קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הסכם בנושא הסדר תשלומים: 1. בפניי תובענה להצהיר כי ההסכם בדבר הסדר תשלומים מיום 02/04/1999 - נספח א' לתובענה (להלן:"ההסכם") שנחתם בין המבקש מס' 1 למשיב וכן הערבות מיום 25/04/1999 שחתם המבקש מס' 2 כערב להסכם-נספח ב' לתובענה (להלן:"הערבות") בטלים מיסודם עקב העובדה שהמבקשים התקשרו בהם עקב כפייה ועושק שהפעיל עליהם המשיב ו/או מי מטעמו. אין מחלוקת שנגד המבקש מס' 1 נפתח ע"י המשיב תיק הוצל"פ מס' 01-96605-98-8 בגין חוב של המבקש מס' 1 למשיב. מתברר גם מהמסמכים שהוצגו בפניי (והומצאו לבקשתי לאחר הגשת הסיכומים) שהמבקש מס' 1 נכה מוגבל בניידות לצמיתות בשיעור של 80%, זכאי לקצבת ניידות חודשית בסך 1,917.- ש"ח לחודש ושהרכב שעוקל הוא רכב חדש שנרכש ע"י המבקש מס' 1 מכספי הלוואה עומדת המוענקת ע"י המל"ל, כשהוא זכאי לרכישת רכב בפטור מלא ממס ולא ניתן להעביר בעלות ברכב ללא אישור המל"ל והמכס (ראה במסמכים שצורפו ע"י המבקש מס' 1 ביום 16/06/2000 - נספחים א'1, א'2, ג' ו-ד'). מתברר גם שהמשיב הטיל עיקול על רכב יונדאי שנת ייצור 1997, מ.ר 5948420 (להלן:"הרכב") ביום 25/01/2999, כשעיקול זה בוטל ביום 26/04/1999 בעקבות חתימת ההסכם בין הצדדים. מיד לאחר שחרור העיקול רכש המבקש מס' 1 את הרכב הנוכחי מס' 7614917 שנרשם ביום 06/05/1999 (להלן:"הרכב החדש"). לטענת המבקש מס' 1, בסוף חודש 03/99, כשהיה אמור לקבל את הרכב החדש, בעת שניגש למשרד הרישוי, נאמר לו שהוטל עיקול על הרכב ולא ניתן לשחררו, ומשפנה מיד למשיב נאמר לו שהרכב לא ישוחרר עד שהמבקש לא ישלם את מלוא חובו. לטענת המבקש מס' 1 הוא הופנה לבנו של המשיב, שעבד כמתמחה במשרד ב"כ המשיב, ובעקבות לחץ כבד שהופעל עליו הסכים לשלם בלית ברירה סך של 1,000.- ש"ח לחודש, ותחת הלחץ הרב הסכים גם שבנו (המבקש מס' 2) יחתום כערב להסכם. הטענה העיקרית של המבקשים הינה שהמשיב או מי מטעמו לא דאגו ליידעם שהעיקול שהוטל על הרכב בטל מיסודו לאור סעיף 22(א)(5) לחוק ההוצל"פ הקובע כי רכב, השייך לנכה והנחוץ לו לשימושו האישי בגלל נכותו, אינו ניתן לעיקול, והדבר נודע לו רק לאחר מכן מהמל"ל. לטענת המבקשים המשיב ניצל את חוסר הידע שלהם, חוסר ניסיונם ומצוקתם כדי להחתימם על ההסכמים, ואילמלא הכפייה שהופעלה לא היו מתקשרים בהסכמים עם המשיב. לטענת המבקשים מתקיימים במקרה זה יסודות הכפייה והעושק לפי סעיפים 17,18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג1973- (להלן:"החוק"). לטענת המבקשים המשיב גם ידע על נכותו של המבקש מס' 1 ולכן התנהגותו נגועה בחוסר תום לב. לטענת המשיב לא מתקיימים במקרה דנן היסודות של כפייה ועושק. לטענת בנו של המשיב הוא לא ידע על נכותו של המבקש מס' 1, וזה שהמבקש מס' 1 צולע לא מעיד על נכותו (כפי שהצהיר גם המשיב עצמו בביהמ"ש בדיון ביום 13/07/2000). לטענת המשיב גם החקירה שערכו לפני העיקולים לא העלתה שמדובר ברכב נכה, כשהמסמכים שהציג המבקש מס' 1, כולל רשיון הרכב, לא היו בפניהם, וגם ברשיון הרכב לא רשום שמדובר ברכב נכה. לטענת המשיב התנהגות המבקש מס' 1, לאחר ההסכם ותשלום התשלומים, למרות שידע על כך שלא ניתן לעקל רכב נכה, מצביעה על כך שהוא אכן הסכים להסכם והתנהג על פיו, ומדובר בניסיון התחמקות מתשלום החוב. 2. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים ובראיות שבתיק, החלטתי לקבל את התובענה, וזאת מן הנימוקים כדלקמן: א. אני מקבל את טענת הכפייה ודוחה את טענת העושק. לגבי טענת העושק, תנאי לעילת העושק היא שה"עושק" ידע על מצוקתו, חולשתו או חוסר ניסיונו של המתקשר, כשלעניין זה די באדישות או עצימת עיניים אך לא ברשלנות [ראה: "הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי" בעריכת זמיר, ראבילו ושלו, מהדורה שניה בעמ' 122 (להלן: "הפירוש הקצר")]. במקרה דנן אני קובע שלא הוכח בפניי שהמשיב ידע על מצוקתו או חולשתו של המבקש מס' 1, שכן לא הוכח בפניי שהמשיב ידע על נכותו של המבקש מס' 1 או על כך שהרכב הוא רכב של נכה. גם אם ניתן היה לראות ברשיון הרכב שרשום שהעברת הבעלות באישור המכס והביטוח הלאומי ולהבין מכך שמדובר ברכב נכה, אני יוצא מנקודת הנחה שהמשיב היה תם לב ולא ידע הן על הנכות של המבקש מס' 1 והן על היות הרכב רכב נכה, ושגם אם היה רשלן ולא בירר זאת או לא הסיק זאת מהאמור ברשיון לא מדובר בחוסר תום לב מצדו. ב. לגבי הכפייה, כפייה הינה לחץ חיצוני בלתי מוצדק השולל את היכולת להפעיל רצון חופשי או שהוא גורע ממנה, כשנדרש שהלחץ יהיה משמעותי. הכלל הוא שהמבחן לקיים כפייה הנו סובייקטיבי, כשלדעת הפרופסורים פרידמן וכהן בספרם: "חוזים" בכפייה כלכלית נדרש שמעשה הכפייה יצור לחץ משמעותי לפי מבחן אובייקטיבי מרוכך המתחשב בנתוניו האישיים של הצד הנתון ללחץ כעל אדם הנמצא במצבו של מי שכלפיו מופנה האיום (ראה: "הפירוש הקצר" בעמ' 116). פשרה בעקבות מעשה הכפייה אינה מרפאת את הכפייה כשם שכפייה כלכלית, שאדם מתקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי מסחרי בלתי חוקי המופעל כלפיו, אינה לגיטימית, וזאת כשצד משתמש באיום מפתיע שהנזק הצפון במימושו חמור ובלתי הפיך וכאשר עיתוי האיום הוא דווקא בו הצד השני פגיע ביותר עד כי הוא נאלץ להיכנע לו. כך במקרה דנן לטעמי מתקיימים יסודות הכפייה [ראה לעניין יסודות הכפייה ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95 וע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד ישראל (בע"מ) ואח', פ"ד מח(5) 725-721,705]. המבקש מס' 1, שהוא נכה, והמבקש מס' 2 לא ידעו (ואני מקבל את עדותם בעניין זה) שלא ניתן לעקל רכב של נכה כמפורט בסעיף 22(א)(5) לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז1967-. אין ספק שהופעל לחץ על המבקש מס' 1, שהנו נכה ומוגבל בניידות, בכך שהרכב החדש שהיה אמור לשחרר מהמכס עוקל ע"י המשיב ונאמר לו שהרכב לא ישוחרר עד שישלם את החוב ויביא ערב נוסף, כשהמבקשים לא ידעו שלא ניתן לעקל כלל את הרכב הנ"ל עקב נכות המבקש מס' 1 ושניתן לבטל עיקול זה. אני מקבל את דברי המבקש מס' 1 שהוא היה בלחץ מכיוון שאין לו אוטו לנסוע ולכן חתם על ההסכם (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 17/04/2000, שורות 16-14) ושהוא היה "תקוע בלי אוטו ולחוץ מאוד כי הרכב זה הרגליים שלו" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 6-5). במקרה זה לא הייתה לטעמי למבקש מס' 1 חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע ללחץ, בהתחשב בכך שהמבקש מס' 1 לא היה מיוצג ע"י עו"ד ולא יודע לקרוא (מול המשיב, שבנו מתמחה במשרד עו"ד, ועו"ד שהכינו את ההסכם) ובהתחשב בנכותו של המבקש מס' 1, היזקקותו לרכב לצורך ניידות ואי שחרורו של הרכב עקב העיקול [ראה לעניין כפייה באמצעות לחץ של צו עיכוב יציאה מן הארץ ע"א 96/69, פ"ד כד(1) 84,82]. לפי סעיף 17(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה. "זכות" נאמר ולא "זכות שאינה חוקית", ומכלל ההן ניתן לשמוע את הלאו. אמצעי הגשמת הזכות צריכים להיות חוקיים, מקובלים, ישירים, טבעיים ובלתי חורגים ממה שנדרש להגנת הזכות (ראה: הפירוש הקצר בעמ' 110-118). במקרה דנן מדובר למעשה בהפעלת זכות שאינה חוקית, שכן לא ניתן לעקל רכב עפ"י החוק, ולכן גם אם נעשתה בתום לב, ואני יוצא מנקודת הנחה שכך הדבר נעשה, לא נופל הדבר לגבי סעיף 17(ב) הנ"ל וניתן לראות את המקרה כהפעלת זכות שאינה חוקית המהווה איום וכפייה לצורך הסעיף הנ"ל. אני סבור שלאור מצבו של המבקש מס' 1 ונכותו, בהתחשב בסיטואציה של העיקול על רכבו כנכה והדרישה ממנו לחתום על ההסכם ולהביא ערב נוסף כתנאי לשחרור הרכב, מהווה לחץ כבד אשר פוגע פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי ולא השאיר למבקשים קווי התנהגות חלופיים [ראה ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 129-128,119 (להלן:"פס"ד שחם")], כשהכפייה הופעלה על המבקשים לפני כריתת החוזה [ראה ע"א 5493/95 דיור לעולה (ע.א.ק) בע"מ נ' קרן, פ"ד נ(4) 512,509]. מדובר בלחץ כבד ולא ראוי שפגע בצורה חריפה בחופש הרצון החופשי של המבקשים ונחשב לכן לפגם ברצון [ראה רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721]. עו"ד יובל גזית, בעצמו, אישר שאילו אבי המבקש מס' 1 לא היה חותם על ההסכם לא היו מבטלים את העיקולים וגם לא היו מסירים את העיקול, אם לא היה מביא ערב נוסף (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 21-17), והדבר מלמד על הלחץ שהופעל על המבקשים בהתחשב בכך שמדובר ברכב נכה. ג. לפי סעיף 20 לחוק יש צורך בהודעת הביטול שתישלח תוך זמן סביר לאחר שנודע למבטל שפסקה הכפייה. במקרה זה נשלחה הודעת ביטול של הערבות ע"י ב"כ המבקשים ביום 23/08/1999 (כשברור שביטול הערבות מהווה גם את ביטול ההסכם שהיה כרוך בערבות בתנאי בל יעבור - ראה עדות המשיב). במקרה זה אני סבור שלמרות שהודעת הביטול ניתנה למעלה מ4- חודשים לאחר ההסכם ואף לאחר ששולמו 3 תשלומים של 1,000.- ש"ח ניתן לקבלה, שכן למרות שעבר זמן כאמור ושולמו תשלומים כאמור, סבירות הזמן הקבוע בסעיף 20 לחוק נבחנת בכל מקרה לאור מכלול נסיבותיו (ראה פס"ד שחם בעמ' 128). במקרה דנן המבקשים לא היו מיוצגים ע"י עו"ד, מכתבי ההתראה בהוצל"פ נשלחו למבקשים רק ביום 29/06/1999, כשמדובר באדם נכה ומוגבל בניידותו שלטענתו אינו יודע קרוא וכתוב, וכנראה שהחל להיות מיוצג ע"י עו"ד רק בחודש 08/99 כעולה מנ2/ סעיף 17 ונספח ג' לנ2/. בהתחשב בנסיבות האישיות כאמור, אני סבור שניתן להכשיר גם את הודעת הביטול שנשלחה כעונה על דרישות סעיף 20 וסעיף 17 לחוק. יש לציין גם שהמשמעות המעשית היחידה בתיק זה לבטלות ההסכם הינה הודאתו של המבקש מס' 2 בערבותו לאביו, כשהמבקש מס' 2 ממילא לא היה חייב למשיב מאומה וצורף רק בעקבות ההסכם, ולמעשה המשיב שיפר את מצבו בעקבות ההסכם והערבות, ואני סבור שמן הראוי במקרה זה לבטל "שיפור מצב" זה לאור הכפייה שנתקיימה. ד. יש לציין שגם אם הייתי סובר שלא מדובר בכפייה, הרי לטעמי, לכל הפחות, מדובר במקרה זה בטעות של המבקשים, שגם היא יכולה להקנות במקרה זה עילה לבטלות ההסכם (ולא טעות בכדאיות העסקה) (ראה סעיף 14 לחוק), אך לאור הכרעתי אין צורך לדון בכך. 3. התוצאה הינה שאני מקבל את התובענה ומצהיר כי ההסכם והערבות בטלים לאחר שבוטלו כדין ע"י המבקשים. נוכח הנחתי שהמשיב נהג בתום לב, וכן נוכח הזמן שחלף בין ההסכם עד לביטול והעובדה שהמשיב נמנע בעקבות ההסכם מהליכי הוצל"פ כנגד המבקש מס' 1, לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות. כות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי.חוזההסדר תשלומיםביטול חוזה