אישור צו מעצר

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאישור צו מעצר: 1. ביום 22.7.82 חתם שר הבטחון, בתוקף סמכותו לפי ס' 2 לחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), תשל"ט- 1979 (להלן - "החוק") על צו מעצר, בו ציווה על מעצרו של המשיב המשיב (להלן - "המשיב") לתקופה של 3חודשים החל מיום 25.7.82 ועד 24.10.82. באותו צו הורה שר הבטחון כי המשיב יוחזק בבית המעצר בירושלים. הבקשה שלפני היא בקשה לאישור צו המעצר האמור וזאת במסגרת סמכותי לפי ס' 4 לחוק. בנימוקי הבקשה צויין שהמשיב אירגן קבוצת נערים ונערות במטרה שאלה יבצעו בהנחייתו פיגוע חבלני באחד המגדים שעל הר הבית. 2. ס' 2(א) לחוק - מקור סמכותו של שר הבטחון - קובע לאמור: "היה לשר הבטחון יסוד סביר להניח שטעמי בטחון המדינה או בטחון הציבור מחייבים שאדם פלוני יוחזק במעצר, רשאי הוא, בצו בחתימת ידו, להורות על מעצרו של האדם לתקופה שתצויין בצו ושלא תעלה על ששה חדשים". נשיא בית-המשפט המחוזי, אשר בפניו מוגשת בקשה לאישור צו מעצר לפי ס' 4 לחוק, לא ישים את שיקוליו במקום שיקולי שר הבטחון. דבר זה עולה מהוראות ס' 4(ג) לחוק אשר זו לשונו: "נשיא בית-המשפט המחוזי יבטל את צו המעצר אם הוכח לו שהטעמים שבגללם ניתן לא היו טעמים ענייניים של בטחון המדינה או של בטחון ציבור או שניתן שלא בתום לב או מתוך שיקולים שלא לענין". ובלשונו של כב' השופט י' כהן (כתוארו דאז) בעמ"מ 1/80 כהנא נ' שר הבטחון, הלכה עליה עוד ידובר להלן בהיותה ההלכה המנחה בסוגיה זו, בעמ' 258, (מול האות ג'): "...בית-המשפט לא ישים את שיקוליו במקום שיקולי שר הבטחון ואין מקום להשוות את תפקיד הביקורת של בית משפט לפי חוק המעצרים לתפקיד בית-המשפט כשהוא דן במשפט פלילי". (השווה בסוגיה זאת מאמרו של פרופ' קלינגהופר "מעצר מניעתי מטעמי בטחון" שצוטט על-ידי באת-כוח המשיב). 3. בדיון שנערך לפני הובאו שתי מערכות של ראיות. האחת, במסגרת סעיף 6(ג) לחוק, ולאחר ששוכנעתי שגילוי הראיה למשיב ולבאת-כוחו עלול לפגוע בבטחון המדינה ובבטחון הציבור, הושמעה בהעדר המשיב ובאת-כוחו. המדובר בעדות קצרה של עד באמצעותו הוגש לי החומר אשר היה לעיני שר הבטחון ואשר בהסתמך עליו נתן את הצו במסגרת ס' 2לחוק. העדות וחומר הראיות מצויים במעטפה סגורה אשר מסומנת ת/.6 מערכת שניה של מסמכים הוגשה במעמד המשיב ובאת-כוחו עו"ד ליאורית דניאל, ואלה המסמכים: א. מוצג ת/ 1תצלום הודעתו במשטרה של נער בן 16, אשר ניגבתה ביום 25.7.82. ב. מוצג ת/2, תצלום הודעתו במשטרה של נער בן 16, אשר ניגבתה באותו יום. ג. מוצג ת/3, תצלום הודעתה במשטרה של נערה בת 15, גם היא מיום 25.7.82. ד. מוצג ת/ 4תצלום זכרון דברים של תחקיר המשיב מיום 25.7.82; ה. מוצג ת/5, רשימת הרשעות קודמות של המשיב. ו. מוצג ת/7, גזר הדין של המשיב בת"פ 255/78 בבית-משפט זה, לפיו נדון למאסר שלוש שנים בפועל החל מ- 31.7.78ועוד מאסר על תנאי של שנתיים לתקופה של שלוש שנים וזאת בשל קשירת קשר לבצע פשע, והחזקת נשק 4. ללא רשיון ובאימונים צבאיים. עבירות לפי ס' (1) 499, 144ו-143(א) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. הוברר לי, שהמשיב ריצה רק שני שליש מתקופת המאר, ושוחרר לאחר מכן. יושם לב כי המוצגים ת/1-ת/4, מטבע הדברים, לא היו לנגד עיני שר הבטחון בעת מתן הצו מהטעם הפשוט שבמועד מתן צו המעצר עדויות אלה לא ניגבו עדיין. פרקליט המחוז, בהגינות המציינת את הופעותיו בבית-המשפט מאז ומתמיד, הביא מוצגים אלה בפני בית-המשפט ובפני באת-כוח המשיב, ובדין עשה כך. 5. בסיכומיה לפני העלתה באת-כוח המשיב מחד את שאלת קבלת ראיה חסויה שלא במעמד המשיב ובא-כוחו, שאלה אשר נתעוררה ונדונה בערעור עמ"מ 1/80 האמור, ואין ביכולתי לחדש דבר בענין זה. לאחר עיון בראיה החסויה ת/ 6 אין ספק בלבי, שגילוי הידיעות שהיו בידי שירותי הבטחון על פרטי תכנון הפיגועים עלול היה לחשוף את מקורות המידע ואת דרך איסוף המידע, ובהתחשב עם הנושא של המידע, חשיפה כזו יכולה להכשיל את פעולות שירותי הבטחון ובכך לסכן את בטחון המדינה. כך היה גם המצב בעמ"מ 1/80 כהנא נ' שר הבטחון (שם, עמ' 258, מול האות ו'). 6. באותה מידה נחה דעתי, לאחר עיון חומר שהיה לעיני שר הבטחון בעת מתן הצו, שהסכנה לבטחון המדינה שאותה נועדו הצווים למנוע היא חמורה, ומבחינה זו אין מקום למצוא פגם בשיקולי שר הבטחון ובנתון לחומר להלן, מן הדין לאשר את צווי המעצר על אף הפגיעה בזכותו של המשיב להתגונן נוכח קבלת ראיה חסויה שלא במעמדו ובמעמד באת-כוחו. למערכת שיקולים אלה יש להוסיף את העובדה שלמשיב עבר פלילי, אשר קשור לאידיאולוגיה המיוחדת שלו ולשקפותיו לגבי ענין הר הבית. כפי שעולה מפסק הדין המפורט והמנומק של חברי הנכבד, כב' השופט הדיה, בת"פ 255/78 (ת/7), אין זאת הפעם הראשונה שהמשיב הסתבך בפלילים בקשר לתכניות פיגוע בהר הבית. אין צורך להרחיב את הדיבור על הסכנה הנשקפת לשלום הציבור ממעשה מעין זה אילו התבצע. 7. בשלב זה, חובה עלי להתייחס לחומר החקירה שלא היה לעיני שר הבטחון, כאמור לעיל, ולבחון טענת באת-כוחו של המשיב, כי לאור חומר חקירה זה שוב אין מקום לאישור צווי המעצר המינהליים. אתייחס קודם כל לחומר לגופו ואחזור לאחר מכן לבחינת ההיבט המשפטי של הבעיה. 8. אין מחלוקת רצינית בין בעלי-הדין - והעיון בהודעות ת/1-ת/ 3 יאשר זאת - כי הודעות אלו יש בהן, לכאורה, חומר ראייתי אשר עשוי לגרום לפתיחת הליכים פליליים נגד המשיב. מטבע הדברים, גם קיימת אפשרות, כי אם עדויות אלה תהיינה מהימנות על בית-המשפט אם, וכאשר, יפתחו נגד המשיב הליכים פליליים, הן יכולות להביא להרשעתו בפלילים. נקודה זו מועלית אך ורק צורך הדיון בבעיה המשפטית כפי שיפורט להלן, כדי להסיר כל ספק, עלי להדגיש, שאין לפרש דברים אלו כהבעת כל עמדה לגבי משקל וטיב החומר אשר הוגש לבית-המשפט, הערכה שאין לה מקום במסגרת הליך זה. במהלך הדיון לפני מסר גם המשיב את גירסתו לנושא, ובה טען כי כל אשר עשה בפרשה זו, עשה כדי למנוע מהנער שעדותו מצויה בת/2, לבצע פיגוע בהר-הבית. אין צריך לומר שבשלב זה אין גם מקום לשקול מהימנותה של גירסה זו או גירסה אחרת, לצורך הכרעה בשאלה המתעוררת בהליך זה. 9. לאור מצב דברים זה מעלה, באת-כוח המשיב את הטענה, שגם אם היה מקום למתן צו המעצר המינהלי על-ידי שר הבטחון לפי החומר אשר היה לפניו, הרי כיום, ולאור פתיחת החקירה המשטרתית בדרך המקובלת, שוב אין מקום לאישור צו המעצר המינהלי. לשון אחרת, כשיש בידי השלטונות האפשרות לבקש צו מעצר מבית-המשפט בדרך המקובלת לפי סדר הדין הפלילי, שוב אין מקום להיזקק לדרך החריגה של מעצר מינהלי. בהקשר זה, היפנתה עו"ד דניאל את תשומת לבי לדברי שר המשפטים דאז, מר ש' תמיר, בת הבאת החוק לקריאה ראשונה לכנסת (דברי הכנסת כ"ח תמוז תשל"ח (2.8.1978) עמ' 3955) ואלה דבריו שם: "...על-פי הצעת החוק חייב המעצר להיות האמצעי היחיד להשגת המטרה הבטחונית. אם ניתן להשיגה באמצעים אחרים, כגון הגבלת התנועה של האדם הנדון, שוב אין סמכות לצוות על המעצר". עו"ד דניאל לא מתעלמת מכך, שדברי הכנסת, ולו גם דברי שר המשפטים, בעת הבאת החוק לכנסת, אינם מחייבים את בית-המשפט בבואו לפרש את החוק, אך יחד עם זאת אין גם מקום להתעלם מהדברים לחלוטין. 10. האמת היא, שהבעיה אותה מעלה עו"ד דניאל, היא בעיה רצינית שהטרידה אותי לא מעט. ניתן למצוא תמיכה רבת משקל להשקפה זאת בעקיפין, בדברי בית-המשפט העליון בעמ"מ 1/80 כהנא נ' שר הבטחון (שם, בע' 259 מול האות ד'). וכך נאמר שם: "...מעצר מינהלי, גם אם הוא נתון לביקורת שיפוטית, מהווה, ללא ספק, פגיעה רצינית בזכותו של האזרח, שלא תישלל חירותו ללא הליך משפטי תקין. פגיעה כזו לא תהי מוצדקת, אם נמצאות בידי השלטונות ראיות היכולות להביא להרשעה בפלילים, וניתן לגלות ראיות אלה לעצור בלי לפגוע בבטחון הציבור. על כן, הפירוש של החוק, שאותו מציעים הסניגורים, היה למעשה מרוקן את החוק מתוכנו". 11. כפי שכבר ציינתי לעיל, אין למצוא פגם בהחלטת שר הבטחון בשעה שהצו, נושא הבקשה, ניתן על ידו. כנגד זה חל שינוי בנסיבות לאחר מתן הצו במובן זה, שכיום מצויות בידי השלטונות ראיות שניגבו בדרך הרגילה, ואשר על טיבן כבר עמדתי לעיל. בנוסף לכך, כפי שנמסר לי, החקירה נמצאת בעיצומה, ואין אפשרות, כרגע, להעריך נכונה מה היה מוסיף להעלות. הנה כי כן, חובה כפולה ומכופלת על בית-המשפט למצוא את האיזון הנכון בין קיום מטרת החוק מזה, כפי שהוסברה בעמ"מ 1/80, לבין ההגנה על זכויות הפרט ומניעת פגיעה בלתי מוצדקת בזכותו היסודית להליך משפטי תקין, מזה. 12. פרקליט המחוז, אשר היה ער לבעיה זאת, טען כי פתיחת החקירה המשטרתית בדרך המקובלת אינה פוגעת בתוקף הצו, נשוא הבקשה, וכי על בית-המשפט להתרכז בבדיקת הבקשה לאור החומר שהיה לפני שר הבטחון. להשקפתו, אין בהכרח התנגשות בין מסלול החקירה המשטרתית וההליך המשפטי הרגיל מזה, וצו המעצר המינהלי מזה, מה גם שהחקירה המשטרתית טרם הסתיימה, ואין כלל לדעת האם הראיות שבידי המשטרה יכולות להביא להרשעת המשיב בפלילים, או יספיקו להוצאות צווי מעצר במסגרת סדרי הדין הפליליים הרגילים. בהקשר זה מצביע מר קירש על דברי מ"מ הנשיא (כתוארו דאז) כב' השופט י' כהן בעמ"מ 1/82 קואסמה נ' שר הבטחון (שם, בע' 670). הטענה היא טענה רצינית, וכפי שציינתי כבר לעיל, התלבטתי בה לא מעט. עם זאת ברור, שיש לקרוא את המובאה מעמ"מ 1/82 על רקע הסיטואציה המיוחדת שנוצרה באותו תקדים, ואינני סבור שהיא מכריעה את הכף כנגד טענת באת-כוח המשיב. 13. הגעתי לבסוף למסקנה, שאין מקום להעלים עין משינוי הנסיבות שחל בפרשה זאת, וכוונתי לפתיחת החקירה המשטרתית בדרך הרגילה לאחר מתן הצו על-ידי שר הבטחון. כאמור, אין זה הזמן להעריך את משקל הראיות שניגבו, אך אי-אפשר גם להעלים עין מהן. אין מקום למתוח ביקורת על השלטונות, על שפנו תחילה לכיוון המעצר המינהלי, נוכח חומרת המעשים המיוחסים למשיב. אולם עתה, לאור שינוי הנסיבות, מן הדין לתת לכך את הביטוי ההולם. לדעתי, הדרך הנכונה היא שלא לאשר את הצו כלשונו ולא לבטלו, אלא לשנותו על-ידי קיצור תקופת המעצר. הסמכות לכך מצויה בסעיף 7לחוק, אשר מסמיך את נשיא בית-המשפט המחוזי לאשר צו מעצר, בשינויים או בלי שינויים, לבטלו או לשנותו. אפשר שהמחוקק חזה מראש אפשרות כזאת שנוצרה בפועל במקרה שלפני. ועל כן נוסח סעיף 7, כפי שנוסח, משמעותו שהחלטתי אינה התערבות בשיקול דעת שר הבטחון, אלא שינוי הצו לאור הנסיבות שהיתהוו לאחר מתן הצו, תוך איזון מתאים ככל שניתן, בין בטחון המדינה מזה, ושמירה על זכויות הפרט מזה. 14. מסקנתי הסופית היא, איפוא, לאשר את צו המעצר שניתן על-ידי שר הבטחון ביום 22.7.82, אולם תוך שינוי זה, שתקופת המעצר תסתיים ביום 29.8.1982 שעה .12.00. מעצרצו מעצרצווים