ביטול עסקת תיווך מכירת יחידת נופש

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עסקת תיווך מכירת יחידת נופש: 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט קליין) מיום 22.11.09 בתא"מ 51789/08 אשר קיבל את תביעת המשיבה 1 (להלן - המשיבה) וחייב את המערערת לשלם למשיבה 20,109 ₪ וכן הוצאות משפט. כנגד המשיבים 2 ו-3 ניתן פסק דין בהעדר ולאחר שלא הגישו כתב הגנה. 2. השאלה שנצרכה להכרעה בבית משפט קמא עניינה האם עסקת תיווך למכירתה של יחידת נופש נכללת בסעיף 14א לחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 (להלן - החוק) שכותרתו "עסקה בענין רכישה של יחידות נופש". בס"ק 14א(א) נקבע כי "לא יעשה עוסק עסקה בענין רכישה של יחידת נופש, אלא אם כן התקיימו כל אלה: ........". השאלה התעוררה נוכח הוראת ס"ק 14א(ג) הקובעת כי "בעסקה בענין רכישה של יחידת נופש רשאי הצרכן לבטל את החוזה בתוך.....". וכן בעקבות הוראת סעיף 14ב (א) לחוק: "התחייב צרכן לשלם את תמורתה של עסקה, כאמור בסעיף 14א, באמצעות כרטיס אשראי, לא יחייב מנפיק הכרטיס את הלקוח בסכום החיוב, כולו או חלקו, לפני שחלפו 30 ימים לפחות מהמועד שבו הופקד בידיו מסמך המעיד על העסקה בין הלקוח לבין הספק; הודיע הלקוח למנפיק, בתוך 30 הימים האמורים, כי העסקה בוטלה בהתאם להוראת סעיף 14א(ג), לא יחייבו המנפיק בסכום כלשהו בשל אותה עסקה". רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא: 3. העובדות במקרה דנן אינן שנויות במחלוקת. המשיבה הינה בעלת זכויות ביחידת נופש במלון בירושלים. המשיבה 2 (להלן - החברה) הינה חברה שעל פי מצג שהציגה, עוסקת בתיווך ומכירת יחידות נופש ומנוהלת על ידי בעל המניות היחיד בה, המשיב 3 (להלן - המשיב). ביום 10.10.08 חתמה המשיבה על הסכם עם החברה (להלן - ההסכם עם החברה) בעניין תיווך מכירת יחידת הנופש או קנייתה על ידי החברה. בהתאם להסכם, שילמה המשיבה לחברה סך של 20,109 ₪ באמצעות כרטיס אשראי שהונפק לה על ידי המערערת. בתאריך 29.10.08 נעצר המשיב בחשד לביצוע עבירות מרמה לרבות בנושאים כהסכם עם החברה. המערערת אשר לא קיבלה טופס גילוי, כמשמעותו בחוק, הודיעה על ביטול ההסכם עם החברה. באותו יום הודיעה גם למערערת על ביטול העיסקה, אולם המערערת חייבה את המשיבה במלוא סכום העסקה. מכאן תביעתה כנגד המערערת, החברה והמשיב. 4. לית מאן דפליג שאם אכן חלות הוראות החוק גם על העסקה נשוא דיון זה, אזי אכן חייבת המערערת להשיב למשיבה את הסכום בו חוייבה, וכי מלכתחילה לא היה מקום שהמשיבה תחוייב באשר חוייבה. 5. בית משפט קמא סבר כי עסקת תווך למכירת יחידת נופש נכללת בגדר עסקה בענין רכישת יחידות נופש. הנמקתו של בית המשפט נסמכת על דברי ההסבר, דהיינו כי החוק בא להסדיר כללי התנהגות ביחסים שבין הצרכן לעוסק לרבות נותני שירות. כך מפנה בית המשפט להגדרות שבסעיף 1 לחוק: "עוסק" - מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק...." "צרכן" - מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי". בית המשפט מדגיש כי המחוקק לא מצא לנכון לבחור בהגדרות של "קונה" או "מוכר" אלא עוסק וצרכן, ומכאן כי המשיבה הינה הצרכן והחברה היא העוסק. עוד דחה בית המשפט את טענת המערערת כי סולקת העסקה לא הגדירה את העסקה כעסקה לעניין יחידת נופש, באשר הסולקת אינה ברת סמכא לקבוע את סוג העסקה. גם מבחינת תכלית החקיקה מצא בית המשפט כי המחוקק ביקש להגן על ציבור הצרכנים כנגד מניפולציות עסקיות וכשתחום שיווק יחידות הנופש קנה לו שם רע, כך בית משפט קמא, בשל שיטות שיווק אגרסיביות. אולם נוכח הרוויה הגדולה בשוק, קמו גופים אשר עיסוקם "מתן פתרונות ו"חילוץ" של בעל יחידת הנופש" ושוב באמצעות דרכי שיווק לא מקובלות. כך במקרה דנן, בניגוד לעיסקאות תיווך מקובלות, הסכום שולם עוד בעת כריתת ההסכם עם החברה, כביכול, בגין "דמי שיווק". משכך ברור שתכלית תיקון החוק בעניין יחידות נופש חל גם בענייננו. טענות הצדדים בערעור: 6. המערערת טוענת כי לא היה מקום שבית משפט קמא יבחן את השאלה אך ורק באספקלריה של החוק ובאופן שיש לפרשו בהרחבה כחוק הנועד להגנת צרכנים, אלא היה על בית המשפט לבחון את השאלה גם בהקשר של חוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986 (להלן - חוק כרטיסי חיוב) הואיל והחוק הוא המקרה היחיד בו שולח הוא "את ידו הארוכה לחוק כרטיסי חיוב, ומתערב במארג האיזונים שנקבע במסגרתו...". לטענתה, היא לא הייתה צד לעסקת היסוד-הצרכנית תוך הפנייה להוראות חוק כרטיסי חיוב ותפקיד חברות האשראי לרבות תפקיד סולק העיסקה ומנפיק הכרטיס. עוד טוענת המערערת כי המשיבה אינה בגדר צרכן קלאסי שרוכש יחידת נופש אלא מי שמעוניינת למכור את הנכס שלה לאחרים. עסקה שכזאת אינה נכללת בגדר החוק. יתר על כן גם הגדרת "צרכן" לפי החוק עניינה במי שקונה נכס או מקבל שירות, תוך שחייבת להיות אבחנה בין עסקת מכירה לבין עסקה לקבלת שירות. יתר על כן, הלשון בה נקט המחוקק בענין רכישה ולא בענין יחידות נופש. כך גם מפנה המערערת לשאר הוראות סעיף 14א לחוק, מהן עולה כי ברור שמדובר רק על רכישת יחידת נופש ולא מעבר לכך. בנוסף, משיגה המערערת על קביעת בית המשפט והתייחסותו לעסקה דנן וכאילו הופעל לחץ על המשיבה. אכן יכול והמשיבה רומתה, אך אין לכך ולתכלית החוק בדבר רכישת יחידות נופש מאומה. כך גם לא מתקיים במקרה דנן, אותו פער מידע בין המוכר לבין הצרכן. 7. המשיבה תומכת במסקנת בית המשפט קמא ונימוקיו. עוד מוסיפה היא כי כל עסקה בעניין רכישה כוללת בחובה עסקת מכירה. עוד יש להתחשב בתיבה "בעניין" רכישה, תוך הפניה לשימוש בתיבה דומה בחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) תשס"ח-2008 שם מצא המחוקק לציין מפורשות כי עסקינן בעוסק המוכר רכב, ובניגוד למקרה דנן. דהיינו התיבה מיותרת אם אכן כשיטת המערערת. הנה כי כן, הפרשנות הראוייה הינה הפרשנות הרחבה והכוללת אף עסקת תיווך. גם המשיבה מפנה לסעיפי המשנה, ולשיטתה דווקא מתוכנם עולה כי הפרשנות הראוייה הינה כפרשנותו של בית משפט קמא. עוד מפנה המשיבה לדברי ההסבר לחוק ולהגדרות שבחר בהם המחוקק בהגדירו צרכן ועוסק כפי שהגדיר. לעניין הזיקה וההשפעה בעניין חוק כרטיסי חיוב טוענת המשיבה, כי החוק הינו חוק ספציפי ועל כן יש לפרשו לטובת הצרכן כחוק צרכני, גם אם מדובר בהוראה חריגה מול מנפיקת הכרטיס. לבסוף, כי ככל שיש למערערת טענה כנגד הסולקת, בדבר סיווג העסקה יכולה הייתה להגיש הודעת צד שלישי כנגדה. דיון והכרעה 8. מדברי ההסבר לחוק וכפי שפורטו על ידי בית משפט קמא וכן על ידי המשיבה, דומה כי מטרת התיקון לחוק וחקיקתו של סעיף 14א לחוק, בצרכנים הרוכשים יחידות נופש, וזאת לאור הבעיות שהתגלו בענף זה. גם לשון החוק מעלה כי אכן מדובר בעוסק, המוכר יחידת נופש, מול הצרכן שרוכש יחידת נופש וכדלקמן: א. סעיף 14א(א) - עניינו בהוראות לגבי עוסק המבצע עסקה בעניין רכישה. כך גם ההוראות שבהמשך, כחתימת חוזה בכתב בין העוסק והצרכן ובמיוחד אותו טופס גילוי נשוא סעיף 14א(א)(2) לחוק, אשר על העוסק למסור לצרכן עד מועד חתימת החוזה, תוך שהצרכן יאשר בחתימתו את קבלתו. ודוק, טופס הגילוי הינו מהותי הואיל והמועד בו רשאי הצרכן לבטל את העסקה תלוי גם במועד קבלת טופס הגילוי (סעיף 14א(ג) לחוק). ב. נפנה על כן לבחון את ההוראות שבס"ק (ב) לחוק. ס"ק (2) דן במקרה ובו העוסק אינו הבעלים של הזכויות; ס"ק (4) דן במהות הזכות הנמכרת ותקופתה; ס"ק (5) דן במקרה ובו הבניה טרם הושלמה ובדבר המועד בו התחייב העוסק שניתן יהיה לממש את הזכויות; ס"ק (6) שעניינו מתן בטוחות; ס"ק (9) המחיר של יחידת הנופש "... לרבות כל תשלום נוסף שהצרכן יידרש לשלם כדי לרכוש את הזכויות בעסקה"; ס"ק (10) סכומים שהצרכן יידרש לשלם בגין חלקו בניהול ובאחזקה. דומה כי די במובא לעיל על מנת להיווכח כי עסקינן בעוסק כמוכר זכויות ליחידת נופש ובצרכן הרוכש זכויות ביחידת נופש. כך גם אולי ניתן להבין פשר התיבה "בענין" רכישה, דהיינו, ההוראות אינן עוסקות רק בעצם הרכישה אלא גם המתלווה לעניין הרכישה, כגון ההתחייבויות שלאחר הרכישה ועוד. ג. אם נכלול בגדר האמור גם עסקת תיווך למכירת יחידת נופש, ההוראות שקבע המחוקק, לכאורה, אינן ישימות. 9. לשיטת בית משפט קמא, העוסק הינו המתווך למכירת יחידת הנופש ואילו הצרכן הינו בעל הזכויות ביחידת הנופש. הכיצד ייערך אותו טופס גילוי, שם מדובר על היפוכם של דברים. בהתאם להוראות החוק, בידי העוסק כל המידע הנדרש ועל כן עליו לפרטו. אולם, בעת שעסקינן כבמקרה דנן, הרי המידע מצוי בידי "הצרכן" ומשכך הכיצד ימלא העוסק את טופס הגילוי וכיצד יאשר הצרכן את המידע, שכביכול קיבל, אך מצוי הוא ברשותו ולא בידיעת העוסק. 10. לא בכדי גם ב"כ המשיבה, הסכים במסגרת הדיון בערעור שאם אכן המשיבה הייתה מוכרת את יחידת הנופש לחברה, אזי סעיף 14א לחוק לא יחול. זאת, הואיל והחברה אינה בגדר עוסק, הואיל ואינה מוכרת נכס כך גם המשיבה אינה צרכן, הואיל ואינה קונה נכס. משכך עולה השאלה האם שירותי תווך למכירה שכזאת יכללו בגדר הוראת החוק. ב"כ המשיבה, השיב לשאלה זאת באבחנה בין שירותי התיווך לבין רכישת יחידת הנופש. אולם, ובמיוחד במקרה דנן, דומה שאין מקום לאבחנה זאת. ראשית, במקרה דנן מדובר בעסקה, לפיה בנסיבות מסויימות התחייבה החברה לרכוש את זכויות המשיבה. דהיינו, לכאורה לא מדובר על עסקת תיווך לכשעצמה. שנית, ואולי כעיקר, אכן בסעיף 1 לחוק הוא סעיף ההגדרות, "עיסקה" - מכירת נכס או מתן שירות", כך גם בהגדרות של עוסק וצרכן, מתן השירות נכלל. בהתאם ניתן להפנות להוראות שונות שעניינן אכן במתן שירות על ידי עוסק לצרכן. עם זאת מהראוי לציין כי בהגדרת "צרכן" המחוקק לא הסתפק כהגדרת "עוסק" במי שקונה נכס או מקבל שירות, אלא מוסיף בהגדרת "צרכן" כי קבלת השירות "מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי", דהיינו לא מדובר בכל מתן שירות אלא שירות העונה אחר האמור. אולם, לא די בהגדרות דלעיל, שהינן כלליות וראשוניות, אלא יש לפנות לאותה הוראת החוק בה עסקינן. כפי שהבאנו לעיל, ענינה של הוראת החוק בעוסק המוכר והצרכן הקונה, ולא עסקינן בהיפוכם של דברים, כפי שלא עסקינן במתן שירות בענייני רכישה. 11. גם הרציונאל של הוראת הסעיף האמורה, אינו חל במקרה דנן. ודוק, אין לבחון את השאלה דנן במחשבה שלאחר מעשה, ואף בהנחה שאכן המשיבה הולכה שולל על ידי החברה או המשיב. הרעיון של אפשרות חזרה מהעיסקה כך גם ההוראה של סעיף 14ב, מתן אופציה לרוכש יחידת נופש לבחון את כל הנדרש טרם שהעסקה תהא מחייבת. יתר על כן, לא בכדי נקבעה ההוראה ביחס לחיוב הצרכן על ידי מנפיקת כרטיס האשראי, רק בחלוף אותם מועדים הקבועים בחוק וכן המצאת אותם אישורים נדרשים. כל זאת טוב ויפה מעת שעסקינן ברכישת זכויות וכאמור אינו יפה למקום בו עסקינן במכירת זכויות. מכאן, שאם עסקינן בתיווך למכירת זכויות נופש, לכאורה, אותו רציונאל שבזכות החזרה וכן בהעדר חיוב בתשלום אינו קיים. 12. בנוסף יש להתייחס קצרות לאשר טוענת המערערת, בכל הקשור למערכת היחסים הכוללת שבין מנפיקת הכרטיס, החברה הסולקת והצרכן. ככל שמדובר על עיסקה לרכישת יחידת נופש, על הסולקת לוודא מתן קוד מתאים לעסקה ובאופן שהצרכן לא יחוייב בתשלום אלא בתנאים שקבע המחוקק וכי על כן, אם הסולקת לא פעלה כראוי עדיין תהא חבה מנפיקת הכרטיס כלפי הצרכן שחשבונו חוייב שלא כדין. זאת ללא קשר לשאלה אם רשאי מנפיק הכרטיס לדרוש השבת הסכום מהחברה הסולקת או אם ניתן לדרוש את האמור מהעוסק. אך, מעת שהעוסק ובמקרה דנן החברה, אינה פועלת כעוסק המוכר זכויות, דומה כי היה על המחוקק להורות מפורשות כי גם במקרה זה תחול הוראת סעיף 14ב לחוק, שהיא למעשה ההוראה שביסוד עילת תביעת המשיבה. והנה אם נבחן את לשון ההוראה האמורה נמצא למדים כי עניינה "התחייב צרכן לשלם את תמורתה של עסקה, כאמור בסעיף 14א. באמצעות כרטיס אשראי... " ובהמשך הדברים התייחסות מפורשת להוראת סעיף 14א(ג) אודות זכות הביטול "בעסקה בענין רכישה של יחידת נופש...". דומה כי לאור ההוראות המפורשות של סעיף 14א עסקינן, כאמור, בעסקה של רכישה וקניה של זכויות ולא במתן שירות. ודוק, צדק בית משפט קמא בקביעתו כי אכן בסעיף ההגדרות של צרכן ועוסק, נכלל גם מתן שירות. אולם לא זאת השאלה אשר ניצבה להכרעה, אלא השאלה האם שירות של תיווך כאמור, נכלל בגדרה של ההוראה שבסעיף 14א. לחוק. 13. הנה כי כן, חרף המגמה הראויה, להרחיב את תחולת הוראות החוק תוך שאיפה להגן על צרכן מפני עוסק הן בעסקת מכירה והן במתן שירות, דומה כי ההרחבה של בית משפט קמא, אינה יכולה לעמוד והיא חורגת מהמתכונת שקבע המחוקק. על אחת כמה וכמה מעת שבגין הרחבה זאת תחשב מנפיקת הכרטיס כמי ש"מבטחת" מפני תרמית של אותו מתווך. 14. אשר על כן דין הערעור להתקבל. פסק דינו של בית משפט קמא בטל. המשיבה תחזיר למערערת כל תשלום שהאחרונה שילמה לה, בעקבות פסק דינו של בית משפט קמא ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מעת ביצוע התשלום ועד השבתו. כך גם יש מקום לחייב את המשיבה בשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪. חרף האמור ולרבות נוכח אשר ניתן היה להבין מב"כ המערערת כי השאלה העקרונית היא בעיקרה מטרת הערעור, יפה וטוב תעשה המערערת אם לא תעמוד על השבת סכומים ששולמו או למצער תסתפק בתשלומים כפי שלא תעמוד על גביית ההוצאות שנפסקו. נופשתיווךביטול עסקה (יחידות נופש)