קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אימוץ ילדים מרומניה - חוק אימוץ ילדים / אימוץ ילדים מרומניה באישור בית משפט: .1בקשה להכרזת הקטינים כבני-אימוץ, על פי הוראות סעיף 13לחוק אימוץ ילדים תשמ"א- 1981(להלן: חוק האימוץ). הקטינים הגיעו מרומניה לישראל יחד עם המשיבה-אימם, ביום 12.9.90, לאחר גירושיה מהמשיב-אביהם. מאז הגיע הקטינים לישראל ועד היום הזה, לא נוצר כל קשר בינם לבין המשיב; הוא לא התעניין בהם, ולא גילה כלפיהם כל אחריות או דאגה. כתובתו של המשיב אינה ידועה. הוא נשאר ברומניה. המשיב הוזמן לדין על ידי פרסום בעיתון יומי ברומניה, ולא התייצב לדין (ב"ש 1693/93). לפיכך, ולאור כל האמור לעיל הקטינים הם בני-אימוץ בהתייחס לאביהם (סעיפים 13(1) + 13(2) + 13(4) + 13(5) + 13(6) לחוק האימוץ). .2המשיבה לא חלקה על הראיות לגבי התייחסותה בעבר לקטינים. היא טוענת בתצהירה: "מודעת אני כיום לטעויותי שבעבר ביחסיי לילדיי [אך] בטוחני שלטובת הילדים שיחזרו אלי ויגדלו אצלי" [נ/ 1סעיפים 5, 15]. להלן אפרט את עיקרי האירועים: המשיבה נהגה להשאיר את הקטינים בבית נעול, בלא השגחת אדם, למשך שעות רבות ויצאה לעיסוקיה. הקטין היה אז כבן 5שנים והקטינה כבת 3שנים. באחת הפעמים קפץ או נפל הקטין מחלון בדירת המשפחה שבקומה ד' ורק בדרך נס לא נהרג, אם כי נפצע (ת/20). זמן קצר לאחר מכן (שוב בעת שהמשיבה השאירה את הקטינים לבדם לנפשם בדירה) הציתה הקטינה אש בדירה ונגרם נזק רב לרכוש. רק בדרך נס לא אירע אסון בנפש. .3אחר הדברים האלה ביקשה המשיבה שייקחו את הקטינים ממנה לסידור מוסדי, למעון שבתאי לוי (להלן: המוסד). בהקשר הנ"ל נבדקה המשיבה על ידי הפסיכולוג הבכיר, ד"ר פייר סולימאן, שהעיד שהמשיבה: "אישיות ילדותית עם איפיונים דיכאוניים וקווים הסטריים ופרנוידליים" (ת/13). ד"ר סולימאן העריך שבעת הבדיקה לא היתה המשיבה יכולה לתפקד כאם. עוד נבדקה המשיבה אז בידי הפסיכיאטר ד"ר ד' ליבה. זה הגיע למסקנה שהמשיבה היא אישיות ילדותית עם קווים היסטריים ביחד עם הפרעה באישיות הפוגעת בתפקודה כאם. ד"ר ליבה העריך שהמשיבה מתקשה לראות נכונה ולהזדהות עם צורכי הקטינים ועלולה להזניחם (כפי שעשתה) בעבר, ובכך להביא לסיכונם, פיסית ונפשית (ת/14). בחודש אפריל 1992ניסתה המשיבה להתאבד (ת/2). .4מראשית שנת 1991שהו הקטינים, כאמור, במוסד. בחודש דצמבר 1992הוחזרו הקטינים למשיבה לטיפולה, לניסיון, הם שהו אצלה כחמישה חודשים, ובתוך כך קיבלה האם משירותי הרווחה עזרה חומרית, טיפולית וחינוכית לטיפול בקטינים. המשיבה לא עמדה בניסיון וביקשה את החזרת הקטינים למוסד (ת/22, ת/23). בחודש מאי 1993הוחזרו הקטינים למוסד. ההערכה לאחר שהוחזרו הקטינים למוסד היא, שחלה נסיגה במצבם. הקטין הביע משאלות אובדניות והמשיבה נטתה להתפרצויות זעם (ת/9). לאור כל האמור לעיל, ברור שהמשיבה הפקירה את הקטינים. עוד יצוין כי במשך כשישה חודשים ויותר נמנעה המשיבה, למעשה, מכל קשר עם הקטינים בלא סיבה סבירה לכך. לכן, ולאור כל האמור בפיסקאות הקודמות, הקטינים הם בני-אימוץ בהתייחס למשיבה, במובן סעיף 3(4) לחוק האימוץ. בפתיח לבקשה להכרזת הקטינים כבני-אימוץ אמנם נתבקש בית המשפט להכריז על הקטינים כבני-אימוץ (בהתייחס למשיבה) רק על פי סעיף 13(7) לחוק האימוץ, אך מן העובדות והטענות שהעלה בא-כוח המבקש, בלא התנגדות בא-כוח המשיבה, נוצר שינוי חזית המאפשר הכרזת הקטינים כבני-אימוץ בהתייחס למשיבה גם על פי סעיף 13(4) לחוק האימוץ. .5טענתה העיקרית של המשיבה היא, שכיום היא שיפרה את אורח חייה והתנהגותה, וטובת הקטינים מחייבת שיהיו אצלה. הפסיכולוג, ד"ר יגיל, שבדק את המשיבה בשנה האחרונה (ת/7) העיד שלמשיבה יש כיום מוטיבציה לעשות למען ילדיה. דא עקא, שלדעתו של ד"ר יגיל, כוחותיה הנפשיים של המשיבה חלשים מכדי לאפשר לה תפקוד כאם טובה לילדיה. גם ד"ר יגיל גילה אצל המשיבה חולשה בהתפתחותה הנפשית: כוחות "אני" חלשים, אישיות תלותית ובלתי בשלה (שם). הפרוגנוזה לפי הערכת ד"ר יגיל שלילית (עמ' 31לפרוטוקול). הקטינים, שחוו בילדותם המוקדמת נטישה על ידי אביהם וחוסר אחריות ויחס לא-יציב מצד אימם (המשיבה), נפגעו קשות מבחינה נפשית. הקטין סובל מחרדה ומתחושות של חוסר שייכות, עזובה ובדידות. הוא מתקשה בשליטה ובריסון של תוקפנותו הסאדיסטית של הדחף לנקמה. קיימת סכנה להתפתחות דיכאונית (ת/18). הקטינה עייפה ומבולבלת; חשה עזובה ומדוכאת, חסרת כול. על רקע חסכים ראשוניים כוחות "האני" שלה חלשים (ת/17). הקטינים זקוקים לקיומם ולהישרדותם למשפחה חמה ויציבה בדחיפות. במצוקותיה הנפשיות ובמופרעותה, תרמה המשיבה למצבם הנ"ל של הקטינים. למרות כל רצונה, הזמני, הטוב, ולפי הערכת הפסיכולוגים והעובדת הסוציאלית, אין סיכוי סביר שהמשיבה תוכל לגדל את הקטינים כראוי בעתיד הנראה לעין, גם אם תקבל כל סיוע חומרי ואחר משירותי הרווחה. .6הכלל הוא, כי ניסיון העבר שופך אור לא רק על ההווה, אלא גם על העתיד. לאמור, אם היו ניסיונות לעזור להורה מטעם רשויות הרווחה בעבר, והעזרה לא הועילה לשפר את אי המסוגלות ההורית שלו, שוב לא יהיה מקום ליחס משמעות רבה לתרומתה של עזרה כזו לשיפור תפקוד ההורה בעתיד (ע"א 232/85[1], בעמ' 14). עוד יצוין, כי אין לקבל הימור מסוכן וחסר סיכויים ריאליים על גבם של קטינים, גם אם יש סיכוי תיאורטי כלשהו לשיפור המסוגלת ההורית (ע"א 522/87[2], בעמ' 439), אין לפגוע בקטינים ולהופכם לכלי משחק, על ידי עריכת ניסיונות נוספים, מקום שברור ממכלול העדויות, שהוגשו לבית המשפט, שמניסיונות אלו לא תצמח תועלת. יש חשיבות מכרעת לגורם הזמן, ואין כל אפשרות לערוך ניסיונות נוספים, שמא, אולי, בכל זאת, תשוקם לפתע המסוגלות ההורית, שכיום היא איננה. בילדים רכים עסקינן, ואין זה צודק והוגן "להקריב" אותם לשם ניסיון שסיכוייו קלושים, רק למען עיקרון ארכאי של שימור הקשר הביולוגי (ע"א 5575/92[3], בעמ' 225). המשיבה הפקירה את הקטינים בעבר, כנראה משום שלא היתה מסוגלת להיות הורה סביר להם. גם בעתיד הנראה לעין אין היא מסוגלת לדאוג לקטינים כראוי, למרות כל עזרה חומרית או טיפולית שתוגש לה. לפיכך, הקטינים הם בני-אימוץ בהתייחס למשיבה, לפי סעיף 13(7) לחוק האימוץ. לשיטה אחרונה, מכריז אני על הקטינים כבני-אימוץ בהתייחס למשיבים, אביהם ואימם, וזאת לפי סמכותי על פי סעיף 13לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-.1981 קטיניםאימוץ