ביטוח מקיף סובארו ג'סטי - גניבת רכב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח מקיף סובארו ג'סטי - גניבת רכב: 1. התביעה שבפני היא תביעה כספית לתשלום סך של 19,334 ש"ח. לטענת התובעת, היא היתה בעליה של מכונית מסוג סוברו ג'סטי מודל 90, מס' רישוי 22-022-03 (להלן: המכונית), במועד הרלבנטי לתביעה - בינואר 1995. ביום 16.1.95 נגנבה המכונית עת היתה בשימושו של מר ניסני (להלן: ניסני), שהשתמש במכונית ברשות התובעת. בסמוך לאחר הגניבה נמצאה המכונית. למכונית נגרמו נזקים שהוערכו ע"י שמאי בסך 13,676 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית וכן סך של 70 ש"ח בגין גרירה. התובעת טוענת, כי על המשיבה, שביטחה את המכונית בתקופה הרלבנטית, בביטוח מקיף, בפוליסה מס' 01-164-2092421-3, לפצותה בגין הנזקים כפי שקבע השמאי בחוות דעתו. 2. הנתבעת טוענת, כי דין התביעה להידחות ממספר טעמים: א. הגנבה בוימה. ב. היעדר זיקה בין התובעת למכונית. ג. הנזקים הנטענים מופרזים ונזקים אלה לא הוכחו. 3. העובדות שאינן במחלוקת א. המכונית היתה מבוטחת אצל הנתבעת בביטוח מקיף, בגין התקופה שמיום 31.7.94 ועד 31.7.95 - הפוליסה סומנה ת / 2. המבוטחת בפוליסה היא התובעת. ב. ביום הגנבה הנטען ע"י התובעת, הלילה שבין 16-17.1.95, היתה המכונית ברשותו של ניסני, והיא נגנבה ממקום חנייתה, סמוך לביתו. ג. ניסני הודיע למשטרה על הגנבה. ניסני מסר למשטרה את ההודעה נ / 5. ביום ההודעה בשעות הצהרים נמצאה המכונית, ניסני בא לזהותה ומסר את ההודעה נ / 6. 4. טענתה הראשונה של הנתבעת היא, כי הגנבה בוימה. טענה זו נסמכת על חוות דעת השמאי ונציה, שהוזמן לבדוק הרכב לאחר הגנבה, לפיה נמצאו סימני חיתוך בידית ההילוכים. השמאי בחקירתו העיד "בתמונה רואים חיתוך של ידית ההילוכים... פה בגלל שיש צבע כחלחל על החיתוך זה סימן שהיה חימום ואז זה נעשה במסור חשמלי" (פר' עמ' 16 באמצע). המומחה הוסיף והעיד כי: "אם החלונות סגורים לא ישמע החיתוך כזה בחוץ" וכן "לא ראיתי סימנים שמישהו ניסה לטשטש את אופן החיתוך... לא היו סימני שיוף על החיתוך כי אחרת היה נמחק הגוון הכחלחל" (ר' שם באמצע). המומחה העיד "אני הזמנתי את החקירה בגלל שאני חשדתי... חשדתי בגלל החתוך הוא מקצועי מידי". (שם למטה). בהמשך העיד המומחה, כי בעת הגנבה היו בשוק מקדחות חשמליות נטענות, כך שאין צורך בנקודת חשמל לצורך השימוש בהן, וכי "בד"כ בכל נזק גניבה שחברת ביטוח שולחת שמאי אנו שולחים חקירה" (פר' עמ' 17 למעלה). אני סבורה, כי אין להסיק מעדות המומחה, כי הגנבה בוימה. לא שוכנעתי במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי, כי התובעת או מי מטעמה ביימו את הגנבה. אין בעובדה שמוט ההילוכים נוסר באמצעות מסור חשמלי, כדי להעיד על ביום ועל כן הטענה נדחית. 5. א. טענתה השניה של הנתבעת היא שהתובעת אינה זכאית לפיצוי על פי הפוליסה, הואיל ובעת הגנבה, היתה המכונית בבעלותו של ניסני או של חברת דיל חן השקעות בע"מ, (להלן: דיל חן), שהיא בעלת מגרש מכוניות בה משמש ניסני כמנהל מגרש הרכב. הסעיף הרלבנטי לענייננו, בחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: החוק) הוא סעיף 55, שזו לשונו: "(א) בביטוח נכסים חייב המבטח לשפות בעד נזק שנגרם למבוטח או למוטב מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק. (ב) הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו". סעיף קטן (ב) מלמד, כי החוק אינו דורש קיומו של אינטרס ביטוחי שביטויו בבעלות דווקא. ואולם - החוק כן דורש כי הנזק יגרם למבוטח או למוטב, ר' סעיף קטן (א). לעניין ההסטוריה החקיתית של סעיף 55 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א - 1981 אומר פרופ' א. ידין, ב"חוק חוזה הביטוח" קובץ טדסקי, פרוש לדיני החוזים עמ' 27 כך: "בביטוח נזקים הוצגה הדרישה לעניין בר-ביטוח מפני החשש שמא אדם יבטח נכס שאבדנו או נזקו לא היה גורם לו נזק לכשהו. לכאורה אין לראות בביטוח כזה פסול; אמנם הוצע בהצעת החוק [סעיף 49 (א)] שביטוח נכסים יחייב את המבטח לשפות, בעד נזק שנגרם מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזוק, ללא התייחסות לשאלה למי נגרם הנזק. ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, בשלב מאוחר של דיוניה, שינתה את הנוסח המוצע בהוסיפה את המילים "למבוטח או למוטב" אחרי המילים "בעד נזק שנגרם" ללמדך שאין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אם הנזק לא נגרם לאחד מאלה". בעניין פרשנותו של סעיף 55 קובע כב' הנשיא שמגר, בע"א 84 / 188 צור חברה לביטוח בע"מ נ. ברוך חדש, פ"ד מ (3) 1 בעמ' 10: "תוספת זו היא ביטוי לרצון להגדיר זיקה בין המבטח לבין מי שזכאי לפצוי, אך הגורם הנהנה הוגדר כ"מבוטח"... הנזק צריך להיגרם למבוטח או למוטב, אך אין זאת אומרת שהנכס צריך להיות בבעלותו של אחד מהם". ב. השאלה הצריכה הכרעה בענייננו היא אם כן, האם לתובעת - שהיא ה"מבוטח" עפ"י הפוליסה, נגרם נזק "מחמת שהנכס המבוטח אבד או ניזק". ג. גירסת התובעת ועדיה בבית המשפט הינה, כי המכונית נרכשה ע"י התובעת מאת דיל חן, באמצעות ניסני, בסמוך להוצאת הפוליסה ת / 2 שתחילתה ביום 31.7.94. בסמוך לגנבה, ביקשה התובעת להחליף את המכונית, במכונית מסוג פיאט אונו (להלן: האונו). התובעת לקחה מניסני את הפיאט אונו לנסיון, במועד סמוך לגנבה, מתוך כוונה שאם תיראה לה תחליף את המכונית באונו. כנגד האונו מסרה התובעת את המכונית לניסני. במהלך תקופת הניסיון של האונו, נגנבה המכונית מניסני. המכונית נמצאה, נגרמו לה נזקים עקב הגנבה. לאחר מציאתה תוקנה המכונית ע"י ניסני, עבור התובעת. כספי התיקון שולמו ע"י התובעת, ולאחר התיקון נמכרה המכונית ע"י ניסני עבור התובעת. ותמורתה נמסרה לתובעת. התובעת טוענת למעשה, כי המכונית, בעת גנבתה, היתה בבעלותה, הנזק שנגרם למכונית תוקן על ידה כבעלת המכונית, ועל כן מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 55 (א) לחוק לפיו הנזק נגרם למבוטח. חברת הביטוח מצידה טוענת, כי המכונית בעת גנבתה היתה בבעלותו של ניסני או של דיל חן, שהינם סוחרי רכב, שכן המכונית מעולם לא נמכרה לתובעת או לחילופין, לפני הגנבה בוצעה בין הצדדים עיסקת החלפה, לפיה העבירה התובעת לניסני את המכונית, בתמורה לאונו, שבפועל נשארה אצל התובעת עד סוף שנת 1995. להלן אבחן את הראיות והעדויות שהובאו בפני, לצורך הכרעה בין גירסאות הצדדים. ד. 1. ההודעה למשטרה, על הגנבה, נמסרה ע"י ניסני (ר' נ / 5). כשנמצאה המכונית נמסרה הודעה נוספת ע"י ניסני במשטרה (נ / 6), שם אמר בש' 1 "היום הגשתי תלונה בגין גנבת הרכב של החברה" ובשו' 11: "הרכב של חברת דיל חן השקעות". ניסני אישר כי חתם על ההודעות לאחר שהן הוקראו לו (פר' עמ' 25 באמצע). בהודעה על מציאת הרכב נ / 7, שכאמור - מסר ניסני, נרשם במקום המיועד ל"פרטי בעל הרכב" - "ניסני רחמים". בחקירתו ע"י חוקר חברת הביטוח (נ / 12) עליה סירב לחתום, נכתב ע"י החוקר מפיו של ניסני, כך טענת החוקר: "אחרי תקופה שלא זכורה לי, פנה אלי שוב אליאס בן שבו (בעלה של התובעת - מ.נ.) ואמר לי שהוא לא מרוצה מהרכב (הכוונה למכונית - מ.נ.) וביקש ממני להחליף את הרכב. אני הסכמתי ונתתי לו במקום הרכב הזה רכב מסוג פיאט אונו... והוא הוסיף לי כסף. אני ביקשתי מאליאס אחרי שהוא החליט שהפיאט אונו מתאימה לו שנעשה החלפת שמות בביטוח, שכל רכב יהיה מבוטח על שם מי שמחזיק ברכב, הוא אמר לי בסדר אבל לא היה לו זמן והדבר לא הסתדר, אז הביטוח של הג'סטי נשאר על שמו של בן שבו והביטוח של הפיאט אונו נשאר על שמי" (עמ' 2 ש' 12-4). בחקירתו מסר ניסני, כי הלך למשטרה ב8.00- בבוקר, נדחה ונאמר לו לשוב בשעה 9.00, ואז הוא מסר הודעה. לאחר מכן הודיע לבעלה של התובעת על הגנבה. בחקירתו בבית המשפט חזר ניסני וסיפר, כי הוא הגיש התלונה במשטרה, וכי "אח"כ" פניתי גם לאליאס ראיתי אותו בשוק" (פר' עמ' 23 למטה). ניסני בעדותו בפני, העיד כי הוא טיפל בתיקוני הנזקים שנגרמו בגנבה, למכונית, וזאת לטענתו עפ"י בקשתו של אליאס. לטענתו, שילם בעלה של התובעת עבור התיקונים (ר' פר' עמ' 24). ההסבר לכך שהטריח עצמו בתיקון רכבו של אחר הוא שבעלה של התובעת "לא מבין בתיקונים" (ר' פר' עמ' 24 באמצע). הסברו של מר אליאס לכך שניסני דאג לתיקון המכונית היה, כי המכונית נגנבה מניסני ועל כן היתה זו אחריותו וחובת התיקון עליו, וכי לו אין זמן ולכן ניסני ביצע זאת עבורו (ר' פר' עמ' 44). מכל האמור עד כאן עולה, כי הדברים מתיישבים יותר עם גירסת הנתבעת, לפיה המכונית היתה של ניסני או של חברת דיל חן. גירסתו של ניסני בחקירתו ע"י חוקר הביטוח - עליה סירב לחתום, עולה בקנה אחד עם הודעתו למשטרה בסמוך לגנבה, עליה חתם, כפי שהעיד, לאחר שהוקראה לו, ועל כן אני מעדיפה את האמור בה על פני גירסתו החדשה בפני לפיה ההחלפה היתה לנסיון בלבד. גם עדותם והתנהגותם של התובעת ובעלה והסתירות העולות מהם - לעומת גירסת ניסני, מתאימים לגירסת הנתבעת דווקא. מר בן שבו (להלן: בן שבו) העיד "אני לא יכולתי להעביר בעלות בג'סטי על שמי כי לא שילמתי לניסני עבורה. לא התכוונתי להעביר את הג'סטי על שמי, התכוונתי לתת לו ולקחת משהו אחר" (פר' עמ' 46 באמצע). עדות זו מתיישבת עם חקירתו של בן שבו בפני חוקר הביטוח נ / 17 שם מסר כי החזיק במכונית סה"כ חדש. מאחר שבן שבו הודה כי סביר שעשה הביטוח בסמוך לקבלת המכונית, משמע - שהמכונית היתה אצלו עד ספטמבר 94, דהיינו משך כ4- חדשים לפני הגנבה כבר לא היתה עוד ברשותו. ניסני העיד, כי התובעת, למיטב זכרונו העבירה המכונית על שמה. גם התובעת, בניגוד לבעלה העידה "הג'סטי היה על שמי" (פר' עמ' 10 למטה). כפי שעולה מתעודת עובד הציבור נ / 16, המכונית מעוקלת מאפריל 94, ועל כן ספק אם ניתן היה כלל לבצע בה העברת בעלות. ואכן הבעלות כבר משנת 92 נשארה ע"ש גל-רם השכרת רכב בע"מ. לשאלת ב"כ הנתבעת שהופנתה לתובעת - אם יכול להיות שבעלה לא סיפר לה משך שבועיים על הגנבה השיבה "כנראה שזה לא מענייני" (פר' עמ' 8 למעלה). בניגוד לנסיונה של התובעת להיראות כ"אשה הקטנה" התרשמתי כי היא אינה כזו. אני סבורה, שאילו אכן היתה המכונית - בעת הגנבה - של התובעת עדיין, היה בן שבו מעדכן את התובעת מיד ב"חסרון הכיס" שנגרם להם עקב הגנבה. ומשלא עשה כן מצביע הדבר, גם כן, על כך שהמכונית כבר לא היתה שלהם, אם בכלל היתה אי פעם קודם לכן. יש לציין שגם בן שבו סבר כי בנסיבות יהיה זה מן ההגיון, והוא, בניגוד לתובעת העיד כי "כשהוא התקשר אלי וסיפר לי שהג'סטי נגנב בטח שסיפרתי על כך לאשתי" (פר' עמ' 48 למטה). התובעת העידה לשאלת ב"כ הנתבעת "אתה מסרת לי את ההזמנה להגיע לביהמ"ש" ולשאלה "מה אמרת לי מיד כשראית אותי" השיבה "הייתי בהלם, מה לי ולהזמנות ומה לי ולביהמ"ש. אח"כ הוא הסביר לי שזה לבעלי ובעלי הוא בעניינים אלה ולא אני". אני סבורה, כי אילו אכן הגישה התובעת התביעה שבפני כתביעה שלה, ולא על מנת לזכות את ניסני באובדן המכונית שהיתה כבר שלו, היתה יודעת על הגשת התביעה, וזוכרת עובדה זו, ולא היתה "נדהמת" מן ההזמנה. התובעת ובעלה שניהם, טענו, כי לאחר שניסני תיקן את המכונית הוא גם מכר אותה עבורם. אף אחד מהם לא ידע לנקוב בסכום המכירה (ר' פר' עמ' 14 באמצע - עדות התובעת, ופר' עמ' 47 למעלה - עדות בן שבו), למרות שטענו שקיבלו מניסני את התמורה במזומן. התובעת העידה לאורך כל עדותה, כי היא אינה מתמצאת בפרטים של כלי הרכב והעיסקות שעושה בעלה עם ניסני, וכי הדברים נעשים ע"י בעלה וידועים רק לו. בישיבת ההוכחות הראשונה, אליה הוזמן ע"י ב"כ התובעת, מטבע הדברים, בן שבו על מנת שיעיד את כל הדברים שבידיעתו והנוגעים לסכסוך נשוא הדיון, לא התייצב בן שבו כלל. לאור בקשת ב"כ התובעת הוצא נגדו צו הבאה. בעקבות צו ההבאה התייצב בן שבו לעדות בישיבת ההוכחות השניה בתיק. לעומתו, התייצבו לעדות "מטעם התובעת", ללא צו הבאה, מר ניסני - שהעיד על עצמו שהוא יכול לעשות הכל במה שקשור לחברת דיל חן (ר' פר' עמ' 22 למטה), וכן התייצב לעדות מר חתומה רפאל שהעיד על עצמו שהוא בעליה של דיל חן (פר' עמ' 31 למטה). אני סבורה, כי התנהגות זו מעידה כאלף עדים, כי לבן שבו אין כל אינטרס או טובת הנאה בתביעה שבפני. אינני מאמינה, כי לא היה מתייצב לעדות, גם ללא הזמנה כלל, אילו אכן התביעה נועדה לכסות את נזקיו שלו ושל רעייתו בגין גנבת המכונית. מכל האמור עד כאן עולה, כי ספק אם המכונית נמכרה אי פעם לתובעת, ואם היתה אי פעם של התובעת שכן, לפי בן שבו הוא מעולם לא שילם עבורה ומכר, לפי חוק המכר תשכ"ח - 1968 הוא "הקניית נכס תמורת מחיר" (ר' ס' 1 לחוק). נסיונם של השניים - ניסני והתובעת לטעון כי הרכב היה רשום ע"ש התובעת, בניגוד לתעודה ת / 18 ולעולה ממנה, גם כן מצביע על כך שאפשרות העברת הבעלות כנראה מעולם לא נבדקה על ידם. אפילו היתה המכונית של התובעת בשלב כלשהו לפני הגנבה, מלמדת התנהגות הצדדים כי בעת הגנבה היתה המכונית של ניסני או של חברת דיל חן. לכן - ניסני הוא שהגיש התלונה במשטרה, ניסני הוא זה שמסר את ההודעות הנוגעות למכונית במשטרה - ושם גם מסר כי חברת דיל חן היא בעלת הרכב, ניסני הוא זה שטיפל בתיקון המכונית ובעלי המקצוע שביצעו התיקונים אף העידו, כי הם מכירים רק את ניסני ולא את התובעת ובעלה, ניסני הוא גם זה שמכר את המכונית לאחר התיקון. טענת בן שבו כאילו חובת התיקון חלה על ניסני כי המכונית נגנבה ממנו תמוהה ביותר. התובעת, בן שבו וניסני תארו מערכת יחסים חברית בין הצדדים, מילדות. גירסת השלשה בבית המשפט היא, כי המכונית נמסרה לניסני כנגד אונו שהתקבלה לצורך נסיון ואפשרות החלפה במכונית. העולה מכך, שניסני הוא שעשה טובה לתובעת. נתן לה לנסיון רכב אונו, שערכו עולה על המכונית - לטענתם, מבלי שקיבל תמורה למכונית קודם. לכן, הגירסה כאילו ניסני ביצע ה"ריצות" כי זו אחריותו, אינה מתיישבת עת גירסתו של בן שבו. ה. מעבר לדרוש אציין, כי עדויותיהם של ניסני, התובעת ובן שבו לא היו מהימנות עלי. יש ביניהן סתירות רבות נוספות מעבר למה שפרטתי לעיל, ואולם אני סבורה, כי גירסתם הופרכה לאור האמור עד כאן ועל כן לא מצאתי להיכנס לפרטי הסתירות הנוספים כאמור. נראה לי, כי גירסאותיהם הראשונות של השלשה, של ניסני במשטרה ושל השלשה בפני החוקר, בסמוך לגנבה, הן אכן הנכונות. גירסאות אלה אף תואמות ביניהן. התובעת העידה בפני החוקר "סמוך לחדש 94 / 9 החלטתי שהרכב לא מתאים לי, הוא קצת קטן... לכן עשינו עיסקה נוספת עם הסוחרים דיל חן וקבלתי מהם רכב מסוג פיאט אונו שנת 92" (נ / 1 ש' 8-6). (הדגשות שלי מ.נ.). ניסני העיד דברים דומים, שהובאו כבר, בנ / 10 עמ' 2 ש' 12-4, ובן שבו העיד: "בג'אסטי החזקתי בסה"כ חודש... אז פניתי לרחמים והחזרתי לו את הג'סטי וקיבלתי ממנו רכב מסוג פיאט אונו... אחרי שהחלפתי את המכונית נתתי לרחמים גם את הרשיון וגם את הביטוח חובה ולא היה לנו זמן להחליף שמות בביטוח" (נ / 17 עמ' 1 ש' 18-17,12,10) וכן "העברת בעלות על הג'סטי לא עשיתי כי החזרתי אותה" (נ / 17 עמ' ש' 1). לאור האמור עד כאן, אני קובעת, כי בעת הגנבה, היתה המכונית של חברת דיל חן, באמצעות ניסני. התובעת קיבלה חלף המכונית פיאט אונו. המכונית שניזוקה תוקנה ע"י ניסני ונמכרה ע"י חברת דיל חן. אינני מאמינה לתובעת ולעדיה, כי תמורת המכירה עברה לתובעת. אינני מאמינה להם גם, כי כספי הביטוח נועדו לתובעת, שוכענתי, כי התביעה היא למעשה תביעתם של דיל חן או ניסני, וכי התובעת ובעלה, כחברי ילדות שלו, מנסים לעזור לו לקבל את כספי הביטוח, עפ"י הפוליסה של התובעת. אשר על כן עפ"י סעיף 55 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981, מאחר והנזק עקב גנבת המכונית נגרם לחברת דיל חן או לניסני, ולא לתובעת שהיא "המבוטח", אין התובעת זכאית להיפרע מן הנתבעת את הכספים הנתבעים על ידה עפ"י הפוליסה. (ר' עניין דומה בע"א 95 / 1014 (ת"א) סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כרך לב, פיסקה 4 בפסק דינו של כב' השופט לוי). סוף דבר אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ש"ח בצירוף דמי מע"מ כחוק. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכבביטוח מקיף