלפי מי שרכש ניירות ערך מהמציע והן כלפי מי שרכש ניירות ערך במסחר בבורסה. לעומת זאת, על פי הנוסח המקורי של סעיף 31חלה האחריות רק כלפי מי שרכש ניירות ערך מן המציע. התובעים רכשו את מרב ניירות הערך בבורסה ולא מאפתן ואף לא מהנתבעים. לכן לא יכולה לקום לתובעים עילת תביעה על פי חוק ניירות ערך. בא-כוח התובעים מודע לחוסר יכולתו להשתית את התביעה במישרין על חוק ניירות ערך. לכן ניסה לילך בדרך עקיפין בטענו, כי הנתבעים חבים בעוולה של הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. איני סבור שניתן לראות בנתבעים כמי שהפרו חובה חקוקה שנקבעה בסעיפים 31ו- .32חוק ניירות ערך תוחם במפורש להגנת מי נועדה הקמת חבותם של החותמים על התשקיף. באותה עת סבר המחוקק, כי ראוי להגנה רק מי שהשקיע כספו ברכישת ניירות ערך במישרין מהמנפיק, וכאמור התובעים אינם נמנים עם אלה. ו. אחריות בגין דו"חות כספיים הנתבעים אחראים גם לדו"חות הכספיים ליום 31.3.83(ת/2). גם דו"חות אלה היו לנגד עיני התובעים שעה שרכשו את ניירות הערך של אפתן. גם בדו"חות אלה אין זכר לערבותה של אפתן. כל שהנתבעים יכולים לטעון גם כאן זו הסתמכות על ביאור 21, שלשונו זהה לביאור 21לדו"חות הכספיים שבתשקיף, אשר, כאמור, אין בו כדי להועיל לטיעונם של הנתבעים. הדו"חות הכספיים הוגשו בהתאם לתקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים ומיידיים), תש"ל- .1970עותקים מהדו"חות מוגשים לרשות ניירות הערך, לרשם החברות ולבורסה לניירות ערך, והם עומדים לעיונם של המשקיעים בניירות הערך של התאגיד. הטעיה בדו"חות הכספיים, כפי שאירע בעניין שלפניי, לפחות לעניין הערבות, מהווה הפרה של חובה חקוקה. בעוד שהחובה לעניין התשקיף הוגבלה בזמנו למשקיעים, הרי הדו"חות הכספיים מתפרסמים לאחר שניירות הערך של החברה נרשמו למסחר בבורסה. פרסומם נועד לטובת כל הסוחר באותו נייר ערך בבורסה, מבלי שתהיה חשיבות למקור שממנו רכש את הנייר. לכן גם חובתם של מגישי הדו"חות הכספיים היא כלפי כל המשקיעים המסתמכים על אותם דו"חות כספיים. לכן גם התובעים באים בגדר אלה שלטובתם נקבעה החובה להגיש דו"חות תקופתיים, ובדו"חות ל- 31.3.83הפרו הנתבעים חובה זו. ז. עוולת הרשלנות בא-כוחם המלומד של התובעים סומך טיעונו גם על עוולת הרשלנות. הנתבעים טוענים כלפיו, כי לאור לשונם של סעיפים 31ו- 32לחוק ניירות ערך, כפי שהיו באותה עת, הם לא חבו חובת זהירות לתובעים. צודק בא-כוח התובעים בטענו כי אין לראות בסעיפים 31ו- 32האמורים משום הגנה כל פי עוולת הרשלנות. בע"א 243/83 [1], בעמ' 122, נטען, כי בנסיבות אותו עניין עוולת הנגישה, הקבועה בסעיף 60לפקודת הנזיקין, היא המקור המשפטי האחד והיחיד שבמסגרתו ניתן להטיל אחריות. כן נטען שאין לעקוף את הדרישות הקבועות בעוולת הנגישה, בדרך של שימוש בעוולת הרשלנות. כבוד השופט ברק (כתוארו אז) דחה טיעון זה בקבעו כי אירוע עובדתי מסוים עשוי, ללא כל קושי, לקיים את יסודותיהן של כמה עוולות. לדבריו (עמ' 124): "לעתים יש בו באירוע עובדתי מסוים כדי לקיים את יסודותיה של עוולה אחת, ורק חלק מיסודותיה של עוולה אחרת. אין בכך ולא כלום, העוולות השונות אינן כוללות סביבן חגורות של הסדרים שליליים, לפיהן נשללת תחולתן של עוולות אחרות". מדברים אלה ניתן ללמוד לענייננו. סעיפים 31ו- 32לחוק ניירות ערך, בנוסחם הקודם, לא הטילו אחריות על הנתבעים כלפי התובעים. אלא שאין בקביעה זו כדי לשלול אפשרות של חבות בעוולת הרשלנות. במיוחד כך הוא, כאשר האחריות המוטלת על פי סעיפים 31ו- 32מזו שעל פי עוולת הרשלנות, באשר אין היא מותנית בהתרשלות. סעיף 33(1) לחוק ניירות ערך מעמיד הגנה לנתבעים מכוח סעיפים 31ו- 32למי שיוכיח, כי נקט את כל האמצעים הנאותים כדי להבטיח שלא יהיה פרט מטעה בתשקיף. אין כאן רק העברת נטל הראיה, אלא יצירת חבות לנקוט את כל האמצעים הנאותים, שהיא חובה החמורה מזו שבעוולת הרשלנות, המחייבת רק שימוש באמצעים סבירים. חובת זהירות של נתבעים 1, 2 כלשונו של כבוד השופט ברק בעניין גורדון [1], (בעמ' 128): "יסוד ראשון באחריות הנתבעים בעוולת הרשלנות הוא, שהמזיק חב חובת זהירות לניזוק. סעיף 36לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי חובת הזהירות 'מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים בהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל...'. חובה זו דורשת עריכתן של שתי בחינות: האחת, אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים 'יחסי רעות' לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכות פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק". בענייננו, התשובה לשאלה זו חיובית, הן ביחס לנתבעים 1ו-2, והן ביחס לנתבע .3 הנתבעים 1, 2שימשו דירקטורים באפתן. שעה שאישרו את הדו"חות הכספיים שבתשקיף ואת התשקיף, התכוונו שעל פי התשקיף יונפקו בבורסה ניירות ערך של אפתן. כמו כן ידעו וחייבים היו לצפות שניירות הערך ייסחרו בבורסה, וכי רוכשי ניירות הערך שירצו ללמוד על אפתן ימצאו דרכם לתשקיף, שבו רוכזו כל הנתונים על אפתן. לכן התובעים, כרוכשי ניירות הערך בבורסה, שלא במישרין מאפתן על פי התשקיף, הם בגדר מי שעושי התשקיף והדו"חות הכספיים שבו היו חייבים לצפות שהוא עלול להיפגע ממעשה או ממחדל שבתשקיף ובדו"חות הכספיים. אני מודע לכך שבראשית דרכו של ההיגד הרשלני הוצעו מגבלות שונות על החבות. כך לאור המ' 106/54 [2]. ייתכן שמערכת היחסים שבין בעלי הדין לא היתה מצדיקה הכרה בחובת זהירות של הנתבעים כלפי התובעים. אלא שמאז נאמרו הדברים בעניין וינשטיין [2], הורחבה היריעה בע"א 86/76 [3]; אילנקו בע"מ [4]; ע"א 324/82 [5]. נראה שכיום אין עוד מקום להגביל את ההכרה בקיום חובת הזהירות רק למקרים שבהם נעשה ההיגד הרשלני כלפי אדם שהיה בגדר האנשים שלהם נועד ההיגד הרשלני (ויינשטיין [2], בעמ' 1342). ניתן גם לומר שדבריו של השופט אגרנט (כתוארו אז) בעניין וינשטיין [2] נועדו להגן על בעלי מקצוע המחווים את דעתם. באשר משום תקנת הציבור לא רצה להכביד עליהם יתר על המידה. אין מקום לשיקול זה לגבי הנתבעים 1, 2, שעל סמך דבריהם חפצו כי הציבור ישקיע בחברה שבה היה להם עניין. החשש, כי בעלי מקצוע יירתעו מחוות-דעתם מחשש לאחריות שעשויה חוות הדעת לגרור עימה, אינו קיים לגבי אנשים במעמדם של הנתבעים 1ו-.2 על כל פנים, גם אם ראוי להגביל את החבות בגין התשקיף, אין שיקול זה קיים לגבי הדו"חות הכספיים ל- .31.1.83דו"חות אלה לא נועדו רק למי שהשקיע על פי התשקיף, אלא לכל החפץ לרכוש את ניירות הערך של אפתן במסחר בבורסה. הנתבעים היו חייבים לצפות כי אלה עלולים להינזק על ידי מחדלם להציג את הערבות בצורה נאותה. בנוגע לניירות הערך שרכשו התובעים במישרין מהנתבעים, יפה כוחם של הדברים שנאמרו פי כמה, בין מכוח החבות החוזית ובין זו הנזיקית. ח. חובת הזהירות של הנתבע 3 כל שנאמר לגבי הנתבעים 1ו- 2יפה אף לגבי נתבע 3, רואה החשבון, אשר פעל בתור שכזה בחתמו על הדו"חות הכספיים שבתשקיף ועל הדו"חות הכספיים ל.31.3.83 באנגליה פסק לא מכבר בית הלורדים, כי בנסיבות הדומות לענייננו אין לרואה החשבון חובת זהירות כלפי משקיעים. [12] (1990) .caparo pl v. Dichman בעלי מניות בחברה מסוימת הוסיפו ורכשו מניות על יסוד דו"חות כספיים שקיבלו כבעלי מניות, ואשר אושרו על ידי רואה החשבון הנתבע. תביעתם כלפי רואה החשבון בגין רשלנות בהכנת הדו"חות הכספיים נדחתה, ודחייה זו אושרה על ידי בית הלורדים. טעמו העיקרי של בית הלורדים היה שיש לצמצם אחריות להיגד רשלני רק למקרים שהוא מופנה לאדם מסוים ולתכלית מוגדרת. לדעת הלורדים, החובה של רואה חשבון של חברה להכין דו"חות כספיים נועדה לספק לבעלי מניות מידע, כדי שיוכל לממש את זכויותיהם באסיפה הכללית, ולא נועדה לסייע בידי בעלי המניות לגבש את דעתם בנוגע לרכישת מניות נוספות. כמו כן נאמר שם שאין טעם של מדיניות שיפוטית שיצדיק קביעה של רואה החשבון בזיקה מיוחדת כלפי מי שאינו בעל מניות בחברה השוקל לשקיע במניותיה. פסק-דין זה משקף את המגמה באנגליה של צמצום חובת הזהירות להיגד רשלני הגורם לנזק כלכלי, אשר הגיעה לשיאה ב- murphy v. Brenturod district council[3] (1991) על פסק הדין בעניין caparoנמתחה ביקורת. כך למשל & gohn .(1990) . 349L.q.r 106,fleming, the negligent auditor and sharelolaers בהתייחסו לפסק הדין בעניין caparoהוא אומר: All we are being told is that it would have been going too far to" impose this burden on auditors, that parliament could not have Intended the statutory audit to benefit investors. Why not That their lordships could have been more explicit is?Demonstrated by the academic literature on the subject. Indeed In"fair and reasonable" briefly, what made the decision That the?Contrast, for example, to the duty of manufactures Longer the whole story now that economuc loss is no longer one deals with economic loss, the other with personal injurt is no . More leniently with purveyors of services than of manufactured categorically barred. Nor, one would hope, should the law deal"products or with professionals than the trade בתי המשפט בארץ הרחיבו את האחריות להיגד רשלני, כפי שכבר צוין. כמו כן נקטו בתי המשפט אמת מידה מחמירה כלפי רואה החשבון. על חובת הזהירות של רואה חשבון עמד בית המשפט בע"פ 709/78 [6]. כבוד השופט אשר אמר שם (עמ' 680): "המסקנה היא כי דרוש איזון בתביעות המופנות אל רואה-חשבון. מצד אחד יש לדרוש ממנו שמירה קפדנית על ביצוע הביקורת ברמה מקצועית ראויה תוך הקפדה מירבית של שיעות דעת סביר, ומהצד השני - יש להימנע מדרישות שאף רואה-חשבון, ויהא סביר ככל שיהא, לא יוכל לעמוד בהן. אין אפשרות לתחום קו גבול רעיוני בין השניים שיהיה ברור וחד משמעי ויענה על כל המצבים האפשריים, ואפילו על רובם. אין ברירה אלא להשאיר מחלוקת אפשרית לשיפוטו של בית המשפט שינסה לרדת לעיצומו של כל ענין ולשפוט לגופו". בענייננו, אין מדובר בהעמסת נטל כבד על רואה החשבון. אין חולק על כך שהמידע על-אודות הערבות והיעדר השערוך של חובות אפתן היה לפניו. המחלוקת נסבה אך ורק על השאלה, אם המידע הועלם בדו"חות הכספיים, או שהוסווה כדין. אין תפקידו של רואה חשבון לסייע בידי החפץ בכך לטמון בדו"חות כספיים מידע בדרך שניתן יהיה להגיע אליו באמצעות חקירה ודרישה בעזרת מומחים. חובתו לוודא כי מידע מהותי יובא לידיעת בעלי המניות בדרך ראויה המאפשרת הבנתו. בפסקי-דין אחרים שבהם נדונו חובותיו של רואה חשבון, הוצגה השאלה מה שיעור חובתו של רואה חשבון להעמיק לחקור ולהציג שאלות. ע"פ 494/76 [7] וע"פ 620/75 [8], בעמ' .607 בענייננו המידע היה פרוש לפני רואה החשבון וידוע לו, והשאלה היא אם לאותו מידע ניתן ביטוי בדו"חות הכספיים. אין ספק בעיניי שהנתבע 3עשה כמיטב יכולתו לסייע בידי הנתבעים 1ו-2, למנוע מציבור המשקיעים, שאליו היו מופנים התשקיף והדו"חות הכספיים, את המידע שהתייחס לערבות. לכל היותר סייע הנתבע 3בניסיון ליצירת "אליבי" בעזרת ביאור מס' .21אלא, שכפי שקבעתי, ניסיון זה כשל. אף כי ייתכן שניסיון לא היה כאן, וכל הטיעון סביב ביאור מס' 21נולד רק בדיעבד. יתירה מכך. בשנים האחרונות הוכרה חובת הזהירות של בעלי מקצוע, לא רק כלפי לקוחות שהיו בתחום מי שבעל מקצוע חב להם חובת זהירות, אלא אף כלפי צדדים זרים, שבעל מקצוע חייב היה לצפות כי עלולים הם להינזק ממעשיו או ממחדליו (ע"א 229/85 [9]), הדן בתביעת נהנה על פי צוואה שנמצאה פגומה עקב רשלנותו של עורך-דין שערך את הצוואה בעבור לקוחו המנוח, וע"א 2725/91 [10], שניתן ביום 21.6.94וטרם פורסם, הדן בחובת עורך-דין המייצג מוכר כלפי רוכש נכס). הדברים נאמרו בחבותם של עורכי-דין, אלא שחבותו של רואה חשבון של חברה בכל הנוגע לדו"חות כספיים של אותה חברה, חמורה פי כמה וכמה. מעמדו של רואה חשבון נקבע בפקודת החברות [נוסח חדש], בסעיפים 222- .215מעמדו של רואה החשבון הידוע לכול גורם לכך שכל המשקיע בחברה יסמוך על מצגיו של רואה החשבון. על אחת כמה וכמה כך הוא לגבי הדו"ח הכספי ליום .31.3.83דו"ח זה חתום על ידי הנתבע 3, שחייב היה לצפות כי הדו"חות יגיעו למשקיעים פוטנציאליים שעשויים להשקיע על יסוד אותם דו"חות. הנתבעים הפנו לספרה של פרופ' צ' כהן, בעלי מניות בחברה, זכויות תביעה ותרופות (לשכת עורכי הדין, תשנ"א), אלא שאין נאמרים שם הדברים שהם טוענים. אמנם נאמר שם (בעמ' 434), כי הדין אינו מכיר בחובת זהירות של דירקטור כלפי בעלי המניות, בכל הנוגע למילוי תפקידו בחברה. אלא שהאמור מתייחס לאופן ניהולה של החברה ואינו שולל חובת זהירות כאשר מדובר בהיגד רשלני. פרופ' כהן כותבת: "בעל מניות רשאי לתבוע את הדירקטור, כאשר הופרה חובת זהירות שחב לו הדירקטור אישית. כזהו המצב במקרה שהדירקטור מציג לפניו מצג באשר למצב החברה, בעת מו"מ לרכישת מניות בחברה. אם פעל מציג המצג כאורגן של החברה, תצטרף לאחריותו גם חבותה של החברה. אם פעל כשלוח של החברה, תהא החברה אחראית שילוחית למעשיו. כאשר בעל מניות רכש מניות נוספות בחברה, בהסתמכו על הדו"חות הכספיים של החברה, שהוכנו ברשלנות ונגרם לו נזק עקב כך, רשאי הוא לתבוע את הדירקטורים האחראים להכנה הרשלנית של הדו"חות. החוק מחייב את הדירקטורים להביא לפני האסיפה הכללית, מדי שנה, חשבון של רווח והפסד ומאזן. כמו כן, זכאי כל חבר לקבל עותק של המאזן. החבות הסטטוטורית, המוטלת על הדירקטורים לדאוג להכנת הדו"חות הכספיים ולהגשתם לבעלי המניות, מטילה עליהם חובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להבטיח את נכונותם של הדו"חות. הוא רשאי לתבוע את הדירקטורים בגין רשלנות. הגם שחובת הזהירות שחב הדירקטור במסגרת מילוי תפקידו היא כלפי החברה, במקרה הנדון מדובר במצג מטעה, שנעשה במישרין כלפי בעלי המניות. בהבדל מהתרשלות בניהול החברה, שגורמת נזק לחברה ורק בעקיפין לבעל המניות, הנזק במקרה הנדון הוא של בעלי המניות, שהסתמכו על המידע שנמסר להם". מכאן, שאין בדברים של פרופ' כהן כדי לשלול את קיומה של חובת הזהירות כלפי התובעים. ח. הפרת חובת הזהירות התובעים מייחסים לנתבעים מספר ניכר של נתונים שאינם מדויקים המופיעים בדו"חות הכספיים. לא מצאתי לנכון לעסוק בפרטנות בכל אחת מהטענות. די לענייננו בטיעון, שהוא המשמעותי ביותר, בדבר העלמת המידע על ערבותה של אפתן, כפי שקבעתי. מלבד כפירתם של הנתבעים בהעלמת המידע, טוענים הנתבעים, כי נהגו על פי המקובל וכי לא היו חייבים לציין את דבר קיום הערבות בצורה ברורה יותר מאשר הדרך שבה הלכו. לא עלה בידי הנתבעים להביא פסק-דין ישראלי או זר או דברי מחבר מקובל, שמהם ניתן ללמוד שלא היה צורך להביא את דבר הערבות בצורה ברורה בדו"חות הכספיים. הדו"חות הכספיים נועדו לשרת את ציבור המשקיעים. אין לדרוש שייכתבו בצורה שתבהיר את האמור להדיוטות שאין להם כל התמצאות בקריאת דו"חות כספיים. עם זאת, יש לערוך את הדו"חות בצורה ברורה, שלא תצריך מחקר מעמיק וניתוח מפורט כדי להבין את אשר נכתב. בענייננו, לא רק שהיה ניסיון להבליע את הדברים, אלא שאפילו בשקידה ראויה ובעזרת איש מקצוע כרביד, לא ניתן לגלות את דבר קיומה של הערבות ואת משמעותה. ט. היעזרות באנשי מקצוע טוענים הנתבעים, כי נעזרו בבעלי מקצוע בהכנת התשקיף. אמנם עורך הדין שעימו התייעצו, ואשר העיד לפניי, לא יכול היה להועיל הרבה לאימות גירסתם של הנתבעים, באשר לא עלה בידיו למצוא את המסמכים שהתייחסו לחלקו בהכנת התשקיף ועדותו באה כעשר שנים לאחר ההתייעצויות. אולם, אני מוכן להניח לזכותם של הנתבעים כולם שאכן נועצו באחרים באשר לדרך הצגת הערבות. איני מקבל את הטיעון כי יש בכך כדי לשחרר את הנתבעים מאחריותם. הנתבעים סומכים טיעונם על שנאמר בספרה הנ"ל של פרופ' כהן (בעמ' 435). "אין הדירקטורים אחראים, כל אימת שהדו"חות אינם נכונים. אחריותם מעוגנת ברשלנות מצדם הם. אם הדירקטורים סמכו על אנשי מקצוע, שהופקדו על הכנסת הדו"חות, ואלה התרשלו בתפקידם - אין להטיל אחריות על הדירקטורים, שכן, לא ניתן לנהל חברה ללא הסתמכות על עובדיה". דברים אלה מובאים בלא להסתמך על מקור אחר, ואין הם נראים לי. דבריה של פרופ' כהן אינם תואמים את אשר נאמר לעניין אחר בע"פ 947/85 [11], שם טען הנאשם, כי לעניין הצגת דברים לצורך מס הכנסה, נועץ בבעלי מקצוע. בית המשפט מפי כבוד השופט אלון (כתוארו אז), אמר, בעמ' 648: "האחריות לאמיתות הדיווח המוגש לפקיד שומה, אם כדיווח שנתי המתחייב על פי הדין ואם במענה לדרישתיו של פקיד השומה, מוטלת, בראש ובראשונה, על הנישום עליו מוטלת החובה, שהדיווח, אשר מוגש על ידיו או מטעמו, ישקף בצורה נאמנה את פעילותו הכספית כנישום בתקופת הדו"ח, על כל היבטיה. הנישום רשאי להיעזר במומחיותם של יועצים הבקיאים בכללי חשבונאות נאותים, אם תקבול פלוני הוא בגדר הכנסה, והרישום בספרים חייב להתנהל על פי כללים, המקובלים על בעלי מקצוע בתחום החשבונאות והתואמים את הוראות החוק... אך הסתמכות זו על עצתם של רואי-חשבון תתקבל בכל הנוגע להיבטים חשבונאיים, המחייבים ידע מקצועי הדרוש לכך. לא כך הדבר באשר לנתונים העובדתיים ולהיבטים שאינם חשבונאיים. כשם שהנישום אחראי להצגת העובדות לאמיתן, ואם מסר למומחים החשבונאיים נתונים שגויים או בלתי נכונים, לא יוכל למצוא מחסה תחת כנפי המומחים החשבונאיים. כך כאשר מדובר בעניין שאינו מיוחד לתחום החשבונאות, כגון מידת הסיכון של החזרת הכנסה. אזי קובעת ומכרעת עצתו של המומחה לדבר - כגון בשאלה בעלת אופי משפטי, עצתו של משפטן - גם אם ניתן לייחס, במקרים מסוימים, משקל מסוים לעצתו של רואה החשבון הבקי באותו עניין, ובוודאי כך הוא, כאשר הנישום עצמו הוא משפטן, שאז לא יוכל הנישום לחסות בצלה של הכרעת רואה החשבון בשאלה בעלת אופי משפטי, ומכל שכן כאשר הנישום בקי בשאלה המסוימת לא רק מבחינה משפטית אלא גם מבחינה עובדתית, ובידו מיומנות מקצועית לבדוק את העובדות כהווייתן, את סיבת הסיכון ושיעור הסיכון הסביר שההכנסה תהא חייבת בהחזרה, כפי שכך הוא במקרה שלפנינו". כך אף בענייננו. קיום הערבות היה ידוע לכל הנתבעים ובהקשר זה לא היו זקוקים לייעוץ כלשהו. יתירה מכך, הנתבע 3, בהיותו רואה חשבון, היה במצב דומה לזה של הנאשם בע"פ 947/85 [11] שהיה עורך-דין, ושחייב היה לבחון בעיניו שלו את העצה אשר ניתנה לו. אולם, כאמור, מדובר בענייננו בהעלמת עובדה, ולא היה מקום להסתמך בעניין זה על חוות-דעת של מומחה. עוד אומר, כי בהסתמכות על עצת מומחים טמון סיכון. המומחה עלול להיות איש "קש" חסר יכולת כספית חרף יכולתו המקצועית. והניזוק עלול להיוותר בלא תרופה ממשית. ההתייעצות אינה משחררת את המתייעץ מאחריות. לכל היותר, קונה לעצמו המתייעץ שותף לאחריות, שממנו יוכל לתבוע שיפוי והשתתפות. במיוחד כך הדברים כאן. אין מדובר בשאלה עיונית בדבר פרשנות הוראת חוק או כלל חשבונאי. מדובר בענייננו בהעלמת מידע. מה יכול ייעוץ להכשיר הסתרת מידע שהיה ידוע לנתבעים? אוסיף ואומר, כי אילו היו כוונותיהם טהורות, מה צורך היה בייעוץ באשר ניתן היה להציג את דבר קיומה של הערבות במילים ברורות? לכן, אני קובע ששלושת הנתבעים חבו חובת זהירות לתובעים. הם הפרו אותה, ובכך גרמו את אובדן השקעתם של התובעים ברכישת ניירות הערך של אפתן. י. נזקם של התובעים תביעת התובעים היא להשבת הסכום ששילמו תמורת מניות אפתן שרכשו, ואשר ערכן נמוג עקב מעשי הנתבעים, ובהטעיה. טענת הנתבעים היא, שהיה בידי התובעים להקטין את נזקם בכך שיכלו לבטל את ההסכם שבינם לבין הנתבעים. ביום 14.3.85רכשו התובעים מניות מהנתבעים 1ו- 2בסכום של 000, 65דולר. מניות אלה נרכשו על פי הסכם בכתב (ת/30). בסעיף 2.2לאותו הסכם נאמר, שאם יתברר לתובעים כי הדו"חות הכספיים של אפתן אינם משקפים באופן נאות את מצב עסקיה, רשאים יהיו הקונים להודיע על ביטול רכישת המניות ויקבלו השבה של כספם. לגבי הנתבעים 1ו- 2החתומים על ההסכם הנזכר (ת/30), אין הם יכולים לטעון, כי לו הלכו התובעים במסלול האמור היו מקטינים את נזקם של התובעים 1ו- 2שכן הודעת הביטול היתה גוררת עימה אותו תשלום. לכן הנתבעים 1ו- 2היו חייבים בהשבת הסכומים לתובעים בין מכוח ההסכם האמור ובין מכוח חבותם כקבוע בפסק-דין זה. אין כוחם של דברים אלה יפה כלפי הנתבע .3נתבע זה לא היה צד להסכם, ואילו נשלחה הודעת הביטול והתובעים היו זכאים להשבת כספם, לא היה הנתבע 3חייב באותה השבה. לכן, אילו נקטו התובעים דרך זו ומקבלים את השבת כספם, היה קטן הנזק שבו על הנתבע 3לשאת בסכום ההשבה. הסכום ששולם על פי ההסכם היה כאמור 000, 60דולר, וזה הסכום שהתובעים היו זכאים להשבתו על פי ההסכם. יתר המניות לא נרכשו מהנתבעים, והודעת הביטול מצד התובעים לא היתה מקימה להם זכות, מכוח ההסכם, לתבוע את השבת ההשקעה. לפיכך, אין מקום לומר שהודעת הביטול היתה משפיעה על חלק זה של הנזק. הנתבע 2טען בתשובה לסיכומי התובעים (בסעיף 1), כי התובעים לא הוכיחו את סכום השקעתם שהיא המסגרת לתביעתם של התובעים. די להצביע על כך כי בתצהירו של רביד (ת/29) נאמר, כי התובעים רכשו באפתן מניות בסכום כולל של 600, 389דולר. הנתבעים לא ערערו גירסה זו בראיות, ואף לא הציגו גירסה אחרת בדבר הסכום שהשקיעו התובעים. בנסיבות אלה אין לי אלא לקבל את גירסת התובעים. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים 1ו- 2לשלם לתובעים סכום בשקלים השווה ל-600, 389דולר של ארה"ב, ואת הנתבע 3לשלם לתובעים 600, 324דולר. צודק הנתבע 2בטענו (בסיכומי התשובה), כי רכישת המניות נעשתה בשקלים וכי לא הובא לפני בית המשפט הסכום שהוצא לרכישת המניות בשקלים. נראה לי, שדווקא ראוי היה לתובעים לטעון זאת. שחיקת ערכו של הדולר בהתחשב באינפלציה ששררה בישראל בשנים שמאז השקעת כספם של התובעים, מרעה עם מי שהצמיד תביעתו לשער הדולר תחת להצמידו למדד המחירים לצרכן. אולם התובעים שבחרו בדרך זאת. לכן יהיה חיובם של הנתבעים בערכים דולריים. גם אם יש ממש בטענתם של הנתבעים, כי ראוי היה להביא לפני בית המשפט בשקלים את הסכומים שהוצאו לרכישת המניות, הרי עניין זה מתאזן משהחיוב ייקבע בערכים דולריים. בעלי הדין לא אמרו דבר לעניין שיעור הריבית שבו ראוי לחייב את הנתבעים. מכיוון שהחיוב הוא בערכים דולריים נראה לי שראוי לפסוק ריבית בשיעור של % 11לשנה. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים 1ו- 2לשלם לתובעים סכום השווה ל-600, 389דולר של ארה"ב ואת הנתבע 3, סכום השווה ל-600, 324דולר של ארה"ב. חישוב הסכומים בשקלים ייעשה על פי השער היציג ביום התשלום. לסכומים האמורים תיתוסף ריבית בשיעור של % 11לשנה, החל במועד הגשת התביעה. כמו כן אני מחייב כל אחד מהנתבעים לשלם לתובעים את הוצאות המשפט וכן שכר טרחת עורך-דין בסכום של 000, 20ש"ח בתוספת מע"מ, כך שסך כל שכר הטרחה יהיה 000, 60ש"ח. כל החיובים בפסק-דין זה הם ביחד ולחוד.דיני חברותמניותמשא ומתן