ביטוח פלסטיני - ביטוח ערבי

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח פלסטיני / ביטוח ערבי: רקע כללי מדובר בהחלטה עקרונית הקשורה לנושא שיקבל שמות רבים כגון "ביטוח מזרח- ירושלים", "ביטוח שטחים", "ביטוח ערבי" "ביטוח פלשתינאי" (להלן יקרא: "ביטוח פלשתינאי"). תמצית העניין קשורה בחברות ביטוח, שאינן רשומות ישראל, המבטחות רכבים הרשומים בישראל. מבחינה מספרית מדובר בעיקר על תושבי מזרח- ים הערביים אולם היו לפני גם אזרחים ישראלים מכל פינות הארץ בעלי ביטוחים כאלו. מקום משרדם של חברות ביטוח אלו הוא בשטח שבשליטת הרשות הפלשתינאית, ויש מהן שמשרדיהם הרשמיים והעיקריים הם במדינות ערביות אחרות. לטענת התביעה, נהג המבוטח באחת החברות הללו, שאינן רשומות בישראל, אינו יוצא ידי חובתו לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל- 1970 (להלן: "הפקודה") הקובע: "2. (א) בכפוף להוראות פקודה זו, לא ישתמש אדם - ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש - ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת- תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו". משטרת ישראל אף רשמה אלפי דו"חות הקשורים לתיקים אלו לנהגים המבוטחים בחברות ביטוח אלו. ארבעת תיקים אלו הם תיקים ייצוגיים. כל אחד מעורכי- הדין בתיק זה מייצג חברת ביטוח כלשהי ונאשמים רבים אחרים המבוטחים באותה חברה הנאשמים באותה אשמה. כל התיקים רוכזו על ידי לתאריך אחד כדי שתינתן בו החלטה עקרונית. לציין שאין הבדלים מהותיים בין המקרים השונים והשאלה היא עקרונית ומשפטית בעיקרה. היות ולעורכי- הדין היו טענות מקדמיות רבות, החלטתי בהסכמת הצדדים כי כל אחד מהם יסכם בכתב לגבי טענות מקדמיות אלו. היות והטענות חפפו ברובן אחת את השנייה, החלטתי להתייחס לכולן במאוחד. נביא בתמצית את טענות ההגנה ונתייחס אליהן על פי סדרן. הביטוח הפלשתינאי שבידיהם תקף והוא מהווה פוליסה בת- תוקף לפי דרישות הפקודה. לחילופין ובנוסף, הוראות הפקודה אין חלות ב"אזור", וממילא נהיגה באזור בביטוח פלשתינאי היא מותרת ואיננה מהווה עבירה. לחילופין ובנוסף, הדוקטרינה של "השתק שיפוטי" חלה בענייננו היות והרשויות ידעו בדבר ביטוח זה והשלימו עם קיומו. לחילופין ובנוסף, היסוד הנפשי איננו מתקיים לגבי הנאשמים. לחילופין ובנוסף, קיימת לנאשמים הגנה טובה כנגד האישום של טעות במצב דברים. לחילופין ובנוסף, הביטוח שבידיהם מתאים "לרוח" החוק שמטרתו היא כי כל נוסע רכב יהיה מבוטח בביטוח חובה. זאת במיוחד בהתייחס לעובדה כי תושב מזרח ירושלים המבקש לבטח את רכבו בחברה אחרת נתקל בקשיים רבים לעשות כן. השתלשלות ההלכה לגבי ביטוח ב- "אזור" לפני שנדון בנושא לגופו, מן הראוי יהיה לעמוד בקצרה על המצב שהיה קיים באזור יהודה, שומרון וחבל עזה טרם הסכמי אוסלו. תחת הממשל הצבאי חוקקו מספר צווים על ידי המפקד הצבאי באזור שבעיקרם מהווים חיקוי של המצב המשפטי בישראל. ביניהם, הצו בדבר ביטוח כלי רכב מנועים (יהודה ושומרון) (מס' 215), תשכ"ח- 1968 מתאריך 1.2.68, שאליו נספחים הוראות בדבר ביטוח כלי רכב מנועים. הוראות הנספח זהות לחלוטין לחוק הישראלי ושונו לאחרונה בתאריך 25.9.1976 (כנראה בעקבות חקיקת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים). כך למשל בצו מס' 1386 בדבר חוק הפיקוח על עסקי ביטוח (תיקון) (תיקון מס' 2) 27.1.1993, מתאריך ה' בשבט התשנ"ג, ס' 26, נקבע: "(א) המפקח רשאי, לפי שיקול דעתו ולאחר התייעצות עם ועדה, לתת- לחברה או לאגודה שיתופית שהאגודה באזור, באזור אחר או בישראל - רשיון מבטח. לתאגיד חוץ הרשום באזור, באזור אחר או בישראל, העוסק בביטוח במדינות חוץ והנתון לפיקוח של שלטונות מדינת החוץ - רשיון מבטח חוץ. (ב) ברשיון מבטח יקבעו ענפי הביטוח שבהם מורשה בעל הרשיון לעסוק. לא יעסוק מבטח אלא בענפי הביטוח הנקובים ברשיונו. (ג) מי שעיקר עיסוקו בביטוח מחוץ לאזור, לישראל או לאזור אחר, ואינו עוסק באזור אלא בביטוח משנה, לא ייחשב כעוסק בביטוח לעניין חוק זה אלא אם הוא חברה שהאגודה באזור". עולה מכך כי עד הסכמי אוסלו, מפקח מטעם רשות ישראלית, משרד האוצר במקרה זה, הוא שהיה מוסמך לתת רשיון מבטח לחברות ביטוח ב'אזור'. לטענת הסינגורים שלא נסתרה על ידי התביעה, הרי מנהג שבשתיקה היה כי חברות ביטוח אלו, שקיבלו אישור מהרשות הישראלית, ביטחו גם את תושבי מזרח- ירושלים הערביים. מצב זה שונה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. לענייננו, אנו מדברים על הסכם משנת 94' (להלן: "ההסכם") בדבר רצועת עזה ויריחו (Agreement On The Gaza Strip And The Jericho Area, Cairo, May 4 1994, Ministry Of Affairs, Jerusalem כתבי אמנה, כרך 32, עמ' 2). בהתאם לס' 11 לנספח 4 - המכונה הפרוטוקול הכללי - להסכם, הועברו סמכויות הביטוח ב'אזור' לרשות הפלשתינאית. הרשות הפלשתינאית, במקום הרשויות הישראליות, היא המוסמכת לתת רשיונות מבטח ב'אזור' בלבד (לציין שהאזורים המופיעים בפרוטוקול הם אזורי עזה ויריחו אלא שבסיף 1 לפרוטוקול הכללי הנ"ל מדובר על אפשרות הרחבתם של אזורים אלו. כמו כן, בתאריך 28.9.1995 נחתם בוושינגטון הסכם עקרונות בין ישראל- פלשתין על הגדה המערבית ורצועת עזה ובו סעיף זהה לגבי הביטוח המרחיב את סמכות השיפוט של הרשות). בין הסעיפים הרלוונטיים מן הראוי לצטט את סעיפים 1 ו- 12 ונתחיל מסעיף 1. "1. The authorities power and responsibilities in the insurance sphere in the Areas, including inter alia the licensing of insures, insurance agents and the supervision of their activities, will be transferred to the Palestinian Authority". על פי הפרוטוקול, תוקם מערכת ביטוח ברשות הפלשתינאית שתהיה מקבילה במידה רבה למערכת הישראלית. היא תכלול ביטוח חובה מנדטורי לנזקי רכוש, קרן לפיצויים המקבילה לקרנית ועוד. כן יש הסדרים לגבי שיפוי בין קרנית הישראלית לקרן החדשה שאמורה לקום. חשוב במיוחד לענייננו הוא סעיף 12 לפרוטוקול הקובע: "12. Insurers from both sides may apply for a license to the relevant authorities of the other side, according to the rules and regulations regarding foreign insurers in the latter side. The two sides agree not to discriminate such applicants". מכח סעיף זה נראה בבירור כי הצדדים סברו כי מעתה והילך יבוטחו הרכבים על ידי מבטחים שהוסמכו לכך בכל תחום שיפוט. דהיינו, החברות הישראליות יבטחו רכבים שנרשמו בישראל, והחברותה פלשתינאיות יבטחו רכבים שנרשמו באזור. מטרת הסעיף היא לאפשר לחברות ביטוח ישראליות לנסות ולבטח כלי- רכב שנרשמו באזור ולהפך. על בסיס הסכם זה (ראה לעניין זה דברי הסבר להצ"ח 2299, מיום י"ז באב התשנ"ד (25 ביולי 1994), ע' 619), תוקנו מספר חודשים מאוחר יותר, פקודת ביטוח רכב מנועי וחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חוק יישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה- 1994, תיקונים עקיפים: פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל- 1970 - מס' 7, חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 - מס' 10. פורסם ב"ח 1497 מיום כה' בטבת התשנ"ה (28.12.1994)). ברור לכן כי החוק החל בענייננו כרגע הוא פקודת ביטוח רכב מנועי כפי שתוקנה. האם הביטוח הפלשתינאי מהווה ביטוח תקף לפי הוראות הפקודה? טענת ההגנה הראשונה היא כי הביטוח מהווה ביטוח תקף על פי הפקודה. לצורך כך נסתכל על הנוסח בפקודה כפי שתוקן לאחר הסכם אוסלו ולפי נוסחו כיום. בפקוד זו - "האזור" - יהודה והשומרון וחבל עה, למעט שטחי עזה ויריחו; "האזורים" - כמשמעותם בחוק יישום חוזה השלום בין מדינת ישראל לבין הממלכה הירדנית ההאשמית, התשנ"ה- 1995; ..... "ההסכם" - ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו שנחתם בקהיר בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלשטיני, ביום כ"ג באייר התשנ"ד (4 במאי 1994); ..... "מבטח" - חברה, אגודה שיתופית או חתם המורשה לפי סעיף 7 לעסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי; "מבטח מהאזור" - מי שהרשויות המוסמכות לכך באזור הרשוהו לעסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי; "מבטח משטחי עזה ויריחו" - מי שהרשויות המוסמכות לכך בשטחי עזה ויריחו הרשוהו לעסוק בעסקי ביטוח רכב מנועי; ..... "שטח עזה ויריחו" - השטחים הכלולים בתחום השיפוט הטריטוריאלי של הרשות הפלסטינית על פי ההסכם; ..... חובת פוליסה (א) בכפוף להוראות פקודה זו, לא ישתמש אדם - ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש - ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת- תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו. (א) פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את - ..... (ג) פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו, כאמור בסעיף קטן (א), תכסה אף מפני כל חבות בשל נזק גוף שנגרם לאדם, כולל הנוהג ברכב, בתאונת דרכים אשר אירעה באזור או בשטחי עזה ויריחו, או באזורים הכל לפי הדין החל במקום התאונה. (ד) פוליסה המכסה, על פי הדין החל באזור או בשטחי עזה ויריחו, מפני חבות טעונת ביטוח בשל תאונת דרכים שאירעה בישראל, ושהוצאה בידי מבטח מהאזור או משטחי אזה ויריחו, לפי העניין, לכלי רכב הרשום או החייב ברישום לפי הדין באזור או בשטחי אזה ויריחו, לפי העניין, יראוה כפוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו, ויחולו הוראות פקודה זו, בשינויים המחויבים. נוסח החוק הוא ברור וחד משמעי. עולה בבירור מן החוק כי פוליסה לפי דרישות החוק אליה מתייחס סעיף 2 היא פוליסה שהוציא מבטח מורשה על פי הפקודה. על פי סעיף 7 לפקודה, מבטח מורשה הוא זה אשר קיבל רשות מהרשות המוסמכת לכך שהיא לענייננו המפקח על הביטוח במשרד האוצר והצדדים לא חלקו על כך. החריג היחידי הוא סעיף 3(ד) המתייחס לפוליסה, המכסה על פי הדין החל באזור או בשטחי עזה ויריחו, כלי רכב הרשום או החייב ברישום שם. פוליסה כזו גם היא עומדת בדרישות החוק. גם סעיף זה מנוסח בבירור ומכלל הן אתה שומע לאוו, דהיינו, מבטחים מהאזור או משטחי עזה ויריחו, רשאים לבטח אך ורק כלי רכב הרשומים באזור ולא כלי רכב הרשומים בישראל. התביעה הציגה תעודת עובד ציבור מתאריך 11.1.1998 החתומה על די מר ימין עוזי, מנהל מחלקת ביטוח אלמנטרי במשרד האוצר, הכוללת את כל חברות הביטוח הרשאיות לעסוק בביטוח רכב ואשר על כן נכללות בהגדת "מבטח". הרשימה איננה כוללת כל חברת ביטוח מאלו אשר מייצגים עורכי- הדין שלפני. בנוסף, בתעודה נאמר במפורש כי "למיטב ידיעתי אין כל חברת ביטוח הרשומה אצל הרשות הפלסטינית שקיבלה רשיון לפעול בישראל, ובפרט בענף ביטוח רכב (חובה)". הסניגורים לא טענו דבר לגבי אמינותה של תעודת עובד ציבור זו. כהערת אגב אציין כי לא ראיתי בשום מקום אסמכתא לכך כי החברות, אותן מייצגים הסניגורים, מוסמכות כמבטחות באזור ע"י הרשות הפלשיתינית. מטעם הסניגורים הוצגו בפני שני העתקי רשיונות שפג תוקפם. הראשון לחברת פלסטין לביטוח הרשומה בעזה שתוקפה מיום 17.5.1994 ועד לתאריך 31.12.1994, והשני רשיון לחברה הלאומית לביטוח הרשומה ברמאללה מיום 15.2.1993. שוב, תוקף של תעודות אלו פג, ואין להתייחס אליהם כתקפות כיום, מה גם שהן נתנו לפי תיקון החוק אותו ציינו. האם חל האיסור הפלילי ב'אזור'? טענה נוספת בפי ההגנה היא כי הוראות הפקודה אינן חלות ב'אזור' (שלהגדרתה היא יהודה ושומרון וחבל עזה), וממילא נהיגה באזור בביטוח פלשתינאי היא מותרת ואיננה מהווה עבירה. לטענתה, לא ניתן להחיל את הפקודה ב'אזור' זה שהרי מדובר בדבר חקיקה ישראלי שאינו חל ב'אזור'. לדעתה, ניתן להחיל דבר חקיקה ישראלי על השטחים המוחזקים מכוח שני חיקוקים בלבד: א. ס' 1 לפקודת שטח השיפוט והסמכויות תש"ח- 1948 הקובע: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל גם את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מארץ- ישראל אשר שר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צבא- הגנה לישראל". ס' 11 ב' לפקודה סדרי השלטון והמשפט תש"ח- 1948. "המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ- ישראל שהממשלה קבע בצו". ב"כ הנאשם טען להגנתו כי ביהמ"ש העליון הבהיר במספר פסקי-דין כי למרות שלמדינת ישראל הייתה קיימת האפשרות להחיל את הדין הישראלי על השטחים המוחזקים בידי צה"ל, בפועל, היא נמנעה מכך ע"י אי הגדרת השטחים המוחזקים ע"י צה"ל. לטענתו, ביהמ"ש העליון קבע כי החוק שיחול ב'אזור' כולל "נורמה של ממשל צבאי, המורכבת מן הדין שהיה בתוקפו, בכל האזור ביום תפיסתו על- ידי הצבא, מכללי המשפט הבינלאומי המינהגי ומתחיקת הביטחון" (בג"צ 2612/94 אברהם שער נ' מפקד כוחות צה"ל ביו"ש פ"ד מח(3) 675. לסיכום, לטענת ההגנה, הדין הישראלי, ובכללו הפקודה, אינם חלים ב'אזור' ועל כן לא ניתן להעמיד לדין נאשמים שביצעו את העבירה הנדונה ב'אזור'. אם חלה באזור נורמה משפטית מחייבת, היא חלה מכוח הנורמה של ממשל צבאי ולא מכוח הפקודה. אין בידי לקבל טענה זו בכל הנוגע למשפט הפלילי, וזאת מכוח החוק להארכת תקפן של תקנות שעת חירום (יהודה ושומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ז- 1967 (להלן: "החוק"). נסתכל בהגדרת האזור המופיעה בס' 1 לתוספת החוק: "1. בתקנות אלה- "אזור" - כל אחד מאלה: יהודה והשומרון וחבל עזה למעט שטחי המועצה פלסטינית". ס' 2(א) לחוק קובע: "בנוסף לאמור בכל דין יהיה בית המשפט בישראל מוסמך לדון, לפי הדין החל בישראל, אדם הנמצא בישראל על מעשהו או מחדלו שאירעו באזור וכן ישראלי על מעשהו או מחדלו שאירעו בשטחי המועצה הפלסטינית, והכל אם המעשה או המחדל היו עבירות אילו אירעו בתחום השיפוט של בתי המשפט בישראל". "אדם הנמצא בישראל" ו"ישראלי" מוגדרים בס' 1 לחוק: "אדם הנמצא בישראל" - לרבות ישראלי ולרבות תאגיד הפועל בישראל או שהשליטה בו היא בידי ישראלי". "ישראלי" - כל אדם הרשום במרשם האוכלוסין, לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה- 1965. מכאן עולה בפירוש כי בית-משפט בישראל מוסמך לדון, לפי הדין החל בישראל, על כל או מחדל שהיו עבירות אילו נעשו בתחום השיפוט בישראל. עיקרון זה הוא פשוט ומטרתו להחיל אחריות פלילית על מעשים שנעשו באזור. נהיגה ללא ביטוח כדין היא עבירה, בין אם נעשתה באזור ובין אם נעשתה בשטח ישראל. חלוקה אחת ישנה בחוק והיא בין ישראלי לבין אדם הנמצא בישראל. ישראלי יכול לעמוד לדין בבית- משפט בישראל על עבירה שעבר בשטחי המועצה הפלסטינית, בעוד שאדם הנמצא בישראל אינו יכול לעמוד לדין אלא על עבירות שעבר באזור. אציין כי נראה לי כי תושבי מזרח- ירושלים הינם בגדר ישראלים היות והם רשומים במרשם האוכלוסין הישראלי ולכן ניתן להעמידם לדין, הן על עבירות שבוצעו באזור והן על עבירות שביצעו בשחי הרשות הפלשתינאית. התוצאה הסופית היא שנהיגה ברכב הרשום בישראל, ללא ביטוח ע"י מבטח מוסמך, שנעשתה על ידי אדם הנמצא בישראל, מהווה עבירה בין אם נעשתה בתחומי מדינת ישראל ובין אם נעשתה באזור, כהגדרתו בפקודה. האם ניתן לטען "השתק שיפוטי" בענייננו? טענה מעניינת בפי ההגנה והיא הטענה של השתק שיפוטי. נסביר טענה זו בקליפת אגוז. הרעיון המרכזי בגישה זו הוא כי מקום בו הרשויות עצם גרמו, עודדו ותמכו בהפרת החוק, לא יתכן להעמיד אדם לדין על הפרה זו. כך למשל, במקום בו רצה אדם לפתוח עסק וקיבל אישורים מכל הרשויות שבעולם, אך למפרע התברר כי אוסר היה לו לעשות זאת, מתאימה דוקטרינה זו של השתק שיפוטי. במילים פשוטות, מקום שבו אדם פועל בתום לב על פי עצות שקיבל מרשות שלטונית, יהיה זה לא הגון להעמידו לדין על מעשים שאותה רשות עודדה אותו לעשות. לטענת ההגנה, רשויות השלטון היו מודעות לביטוחים שניתנו במזרח ירושלים והשלימו עם קיומם ואף עודדו אותם. בין השאר, ע"י הסכמת רשות הדואר לקבל תשלומים עבור ביטוח זה, ועל ידי פעולת רשות הרישוי הרושמת רכבים על סמך ביטוחים אלו. כיוון שכך ההליך הפלילי צריך להיות מושתק או נמנע, הן על סמך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הדורש נקיטת הליך ראוי והן מכוח סמכותו הטבועה של ביהמ"ש להפעיל הגנה מן הצדק על בסיס סדר הדין הפלילי. בעניין זה ציטטה ההגנה את ע"פ 2910/94 אנסט יפה ו- 8 אח' נ' מד"י, דינים עליון, כרך מב, 857 (זהו פסה"ד בעניין ויסות מניות הבנקים. בפס"ד זה נטען על ידי הבנקים כי ויסות מניותיהם נעשה בריש גלי וידיעת כל הרשויות המוסמכות (משרד האוצר, בנק ישראל, ועוד). לטענתם, ידיעה זו מונעת הליך פלילי כנגדם. לציין כי בית- המשפט דחה את טענותיהם). לטענתה, בע"פ זה ביהמ"ש אמר כי יש קיום לדוקטרינה של השתק פלילי במשפט הישראלי, ולדעתה המקרה שלפנינו מתאים לכך. התביעה, לעומת זאת, הציגה מנגד את השתלשלות האכיפה של עבירה זו. בראשית הייתה הנחיה משטרית, מחודש אפריל 1996, שהופצה בקרב השוטרים לצורך אכיפת העבירה נשוא הדיון. מאז ההנחיה נרשמו למאות נהגים דוחות בעניין נהיגה ללא ביטוח במחוז ירושלים וכן בשאר הארץ. לאחר מכן התבקשה התביעה ע"י היועץ המשפט לממשלה (חקיקה), מר יהושוע שופמן, לבטל את הדוחות וכבתי האישום שהוגשו נגד נהגים שנהגו עד ליום 15.5.1997, כאשר בידם פוליסת ביטוח ממבטח שהנו בעל רשיון מהרשות הפלשתינאית. זאת על מנת להודיע בצורה מסודרת לבעלי הרכב במזרח ירושלים שאין לנהוג ברכב אם לא הוצאה לגביו פוליסת ביטוח על י הדין בישראל. בעקבות כך אף התפרסמה הודעה במספר עיתונים ערביים, המזהירה את הנהגים בעלי רכב הרשום בישראל, המבוטחים בביטוח פלשתינאי, כי ייענשו בהתאם במידה ולא יבטחו את רכבם כדין, בחברת ביטוח המורשה לבטח רכבים ישראלים. בהודעה זו אף צוין מפורשות היכן ניתן לבצע ביטוח כדין. לטענת ההגנה אין בפרסום זה די על מנת להפסיק את הנוהג בצורה מסודרת ותקינה. ההגנה סוברת כי היה מקום לתת אורכה של שנה לפחות על מנת שהציבור הרלבנטי יהיה ער לבעייתיות הקיימת בביטוח הפלשתינאי. לאור השתלשלות עניינים זו, הרי אין מקום לטענת ההגנה. הדוקטרינה של השתק שיפוטי נועדה למקרים קיצוניים שבהם אי הצדק בפעולות הרשויות זועק לשמיים. לא זה המקרה שלפנינו. התביעה חזרה בה ממספר רב של כתבי אישום אותה הגישה, דאגה לפרסום מודעות בעיתונים, ואף הודיעה על כך לפרקליטי הנאשמים. יתירה מכך, ההגנה לא הצליחה להביא בפני ולו רשות שלטונית אחת ו/או פקיד ממשלתי כלשהו, ו/או אסמכתא כלשהי לאישור פעולותיה על ידיה מאן דהוא. אשר על כן, היות והמקרה בבירור איננו מתאים להשתק שיפוטי, אין זה המקום להאריך בכך.. מהו היסוד הנפשי הנדרש? והאם הוא מתקיים בענייננו? ההגנה טענה בלהט כי לא מתקיים היסוד הנפשי של מחשבה פלילית הדרוש לשם הרשעת הנאשמים. לטענתה, מדובר בנאשמים תמימים והגונים, שהגיעו לסוכן ביטוח הפועל במשרדים רשמיים וקנו ביטוח תקף עליו הם משלמים במיטב כספם. התביעה טענה, לעומת זאת, כי עבירה שלפנינו מדובר באחריות קפידה וממילא לא עולה כל שאלה של יסוד נפשי. מעבר לכך, טענה התביעה כי הנאשמים ידעו ויודעים היטב את הבעייתיות בביטוח שכזה והתעלמו מכך מסיבות של כחסכון כלכלי גרידא (לחילופין טענה התביעה כי בבירור אי ידיעת הדין אינה פוטרת, שהרי קיימת על הנהגים החובה לברר ולהשיג מידע לגבי הכללים המסדירים את נהיגתם, כפי שנקבע בע"פ 389/91 מ"י נ' ויסמרק פ"ד מט(5) 705. לאור מסקנתי בהמשך, לא ראיתי מקום להיזקק לטענה זו). לצורך פתרון השאלה, נבדוק בקצרה את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה זו של נהיגה בחוסר ביטוח ואת ההשלכות לעניינו. בפסיקה נקבע בצורה חד- משמעית כי נהיגה ללא ביטוח היא עבירה של אחריות אבסולוטית וכנוסחה כיום אחריות קפידה. קביעה זו הופיעה לראשונה בע"פ 502/66 דויטש נ. מדינת ישראל פ"ד כה(1) עמ' 347. קביעה זו גם נשתנתה בפס"ד מחוזי ע"פ 240/81 רוזן נ. מדינת ישראל פסקים מחוזי תשמ"ב- 1982 עמ' 288. ראה גם פסק-דין של בימ"ש לתעבורה בנצרת מס' 6-168906-3 מדינת ישראל נ. חמיד (מתאריך 30.5.88), שבו נקבע במפורש כי "משנקבע כי העבירה שלפנינו הנה מסוג העבירות המוחלטות, הרי שכל מה שעל התביעה להוכיח הוא כי הנאשם נהג ברכב המנועי ותו לא" (פורסם בפסקי- דין תעבורה כרך ב' חוברת 2 עמ' 19 מול פיסקה 6). מכל האמור עולה בבירור כי מדובר באחריות קפידה עליה חל תיקון 39 לחוק העונשין ((להלן: "התיקון") ונביא את התיקון, הרלבנטי לענייננו, כלשונו. ס' 22 לתיקון קובע: "א) אדם נושא באחריות קפידה בשל עבירה, אם נקבע בחיקוק שהעבירה אינה טעונה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות; ואולם, אין בהראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. לעניין סעיף קטן זה, "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה. (ב) לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה". על פי החוק, יש צורך בקביעה מפורשת בחוק כי מדובר באחריות קפידה, אלא אם כן מדובר בעבירות שכבר נקבע לגביהן בדין כי האחריות בהן היא אחריות קפידה. לאור עמדת הפסיקה הברורה, עולה כי אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף. אשר על כן אין ספק כי מדובר באחריות קפידה גם לאחר התיקון. בהתאם לס"ק (ב), גם כאשר מדובר באחריות קפידה, יכול הנאשם להוכיח כי עשה כל שניתן כדי למנוע את העבירה, אולם ברור כי זאת יש לבחון במהלך ניהול משפט במסגרת פרשת ההגנה של כל תיק בנפרד ולא במסגרת טיעונים מקדמיים. האם מתקיימת ההגנה של טעות במצב דברים? לטענת ההגנה מדובר בטענות במצב דברים, בהתאם לס' 34יח לחוק העונשין הקובע: "(א) העושה מעשה בדמותו במצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמתו כפי שדימה אותו. (ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות הייתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב)". במקרה דנן, הנאשמים דימו מצב שאינו קיים, היינו, דימו שהביטוח תקף בעוד שלמעשה יתכן ואינו תקף, ועל כן לטענתה אינם צריכים לשאת באחריות פלילית. לצורך בחינת טענה זו, מן הראוי להסביר במקצת את טענת ההגנה של טעות במצב דברים. מקובלת בין המלומדים הסברה כי מהבחינה הפרקטית הגנה זו אינה עומדת לבדה ומורכבת בדרך כלל על הגנה אחרת. זאת משום שטענה זו לכשעצמה מערערת יסוד מיסודות העבירה כך שאין צורך בהגנה זו. כדי שהדברים לא יהיו תיאורטיים בלבד, ניתן לכך דוגמא מעשית. נניח ואדם מואשם בכך שהשתמש בדולרים מזויפים אך הוא טוען כי לא ידע כי הדולרים מזויפים. אין לו כל צורך בטענת הגנה זו משום שהדרישה כי יידע שהדולרים מזויפים היא רק חלק מהיסוד הנפשי בעבירה. אם לא ידע, הרי לא התקיים היסוד הנפשי וממילא אין אשמה גם ללא הגנה. במסגרת זו נטען גם על ידי פלר כי הגנת הטעות שבעובדה איננה מתקיימת בעבירה של אחריות קפידה, שכן באחריות קפידה אין צורך ביסוד נפשי. (לעניין טענה זו יפים דבריו של פרופ' פלרבספרו יסודות בדיני עונשין, חלק א' ע' 813: "הטוען לטובתו טעות בעובדה שהיא רלוואנטית להתהוות העבירה טוען, לאמתו של דבר, העדר מחשבה פלילית, ואם הטעות היתה גם סבירה היא שוללת אף את הרשלנות, כאשר די ברשלנות בלבד כיסוד נפשי של העבירה המיוחסת לטוען. כתוצאה מכך, אם היווצרות העבירה אינה טעונה הוכחת יסוד נפשי כלשהו, טבעי הוא שלא תשמע כל טענה שמגמתה לשלול את פליליות המעשה ע"י שלילת אותו יסוד נפשי... ניתן, אפוא, לסכם כי הטעות בעובדה כסייג לפליליות המעשה אינה מתיישבת עם האחריות הקפידה; אין כל אפשרות לשלול אחריות זאת בטענת טעות בעובדה"). עשר על כן, כוחה של הגנה זו הוא בהרכבתה על היסודות העובדתיים של הגנה אחרת. נניח לדוגמא כי אדם ירה בחברו אך טוען להגנה עצמית (סעיף 34י' לחוק העונשין). בדיעבד מתברר כי לא היה עליו כל איום, אך הוא טעה במצב הדברים. במקרה כזה, יתכן וניתן יהיה להרכיב את הגנת הטעות בדברים על הגנת ההגנה עצמית ולפתור אותו מאחריות פלילית. במקרה שלפנינו, מדובר בטענה של טעות במצב דברים בעבירה של אחריות קפידה. על פי נוסח סעיף 34יח (ב) ניתן לטעון טענה זו אולם במגבלת הדרישה הקיימת לפי סעיף 22(ב) לחוק העונשין (הדן באחריות קפידה). נשאלת השאלה המענינת מה היחס בין שתי אפשרויות אלו להיפטר מאחריות פלילית. לדעתי, במקרה הרגיל כמו במקרה שלפנינו) "נבלעת" טענת טעות שבעובדה בתוך טענת "עשה ככל שניתן" בסעיף 22(ב), וייחודה של טענת טעות בעובדה תבוא רק בהרכבתה על הגנה אחרת. כך למשל, לו היה אדם נוסע ללא ביטוח ומתגונן בטענת הגנת "הצורך" (סעיף 34 יז), הסעתי פצוע לבית- חולים. בדיעבד התברר כי הפצוע לא היה פצוע והנאשם תגונן בטענת טעות במצב דברים. במקרה כזה, היות ומדובר בעבירה של ביטוח שהיא עבירת קפידה, על אדם להוכיח כי "עשה ככל שניתן" על פי סעיף 22(ב) הפוטר מאחריות קפידה, וזאת בהנחה שהאיש היה פצוע. דהיינו, עליו להוכיח כי לא הייתה דרך אחרת להובלת 'הפצוע' כפי הנדרש באחריות קפידה. היות והדבר איננו נחוץ לענייננו, אין טעם להאריך בכך. ממילא, כפי שהבהרנו קודם, על ההגנה לעבור את מכשול סעיף 22(ב) וזאת ניתן לעשות אך ורק בטיעון פרטני לגופו של עניין בכל תיק ותיק. האם מתאים הביטוח הפלשתינאי לרציונל שביסוד החוק? מעבר לכך הטיעונים הפורמליים, טענה ההגנה כי בכל מקרה, מתאים הביטוח הפלשתינאי לרציונל שמאחורי החוק. במילים פשוטות, תכלית החוק היא כי לא ינהג אדם ללא ביטוח, ומי שבידו ביטוח פלשתינאי גורלו איננו נגע ממי שבידו ביטוח אחר. חברות הביטוח משלמות כיאות וכנדרש ואינן מתחמקות מאחריותן. יתירה מזו, ההגנה מלאה תלונות כרימון על חברות הביטוח הישראליות לגבי תושבי מזרח- ירושלים. לטענתה, קשה מאוד לאזרח מזרח- ירושלמי לקנות ביטוח חובה בלבד, אזרח פשוט מסורב על ידי חברות ישראליות ועוד. אין ההגנה מתחמקת מכך שכל אזרח יכול לרכוש ביטוח ב"פול" אולם ביטוח זה יקר יותר מהרגיל. במילים פשוטות, השירות שנותנות חברות הביטוח הפלשתינאיות הינו טוב יותר וזמין יותר לאזרח המזרח- ירושלמי הקטן. עלי לציין כי לא השתכנעתי כי אכן חברות הביטוח הפלשתינאיות נותנות את השירות הראוי, ולא הובאו בפני ראיות בעניין זה. לא זו בלבד אלא שישנן טענות לא מעטות לכך כי חלקן רחוקות מלתת את השירות הראוי. אולם בכל מקרה, אין ביכולתי לקבל טענה זו ממספר סיבות. הטענה הראשונית והסופית למעשה היא כי החוק הנו ברור וחד- משמעי ועל פיו יש צורך בהסמכת המבטח על ידי המפקח על הביטוח. הצורך באישור זה מובן מאליו ומטרתו היא להגן על מבוטחים על מנת שלא יצאו קרחים בעת צרה. גם אם חברות ביטוח פלשתינאיות משלמות ומתנהגות כיאות כטענתן, אין הדבר יכול להיות תלוי ברצונן ובהתנהגותן אלא בדרך שטבע המחוקק בחוק ובתקנות. מבחינה זו דינן של חברות ביטוח אלו, כדין כל חברת ביטוח זרה המבקשת לפעול בישראל הצריכה לתת ערבויות לשביעות רצונו של המפקח על הביטוח. שאם לא כן, אין טעם בכל הפיקוח על הביטוח. מעבר לכך, ורק כדי להתייחס לטענות ההגנה, הרי מדובר פה על ביטוחי חובה לרכב מנועי. כידוע, על כל מבטח להפריש את חלקו לקרנית אולם חלק זה לא מופרש על ידי החברות הפלשתינאיות. יתירה מזו, על פי סעיף 12 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975 ניתן לתבוע את קרנית אם אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח. כפי שהראינו, ביטוח פלשתינאי איננו ביטוח על פי החוק. מכאן עולה כי לא רק שאי החברות משלמות את חלקן בקרנית, אלא שכל נפגע רשאי למעשה לתבוע את קרנית על תשלומים שחברות אלו היו צריכות לשלם תוצאה זו, לא ניתן להסכים עמה. לסיכומו של דבר לסיכומו של דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, העתי למסקנות הבאות: ביטוח פלשתינאי על סוגיו איננו מהווה ביטוח על פי הוראות פקודת הביטוח רכב מנועי לרכב הרשום בישראל. נסיעה ללא ביטוח תקף מהווה עבירה הן בשטח ישראל והן באזור, הן על ידי אזרחי ישראל והן על ידי תושבי מזרח י-ם. העבירה היא מסוג אחריות קפידה שאין בה צורך ביסוד נפשי. ההגנה החידה לעבירה מסוג זה היא ככתוב בחוק העונשין לגבי עבירות מסוג זה. אין מקום בענייננו לא להשתק פלילי, ולא לטענה אחרת הקשורה לכך. חובה היא להוסיף כי במקרה דנן הועלו שאלות משפטיות רבות ומעניינות לפחות מצידן התיאורטי, אולם לא הייתה חובה לפסוק בהם סופית. מעבר לכך, לאור העומס השורר על בתי- המשפט, ובמיוחד בתי-המשפט לתעבורה, סברתי כי לא יהיה זה נכון להיכנס בהן לעובי הקורה ומעבר לדרוש בענייננו, כפי שאולי היה קורה בדיון אקדמי מעמיק. לאור כך, אני דוחה את כל טענותיה המקדמיות של ההגנה וקובע כי עליה להשיב לאשמה בכל התיקים בהם הוגשו כתבי- אישום. פלסטינים