מכח תקנה 52 (ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 דינו של בעל דין שלא הגיש את סיכומיו במועד, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון זולת אם הורה בית הדין אחרת. בתקנה 49 (ב) (1) לאותן תקנות נקבע, כי אם תובע לא התייצב לדיון אליו הוזמן כדין, רשאי בית הדין למחוק או לדחות את התביעה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי הגשת סיכומים במועד בבית הדין לעבודה: 1. תביעה זו הוגשה ביום 6.5.2000. ביום 9.6.02, ניתן על ידי בית דין זה פסק דין כדלקמן: "התביעה בתיק זה הוגשה ביום 6.5.99. עד עצם היום הזה, מועד שקבוע להוכחות, לא הגיש התובע תצהירי עדות ראשית מטעמו למרות החלטות חוזרות ונשנות של בית הדין לעשות זאת. על פי החלטת אב בית הדין מיום 15.10.01, שניתנה לבקשת ב"כ התובע להארכת מועד, אמורים היו תצהירי התובע להיות מוגשים תוך 30 יום מיום קבלת אותה החלטה. מדובר איפוא, בהתנהגות שגובלת בזלזול בית הדין ובצד שכנגד ועל כן, אני נענה לבקשת ב"כ הנתבעת ומוחק את התובענה. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ש"ח וזאת תוך 30 יום מהיום". ערעור של התובע שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה, התקבל. בפסק הדין מיום 24.3.03 (ע"ע1250/02) נאמר כדלקמן: "1. בפסק דינו מיום 9.6.02 נעתר בית הדין קמא (השופט שמואל טננבוים בתיק עב' 301425/99) לבקשת המשיבה, ומחק במועד בו נקבע התיק להוכחות, את תובענת המערער. סיבת מחיקת התובענה היתה מכיוון שהמערער לא הגיש "תצהירי עדות ראשית מטעמו למרות החלטות חוזרות ונשנות של בית הדין לעשות זאת" ולמרות שנתקבלה בקשתו להארכת המועד להגשת אותם התצהירים עד ליום 15.11.01. 2. לאחר שבחנו הטעמים לאי הגשת התצהירים על ידי המערער, הגענו לכלל החלטה, כי הדרך עדיפה לעשיית הצדק בנסיבות המקרה אינה בדרך של מחיקת התובענה, כי אם על דרך דחיית מועד ההוכחות שנקבע למועד אחר, תוך חיוב המערער בתשלום הוצאות הולם; או שמיעת עדותו הראשית של המערער במועד הדיון שנקבע גם כן תוך השתת הוצאות עליו. לפיכך החלטנו, שלא לסטות מן הכלל ההלכתי לפיו - "מחיקה על הסף של כתב התביעה היא צעד קיצוני שיש להשתמש בו ביד קפוצה וכי במקום שניתן לרפא את החסר בתיקון, בהשלמה לרבות הטלת הוצאות, לא ימהר בית הדין להחליט על מחיקת התביעה" (דב"ע נו/169-3 אעמר - יסודות פד"ע לא פורסם). 3. סוף דבר - א. תוך 21 יום מהיום בו יומצא פסק דין זה, יגיש המערער לבית הדין האזורי תצהירי עדות ראשית מטעמו, וימציא העתק מהם ישירות למשיבה. ב. תוך 30 יום מהיום ישלם המערער למשיבה הוצאות משפט בערעור זה ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה הינו בנוסף לחיובו לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 2,500 ש"ח על פי פסק דינו של בית הדין האזורי". ביום 21.4.04, התקיים דיון בתיק. לאחר סיום שלב ההוכחות, ניתנה החלטה על פיה יסכם ב"כ התובע את טיעוניו תוך 30 יום וב"כ הנתבעת תוך 30 מיום קבלת סיכומי ב"כ התובע. כאמור, ב"כ התובע אמור היה להגיש את סיכומיו עד ליום 21.5.04 אך לא הגישם באותו מועד. למעלה מחודש לאחר מועד זה, ביום 30.6.04 הגיש ב"כ התובע בקשה דחופה לדחיית מועד הגשת הסיכומים וזאת בשל עומס העבודה במשרדו. בהחלטה מיום 1.7.04 נענה בית הדין לבקשה וקבע, כי סיכומי הצדדים יוגשו עד ליום 15.7.04. גם במועד החדש שנקבע להגשת סיכומיו, לא הגיש ב"כ התובע את הסיכומים. ביום 22.9.04 הגיש ב"כ התובע "בקשה מוסכמת להארכת מועד להגשת סיכומים" וזאת עד ליום 30.10.04 בגין עומס העבודה וחילופי הגברי במשרדו. באותה בקשה נאמר בין השאר, כי נוכח השביתה לא ניתן להשיג את תגובת ב"כ הנתבעת אך מנסיון העבר ולאור הנסיבות, נראה, כי לא תהיה כל התנגדות מצידה. בהחלטה מיום 27.9.04 נאמר כדלקמן: "1. לא ברור מהיא "ההסכמה" המצויינת בכותרת לבקשה. 2. ניתנה ארכה אחת להגשת סיכומי התובע אשר במקורם אמורים היו להיות מוגשים כבר ביום 21.5.04(!). 3. הבקשה נדחית". חלף עבר לו המועד שב"כ התובע עצמו ביקש בבקשתו האחרונה, דהיינו יום 30.10.04 ועדיין לא הוגשו סיכומיו. עד ליום חתימתו של פסק דין זה, לא טרח ב"כ התובע להגיש סיכומים מטעמו וגם לא כל בקשה נוספת. 2. מכח תקנה 52 (ג) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב - 1991 דינו של בעל דין שלא הגיש את סיכומיו במועד, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון זולת אם הורה בית הדין אחרת. בתקנה 49 (ב) (1) לאותן תקנות נקבע, כי אם תובע לא התייצב לדיון אליו הוזמן כדין, רשאי בית הדין למחוק או לדחות את התביעה. 3. נוכח התנהגותו של ב"כ התובע בתיק זה והתעלמותו המוחלטת, החוזרת ונשנית, מהחלטות בית הדין, מן הראוי היה לדחות את התביעה על הסף. בהתחשב בנסיבותיו של תיק זה, החלטנו ליתן פסק דין לגופו של ענין על סמך החומר המצוי בתיק בית הדין וללא סיכומי הצדדים. 4. התובע מועסק על ידי הנתבעת כמנהל המשתלה באגף לשיפור פני העיר במינהל בינוי ותשתית החל משנת 87'. מתח דרגת משרתו הינה 39 - 41 בדירוג המהנדסים. החל מיום 1.4.97 הינו מדורג בדרגה 41. התובע מקבל במשכורתו החזר הוצאות אחזקת רכב על פי רמת ניידות בהיקף של 666 ק"מ בחודש הכוללים החזר עבור ביטוח רכב (מקיף וחובה) ואגרת רישוי. החזר זה לא כולל נסיבות מהבית לעבודה ובחזרה עליהם מקבל התובע תשלום נפרד בסך 208 ש"ח לחודש נכון לחודש פברואר 2003. השתתפות הנתבעת בהוצאות אחזקת רכב מורכבות משלושה מרכיבים: הוצאות קבועות הכוללות החזר עבור דמי חניה, הוצאות משתנות המשולמות על פי תעריף קבוע לק"מ והחזר השתתפות לתשלום ביטוחים ואגרת רישוי. התובע הינו נכה בדרגת נכות של 100% על פי קביעת המוסד לביטוח לאומי. כפועל יוצא מנכותו אין ביכולתו ללכת כלל והוא תלוי באופן מלא לצורך ניידות בכלי רכב. המשתלה העירונית אותה מנהל התובע, משתרעת על פני של 25 דונם, לצורך עבודתו, נוהג התובע ברכבו בתוך המשתלה. בנוסף, הוא נדרש להפגש עם גורמים מקצועיים שונים ולבקר באתרים רבים ברחבי העיר תל אביב יפו ולצורך כך, הוא עושה שימוש ברכבו. 5. לטענת התובע, בתוך המשתלה הוא נוהג מידי יום מרחק של 5 ק"מ ובסך הכל 125 ק"מ בחודש. לצורך נסיעות מחוץ למשתלה, הוא עושה שימוש ברכב לצורך תפקידו בהיקף של 700 ק"מ לחודש בערך. הנתבעת משתתפת בהוצאות אחזקת הרכב בהיקף של 666 ק"מ בחודש, אך לטענת התובע אין בכך כדי להוות החזר מלא עבור הנסיבות בתפקיד, ביחוד אין בכך כדי לשפות את התובע עבור נסיבות בתוך המשתלה. מוסיף התובע וטוען, כי הוא נאלץ לנסוע בתוך המשתלה רק בשל נכותו ועל כן, לא נוהגת הנתבעת כלפיו בשיוויון ובין היתר, מפרה את הוראות חוק שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשנ"ח - 1988 (להלן - החוק) אשר על פיו, יש לספק תנאי עבודה הולמים לעובד עם מוגבלות. לבד מתצהירו של התובע, לא הובאו כל ראיות להיקף נסיעותיו של התובע, לא בתוך המשתלה ולא מחוץ לה. התובע לא הציג דיווחים כלשהם על מנת לאמת את גירסתו בדבר היקף הנסיעות הנדרשות לצורך עבודתו. עד הנתבעת מר אבי רוטשילד מצהיר, כי אין התובע נדרש לנסיעות מחוץ למשתלה למרחקים המגיעים ל-700 ק"מ לחודש. לגירסתו תשלום בהיקף של 666 ק"מ בחודש, מהווה מיצוי של מלוא צורכי נסיעתו של התובע בתפקיד. אין די בעובדה, כי גם עובדים אחרים מקבלים החזר הוצאות נסיעה בשיעור שמקבל התובע. משלא הוכיח התובע שבגין נכותו הינו נדרש לנסיעות אשר אינן מכוסות על ידי הנתבעת במסגרת החזר הנסיעות המקובל, דין התביעה להידחות. מכח סעיף 8 לחוק, חייב מעביד לבצע התאמות שונות על מנת לאפשר לאדם עם מוגבלות לבצע את עבודתו. לא הוכח במקרה דנן, כי הנתבעת לא עמדה בהוראה זו של החוק. 6. מוסיף התובע וטוען, כי הנתבעת מפלה בינו לבין עובדים אחרים במחלקת גנים ונוף בכך שבעוד שמתח הדרגות, רמות השכר ורמות הניידות באחזקת רכב של בעלי תפקידים מקבילים אחרים במחלקה, שופרו בהסכם מיום 9.10.98, הרי שתנאי עבודתו שלו נותרו על כנם ללא ששונו כלל. לשיטת התובע, שופרו תנאי שכרם של כלל עובדי מינהל בינוי ותשתיות לרבות העובדים הכפופים לו ואילו תנאי עבודתו ושכרו, לא שונו. גם טענה זו לא הוכחה כלל. ההסכם נחתם בין הנתבעת לבין אירגון העובדים של הנתבעת. על פי הסכם זה, הוענקו תוספות אחוזיות ושעות גלובליות לעובדים בתפקידים שונים. כמו כן, שונו מתחי דרגות לעובדים בתפקידים שונים. התובע, לבד מתצהירו, לא הביא כל עדות להוכחת טענת ההפליה. אין בפנינו כל ראיה, כי מדובר בשינוי דירוגם של כלל עובדי מינהל בינוי ותשתיות. אין כל אסמכתא לטענה, כי עניינו של התובע נשכח בשל לחץ של זמן ועל כן, הוא לא נכלל במסגרת אותו הסכם. התובע אף לא טרח לזמן לעדות גורם כלשהו מטעם אירגון העובדים שהינו צד להסכם. בנסיבות אלו, יש לדחות אף את טענתו הנוספת של התובע. 7. התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. אי הגשת סיכומיםסיכומיםמסמכיםבית הדין לעבודה