קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בביצוע אחד התשלומים בהסכם מכר: בין התובע (להלן: המוכר) לנתבע (להלן: הקונה) נכרת ביום 24.7.02 חוזה למכירת דירתו של המוכר לקונה. עניינה של התביעה באיחור של הקונה בביצוע התשלום הרביעי על פי החוזה, בסך 87,000$, שהיה אמור להשתלם ביום 1.10.02, לפי השער היציג באותו יום. בפועל שולם תשלום זה בחלקים: 5,000$ שולמו מראש, בהסכמת הצדדים, ביום 15.8.02; 20,000$ שולמו ביום 16.10.02 לפי שער הזהה לזה שחל ביום 1.10.02; ו- 62,000$ שולמו רק ביום 17.11.02, לפי שער יציג הנמוך משמעותית מזה ששרר ביום 1.10.02. המוכר טוען כי על הקונה להשלים ההפרש בשקלים חדשים בין השער היציג של הדולר ביום 1.10.02 וביום 17.11.02, עליו לפצותו בגין הפרשים ששילם לחברה (להלן: דנקנר) ממנה רכש דירה חלופית, ולה שילם באיחור, ויש להטיל עליו את הפיצויים המוסכמים הקבועים בחוזה. המחלוקת הנטושה בין הצדדים סובבת בעיקרה שתי הוראות מרכזיות בחוזה, שזו לשונן: 3(ב)(4) לא יאוחר מיום 1.10.02, ישולם סכום של 87,000$ (שמונים ושבעה אלף דולר ארה"ב) בכפוף לכך כי עד ליום 25.9.02 המציא המוכר אישור על סילוק או גרירת המשכנתא הרובצת על הדירה כיום, וכן אישור זכויות "נקי" מהחברה המשכנת. 10(א) אם יאחר הקונה בחיוב מחיוביו באיחור העולה על 10 ימים, ישלם למוכר את הפיצוי המוסכם כאמור בסעיף 8 [צ"ל 9 - ר.ו.] לעיל. (ב) אם איחר המוכר בחיוב מחיוביו במועד העולה על 10 ימים, ישלם לקונה פיצוי בסך 100$ לכל יום של איחור כאמור, ובמקרה של איחור מעל 20 יום - ישלם את הפיצוי המוסכם לפי סעיף 8 [צ"ל 9 - ר.ו.] לעיל. אין מחלוקת בין הצדדים בדבר מרבית העובדות הנוגעות לאיחור, ואין הם חלוקים בנוגע למועדי התשלומים, שפורטו לעיל. הצדדים הגישו לבית המשפט כתבי טענות מפורטים, אשר להם צורפו גם ההתכתבויות בין באי-כוחם במהלך חיי החוזה. מכתבי הטענות ונספחיהם, כמו גם מעדויות הצדדים, עולה כי הקונה ואשתו מכרו את דירתם לצד שלישי (להלן: טפרה), והתשלום הרביעי היה אמור להינתן מהכספים שטפרה היו אמורים לשלם באותו מועד לקונה. המוכר ידע כי החוזה בין הקונה וטפרה הוא שעומד בבסיס הסדר התשלומים עליו הוסכם. על אף התחיבות המוכר להעביר לידי הקונה אישור על סילוק או גרירת המשכנתא ואישור זכויות "נקי" מהחברה המשכנת עד ליום 25.9.02 (סעיף 3(ב)(4) לחוזה), הועבר האישור הדרוש רק ביום 2.10.02. האישור נדחה על ידי הבנק בטענה כי לא נעשה על נייר פירמה (על אף שנשא את פרטי החברה המשכנת ואת חותמתה וחתימתה), והדבר נמסר למוכר כבר ביום 3.10.02. רק ביום 8.10.02 הומצא לידי הקונה אישור מספק. בא-כוחו הכין המסמכים הדרושים לצורך גרירת המשכנתא שרבצה על דירת הקונה, פעולה שהיתה נחוצה לצורך קבלת המשכנתא על ידי טפרה וביצוע התשלום. המסמכים היו מוכנים ביום 13.10.02 (יום א' בשבוע), אולם ביום זה פרצה שביתה שכללה את לשכות רישום המקרקעין. כפועל יוצא מכך לא ניתן היה לבטל את רישום המשכנתא על דירת המוכר ולגרור אליה את המשכנתא של הקונה; טפרה לא יכלו לרשום משכנתא על דירת הקונה, ולא ניתן היה לבצע התשלומים מטפרה לקונה ומהקונה למוכר. בשל האיחור בהעברת התשלום למוכר, הגיע זה להסכמה עם דנקנר לדחיה בתשלום שהיה עליו לבצע לה עד ליום 30.10.02, שהועלתה על הכתב ביום 27.10.02, לפיה אם ישולם הסכום עד ליום 30.11.02 הוא ישא הפרשי הצמדה בלבד. עם סיום השביתה נגררו המשכנתאות, טפרה שילמו לקונה וזה העביר התשלום למוכר (למעט סכום השווה ל- 20,000$ שעלה בידו לשלם קודם לכן, כאמור לעיל). את התשלום הנותר, בסך השווה ל- 62,000$, ביצע על פי השער היציג ביום התשלום - 17.11.02 - ולא על פי השער ביום התשלום הקבוע בחוזה. לטענת הקונה איחורו של המוכר בביצוע חיובו להמציא המסמכים הוא שגרם לאיחור בהכנת המסמכים, ולגלישה לתוך מועד השביתה. משכך הם פני הדברים, והאשם שגרר את העדר האפשרות לביצוע התשלום הוא בעטיו של המוכר, אין הוא זכאי אלא לתשלום שקיבל. הקונה נשען לעניין זה גם על קביעתו של החוזה, בסעיף 3(ד), לפיו כל תשלום יבוצע לפי השער היציג הידוע ביום התשלום, וטוען כי מאחר והתשלום בוצע ביום 17.11.02, היה עליו לשלם לפי השער היציג ביום זה. כידוע, המבחן להפרת חוזה הוא אוביקטיבי וניטרלי (ג' שלו חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 465), כאשר הגורם להפרה, ובכלל זה אשמו של הגורם, אינם רלוונטיים לעניין זה (ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (תשנ"א) 238 - 240). משכך הם פני הדברים, ספק אם יכול הקונה להיבנות מהעובדה כי האיחור בתשלום נבע מ"אשמו" של המוכר או מהפרתו. הדברים קל וחומר בזכרנו כי השביתה לא פרצה בעטיו של המוכר, ולא נטען כלל כי הישהה חיובו בכוונה מתוך צפייה כי זו תפרוץ. מחדלו של המוכר מקיום החיוב שהוטל עליו אינו עולה כדי מניעת קיומו של תנאי מתלה בחוזה, כמשמעו בסעיף 28(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים), משלא הוכח כי האיחור בביצוע החיוב החוזי נעשה בזדון או בהתרשלות (שלו, שם, 350). לפיכך לא ניתן לקבל הטענה כאילו פטור הקונה מתוצאות האיחור בשל איחורו של המוכר בביצוע חיוביו, ופרוץ השביתה. עם זאת, פרשנות ראויה של החוזה מלמדת כי הצדדים סברו כי פרק הזמן הראוי לביצוע גרירת המשכנאתות וביצוע התשלום הוא שבעה ימים (פרק הזמן שבין 25.9.02 ו- 1.10.02), וממילא היה מקום להעניק לקונה לכל הפחות פרק זמן זה, בצירוף תקופת החסד בת עשרת הימים הניתנת לו (סעיף 10(א) לחוזה) לביצוע התשלום (על עיקרון העיכוב המקביל בביצוע חיובי הצד השני ניתן ללמוד גם מלשון הסיפא לסעיף 14 בחוזה). מאחר ואין חולק כי רק ביום 8.10.02 ביצע המוכר את חיוביו, הרי שחובת התשלום של הקונה חלה ביום 25.10.02. מכאן כי היה על הקונה לשלם למוכר את הסכום הנותר, בסך 62,000$, על פי השער היציג של הדולר ביום 25.10.02. לפיכך יש לקבל את טענת המוכר כי היה על הקונה לבצע התשלום לפי שער גבוה יותר מזה של ה- 17.11.02, הוא השער שחל ביום 25.10.02. פועל יוצא של קביעה זו הוא כי על הקונה לפצות את המוכר גם בגין הפרשי ההצמדה שהוטל עליו לשלם במסגרת חוזה רכישת הדירה מדנקנר. בנסיבות העניין יש לקבוע כי התקימו דרישות הקשר הסיבתי בין ההפרה לנזק וצפיות הנזק בעת הכריתה, כדרישת סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1971. מסקנה זו עולה הן מהחשיבות שהעניקו הצדדים לאיחור בביצוע התשלומים, והן מחובת הקונה לצפות כי איחור בתשלום עלול לגרום לחיוב המוכר בתשלום גבוה יותר לצד ג' (השוו ע"א 604/79 ברמן נ' יאיר, פ"ד לה (2) 701, 710; ע"א 571/80 רחמים נ' טביק, פ"ד לז (2) 77, 80). פסיקת הפיצויים על פי סעיף 10 הנ"ל נועדה, בראש ובראשונה, להעמיד הנפגע במצב בו היה עומד לו היה החוזה מקויים ללא ההפרה (ע"א 195/85 בנק איגוד נ' סוראקי, פ"ד מב (4) 811, 834; רע"א 3557/02 מפעלי טחינה נ' ביכורי דרום, שטרם פורסם, בפיסקה 5). כאמור, ההפרה גרמה למוכר לנזק שהתבטא בהפרשי ההצמדה שהיה עליו לשלם לדנקנר על הסכום שהיה עליו להעביר לידם ביום 30.10.02. המוכר ביצע חלק מהתשלום ביום 18.11.02 וחלקו רק ביום 30.11.02, והוא תובע את הפרשי ההצמדה על סכום חובו לדנקנר בגין רכישת הדירה, שעמד על 179,779 ש"ח ביום 31.10.02, מיום זה ועד ליום 30.11.02. כאמור לעיל, הקונה העביר לידי המוכר את התשלום ביום 17.11.02, וממילא אין המוכר זכאי לדרוש הפרשי הצמדה מעבר לתאריך זה. שונים הם פני הדברים ככל שהדבר נוגע לטענה לפיה על הקונה לשלם למוכר את הפיצוי המוסכם על פי סעיף 9 לחוזה, בסך 15,000$, בגין האיחור בביצוע התשלום. כנגד טענה זו שב הקונה על טענותיו דלעיל, והוסיף וטען כי איחורו של המוכר בביצוע חלקו בהסכם עולה אף הוא כדי הפרה המזכה אותו בפיצוי המוסכם על פי סעיף 9 לחוזה. טענה זו, שלא הובאה במסגרת תביעה שכנגד, יכולה להישמע כטענת קיזוז על פי סעיף 53 לחוק החוזים, שהרי פיצוי מוסכם הוא בגדר חוב קצוב (מ' מאוטנר "קיזוז" דיני חיובים (ד' פרידמן עורך, תשנ"ד) 505 ואילך), ודי בהבעת רצון מכללא לטענה מעין זו (ע"א 476/82 תדהר נ' מרקוביץ, פ"ד לט (2) 813, 820), ובהשתמעות הטענה מתוך התובענה (ע"א 636/89 כחולי נ' בנק ברקליס, פ"ד מה (3) 265, 281). בוודאי שכך הם פני הדברים בבית המשפט לתביעות קטנות, כאשר מטבע הדברים הצדדים אינם מודעים לפרוצדורה הנכונה להעלאת הטענה. עם זאת, לגופו של עניין אין לטענה זו על מה שתסמוך. כפי שצויין לעיל, המוכר קיים את חיובו ארבעה עשר יום לאחר המועד הנקוב בחוזה (ביום 8.10.02 במקום ביום 25.9.02), שלושה ימים בלבד לאחר המועד תקופת החסד שהיקנה לו סעיף 10(ב) לחוזה (יום 5.10.02, הוא היום העשירי, חל בשבת. מכאן כי היה על המוכר לקיים חיובו רק ביום א' - השוו, לעניין הוראת חיקוק, סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981 וע"א 3141/99 מגדל נ' פונדמינסקי, פ"ד נה (5) 817). כאמור לעיל, סעיף 10(ב) לחוזה ממשיך וקובע כי פיצוי מוסכם ישולם לקונה רק אם אחר המוכר בביצוע חיוב "איחור מעל 20 יום", ומכאן כי החובה לתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 9 לחוזה, בסך 15,000$, לא חלה. עם זאת, זכאי הקונה לפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 10(ב) הנ"ל בסך 100$ לכל יום איחור. אף כי קיומו של אשם בהתנהגותו של צד לחוזה אינו שיקול לקביעת עצם ההפרה, יש בו כדי להשפיע על נכונותו של בית המשפט להעניק התרופות במסגרתן רשאי הוא לשקול שיקולי צדק, דוגמת אלה הקבועות בסעיפים 3(4) ו- 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970 (שלו, שם, בעמ' 466; קציר, שם, בעמ' 243 - 247). עם זאת, סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), שעניינו בפיצויים מוסכמים, אינו מעניק לבית המשפט את האפשרות לשלול הפיצוי המוסכם בשל שיקולי צדק, אלא להפחיתו במקום בו נקבעו הפיצויים "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה", ואין אלו פני הדברים במקרה דנא. מועדי התשלומים הקבועים בסעיף 3 לחוזה נקבעו כאחד מהתנאים העיקריים בחוזה (סעיף 14 לחוזה), והפרת תנאי עיקרי בחוזה מחייבת את המפר לשלם את הפיצוי המוסכם (סעיף 9 לחוזה). לכאורה - יש לחייב את הקונה בתשלום הפיצוי המוסכם. עם זאת, הגעתי למסקנה כי בנסיבות העניין אין מקום לחיוב מעין זה. הקונה פעל, לכל אורך חיי החוזה, בנסיון לעמוד בחיוביו. הוא אף הקדים חלק קטן מהתשלום, והצטייד באישורים הנחוצים לגרירת המשכנתא הרובצת על דירתו כבר ביום 21.8.02. הקונה, לעומתו, השתהה לא מעט, ומבחינה עובדתית גרמה השתהות זו, בצירוף הפרת חיובו על פי החוזה (ביצוע המוטל עליו 14 יום לאחר המועד) לגלישת מועד קיום החיוב מצד הקונה לתקופת השביתה במינהל מקרקעי ישראל. עמידתו על פסיקת הפיצוי המוסכם לטובתו בנסיבות אלה מנוגדת לעקרון הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים, לפיו יש לקיים כל חיוב חוזי בתום לב. עיקרון זה מונע גם עמידה דווקנית של צד לחוזה על זכות הצומחת ממנו (ע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן דוד, פ"ד מה (5) 661, 667). כמו כן, לחובת תום הלב משקל ממשי בבואנו לפרש את החוזה (שלו, שם, בעמ' 65; ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי, פ"ד לה (2) 141, 146; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט (2) 265; ע"א 6136/00 שועית נ' אשד, פ"ד נו (4) 241, בפסק-דינו של השופט אנגלרד). פרשנות הדרך בה יקויים החוזה עשויה ללבוש צורה חדשה לאור שינוי המצב ושינוי ידיעות הצדדים בדבר המצב הקיים (ג' טדסקי "סיכול החוזה" מסות במשפט (תשל"ח) 106, 160; א' זמיר חוק חוזה קבלנות, תשל"ד - 1974 (סידרה בעריכת ג' טדסקי, תשנ"ה) 289; ע"א 701/79 שוחט נ' לובליאניקר, פ"ד לו (2) 114). במקרה דנא דומה כי עמידה על הזכות לקבלת פיצויים מוסכמים, כאשר מבחינה עובדתית התאחר תשלום הקונה בעיקר בשל מחדלו של המוכר, אינה עולה כדי "קיום של חיוב הנובע מחוזה... בדרך מקובלת ובתום לב" (כלשון סעיף 39 לחוק החוזים). כמו כן, הפרשנות הראויה של החוזה, בפרט לנוכח שרשרת העסקאות התלויות זו בזו, כמו גם ידיעת הצדדים בדבר נחיצות גרירת המשכנתאות לצורך ביצוע התשלומים, מביאה למסקנה כי עם פרוץ השביתה קיבלו הצדדים על עצמם כי איחור בביצוע התשלום בגינה לא יקים למוכר זכות לדרוש את הפיצויים המוסכמים עבור איחור זה. למעלה מהצורך אציין כי ניתן היה אף להעלות הטענה כי אי קיום חיוב הקונה נבע מסיכול, כמשמעו בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1971. אמנם, גישת הפסיקה בעבר, צמצמה עד מאד את תחולת טענת הסיכול, ובפרט כאשר טענה זו התבססה על פעולותיו של צד שלישי (ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד (1) 564; ע"א 348/80 גולדשטיין נ' גוב ארי, פ"ד לח (1) 309; ע"א 195/84 עירית נהריה נ' ימין, פ"ד מ (3) 266). עם זאת, דומה כי מגמה זו השתנתה בשנים האחרונות, והאפשרות להכיר בתחולת הפטור בגין סיכול הורחבה והוגמשה (ע"א 202/92 עזבון גרניצר נ' גרניצר, תקדין-עליון 94 (3) 2136, בפיסקה 9; 6450/93 מעוז ענבר נ' דנגור, תקדין-עליון 95 (3) 1219; ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הבטחון, פ"ד נד (5) 506). לא למותר לציין כי קיימת קירבה בין סוגית הסיכול לטענה בדבר חוסר תום הלב בעמידה על קיום חוזה בנסיבות העשויות להעלות טענה של סיכול (פיסקה 20 לפסק-דינו של השופט אנגלרד בעניין רגב הנ"ל, והערות הסיום בפסק-דינו של הנשיא ברק באותו עניין). בנסיבות העניין המניעה לקיום חיובו של הקונה נבעה מגורם חיצוני עליו לא היתה לו אפשרות לשלוט, ולא ניתן היה לצפותן (והשוו לעניין זה הנסיבות שבהילכת מעוז ענבר הנ"ל), ובוודאי שלא את מועדן. לפיכך סבור אני כי היה אף לולי היה בעמידה על קיום התנאי משום חוסר תום לב בקיום החוזה, היה מקום לדחיית הטענה בדבר החיוב בפיצוי המוסכם מכוח תחולתה של טענת הסיכול. לנוכח כל האמור לעיל אני קובע כי על הקונה לשלם למוכר את ההפרש השקלי בין סכומם של 62,000$ ארה"ב על פי השער היציג ביום 25.10.02 ובין סכומם על פי השער היציג ביום 17.11.02. לסכום שיתקבל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 25.10.02 ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן על הקונה לשלם למוכר הפרשי ההצמדה על הסכום של 179,779 ש"ח שהיה על המוכר לשלם לדנקנר, מיום 30.10.02 ועד ליום 17.11.02. לסכום שיתקבל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 17.11.02 ועד ליום התשלום בפועל. מסכום זה יש לנכות סכום השווה ל- 400$ ארה"ב על פי השער היציג של הדולר ביום 8.10.02, כאשר לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום זה ועד ליום התשלום בפועל. בנסיבות העניין לא ראיתי לנכון לעשות צו להוצאות. חוזההסכם מכר