קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי מתן רשות ערר על החלטת ועדה מחוזית: השופטת י' הכט העותר ביקש את התערבות בית-המשפט בהחלטת המשיב 1 כפי שבאה לידי ביטוי במכתב מיום 27.12.1998, שלא לתת לו רשות ערר על החלטת הוועדה המחוזית מיום 11.6.1998 בפני המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (להלן - המועצה הארצית(. מדובר בתכניות מיתאר מקומיות מס' 4538 (בניין 1 הכולל 22 יחידות) מס' 4890 (3 בניינים הכוללים 78 יחידות) ומס' 4831 (9 בנינים הכוללים 238 יחידות). בסך הכול מדובר ב13- בניינים הכוללים 338 יחידות דיור המיועדות להרחבה בשכונת רוממה בירושלים (להלן - התכניות). התנגדות העותר לתכניות, בשלב ההתנגדויות, התקבלה בחלקה. העתירה הוגשה תחילה רק נגד המשיב 1, ובגדרה ביקש העותר צו זמני המורה לוועדה המחוזית להימנע מהעברת תכניות למתן תוקף עד למתן החלטה סופית בעתירה. העותר והמשיב 1 ביקשו לאשר הסכמה דיונית שלפיה יאוחד הדיון בבקשה הזמנית ובעתירה ויקוים הדיון בשלבים: הראשון - סבירות החלטת הוועדה המחוזית שלא ליתן לעורר רשות לערור לפני המועצה הארצית. השני - בחינת סבירות התכניות וחוקיותן. אך עוד קודם לכן ביקשו הכרעה במחלוקת בשאלת צירוף צדדים. עוד הוסכם, שהתכניות לא תועברנה למתן תוקף ויוקפא כל טיפול בהן, למעט בדיקתן, עד למתן החלטה בשלב הראשון של הדיון בעתירה. רק אם תידחה העתירה יעבור הדיון לשלב השני של בחינת סבירות התכניות וחוקיותן נושא העתירה וההחלטה לגביהן. בשלב זה, אם יהיה צורך בכך, יטענו הצדדים גם בשאלת הצו הזמני. בעוד הבקשה לאשר את ההסכמה הדיונית תלויה ועומדת, ביקשו חלק מתושבי המקום להצטרף כצד. בעקבות החלטה מיום 26.5.1999 תיקן העותר את העתירה ואת הבקשה לצו זמני על-ידי צירוף יתר המשיבים. בישיבת בית-המשפט שהתקיימה ביום 11.7.1999 הועלתה על-ידי חלק מהמשיבים שאלת הערובה לאור עיכוב הליכי אישור התכניות. ההחלטה בשאלת הערובה נדחתה עד שתוכרע השאלה המשפטית בדבר הזכות לערער בפני המועצה הארצית. לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שעמד לפניי הגעתי לכלל מסקנה שלעותר אמנם עומדת זכות לפנות ליושב-ראש הוועדה המחוזית בבקשת רשות לערור בפני המועצה הארצית, אולם אין בזכות כזו כדי לחייב את יושב-ראש הוועדה המחוזית להיעתר לבקשה. סעיף 110(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965- (להלן - החוק) מסדיר את הדין בשאלה מי זכאי ומי רשאי לערור על החלטת ועדה מחוזית בפני המועצה הארצית וקובע, כי: "(א) על החלטת ועדה מחוזית בדבר אישור תכנית או דחייתה רשאים לערור בפני המועצה הארצית כל אחד מאלה: (1) בזכות - (א) שלושה חברי הועדה המחוזית כאחד; (ב) ועדה מקומית או רשות מקומית הנוגעת בדבר; (2) ברשות יושב ראש הועדה המחוזית - (א) מגיש התכנית; (ב) מי שהתנגדותו לתכנית נדחתה; (ג) מי שהשמיע טענות לפי סעיף 106 (ב)". הצורך בקבלת רשות יושב-ראש ועדה מחוזית לערור לפני המועצה הארצית נעוץ, בין היתר, בצורך לסנן עררים שאינם עוסקים בתכניות בעלות השלכות כלל-ארציות או הנוגעות לקביעת מדיניות תכנונית כלל-ארצית. זאת לאור סמכותה של המועצה הארצית הקבועה בחוק (סעיף 2, 50-49), וכפי שפורשה בפסיקה (בג"ץ 123/75 אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, ירושלים [1] וכן בג"ץ 795/79 המועצה האזורית גזר נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה [2], שבו נדון יישומה של חלק מתכנית מיתאר ארצית שהיא בסמכות המועצה הארצית), שלא לעסוק בתכנית בעלת אופי מקומי. במקרה דנן מדובר בתכניות מקומיות מובהקות שאינן מצדיקות התערבות כלשהי של המועצה הארצית. לפיכך בדין דחה יושב-ראש הוועדה המחוזית את הבקשה.בניהועדה מחוזית לתכנון ובניהערר