קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הליכי פשיטת רגל מחוסר תום לבף בפני בקשה לביטול הליכי פשיטת הרגל שהוגשה על ידי המבקש הנושה בחייב (להלן: פרברי או הנושה). החייב מצוי בהליכי פשיטת רגל, על פי בקשתו מיום 5.5.2004. ביום 15.6.2004 ניתן צו כינוס, וביום 7.2.2005 ניתנה החלטה על הכרזתו כפושט רגל (כב' השופטת ברקאי). ביום 11.5.2004 ניתן צו כינוס לנכסי אחיו של החייב (להלן: אבנר), במסגרת תיק פשר 5174/04, וביום 2.11.2004 הוכרז אבנר כפושט רגל. ביום 2.5.2005 הורה בית המשפט על איחוד הדיון בתיקי החייב ואבנר. במסגרת בקשתו להליכי פשיטת רגל, ביום 14.3.2004, הצהיר החייב על חובות בהיקף העולה על מיליון וחצי ₪. על פי הבהרת הכנ"ר הוגשו תביעות חוב בהיקף של מעל 1.8 מיליון ₪. יצויין כי תביעת החוב שהוגשה על ידי פרברי עמדה על סך של כ- 554,000 ₪, ואולם לאחר בדיקת הכנ"ר, בעקבות השגת החייב, אושרה תביעת החוב באופן חלקי, בשיעור של כ- 183,000 ₪. החייב טען כי צבר חובותיו עקב כישלון חברה לציוד משרדי (לין ציוד משרדי בע"מ, להלן: חברת לין), אותה הפעיל משנת 1993. בשנת 1998 הקים עם אבנר את חברת רשת פלאפל אסולין בע"מ (להלן: רשת אסולין), שעסקה בשיווק מזון, ומתן זיכיונות ושירותים לדוכני פלאפל, ואולם גם חברה זו צברה חובות רבים, ובשנת 2003 נסגרה. עקב כישלון עסקיו צבר חובות אישיים רבים. עוד ציין כי נקלע לקשיים כלכליים ניכרים בשל נסיבות משפחתיות ורפואיות שפורטו בבקשתו. עוד עולה מתצהירו של החייב ומדיון שנערך ביום 15.6.2004, כי במועד הגשת הבקשה הוא ואבנר משמשים כשכירים בחברת פלאפל אסולין 2003 בע"מ (להלן: אסולין 2003), העוסקת בייצור עיסת פלאפל לחנויות. החברה שייכת ומנוהלת על ידי פרברי, וזה נעזר בידע המקצועי של החייב ואבנר. במניין החובות (פרק ב' לבקשת החייב), מפורט על ידי החייב מכלול חובות שנוצרו בגין רכישות ואי עמידה בערבויות במסגרת פעילות החייב בחברת לין, עיקרם בשנים 97-98. קבוצת חובות אחרת נוגעת לפעילות החייב במסגרת רשת אסולין, ובכללן אי עמידה בערבויות לקניית סחורות לרשת אסולין, ואי עמידה בפירעון שטרי חוב שניתנו במסגרת שכירות חנויות ברשת אסולין, ובכללן חנויות שיועדו לשימוש זכייני רשת אסולין (פריטים 14;17). במסגרת פרק "הערבויות" הנספח לבקשה, הצהיר החייב בנוסף, כי נתן ערבות אישית בעת פתיחת חשבון בבנק אוצר החייל, לחברת אסולין 2003. פרברי טען בבקשתו לביטול ההליכים כי החייב ואבנר ממשיכים להפעיל עסקי ייצור ושיווק של מוצרי פלאפל, בעת שהחייב מצהיר בחוסר תום כי הוא משמש כשכיר בלבד בבית עסק לממכר פלאפל השייך לאימו, הגב' מיכל אסולין (להלן: מיכל), ופועל כביכול, על פי הוראותיה, בעוד שהחייב ניהל למעשה עסק משלו תחת כיסוי בית העסק המצוי בבעלות אימו. בהקשר זה נטען כי החייב ממשיך לעסוק בפעילות מול זכיינים או עוסקים אחרים בעסקי פלאפל - צויינו שמותיהם של אורן לוי, עופר קציר, ומשה מרקוביץ - תוך הפרת הסכמים בין החייב ואבנר לבין פרברי. פרברי מבקש איפוא, כי החייב יציג מסמכים הנוגעים לפעילותה העסקית של אימו, הצגת חשבוניות המעידות על היקף מכירת עיסת הפלאפל ללקוחות ביחס לתקופות קודמות, ותלושי שכר שניתנו לחייב. עוד נטען כי החייב נטל הלוואה מהגב' אילנה גלרנטר (להלן: אילנה) בשנת 2002, פרע רק את חלקה, והוציא לאילנה במסגרת חברות רשת אסולין, אסולין 2003, ובית העסק של אימו, תלושי שכר פיקטיביים המעידים כביכול, כי שולם לאילנה שכר עבודה בגופים אלה. הוצאת התלושים בעסק "הרשום פורמאלית" על שם מיכל, כנטען על ידי פרברי מהווה העדפת נושים פסולה. יצויין כי עניינה של אילנה לא עלה בבקשתו המקורית של הנושה לביטול ההליכים, והוא "התפתח" בשלבי ההוכחות המאוחרים, לאחר שהנושה העלה טענות חדשות והמציא ראיות בעניין זה. בתצהירו מיום 16.5.2005 מבקש החייב לדחות בקשת הנושה. נטען כי כוונתו האמיתית של הנושה הינה להביא לסגירת עסק של אימו של החייב, הגב' מיכל אסולין, המשמש למכירת פלאפל והכנה של עיסת פלאפל. החייב אישר כי שימש כדירקטור בחברת לין, רשת אסולין, ואסולין 2003 שהוקמה על ידי הנושה, והוא ואבנר, עבדו בה כשכירים עד שפוטרו על ידי הנושה. רשת אסולין הפסיקה פעילותה עוד בשנת 2003, והנושה הוא שניהל למעשה את חברת אסולין 2003. עסקי הפלאפל אין חולקין כי מכירת פלאפל ויצור עיסת הפלאפל על ידי בני משפחת אסולין הינו עסק רב שנים ובעל מוניטין. הובהר כי מיכל, הפועלת כעוסקת מורשה - בשם מיכל אסולין - מפעילה דוכן למכירת פלאפל בבאר שבע מזה עשרות שנים (לפחות משנת 1960), הקרוי "פלאפל אסולין" (להלן: הסניף הוותיק). בתצהירה מיום 22.2.2007 צויין כי עיסת הפלאפל הוכנה במהלך השנים במחסן בחצר הבית, על ידי כל בני המשפחה, והחייב ואבנר שימשו שכירים בעסק. בשנת 1998 ביקשו החייב ואבנר לפנות לדרך עצמאית בתחום עסקי הפלאפל, ואז ניתנה להם רשות על ידי מיכל להשתמש בשם העסק, ואף להעניק זיכיונות לאחרים. החייב ואבנר הקימו לצורך כך את רשת אסולין, ובתצהירו של החייב מיום 21.3.2004 במסגרת הבקשה למתן צו הכינוס, הבהיר החייב כי במסגרת רשת אסולין נמכרו זיכיונות ושירותים לדוכני פלאפל גם לגורמים חיצוניים. בתצהירה של מיכל צויין כי בשלב כלשהו, בשל בעיות רישוי ותברואה, נאלצה להפסיק את יצור העיסה במחסן הישן, ושכרה מחסן בקריית יהודית בבאר שבע, שם יוצרה העיסה "לצורכי העסק עצמו ומכירה לאנשים שמגיעים לעסק, ומבקשים לרכוש עיסה בשל המוניטין", וזאת באופן מזדמן ובהיקף קטן. עוד עלה מעדותה של מיכל, וכן מעדות רואה חשבון ניסים אביש, המטפל לסירוגין בעסקי אסולין מאז שנת 1993, כי בתקופת פעילותה של רשת אסולין, הפסיקה מיכל לעבוד כעצמאית, ועברה לפעול באותה תקופה במסגרת רשת אסולין, ואף הסניף הוותיק פעל כחלק מהרשת. בתקופה זו יוצרה העיסה על ידי רשת אסולין, ומיכל היה רוכשת מהחברה את העיסה לצרכי הסניף הוותיק. עוד עלה כי אבנר היה ממונה בעיקר על ייצור חומרי הגלם, והחייב על פעולות השיווק. על פי תצהירו של החייב פעלה רשת אסולין עד שנת 2003 וצברה הפסדים, גם על רקע הניסיון להיחלץ מחובות העבר בחברת לין. נוכח ערבויות אישיות של החייב ואבנר לרשת אסולין, ויצירת חובות חדשים, נקלעו החייב ואחיו למצב של חדלות פרעון. החוב לפרברי נוצר בגין הלוואות שנטלו החייב, אבנר ורשת אסולין מהנושה. החייב ואבנר החליטו לפיכך להעביר את רשת אסולין לשליטת פרברי. הוצג הסכם מיום 27.8.2003 בין רשת אסולין, החייב ואבנר לבין הנושה פרברי והחברה להקמת סניפים בע"מ, שצויין בו כי לנוכח חובם של החייב ואבנר לפרברי, יעבירו אלה לפרברי והחברה את כל הייצור והשיווק של עיסת הפלאפל, המתבצעים באמצעות רשת אסולין, החל מיום 1.9.2003, וכי "החייב ואבנר אף מעוניינים להעניק לחברה שימוש בלעדי בסימן המסחרי ובלוגו "פלאפל אסולין" השייך להם", בתנאים הנקבעים בהסכם. צויין בהסכם כי בחברה החדשה שתוקם - היא אסולין 2003 - יועבר לפרברי 90% ממניות החברה, בעוד החייב ואבנר, יחזיקו יחדיו ב- 10% מהמניות. עוד צויין בהסכם כי פרברי יפעל בחברה החדשה כמנהל עסקים, בשכר זהה לזה של החייב ואבנר - 3500 ₪ לחודש. מההסכם עולה, בנוסף, כי החוב לפרברי, שנקבע כי הוא עומד באותם ימים על סך של 270,000 ₪, ימשיך לצבור ריבית חודשית בשיעור של 1.25%, עד פרעונו, ואף הוטלו הגבלות נוספות למיניהן בהן ניתן לפרברי זכות קדימה ביחס לנושים אחרים של החייב ואבנר, כפוף למצב התזרימי של אסולין 2003, וכי מניות החברה תוחזרנה מפרברי לידי החייב ואבנר, לאחר חיסול החוב לפרברי, המוקנית לו אופציה לשמור בידו 20% מהמניות, תמורת תשלום שנקבע. צויין בנוסף כי החברה החדשה תוכל לרכוש מרשת אסולין מלאי חומרים כדי להקל על רשת אסולין בפריסת חובותיה, והחייב ואבנר יוכלו "למכור ידע" על ידי רשת אסולין על בסיס התקשרות חודשית, ותיאום בין רשת אסולין לחברה. על פי הבהרת הנושה בתצהירו מיום 19.12.2006 הועברה פעילות רשת אסולין לאסולין 2003 ביום 1.1.2004, והחייב ואבנר פעלו במסגרת אסולין 2003 עד חודש מאי 2004 בלבד, במתכונת שסוכמה, ואז פרשו שניהם מאסולין 2003, בנסיבות שלא הובהרו. עוד הוצג פרוטוקול דיון שנערך על ידי פרברי באופן חד צדדי, ביום 23.5.2004, לפיו מינה עצמו פרברי "לדירקטור זמני" לצורך קבלת החלטות באותו מועד, זאת בהיעדר החייב, ובהימנעות אבנר, נוכח הליכי הכינוס בהם היו נתונים. מפרוטוקול זה עולה החלטה שנתקבלה על ידי הנושה, כי אסולין 2003 תעביר את כל פעילותה בייצור ושיווק הפלאפל, הסכמי הזכיינות הקיימים, לחברה אחרת שבבעלות הנושה - היא חברת יענקלה נ. סחר בע"מ (להלן: חברת יענקלה). בנוסף צויין כי החברה תעביר את "כל הסימנים המסחריים של החברה" לנושה פרברי, ואלה ישמשו כבטוחה לחובותיה כלפיו. מתצהירה של מיכל עולה כי לאחר עזיבת אסולין 2003, חזרה מיכל להעסיק את בניה כשכירים בפלאפל אסולין, שבו, שם לדבריה, היא "המוציאה והמביאה היחידה בעסק והמטפלת בנושאים הכספיים", כאשר לחייב ואבנר אין כל זכות חתימה כלשהי בחשבון העסק. יצויין כי מעדות החייב, בישיבה מיום 14.6.2007 (ע' 5), עלה כי מיכל מנהלת למעשה שני סניפים של פלאפל אסולין- הסניף הוותיק, וכן סניף נוסף לממכר מזון, בעמק שרה, בבאר שבע, שבו עובדים החייב ואבנר, שם, לפי הנטען, "הם מוכרים שווארמה, פלאפל וכל מיני סנדוויצ'ים (ע' 30). מיכל מסרה כי חזרה גם לייצר את עיסת הפלאפל בעצמה, בהיקף מכירות חודשי של 12,000 ₪, ללקוחות קבועים וחדשים שנוספו, ביניהם לקוחות מוסדיים. מעדותו של רו"ח אביש עלה כי עד שנת 1997 פעלה מיכל כעצמאית, וכי עד שנה זו לא התקיימה מכירה סיטונאית של מוצרי פלאפל (ע' 24 לפר). בשנת 2004 חזרה מיכל לעסוק כעצמאית, ובמסגרת זו עסקה במכירת מנות פלאפל ועיסת פלאפל, ואף נוהלה מערכת חשבוניות נפרדת עבור מכירת העיסה. עוד ציין כי בוצעה פעילות של מכירת עיסה לעסקו של פרברי (הוצגו על ידי הנושה חשבוניות שהוצאו לחברת יענקלה על ידי פלאפל אסולין, בחודש יולי 2004, במסגרת נספח ו' לתגובת הנושה מיום 16.12.2006). עוד ציין כי ייתכן שלא הייתה הפרדה בין מכירת פלאפל למכירת עיסת הפלאפל, ללקוחות אחרים (ע' 25), וכי ייתכן שחלק ממכירות העיסה נכללו ברישומי סרט הקופה, ללא הוצאת חשבוניות נפרדות (ע' 25) יצויין לבסוף כי הצדדים הגישו תביעות הדדיות בפני ערכאות אחרות - בהחלטות שונות ניתן אישור לחייב ואבנר לנקוט בהליכים אלה - הנוגעות לטענת הנושה כי החייבים ומיכל הפרו ההסכמים בין רשת אסולין לאסולין 2003 וחברת יענקלה. מכתב תביעה שהוגש על ידי חברות יענקלה ואסולין 2003 לבית משפט השלום בבאר שבע, נטען כי ביום 1.7.2004 החלה חברת יענקלה, לפעול באופן מלא ובלעדי בשיווק מוצרי פלאפל המזוהים עם המותג "פלאפל אסולין". היצור נמסר לחייבים שהיו אמורים לעבוד כשכירים אצל מיכל, וזו התחייבה למכור כל תוצרתה לחברת יענקלה, למעט חלק קטן לשימושה של מיכל, בדוכן הפלאפל שלה, ולצורך מכירת מנות פלאפל בלבד. עוד ביקשו התובעים למנוע מהחייבים ומיכל לפנות לזכיינים שלחברת יענקלה זכות בלעדית להתקשר עימם. יצוין כי בהחלטת ביניים שניתנה בבית משפט השלום ביום 26.1.2005, בהסכמת הצדדים, נקבע כי מיכל תספק לחברת יענקלה עיסת פלאפל עד יום 8.2.2005. בתביעה שכנגד שהוגשה על ידי החייבים ומיכל לבית משפט השלום ביום 7.12.2005, נגד פרברי, אסולין 2003 וחברת יענקלה, נטען בין היתר, כי מיכל לא הייתה כלל צד להסכם בין הנושה לחייבים. נטען כי הנושה והחברות שברשותו הם שהפרו את זכויות החייבים ומיכל, תוך שימוש בסימני מסחר "פלאפל אסולין" השייכים למיכל, והעלו דרישה נגדית לפיצויים בסך של 200,000 ₪. התביעות הועברו לבירור מבית השלום אל בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשל ענייני סמכות, (תא 1041/07) . בהחלטה מיום 6.10.2008 קבע בית המשפט (כב' השופט, ס. הנשיא י. טימור) כי התובעים לא הגישו ראיות להוכחת תביעותיהן, לאחר שניתנה להם הזדמנות להצגתן, ולא ניתן לקבוע ממצא כלשהו בעניין הטענות העולות מהתביעות. בנסיבות אלה הורה בית המשפט על מחיקת התובענות, ובהסכמת החייבים ומיכל, אף על מחיקת התביעה הנגדית. יצויין כי בעקבות החלטה זו הגישה מיכל, ביום 28.10.2008, בקשה לרשם הפטנטים וסימני המסחר לחידוש הליכים לעניין מתן הוראה על תיקון פנקס סימני המסחר באופן שהסימנים "פלאפל אסולין" הרשומים על שם פרברי יימחקו מהפנקס. נטען בבקשה כי מיכל היא המחזיקה בסימנים, והתברר לה רק בדיעבד, במסגרת ההליכים שנערכו, כי פרברי רשם את הסימנים במרמה כבעליהם. עולה מהבקשה כי ניתנה החלטה להגשת כתבי טענות, אולם לא הובהר אם הליך זה הגיע לידי סיום. טענות הנושה לעניין פעילות החייב מול אורן לוי, משה מרקוביץ ועופר קציר לטענת הנושה החייב הפר את ההסכמים עימו, לעניין העברת מלוא הפעילות בעסקי הפלאפל והפצת המוצרים במסגרת אסולין 2003, ולאחר עזיבת אסולין 2003, במסגרת עסקה של מיכל אסולין, סייע לאדם בשם אורן לוי מירושלים, שהינו זכיין אסולין 2003, לפתוח סניף פלאפל, ומכר לו כמויות של עיסת פלאפל, תוך הסתרת פעילות זו מאסולין 2003. יצויין כי הנושה הציג "הסכם זיכיון" מיום 1.4.2004 להפעלת חנות לממכר מוצרי פלאפל, שנערך בין אסולין 2003 לבין אורן לוי, שבמסגרתו התחייב אורן לשלם עבור הזיכיון 19,000 ₪, מהם 5000 ₪, ששולמו במועד החתימה (ההסכם, נספח יא לתגובת הנושה מיום 18.12.2006, קבלת התשלום, נספח יב). יצויין כי ההסכם שהוצג על ידי הנושה, אינו נוקב במועד תחילת תקופת הזיכיון; עוד נטען על ידי הנושה כי החייב התריע בפני אדם בשם עופר קציר מנס ציונה, זכיין רשת אסולין, ככל הנראה בדרך של איום, כי לא ירכוש עיסת פלאפל מאסולין 2003; ולבסוף, כי הודיע לאחר, משה מרקוביץ מרמת גן, כי הוא אוסר עליו לרכוש חומרי גלם מחברת אסולין 2003. כך ממשיך החייב לפי הנטען, למכור עיסת פלאפל המיוצרת בעסק של משפחת החייב, לאחרים, במסגרת פעילות מתחרה בעסקי הפלאפל של אסולין 2003, ותוך הסתרת פעילותו זו מאסולין 2003, עימה יש לחייב הסכם, במקום שאותם אחרים ירכשו את חומרי הגלם מאסולין 2003. החייב אישר כי פעל מטעמה של מיכל "למכור סחורה למזמינים" לאחר שהשתלב חזרה בעסקה של מיכל. החייב אינו חולק על כך שהדריך את אורן לוי שביקש לפתוח חנות פלאפל בירושלים, וזאת בשליחותה של מיכל, וכי מיכל קיבלה עבור השירות שניתן תשלום בסך של 22,300 ₪ ביום 18.1.2005(הוצגה חשבונית מס מטעם "פלאפל אסולין" עם הכתובת של הסניף הוותיק). החייב אינו מתכחש לקיומו של הסכם הזכיינות עם אסולין 2003, אולם טען כי חברה זו לא הייתה קיימת עוד בעת שנוצר הקשר עם לוי. זה ביקש לממש את ההסכם רק חצי שנה מאוחר יותר, ומשראה "שהמשרד נעול", פנה לאימו של החייב, שנאותה לתת לו ההדרכה האמורה. עוד אישר החייב כי ההדרכה בוצעה על ידו, במשך שבועיים, מבוקר עד ערב, ושכרו באותה עת היה 3600 ₪ בלבד. (ע' 6). לו עצמו אין כל קשר עם אורן לוי, ולנוכח הליכי פשיטת הרגל לא התעניין בנעשה, ולא המשיך בכל פעילות עסקית קודמת, "לא מעניין אותי מה אימי מרוויחה או מפסידה, היא מנהלת את העסק שלה, ולי יש את המשכורת שלי..." (ע' 6). לדברי הנושה הוגשה מטעמו תביעה נגד אורן לוי וזו עדיין מתבררת בבית המשפט (ע' 6, ישיבה מיום 22.6.2009). מיכל העידה כי אורן לוי פנה אליה באמצעות אחותו, והיא לא ידעה כלל שחתם הסכם עם החברה, ואין היא זוכרת אם החייב דיווח לה על כך (ע' 28). לדבריה שלחה "מישהו" להדריך את אורן, "ואם יואב העיד שהוא - אני אומרת שכן" (ע' 31). החייב לא חלק בנוסף על כך כי נמכרו מוצרי פלאפל למשה מרקוביץ, בסכום של 885 ₪, (הוצגה חשבונית מיום 28.3.2005).מיכל טענה כי מכרה למרקוביץ מוצרי פלאפל בעקבות פנייתו אליה (ע' 32). מעבר לנסיבות אלה לא הוכחה פעילות חריגה בעניינו של מרקוביץ ואין אני מוצא מקום לדון עוד בטענת הנושה בעניין זה. החייב הכחיש בעדותו כי השמיע איום כלפי קציר, ותהה מדוע לא פנה זה למשטרה אם אכן היה ממש בטענתו של הנושה. יצויין כי חוקרי הכנ"ר בדקו תלונתו של פרברי, ועל פי שיחה שערכו עם קציר, טען זה כי לא אויים על ידי החייב. פרברי טען מנגד, בתצהירו מיום 19.12.2006, כי קציר אישר בפניו כי כאשר פנו אליו חוקרי הכנ"ר טלפונית, סירב מטעמי זהירות למסור מידע. לדבריו יסכים למסור על איומי החייב, פנים אל פנים, בעת מתן עדותו בפני חוקרי הכנ"ר. יצויין כי הנושה לא הציג תצהיר או ראיה אחרת מטעמו של קציר, ובכלל זה לעניין מהות קשריו עם קציר. לדברי הנושה התייצב קציר לאחת מישיבות הדיון (שנערכה בפני כב' השופטת ברקאי) אולם בסופו של דבר נבצר ממנו להעיד, בשל עניין דיוני שהתעורר. אציין כי תצהירו של הנושה בעניין תוכן שיחתו עם קציר, שהינה בבחינת עדות שמועה, שקול להבהרתו הנוגדת של הכנ"ר בעניין זה, וערכו הראייתי מוגבל. בסופו של דבר אישר גם הנושה בסיכומיו כי "פחתה החשיבות היחסית" של הטענה הנוגעת לעופר קציר, ולנוכח חוסר הבהירות הנוגע לנסיבות השמעת האיום הנטען, אם אכן הושמע, עמדת הנושה כמתואר, ועל אף שהנושה חזר לעניינו של קציר בסיכומיו, אין אני רואה מקום להידרש עוד לסוגיה זו, שמשקלה הסגולי במכלול בקשת הנושה, שולי עד מאד. עניינה של גלרנטר אילנה החייב אינו חולק על כך כי לווה מאילנה סך 100,000 ₪, והחזיר לה כ- 40,000 ₪ מקרן החוב. הוצג הסכם הלוואה מיום 30.11.2002 בין החייב לאילנה, לפיו תיקח אילנה עצמה הלוואה פרטית בבנק הבינלאומי הראשון, בסך של 100,000 ₪, והחייב יעביר לחשבונה של אילנה, בהוראת קבע חודשית או בשיקים, 36 החזרים חודשיים בסך של 3405 ₪, השקולים לסכומי החזר ההלוואה במסגרת התחייבותה של אלינה לבנק. עוד צוין בהסכם כי החייב "ערב אישית למלווה" על החזר כל סכום ההלוואה, "כולל כל התשלומים הנלווים". אילנה מסרה בעדותה כי ההלוואה לחייב נועדה לצורך פתיחת סניפים. היא קיבלה אישור מרו"ח אביש ניסים, שטיפל בענייני משפחת אסולין, ליתן את ההלוואה, חרף מצבו הכלכלי של החייב, שחשבונו היה מוגבל: "הוא היה מוגבל בחשבון ועשינו פגישה עם הרואה חשבון שלו, ואני סומכת עליו, והוא אמר שהוא רוצה לפתוח סניפים ואין לו אפשרות כי הוא מוגבל בבנק, אבל אם אני אוציא הלוואה על שמי הוא מתחייב לשלם לי אותה. התייעצתי עם ניסים והוא בדק ואמר שזה בסדר, ואז ניסחתי...שהוא ישלם לי הלוואה +ריבית, מה שבהמשך לא קויים...יש מכתב שהוא אישית, אישית מחוייב כלפי...לא נתתי לחברה לא רציתי להתעסק עם החברה..." (ע' 48- 49). "נתתי לו את הכסף אישית שיפתח סניפים על מנת שאוכל לנהל לו. הוא לא עמד בהחלטה" (ע' 46). על פי דפי הבנק בו מתנהל חשבונה של אילנה, עולה כי החלה בפריעת ההלוואה שנטלה החל מיום 30.11.2002, (סיום ההחזרים, ביום 31.10.2005). החייב העביר לאילנה 12 תשלומים חודשיים, וחדל לדבריה, להעביר התשלומים בחודש מרס 2004. לשאלות ב"כ החייב השיבה כי קיבלה כספים בתקופה שבין 12/02- 12/03, בסך של כ- 40,000 ₪, ולאחר מכן לא קיבלה כספים. "הבטיחו ולא קיימו" (ע' 45). נראה כי גם במהלך 12 החודשים לא עמד החייב בהעברת התשלומים כסדרם; הוצגו שני שיקים של "רשת פלאפל אסולין" בסך של 3405 ₪ כ"א, ששולמו לאילנה, בחודשים פברואר ומרס 2003, שלא כובדו על ידי הבנק מחמת היעדר כיסוי (חותמת הבנק מצוייה על השיק מפברואר 2003). בנוסף הוצג הסכם שנערך ביום 10.8.2003, בין אילנה לבין החייב ואבנר, במשרדו של רו"ח אביש ניסים, לפיו מתחייבים החייב ואבנר "לסגור את כל החובות שטרם שולמו בגין ההלוואה הנ"ל. תשלום חודש 7/03". בסופו של דבר הוגשה תביעה על ידי אילנה נגד החייב ביום 13.11.2005 לבית המשפט השלום בבאר שבע (א- 4594/05) בו נתבע החייב לשלם סך של 160,238 ₪, בגין אי פרעון מלוא החוב, הכולל הפרשי ריבית והוצאות מימון ההלוואה, וכן אובדן הכנסה בסך של 42,000 ₪, לאחר שהחייב "התחייב להעסיק את (אילנה) בתמורה למתן הלוואה והפר את הבטחתו" (סעיף 8(ב) (בעניין זה, עדות אילנה, ע' 46). מפסיקתא שצורפה עולה כי ניתן נגד החייב פסק דין בגובה התביעה, בצרוף הוצאות בסך של 2178 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך של 11,661 ₪. החייב אישר כי אילנה ביקשה להשתלב בעסקי הפלאפל, והוצע לה לעבוד בסניף בשדרות. בסופו של דבר נסוגה מכוונתה, ואז החזיר לה כ- 50,000 ₪ מסכום ההלוואה, ואולם לא עמד במלוא ההחזר. הוא נטל את ההלוואה על רקע קשיי מימון "הבנק כל הזמן היה מתקשר אלי", הכספים "ניתנו לפתיחת מספר סניפים" ואולם שימשו למעשה, לכיסוי משכורות לעובדיו (ע' 8-9). החייב עצמו אישר כי חשבון החברה היה מוגבל, ולפיכך ניסה לקבל מימון גם שלא באמצעות בנקים: "זו תקופה שאתה נמצא... במצוקה...וכל מי שמושיט יד אתה מנסה להציל את עצמך. אנו לא פנינו לשוק האפור. הבנקים לא הגבילו. והאמנו שיש לעסק פוטנציאל להצליח. כל מי שהושיט יד לקחנו, לא בכוונה לא להחזיר או משהו" (ע' 51). עם פרסום הליכי הכינוס, ניתק מגע מכל נושיו, ובכללם עם אילנה, בהוראת ב"כ (ע' 51). אין חולק בנוסף, כי במהלך תקופה רצופה נופקו לאילנה תלושי שכר לפיהם עבדה כביכול, ברשת אסולין (מאי - דצמבר 2003), אסולין 2003 (1/04- 4/04), ובעסקה של מיכל אסולין (בין החודשים 5/04- 4-05) השכר החודשי נטו, המופיע בתלושים חופף את סכומי ההלוואה שנטלה אילנה בסך של 3405 ₪. עוד מופיע בתלוש כי נוכו תשלומי ביטוח לאומי ומס בריאות בסך כולל של 165.92 ₪. לדברי אילנה לא עבדה כלל בכל אחד מגופים אלה, למעט פעילות במסגרת סניף הפלפאל בשדרות, במשך כחודש ימים. גם החייב מאשר למעשה דברים אלה. לדבריו עבדה "כחודש - חודשיים" ברשת אסולין, נסעה לסניף בשדרות ועשתה "פיקוח מהבית". לפיכך הוציא לה בתקופה זו תלושי שכר. לדברי אילנה תלושי השכר הונפקו לה גם לאחר הפסקת התשלומים על ידי החייב, כדי להצביע על "כוונתו הטובה" של החייב, כניסוחו, וזאת בלא שהכספים שולמו לה בפועל בעת הוצאת תלושי השכר: "שאלתי אותו, הוא אמר שהכוונות טובות שלי שהעתיד הוא יוכל לשלם" (ע' 40, ישיבה מיום 22.9.20099). לדבריה הסכימה לקבל תלושי שכר פיקטיביים שכן "הייתי בידיים שלהם. כל דבר שאמר לי שיש לו כוונה טובה והנה אני מסכן את אמא שלי ואני מוציא את זה, ועל סמך זה אני נתתי . מה יכולתי לעשות. ראיתי שהם מושכים אותי בלי סוף. אחרי חודש חודשיים שלושה של פיגורים פניתי לעו"ד והחלטנו שאני מגישים תביעה, ולא האמנתי לכל הסיפורים שלהם" (ע' 41). כאשר פניותיה לחייב ולאבנר לא נענו, ולאחר שהחייב טען בחודש אפריל 2005 "כי אחיו מגיע מחו"ל ויביא לה כסף", הסתבר לה כי החייב ואבנר מצויים בהליכי פשיטת רגל, ואז הוגשה התביעה מטעמה. (ע' 41). עוד ציינה כי החייב אמר לה כי מאחר שיש "כל כך הרבה נושים שרצים אחריו, הוא לא יכול לפתוח חברה על שמו לכן השתמש בשמה של אימו. הוא אמר לי זאת אישית. הם יש להם כיסוי של האמא. הכל הם מחליטים עובדה.הם הוציאו לי תלושים על השם של האמא אז קל וחומר". (ע' 44 לפר). היא פנתה למיכל וזו "הבטיחה לי שתעזור בתשלום, אך יואב אמר לאמא לא להתערב" (ע' 44). לבסוף יצויין בעניין זה כי ביום 15.5.2005 הוצא לחייב מכתב התראה על ידי ב"כ של אילנה לפרעון חובה, וצויין במכתב כי בכוונתה של אילנה "לנקוט אף בצעדים נוספים ולרבות הגשת תביעה נגד אמך, הגב' מיכל אסולין וכן בכוונתה של מרשתי לפנות לרשויות המס לעניין העסקתה שלא כדין על ידי אמך לרבות על ידי הוצאת תלושים פיקטיביים, על כל המשתמע מכך". מיכל טענה בעדותה כי עבדה בעסק של בניה, והם היו מנהלים של החברה. "אני עבדתי אצלם אני לא צריכה לדעת כל דבר. אז אני לא התעסקתי בעניין של התלושים. זה היה בערך לפני שלוש שנים" (ע' 34). לדבריה במהלך הנפקת התלושים לאילנה בשנים 2004- 2005, לא עקבה אחרי הגדלת התשלומים לביטוח לאומי, שנוצרה עקב "העסקתה" של אילנה, ואף היה טרודה במחלתו הקשה של בעלה, באותה שנה (ע' 34), והיא עקבה רק אחרי הדיווחים הרבעוניים. בסופו של דבר הבחינה בדיווח השכר המוטעה רק אחרי שנה, ולטענתה היא אף נוהגת למסור את תלושי השכר לעובדיה פעם בשנה. (ע' 17). החייב טען כי לא היה מודע כלל להנפקת תלושי השכר על ידי אסולין 2003 ומיכל אסולין, ולדבריו אילנה לא עבדה כלל בחברה (ע' 14). גם אבנר טען כי לא ידע על הוצאת התלושים. לדברי החייב מי שעסק בהוצאת התלושים באסולין 2003 היה הנושה פרברי עצמו. "אני אומר נדמה לי שהיא קיבלה, אני לא התעסקתי בחשבונות. אני לא יודע למי יצאו שיקים ולמי שולמו שיקים" (ע' 50 החייב טען עם זאת, כי ייתכן שהועברו כספים לידי אילנה במהלך התקופה באסולין 2003, "לשאלה אם אילנה מקבלת כספים בגובה התלוש במסגרת ההלוואה, למרות שלא עובדת בפועל, וזה לצורך כיסוי ההלוואה- אני אומר שכן...לא היה לי כסף להחזיר לה ולא עמדתי בלחצים שלה. לא היה לי אז כסף אז פרברי נתן לי ייעוץ ואמר לי שהוא יחזיר את הכסף מהחברה ונדחה את הספקים. עשיתי הרבה טעויות והיום אני משלם עליהם...אני לא יודע כמה תלושי שכר הונפקו לאילנה" (ע' 10-11. עוד טען כי פרברי היה מנהל החשבונות בפועל, וכי הוא שהיה אחראי להוצאת תלושי השכר, לצורך ניכוי מס, וכי באותה תקופה קיבלה גם בתו של הנושה עצמו, משכורת מאסולין 2003 בלא שעבדה במקום (9-10, וכן ע' 14). יצויין כי הנושה פרברי טען בעניין זה "מאחר ואני טיפלתי בתלושי שכר, הבת שלי קיבלה על כך תלושי שכר...הבת שלי בתקופה הזו קיבלה כ- 4 תלושי שכר. שם הבת שלי גלית פרברי. תלושי השכר הופקו בידי רוח אביש ניסים. החל מינואר 2004 לקחתי על עצמי את שירותי הנהלת החשבונות וזה נעשה במחשב בבית. היא קיבלה משכורת של 3000 ₪ לחודש עד כמה שזכור לי. משכורת מינימום" (ע' 14). עוד טען הנושה (בעדותו בישיבה מיום 22.6.2009, ע' 6), כי החייב הוא שהורה לו להנפיק את תלושי השכר, וכי השכר שולם בפועל: "כפי שהוציא תלושי שכר ב...(רשת אסולין) הוא אמר לי להמשיך ולהוציא לה תלושי השכר. יחסי הכוחות היו רק מבחינת הבעלות, אבל המנהלים הדירקטורים, היו רק יואב ואבנר....הייתי בעל שליטה. הורה לי כי מגיעים לגב' כספים והוא ביקש ממני כי ניהלה את סניף שדרות להמשיך ולהנפיק לה את התלושים האלה...הופקו לה עוד 4 תלושים...אבל זה לא היה תלוש פיקטיבי כיוון שהוא שולם ונפרע בפועל....יואב טען שעדיין מגיעים לה כספים בגין עבודתה..." (ע' 7). עוד אישר הנושה כי ניהל את החשבונות בחברה מינואר 2004 - אפריל 2004. "אני חתמתי על התלושים אך לא מסרתי אותם"(ע' 48). יצויין כי פרברי טען בפניה לשאלות בית המשפט, כי תלושי השכר הופקו לאילנה נוכח כך "שהייתה שותפה של המשפחה בעסקים קודמים וזה הסכם שהגיעו אליו", וכי "תלושי השכר הונפקו בידיעתי ועל פי הוראת יואב אסולין שהבהיר שיש לו הסכם עם מיכל אסולין. "אני אומר שהמדינה רק הרוויחה מהמהלך הזה" שכן "זו לא הונאת מס...אלא התנדבות מס" (ע' 11). ובהמשך: "הטענה שלי שלא נעברה שום עבירה כי החברה ספגה הפסדים קשים. אני אומר שההסדר הזה של הפקת אותם תלושים לאילנה... נעשתה על פי הוראתו (של החייב) הוא אמר שיש לו נושה שהוא חייב לה... על פי הסכם... לא נעברה שום עבירה כי המס נוכה ושולם למדינה והמדינה רק הרוויחה מהעניין ולא הפסידה" (ע' 12). עוד טען החייב כי אינו יודע כיצד המשיכו להפיק תלושי שכר מטעם עסקה של אימו במהלך שנה נוספת, לאחר הנפקת התלושים באסולין 2003, וזאת שעה שאילנה לא עבדה כלל בעסקה של מיכל. הערכת החייב הינה כי הנהלת החשבונות אצל רו"ח אביש הייתה משותפת לאימו ולאסולין 2003, ולפיכך ביקשה אילנה להוציא תלושי שכר במסגרת עיסקה של אימו. לדבריו לא היה מעורב במתן הוראה להפסיק את הנפקת תלושי השכר לאילנה. רו"ח אביש מסר בעדותו כי על פי הדיווחים, אילנה עבדה עד חודש אפריל 2004 באסולין 2003. הדיווח בעניין הפסקת פעילותה של החברה, וביטול העסקתה של אילנה, ניתן על ידי פרברי (ע' 26). החל מחודש אפריל 2004 דווח כי אילנה עבדה אצל מיכל, שהינה עוסק מורשה, ובמסגרת עבודה זו הוצאו תלושי שכר עד חודש אפריל 2005. ביום 15.6.2005 קיבל הוראה לבטל את התלושים בדיעבד, עניין "נדיר" כשלעצמו. לדבריו פעל בעניין זה על פי הוראת הלקוחות, ואינו מעורב בניהול השוטף של העסק (ע' 19). החומר והנתונים הובאו למשרדו על ידי אבנר, והוא פעל להוצאת תלושי השכר, על פי הוראת "נציג העסק". לדבריו אין הוא מחזיק ברשותו טופס העסקת עובד (101), בו דווח על העסקת אילנה, וזה הוחזר לרשות המעסיק. לדבריו, אין לו אפשרות לדעת אם הכספים שולמו, שכן מדובר בהנהלת חשבונות חד צידית, בה לא מתקיים מעקב על ידי משרדו (ע' 22). עוד עלה מעדות אביש כי אצל מיכל עבדו באותה תקופה 4-5 עובדים (הובהר כי מדובר בחייב, אבנר, בת משפחה נוספת, ועובד ותיק, שאינו בן משפחה). בעקבות הביטול בדיעבד של תשלומי המשכורת, לא נדרשו ניכויי שכר מול מס הכנסה, ולפי תלושי שכר אין ניכוי מס הכנסה כי מדובר "בגבולות שכר מינימום". הביטול בביטוח הלאומי היה מיידי. טיעונים ב"כ החייב טען בסיכומיו כי פעילותה העסקית של מיכל מאז שנת 2004 לא הייתה שונה במהותה מזו בה עסקה במשך עשרות שנים, לפני שהשתלבה בפעולת רשת אסולין, אותה ניהלו בניה. עלה מהראיות כי מאז 2004 מיכל היא "המוציאה והמביאה" בעסק, ובניה פועלים על פי הוראותיה. גם רו"ח אביש ציין כי פעילותו מתבצעת מול מיכל. מיכל העידה כי גם בעבר מכרה עיסת פלאפל ללקוחות קבועים, וכך גם כיום. עוד צויין כי גם אם נכונה הייתה טענת הנושה בדבר פיתוח עסקי השיווק מאז שנת 2004 לא היה בכך כדי להוות ראיה לכך שהחייב הוא המנהל את עסקה של מיכל, תוך הסוואת פעילותו לאשורה. עוד עלה מעדותו של רו"ח אביש כי ייתכן כי פעילות קודמת של מכירת עיסת פלאפל נכללה במסגרת סרטי קופה, ולא השתקפה באופן עצמאי בהוצאת חשבוניות מס או קבלות נפרדות. באשר לפעילות מול אורן לוי, נטען כי מעשיה של מיכל אינם מעשי החייב, וכי פעילותו של אורן הייתה בשלהי שנת 2004 בעוד שפעילות אסולין 2003 הופסקה בחודש מאי 2004, והזכיון לא ניתן כלל לאורן לוי, על פי ההסכם מיום 1.4.2004. באשר להנפקת התלושים לאילנה, עולה כי אם שולמו לה כספים על ידי מיכל, הרי שמדובר בפריעת חובו של החייב על ידי צד ג', היא מיכל, ואין בכך כדי לסייע למבקש. ואולם אם לא קיבלה אילנה כל כספים בתקופה זו, הרי שאין מדובר ממילא, בהעדפת נושים, ולא הוכח כלל כי לחייב יד בדבר, ודווקא הנושה הוא שהורה על הפקת תלושים לאילנה באסולין 2003, ואף פעל בשיטה דומה להוצאת תלושים על שם בִּתו, תוך הונאת רשויות המס. עמדת הכנ"ר היא, בעקבות בדיקות שערך ביום 17.9.2009, לא הוכח כי החייב מנהל עסקים בהיותו פושט רגל. מדוח הבדיקה עלה כי מיכל אסולין מנהלת עסק בשם "פלאפל אסולין", משנת 1960, ומכינה עיסת פלאפל. מדובר בהכנת עיסת פלאפל בקנה מידה קטן, שיש בה כדי לספק "ביקוש מקומי". התרשמות החוקר הינה כי מיכל הינה "המוציאה והמביאה" בעסק. בתקופה קצרה רכשה את העיסה מחברת אסולין 2003 בעת שהחייבים, בניה, עבדו בחברה, ובנה אבנר היה מופקד על הכנת העיסה. ב"כ הכנ"ר מסכימה איפוא, עם עמדת ב"כ החייב כי המבקש לא ביסס טענתו לעניין המשך פעילות עסקית במסווה פעילות כשכיר בעסקה של מיכל. עוד מסכימה ב"כ הכנ"ר כי לא הוכח כי לאחר תחילת הליכי פשיטת הרגל שולמו בפועל לאילנה תשלומים על חשבון ההלוואה, תוך העדפתה מול נושים אחרים. עם זאת רואה הכנ"ר התנהגות שלא בתום לב מצד החייב בכך שלא הודיע לאילנה על הליכי פשיטת הרגל, ואף לא כללה בדוח חובות ונכסים בבקשתו לנקיטת הליכי פשיטת רגל. עוד סבור הכנ"ר כי החייב לא סיפק "הסבר מניח את הדעת" לעניין הפקת התלושים הפיקטיביים, ואף ידע כי זו אינה עובדת באסולין 2003. עוד מציין הכנ"ר כי החייב אינו עומד בהעברת תשלומיו החודשיים כסדרם, ונכון לחודש דצמבר 2009, צבר חוב פיגורים של של 2,115 ₪ (התשלום החודשי עומד על סך של 650 ₪), ואף הדוחות החודשיים אינם מוגשים בצורה עקבית. בנסיבות אלה מצטרף הכנ"ר לעמדת הנושה כי יש להורות על ביטול הליכי הפש"ר. דיון הדרישה להתנהלות בתום לב של חייבים בעת יצירת חובות ובמהלך הליכי פשיטת הרגל, הינה דרישה בסיסית ומתחייבת מאופיו של הליכים אלה: "אחד האמצעים החשובים ליישוב בין המגמות המנוגדות הפועלות בהליכי פשיטת הרגל מתמקד בדרישה לתום לב של החייב לאורכם ולרוחבם של הליכים אלה. כדי לזכות את החייב ב"כרטיס כניסה" להליך פשיטת רגל , עליו להוכיח את תום לבו . כדי לזכות ב"כרטיס יציאה" מהליך פשיטת הרגל , ולקבל פטור מחובות שנותרו לא משולמים, עליו להראות כי פעל בתום לב במסגרת הליכי פשיטת הרגל, ומילא בדייקנות ובהגינות את החובות שהוטלו עליו בגדרו של הליך זה. רק בהתקיים תנאי תום הלב, זכאי החייב להגנה שמסגרת פשיטת הרגל מקנה לו, ולהפטר מחובותיו לאחר שקיים תנאים נוספים. תכלית ההגנה הניתנת לחייב בהליכי פשיטת רגל נוגעת לחייב שנקלע בתום לב לחובות שאינו מסוגל לפורעם ורק אז "קיים אינטרס חברתי לאפשר לו, בנסיבות מתאימות, לחזור לפעילות כלכלית נורמלית תוך שמיטת חובותיו" (שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל, 24 (מהדורה שניה, 2000) (להלן - לוין וגרוניס); ע"א 4892/91 אשכנזי נ' כונס הנכסים, פ"ד מח(1) 45, 55 (1994)). הנכונות לאזן את עניינו של החייב אל מול עניינם של הנושים, ולהקל עליו בפרישת רשת ההגנה של הליכי פשיטת הרגל וההפטר, מתקיימת, אפוא, רק בחייב תם לב . מי שצבר את חובותיו בחוסר תום לב , או נהג בחוסר תום לב במהלך הליכי פשיטת הרגל , אינו ראוי להגנת הליכים אלה ולהפטר, ואינו זכאי כי עניינם של הנושים במיצוי אינטרס נשייתם כלפיו ייגרע" (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה, במסגרת ע"א 6021/06 דגנית פיגון נ' כונס הנכסים הרישמי, ניתן ביום 9.8.2009). מכלול התנהגותו של החייב לפני ההליכים ובמהלכם, אינו מותיר פתח להשארתו של החייב במסגרת הליכי פשיטת רגל. על פי מצבת חובותיו של החייב, עולה כי החייב הסתבך בפעילות עסקית בשלוש חברות, אחת לציוד משרדי - חברת לין - ושתיים במסגרת עסקי הפלאפל המתוארים, כאשר עסקיו בחברות אלה נכשלו והביאו ליצירת חובות כבדים. לא נמצאה אומנם התנהלות שאינה תמת לב ביצירת החובות בחברת לין, ואולם משעה שהחייב ערב לחובות חברת לין, והותיר אחרי עזיבתה "שובל" כבד של חובות וערבויות שלא נפרעו, נשאלת השאלה אם בנטילת התחייבויות כספיות כבדות ומתן ערבויות אישיות נוספות הן ברשת אסולין והן באסולין 2003, נהג החייב בתום לב ביצירת חובותיו. התשובה לכך היא שלילית. מגמתו של החייב בהקמת רשת אסולין, הייתה חיובית אולי כשלעצמה ונועדה להרחבת העסק המשפחתי, תוך פנייה לזכיינים ושיווק מסיבי יותר של מוצרי הגלם שעד אותה עת הוכנו במסגרת "ביתית" באמצעות מיכל, תוך ניצול הידע והמוניטין שנרכש ב"פלאפל אסולין" במשך עשרות שנים. יש להניח כי החייב ביקש בכך גם להיחלץ מחובות העבר. אולם עולה, מפירוט החובות שנוצרו ברשת אסולין, כי החייב הלך ושקע בהתחיבויוית כספיות נוספות שכלל לא יכול היה לעמוד בהן, וקריסתה של רשת אסולין היה עניין של זמן, כתובת שהייתה רשומה על הקיר. עוד יצויין כי גם בעת המעבר לאסולין 2003, בתחילת 2004, שעה שרשת אסולין חדלה מפעילות, נטל על עצמו החייב ערבות נוספת, כעולה מפרק הערבויות בבקשתו להליכי הכינוס, וברי כי בשלב זה, לא יכולה לעלות כל טענה מצידו של החייב, כי סבר באמת ובתמים כי יוכל לעמוד בערבות מעין זו, והעובדה כי חמישה חודשים בלבד לאחר נטילת ההתחייבות הנוספת פנה להליכי פש"ר מעידה על כך. נסיבות נטילת ההלוואה מאילנה מדגימות דרך התנהלותו זו של החייב, נוכח העובדה כי בעת נטילת ההלוואה, בחודש נובמבר 2002, כשנה לפני העברתה בפועל של החברה לידי הנושה פרברי, נאלץ החייב לנקוט בדרך פתלתלה המעידה כי דרכו לקבלת מימון בבנקים הייתה חסומה, והוא פעל בדרכי שכנוע אצל אילנה כדי שזו תתרצה ליטול הלוואה פרטית של 100,000 ₪ אותה התחייב להחזיר לה, תוך מתן ערבות אישית נוספת, נטולת בסיס למעשה, ועד מהרה גם נמנע מהחזרת הכספים להם התחייב לאילנה, תוך הפצת שיקים ללא כיסוי, ואף נצרך להתערבות רואה החשבון כדי להפיס את דעתה של אילנה. עוד אישר החייב כי בעת נטילת ההלוואה טען בפני המלווה כי זו נועדה למטרת "הקמת סניפים" ולמעשה ייעדה לפעולת היחלצות של תשלום משכורות, תוך הערמה למעשה על המלווה שהאמינה, ובשל כך גם הלוותה לו כספה, כי תשולב בעסקי אסולין. זאת ועוד; לצורך הערמה על אילנה החל החייב בהוצאת תלושי שכר, המכסים 3 תקופות פעילות שונות ברשת אסולין, אסולין 2003, ובמסגרת פעילותה של מיכל אסולין. החייב הודה בכך כי היה מודע להוצאת התלושים ברשת אסולין ואף בחצי פה, אישר כי היה מודע לכך בעת הוצאתם באסולין 2003, בה פעל כבעל מניות עם אבנר. טענתו כי אינו יודע דבר על הוצאת התלושים אצל מיכל, הינה למצער, טענה מיתממת. היא נסתרה על ידי אילנה שהעידה בעניין זה לפי תומה, ואף אינה מתיישבת עם כך שלחייב היה לדבריו אינטרס "להרגיע" את אילנה בעצם הוצאת התלושים, שהיה בהם כדי לבסס באופן לא ברור, את הבטחותיו חסרות השחר, כי היא עתידה להשתלב בחברה, זאת בטרם נודע לאילנה כי החייב מצוי למעשה מזה זמן בהליכי פשיטת רגל. העובדה כי תלושי השכר מוצאים אחיזה בשלושה גופים שונים בהם קשור החייב, בתקופה רצופה, אינה מקרית. בעניין זה יש לציין כי טענת החייב, כי היוזמה להעברת התלושים לעסקה של מיכל, הייתה אולי, פרי יוזמתו של רואה החשבון, הינה טענה שמוטב היה שלא להעלותה. היא נסתרה על ידי אביש, וטענת החייב כי לא ידע דבר ולא שמע דבר, אין לקבלה שעה שהיה הוא זה שיזם מתחילה את הוצאת התלושים ברשת אסולין, ואין בטענה זו כדי להסיר מעל החייב את האחריות למתן הסבר להנפקת התלושים. גם טענותיהם של אבנר ומיכל, הרוחצים באופן דומה, בניקיון כפיהם, אינן ראויות לאמון כלשהו. אבנר היה מעורב בפעילות החברות והיה שותף להסכם "חיסול" החובות עם אילנה אצל רו"ח אביש; מיכל העידה על עצמה כי היא "המוציאה והמביאה" בעסקה בתקופה הרלוונטית, ונראה מתוך שלל הסיבות אותן מנתה לעצימת העיניים הנוגעת להוצאת התלושים, הרי "ששכחה" לציין את מכתב ההתראה שנשלח על ידי ב"כ של אילנה, שבו צויינה הוצאת התלושים הפיקטיביים, תוך הפניית אזהרה למעורבותה של מיכל בעניין, ונראה כי משלוח הפניה בחודש מאי 2005, היה גם המועד בו החליטה מיכל לשים סוף להתנהלות פסולה ומסבכת זו, שנראה כי נכפתה עליה על ידי החייב ואבנר, כעולה מעדותו של אביש לעניין מועד ביטול הדיווח בדיעבד, בחודש יוני לאחר מכן. מקבל אני עמדת ב"כ החיייב כי בהוצאת התלושים כשלעצמה, אינה בבחינת "העדפת" נושים פסולה כפי שטוען הנושה פרברי, משלא הוכח ולא נטען על ידי אילנה, כי קיבלה כספים כלשהם מעבר למה שהועבר אליה על ידי החייב, וממילא אין תלושי משכורת משקפים כל ביצוע עבודה על ידי אילנה, לבד מעבודתה במשך חודש ימים בסניף שדרות. עם זאת, ברי כי למוציאי התלושים, בשלושת הגופים, צמחה תועלת כספית מובהקת נוכח זקיפת "שכר העבודה" הפיקטיבי כנגד ההוצאות הכספיות וקיזוז הפסדים בבתי העסק השונים, והחייב עמד על כך בעדותו, ויש צורך לפיכך, בעזות מצח לא מועטה מצידו של הנושה פרברי המעלה טענה כי מדובר "בתרומת מס" למדינה, שעה שמבקש זה שהיה מעורב עצמו בהוצאת התלושים באסולין 2003 בעת שהיה בעל השליטה בחברה ומנהל החשבונות בה, וידע ידוע היטב כי אילנה לא עבדה כלל בחברת אסולין 2003, בחודשי הפקת התלושים עצמם. התנהגות החייב ואף זו של הנושה, אינה התנהגות בתום לב, ובוודאי כאשר ברקע הדברים, ואולי כגורם להתנהגות זו, עומדת הוצאה שיטתית של תלושי שכר פיקטיביים, מהם אמורים ליהנות גופים עסקיים שונים שהחייב והנושה קשורים בהם, בדרך של הערמה, לכאורה, על רשויות המס השונות. עוד יצויין כי החייב לא טרח כלל מטעמים שלא הבהיר, לגלות את דבר חובו לאילנה, במסגרת בקשתו לנקיטת הליכי פש"ר ואף זמן ניכר לאחר שניתן צו הכינוס. כך לעניין עצם קיום החוב, כך לעניין הסכם ההלוואה, וכך גם לעניין התביעה שהגישה נגדו, על החוב הפסוק שנקבע בהחלטת בית המשפט, וזאת בלא שהחייב טורח לבקש, במסגרת הליכי פשיטת הרגל, ייצוגו על ידי הכנ"ר או אישור לניהול ההגנה, ואף אינו טורח להגיש כתב הגנה, ובכך מגלגל את מלוא החוב הפסוק גם לפתחם של יתר הנושים, האמורים להתחלק באפן שיוויוני בכספים שיועבר לקופת פש"ר. לחייב ניתנו הזדמנויות למכביר במהלך השנים להציג מלוא החומר הנוגע לאילנה, וזה הוצג לבסוף רק בעמלו של הנושה, כשהחייב יושב מנגד ואינו מבהיר כלל את הפרטים הידועים לו, גם באשר להליכי התביעה שהוגשה. מדובר בהתנהגות פסולה וחסרת תום לב, במסגרת ההליך, שכן "בהיות הליך פשיטת הרגל הליך של "חסד המחוקק", יש...לדקדק בעניין חובות הגילוי ככל משפטן וחוקתן. אין המידע הנמסר לכונס הנכסים הרשמי בחינת "תכנית כבקשתך"; גם לא לחייב לשפוט מה ימסור לכונס הרשמי ומה ינצור; התמונה הניתנת לכונס צריכה להיות מלאה, ובמקרה שמסופק החייב באשר לחומר פלוני - יכריע לכיוון מסירתו. זו משמעותו של תום הלב - הנה פתחתי בפני הכונס את כל הצפונות, יבדוק ויראה כי אכן כטענתי עשיתי כל שניתן ולא צלחה דרכי, ועל כן יסייע לי להשתחרר על-ידי פשיטת רגל. (ראו גם לוין-גרוניס שם, סעיף 82 בעמ' 169; כן ראו דברי השופטת (כתארה אז) אלשיך בפש"ר (ת"א) 1851/00 בלל נ' עיני (לא פורסם). ועוד, אין בית המשפט מחליט ככלל מניה וביה ועל אתר בכגון דא, ובמקרה דנא כעולה מן החומר היו הזדמנויות שונות למערער להשלים את החסר בדיווחיו (כב' השופט רובינשטיין, ע"א 7113/06 אביגדור ג'נח נ' כונס הנכסים הרשמי, לא פורסם, ). טענת הנושה כי עסקי שיווק מוצרי הפלאפל אצל מיכל אסולין, נותרו ללא שינוי, כבשעה שהחייב פעל במסגרת רשת אסולין, לא הוכחה, ככל שהדבר נוגע להיקף העיסקאות בתקופות הפעילות השונות, ודוח הכנ"ר אינו תומך בטענה זו, הגם שלא עולה כי בוצעה על ידי הכנ"ר בדיקה השוואתית בעניין. גם עדותו של רו"ח אביש לא תרמה להבהרת העניין באופן ממשי. עם זאת מתעוררים סימני שאלה ממשיים לגבי התנהלות החייב אצל מיכל אסולין, באפן המחזק התרשמות כי החייב לא פעל בבית העסק המשפחתי, רק בגדר שכיר חסר עניין בנעשה, כפי שנטה להציג עצמו בעדותו. הוכח כי החייב פעל במסגרת הדרכתו של אורן לוי, ועדויותיהם של מיכל והחייב לעניין נסיבות "צירופו" של אורן תחת חסות מיכל, שעה שאורן חתם על הסכם זכיינות מול אסולין 2003, ואף שילם כספים לאסולין 2003, אינן תורמות, במכוון, לפיזור הערפל הקשור בנסיבות "הדרכה" זו שעליה שילם אורן סכום לא מבוטל. הוסף לכך את עובדת הנפקת תלושי השכר לאילנה, שהחייב היה בעל עניין בהוצאתם, במשך שנה תמימה, בעת שהחייב משמש לכאורה כעובד שכיר אצל מיכל אסולין, ואת זאת שהחייב ממשיך למעשה, בפעילות דומה לזו בה היה מעורב עוד בעבר בחברות הפלאפל שכשלו. נסיבות אלה עשויות להצביע על מידה של שליטה ורצף בפעילותו של החייב גם לאחר עזיבת החברות, ומשעלה בנוסף כי ייצור עיסת הפלאפל ושיווקה נעשים גם מול לקוחות מוסדיים, והמוצרים אף סופקו לחברת יענקלה עצמה. עוד יש לציין כי החייב או אימו לא טרחו להמציא כל מסמכים לגבי היקף פעילות העסקית של מיכל אסולין, לצורך השוואה בין תקופות הפעילות השונות, ועניין זה עומד לרועץ לחייב בטיעונו, נוכח קשריו ההדוקים המובנים עם מיכל, במסגרת המשפחתית והעסקית. נוכח הנסיבות המצטברות, הנוגעות לדרך התנהלות החייב שלא בתום לב, בעת יצירת חובות בהיקף ניכר קודם להליכי הכינוס ובמהלכם, תוך הערמה על נושיו; פעולות רמייה מול רשויות המס; פעילות המעידה על מעורבות עמוקה בעסקה של מיכל מעבר למדווח על ידי החייב, באופן העלול להצביע על התחמקות מגילוי מלא לנושים השונים על היקף עבודתו והכנסתו של החייב; אי העברת סדירה של התשלומים החודשיים, הצנועים כשלעצמם ביחס למצבת החובות, ואי עמידה בדרישות העברת הדוחות הכלכליים כסדרם, ולנוכח עמדת הכנ"ר כמתואר, הגעתי איפוא לכלל מסקנה כי יש להורות על ביטול הליכי פשיטת הרגל, בהם נתון החייב. הצו ייכנס לתוקפו תוך 30 יום. הכנ"ר יעביר צו פורמאלי לחתימה. תום לבפשיטת רגל