ביטול החלטה לנתק חשמל

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול החלטה לנתק חשמל: 1. זו עתירה מנהלית לביטול החלטת המשיבה (להלן - ועדת הערר) מיום 22.8.99, שדחתה ערר של העותרת (ערר מס' 1-061/99) על החלטת המשיבה הפורמלית 3 (להלן - הועדה המקומית) אשר הורתה למשיבה 2 (להלן - חברת החשמל) לנתק את חיבור החשמל לנכס בגוש 30487 חלקות 66, 68, 72, 76-74, 89-84, 98, 102 (להלן - הנכס), ולקבוע כי הנכס חובר לתשתית החשמל כדין, וכן להורות כי הנכס וגם/ או חלקו לא ינותקו מרשת החשמל. 2. על הנכס חלה תכנית מתאר ארצית ת.מ.א. 31, אשר ייעדה את השטח בו מצוי הנכס ל"משאבי טבע :ב... שטח שלדעת גורמים שונים שעניינם איכות הסביבה, מאופיין בריבוי משאבי טבע ונוף איכותיים. בתחומי שטח זה לא תותר כל פעילות פיתוח, למעט מטרות תיירות ונופש...". על פי תב"ע מי241/א', שהיא שינוי לתכנית המתאר המקומית מטה יהודה מי200/, הותר לבנות בנכס מבנה שישמש בית מלון (להלן - תוכניות המתאר). 3. תוך נקיטת הליכים בחוסר תום לב והטעייה, שסופם מעיד על כוונת העותרת מלכתחילה, הוקמה בנכס שכונה למגורים. ואלה העובדות אותן אני קובעת לפי החומר המונח בפני: א. תחילה הוגשה תכנית לשינוי הבינוי לפיו, במקום בית מלון תיבננה יחידות קטנות בנות שני חדרים וסלון שתשמשנה לקייט (להלן - התכנית). לכאורה מדובר בשינוי תמים העולה בקנה אחד עם תכניות המתאר. ב. עוד בישיבת הועדה המחוזית מיום 12.7.94 הובעו חששות שמא אותן יחידות תשמשנה למגורים, ולא לקייט. לכן, בין התנאים שנקבעו לאישור שינוי הבינוי נקבע, כי התוכנית תתואם עם משרד התיירות, וכי כל שינוי מהותי בתכנית טעון אישור הועדה המחוזית. ג. אין ראיה לכך שהתוכנית תואמה עם משרד התיירות, כנדרש בהחלטה. העותרת מחזיקה במכתב של משרד התיירות מיום 10.1.95 (נספח כ"ז לעתירה), בו נאמר: "הנדון: הקמת פרוייקט דירות נופש בעין חמד - נחלת יצחק בהמשך למכתבך למר גדעון שניר מיום 28.12.94 [לא צורף כנספח לעתירה י.ה.] ברצוני להביא לידיעתך כי למשרדנו אין התנגדות שבאתר יוקם פרוייקט דירות נופש". סבורה אני, כי את המילים "דירות נופש" יש לפרש על פי התכלית העומדת ביסוד תוכניות המתאר והיא, לאפשר לכלל הציבור הנאה מהן, ולא לשווק אותן כדירות מגורים, כפי שעשתה העותרת תוך הטעיית הרשויות. העותרת מבקשת לפרש את המלים "דירות נופש" לאור מכתב שר התיירות שנשלח ביום 1.5.89 לראש עירית הרצליה בעניין המרינה בהרצליה (נספח כ"ח לעתירה), שאין בו ולא כלום, לענייננו. לא ידוע אלו תכניות הוצגו אז לפני משרד התיירות, אלו תכניות מתאר חלות שם, ומה בוצע בפועל. מכל מקום, אין במכתב האמור כדי להסביר את הימנעות העותרת מלקיים את הוראת הועדה המחוזית, לפיה היה עליהם להציג לפני משרד התיירות את התוכנית ולקבל את הנחיותיו ואישורו, במקום האישור הסתמי שעלה בידיה לקבל. ד. בדיעבד מתברר כי בנספח הבינוי של הבקשה המקורית הוכנסו שינויים ביחס לגודל הדירות. העותרת לא ביקשה את אישור הועדה המחוזית לשינויים המהותיים שהכניסה בנספח הבינוי אלא הגישה אותו לועדה המקומית לצורך קבלת ההיתר, תוך הטעיית הועדה המקומית שתצא מההנחה שהשינויים המהותיים אושרו על ידי הועדה המחוזית ומשרד התיירות. העותרת לא ראתה לנכון להפנות את תשומת לב המטפל בתיק לשינויים שהכניסה כאמור. ה. ביום 9.4.95 הוציאה הועדה המקומית היתרי בניה מתוך הנחה שמדובר בתוכנית שאישרה הועדה המחוזית, כאמור לעיל. על גבי ההיתרים נרשם מפורשות "מלונאות" (נספח ו' לעתירה). ו. סימני החריגה מתוכניות המתאר התגלו בשנת 1997, כאשר שלדי המבנים החלו לעלות על פני השטח, ולאור פרסומים של העותרת המכריזים על "עין חמד" "השכונה הפרטית שלך...", "פינת החמד... ויש לכם בית פרטי לכל החיים" (פרסום בעיתון "כל העיר" מיום 21.3.97, נספח ח' לכתב התשובה). ז. מי שנזעק לנוכח הפעולות בשטח, הייתה החברה להגנת הטבע שהגישה, ביום 8.4.97, עתירה לבית משפט זה (ה"פ 285/97, נספחים י"ג-י"ד לעתירה) בה ביקשה סעד הצהרתי בדבר בטלות היתרי הבנייה שניתנו לעותרת, תוך פירוט הפגמים והתקלות שנפלו בתהליך קבלת ההיתרים. בעוד העתירה תלויה ועומדת בבית המשפט, קיימה הועדה המחוזית דיון, בסופו החליטה ברוב קולות ביום 22.7.97: "א. לאשר את הבינוי של מגרשים 1-12. לא ינתן טופס 4 עד להכנת ואישור התכנית האמורה בסעיף ב' להלן. גגות כל המבנים יהיו בעלי 4 שיפועים. במגרשים 9-12 תיבנה קומת המסד כקומת מרתף בהתאם להגדרות בחוק ובתו"ב. ב. כל יתר זכויות הבניה במתחם תנוצלנה רק במסגרת תכנית בינוי חדשה או תכנית חדשה עפ"י חוק. במסגרת זו תוכן גם תכנית פיתוח לשיקום נופי שבמסגרתה תיבדק האפשרות לכסות את קומת המסד (המרתפים החשופים)." (נספח י"ז לכתב התשובה). לאור החלטת הועדה המחוזית, החליטה החברה להגנת הטבע לבקש את מחיקת העתירה. ב"כ העותרת הודיע, כי היזם והעותרת שומרים לעצמם את הזכויות בענין החלטת הועדה המחוזית, כולל טענות לגבי עצם הזכות להחליט החלטה כזו בשלב זה של הדיון (נספח י"ט לעתירה). העותרת מחזיקה בתוצאות העתירה הנ"ל כבקרנות המזבח, ומבקשת למעשה לקרוא לתוכן שינוי היעוד של הנכס, מבלי לקיים הליכים כחוק. כמי שהייתה מודעת מלכתחילה ליעוד הנכס לפי תכניות המתאר ולמטרות לשמן קיבלה את ההיתר, לא הייתה העותרת, מלכתחילה, רשאית לשווק את המבנים למטרות מגורים גרידא. עתה, עושה היא שימוש ציני באכלוסם, כדי להשתחרר מאחריותה כלפי רוכשי הדירות וכלפי הרשויות. העותרת אינה יכולה לבוא לבית המשפט בחוסר נקיון כפיים ולהתגדר בטענות של שיהוי, כשהיא מודעת להליכים הננקטים, ומנצלת את פרקי הזמן ביניהם כדי לקדם את המטרה הפסולה שהציבה לנגד עיניה מלכתחילה. ככל שהענין נוגע לרוכשי הדירות בפרוייקט - קשה לייחס להם תום לב, לאור תנאי ההתקשרות שלהם עם העותרת, לפיהם ידעו, או היה עליהם לדעת, שהם רוכשים דירות שלא למטרה לה נועדו. העובדה שמי מהם נכנס לגור בדירה, אינה ממרקת את חוסר תום הלב שלו. ח. על החלטת הועדה המחוזית מיום 22.7.97 הוגש ערר לועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן - ועדת המשנה), וזאת על ידי שלושה מחברי הועדה המחוזית. העותרת נטלה חלק בדיון לפניה. בהחלטתה מחודש יולי 1998 (נספח י"ח לכתב התשובה) קבעה ועדת המשנה בין היתר כי: "בניית שכונת מגורים במקום הינה בניגוד לתב"ע. אישור נספח הבינוי (נספח מס' 22) הינו סטיה מן התב"ע ולפיכך, הועדה המחוזית לא היתה רשאית לתיתו. אין עסקינן כאן בחוסר סמכות ולפיכך גם לא במשמעות בטלות ההחלטה ה-VOID שהיא או VOIDABLE. אלא דנים אנו בהחלטה מוטעית של הועדה המחוזית אשר אישרה נספח בינוי המשנה מהותית את יעוד השטח שבתכנית ולפיכך דין ההחלטה להתבטל". כמו כן קבעה ועדת המשנה כי: "על פני התכנית מדובר בוילות דו משפחתיות אשר בינן לבין שכונת מגורים בעלת אופי כפרי אין כל הבדל. אין בתכנית כולה כל אלמנט היכול להעיד על אופיה המלונאי". ולבסוף קובעת ועדת המשנה: "על הועדה המחוזית מוטל להנחות את הועדה המקומית להתאים את שנבנה לייעוד השטח למלונאות לדירות נופש, ולכל שאר היעודים שנקבעו על פי התב"ע לשטח. יש להתאים את נספח הבינוי לתוכנית". ט. העותרת לא הגישה ערר על החלטת ועדת המשנה, בטענות סרק בעניין עיכוב בעבודות האדריכל, והיא ניתלית באמירה זו או אחרת של עובד רשות כדי לחפות על המשך פעולותיה, במטרה ליצור עובדות בשטח, ולהנציח הפרה בוטה של תכניות המתאר החלות על הנכס. י. למרות שעל פי החלטת הועדה המחוזית לא הייתה העותרת זכאית לקבל טופס 4 (אישור להספקת חשמל/מים/טלפון), ולמרות שטופס 4 לא נחתם כדין, וחרף התנאי בטופס 4, הקובע כי - "על בעל ההיתר להשלים את נושא הביוב. אין בטופס האמור כדי לשחרר את בעל ההיתר מהפעולות המחוייבות לצורך התקנת והשלמת הביוב. מודגש בזאת כי טופס זה ניתן לחיבור תשתיות בלבד ואינו מהוה אישור לאיכלוס המבנים אלא לאחר אישור הפתרון לביוב" (להלן - טופס 4). - עשתה העותרת שימוש בטופס זה לצורך חיבור המבנים לרשת החשמל על ידי המשיבה 3 (להלן - חברת החשמל), והזדרזה לאכלס חלק מהדירות, בעוד החיבור של רשת המים והביוב לפי טופס 4 טרם טופל. בנסיבות אלה, אין לבוא חשבון עם רשויות התכנון, אשר ראו לנקוט בהליך שלכל הדעות חמור, אך סבורני כי היה זה מוצדק, לאור ההפרות הבוטות של העותרת בכל הקשור להתאמת ייעודו של הנכס לתכניות המתאר ושיתוף הפעולה, שלו זכתה מצד הרוכשים. כדי למנוע את אכלוס הנכס הנחתה הועדה המחוזית את הועדה המקומית לפעול מכוח סמכותה לפי סעיף 157א(ו) לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה1965- (להלן - החוק), ולהורות לחברת החשמל לנתק את חיבור החשמל מהמבנים שטרם אוכלסו. בנוסף הוגשה תביעה לבית משפט השלום בירושלים, בגדרה התבקש סעד שימנע מן העותרת להמשיך ולאכלס את הדירות. השאלה, מי מהמשיבים 11-5 הספיק להיכנס לדירה - אינה רלבנטית לעניות דעתי, וזאת לאור ההטעייה וחוסר תום הלב העומדים בבסיס האכלוס. אם העותרת יצרה לפני המשיבים 11-5 מצג מטעה, אין להם אלא לבוא אליה בטענה. הוא הדין בחברת החשמל. בנסיבות כפי שפורטו לעיל, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר שאישרה את החלטת הועדה המקומית. אני דוחה את הערר ומחייבת את העותרת לשלם לועדה המחוזית שכ"ט עורך דין בסך 50,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. ניתוק חשמלחשמל