קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק בורר בית הדין לממונות: לפניי בקשת המשיבה לאישור פסק בורר, שניתן על ידי הרב נפתלי נוסבוים מבית הדין לדיני ממונות "שירת דוד", ביום ח' תמוז תשס"ט (להלן: "פסק הבורר") (הפ"ב 8344-05-10), ומנגד בקשת המבקשת (להלן גם: "החברה") לביטולו של הפסק הבורר (הפ"ב 10566-06-10). הבקשה לאישור פסק הבורר בבקשה לאישור פסק בורר שהגישה המשיבה ביום 5.5.10 (להלן: "בקשת האישור") נטען כדלקמן: המבקשת היא חברה שבעלות המניות בה בתקופה הרלבנטית היו אמהּ של המשיבה, הגב' שרה קמינסקי (להלן: "שרה"), והגב' חנה לנדאו (להלן: "חנה"), והמשיבה עבדה בה כשכירה. לטענת המשיבה, בין בעלות המניות בחברה נתגלע סכסוך שבעקבותיו מונתה חנה לנהל את החברה ואז פסקה לשלם למשיבה את שכרה או פיצויי פיטורין וכיו"ב. המשיבה טוענת, כי במסגרת הליך בוררות בין בעלות המניות הוסכם, כי המבקשת והמשיבה ינהלו הליך בוררות אחר בו ידונו טענות השכר וטענות נוספות שהיו למבקשת כלפי המשיבה ולצורך כך נחתם שטר בוררות לפני הרב נוסבוים כבורר יחיד והרבנים פרבשטיין ורויזין כיועצים. בתום הליך הבוררות ניתן פסק הבורר, שלפיו חויבה המבקשת לשלם למשיבה סך של 31,600 ₪ בחמישה תשלומים חודשיים שווים, ואילו יתר התביעות של הצדדים נדחו. זהו פסק הבורר שהמשיבה מבקשת לאשר. בתמיכה לבקשתה צירפה המשיבה את תצהירה מיום 1.2.10, שאומת על ידי עו"ד יעקב קמינסקי (להלן: "עו"ד קמינסקי"), וכן צירפה את פסק הבורר ואת שטר הבוררות. הבקשה לביטול פסק הבורר ביום 7.6.10 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הבורר (להלן: "בקשת הביטול"), הנתמך בתצהירה של חנה. טענתה העיקרית של המבקשת בבקשת הביטול היא, כי בין הצדדים לא נחתם כלל הסכם בוררות ולא התנהל הליך בוררות, שכן שטר הבוררות נחתם בין בעלות המניות, חנה ושרה, בלבד. על פי הטענה, בין בעלות המניות התנהל הליך בוררות ארוך ומורכב (גם הוא בבית הדין לדיני ממונות "שירת דוד") שבו נדונו טענות הדדיות רבות, ובין היתר נדונו גם נושאים כספיים הנוגעים לצדדים שלישיים ובהם המשיבה, אך היא עצמה מעולם לא היתה צד להליך בוררות זה. בהליך שבין בעלות המניות ניתן פסק בורר, הוגשה בקשה לביטול חלקו, ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 1.3.2010, וכך הסתיימו כלל המחלוקות (ה"פ 8379/09). לכן, כך הטענה, אין מקום לאשר את פסק הבורר שהגישה המשיבה לאישור, שכן לאו פסק בורר הוא, אלא "ספיח" אחד מכלל המחלוקות, שאין לו כל קיום עצמאי. החברה טוענת עוד, כי בקשת האישור נגועה במצג שווא ותרמית. נטען, כי תצהירה של המשיבה אשר תומך בבקשה לא אומת כדין על ידי עו"ד קמינסקי, החתימה שם אינה חתימתו אלא זו זויפה, תוך מצג כאילו אושר התצהיר ביום 1.2.2010, מועד בו היה עו"ד קמינסקי בארץ, ולא לאחר מכן "שהרי זה נשא רגליו ועזב את הארץ במנוסה" (סעיף 6 לבקשת הביטול, סעיף 10 לתצהירה של חנה). עוד נטען, כי בקשת האישור עצמה הוגשה לבית המשפט רק כשלושה חודשים לאחר "החתימה" על התצהיר. לעניין מועד הגשת בקשת הביטול נטען, כי למבקשת לא היה כל ספק שאין המדובר בפסק בורר עצמאי ובר תוקף, ומשכך לא עתרה לביטולו, וכי אילו היתה מעלה בדעה שיש בפסק כדי ליצור חיוב כלשהו כלפי המשיבה, היתה עותרת לביטולו על אתר ובמועד, כפי שעשתה לגבי פסק הבוררות שניתן בהליך שבין בעלות המניות. לפיכך עתרה המבקשת ליתן לה ארכה להגשת בקשת הביטול, ככל שיש בכך צורך. תגובת המשיבה לבקשת הביטול המשיבה השיבה לבקשת הביטול, כי זו הוגשה לאחר המועד שנקבע לכך בחוק ולפיכך יש לדחותה על הסף. לגופו של עניין השיבה, בניגוד לטענת המבקשת, כי התנהל הליך בוררות עצמאי ונפרד לאחר שנחתם שטר בוררות, והתקיים דיון במעמד הצדדים, בו נדונו תביעות שכר של המשיבה ושל עובדת נוספת כלפי החברה, והמשיבה אף נחקרה במהלך הדיון בנושא זה. עוד השיבה, כי תצהירה אומת כדין על ידי עו"ד קמינסקי כשהיה בארץ. המשיבה צירפה תצהיר לתשובתה וכן צירפה את שטר הבוררות עליו חתמה ואת פרוטוקול הדיון בבוררות. בדיון שהתקיים ביום 10.10.10 טען ב"כ המבקשת, כי שטר הבוררות שצורף לתשובת המשיבה לבקשת הביטול הוא מסמך משוכתב, שכן מופיעות על גביו שתי חתימות נוספות מעבר לחתימות שמופיעות על שטר הבוררות המקורי שצורף לבקשת האישור שהגישה המשיבה, וכן הוסף בראש המסמך מספר התיק. ב"כ המשיבה השיבה לכך, כי מלכתחילה נחתם שטר הבוררות על ידי בעלות המניות בלבד והבוררים ביקשו להוסיף את שמן וחתימתן של המשיבה ושל העובדת הנוספת, וכך נעשה. בדיון האמור נחקרה המשיבה על תצהירה. המצהירה מטעם המבקשת, חנה, לא התייצבה לדיון. ב"כ הצדדים השלימו טענותיהם בעל-פה, וכעת ניתן להכריע בבקשות. דיון ומסקנות מועד הגשת בקשת הביטול סעיף 27(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") קובע את המועד להגשת בקשת ביטול כדלקמן:  "לא ייזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, העתק הפסק, אם ניתן שלא בפניו; בית המשפט רשאי להאריך את התקופה האמורה, אף אם כבר עברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובכל מקרה שהוגשה בקשה לאישור של פסק בוררות-חוץ". תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, התשכ"ט-1969 (להלן: "תקנות הבוררות") קובעת כי "המשיב רשאי להתנגד לאישור פסק בוררות בדרך בקשה לביטולו, תוך חמישה עשר ימים מיום שהומצאה לו ההודעה האמורה בתקנה 8 (הודעה כי הוגשה בקשה לאישור פסק הבורר, ערוכה לפי טופס שבתוספת לתקנות הבוררות - א.פ.), ובלבד שלא יאחר מהמועד הקבוע בסעיף 27 לחוק; לא התנגד כאמור, יאשר בית המשפט או הרשם את הפסק ואין צורך לשמוע את בעלי הדין". בענייננו, אין חולק כי בקשת הביטול הוגשה בחלוף 45 ימים מיום מתן פסק הבורר, או מהיום שנמסר למבקשת. עם זאת, סעיף 27(ד) לחוק הבוררות קובע חריג, שלפיו המועד הקבוע להגשת בקשת ביטול לא יחול על בקשת ביטול שעילתה בסעיף 24(1) לחוק, שעניינה כי לא היה הסכם בוררות בר-תוקף, עילה עליה סומכת המבקשת בבקשת הביטול דנן. ואולם, כפי שנראה בהמשך, מסקנתי היא כי בין הצדדים נחתם שטר בוררות בר תוקף, ומכאן שהמבקשת לא יכולה להיבנות מהחריג הקבוע בסעיף 27(ד) לחוק הבוררות. כאמור, המבקשת טוענת כי לא העלתה בדעתה שמדובר בפסק בורר תקף ועצמאי, והופתעה כאשר הוגשה בקשה לאישורו, ומטעם זה לא עתרה לביטולו במועד וכעת מבקשת היא להאריך את המועד להגשת בקשת ביטול. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שנראה בהמשך פסק הבורר שהמשיבה מבקשת לאשרו הוא עצמאי, תקף, שריר וקיים, ולא היתה למבקשת כל סיבה להניח כי לא תוגש בקשה לאשרו. מכאן, שלא מתקיימים "טעמים מיוחדים" להארכת המועד להגשת הביטול. הנה כי כן, המבקשת הגישה את בקשת הביטול בחלוף המועד הקבוע לכך בחוק הבוררות, ומבלי שנמצאו טעמים מיוחדים להארכתו. אעבור עתה לדון לגופן של הבקשות. זיוף , תרמית ומצג שווא אקדים ואומר, כי אין בידי לקבל את טענות ב"כ המבקשת לעניין זיוף תצהירה של המשיבה ושטר הבוררות. הלכה היא, כי הטוען טענת תרמית או זיוף, נטל ההוכחה מוטל עליו. הנטל הוא כמקובל במשפט אזרחי ("מאזן הסתברויות"), אך על הטוען לעמוד ברף ראייתי מחמיר, בעל משקל גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, והכל בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן (ע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414, 416 (1965); ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 603 (1986); ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984); ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, 734 (2002)). במקרה דנן, לא זו בלבד שהמבקשת לא עמדה ברף הראייתי המחמיר כאמור, אלא שטענותיה נטענו בעלמא, ולא הובא בדל של ראיה לתמיכה בהן. לא הובאה, למשל, חוות דעת מומחה לכתבי יד להוכיח כי חתימתו של עו"ד קמינסקי כמאמת התצהיר זויפה (ראו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 262-263 (1993); ע"א 46/77 בוכוולד נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד לג(1) 715, 724-725 (1979)). העובדה שבקשת האישור הוגשה בחלוף למעלה משלושה חודשים לאחר החתימה על התצהיר אין בה, כשלעצמה, כדי להעיד כי החתימה זויפה, או כי התצהיר נחתם או אומת שלא במועד שצוין בו. ראשית, משום שאין המדובר בהתנהגות חריגה או נדירה. תדיר מוגשות לבית המשפט תביעות ובקשות שהתצהיר שתומך בהן אומת פרק זמן לפני הגשתן. שנית, המשיבה סתרה טענה זו כאשר העידה באזהרה כי חתמה על התצהיר לפני עו"ד קמינסקי, שהוא אביה, ביום בו צוין בתצהיר, וכי בשל יציאתו הדחופה לחו"ל נתעכבה הגשת הבקשה בכשלושה חודשים (פר' עמ' 4, ש' 24-31). עדותה זו של המשיבה מקובלת עליי, ולא מצאתי טעם לפקפק באמיתותה. שטר הבוררות והליך הבוררות עיון בשטר הבוררות שצורף לתצהירה המשיבה בתשובתה לבקשת הביטול, מביאני לכלל מסקנה כי בין הצדדים נחתם שטר בוררות בר-תוקף. במה דברים אמורים? בראשו של שטר הבוררות נרשם במפורש כך: "התובע/ים: אסתר סומפולינסקי אסתר קמינסקי" (המשיבה ועובדת נוספת של החברה) (להלן: "התובעות"), ובצד הנתבע/ים נרשם: "חברת גרביים הבית הלבן". שטר הבוררות מציין במפורש כי הרב נוסבוים ישמש בורר יחיד, והרבנים פרבשטיין ורויזין ישמשו יועצים, בעניין "תביעת ממון" שיש לצדדים. בתחתית שטר הבוררות מתנוססים שמותיהן וחתימותיהן של בעלות המניות של החברה, כאשר בשמה של שרה חתום הטוען הרבני מטעמה, מר אלי סומפולינסקי. המבקשת אינה חולקת כי חתימות אלו הן מקוריות ונכונות. מיד בהמשך מתנוססים שמותיהן וחתימותיהן של התובעות. כאמור, ב"כ המבקשת טען כי שמות וחתימות אלו הוספו בדיעבד והמסמך שוכתב לצורך צירופו לבקשת האישור. דין הטענה להידחות. אכן, שטר הבוררות שצורף לתצהירה של המשיבה בבקשת האישור אינו נושא את שמותיהן וחתימותיהן של התובעות, אלא רק של בעלות המניות של החברה. אולם, המשיבה העידה בעניין זה, כי תחילה חתמו בעלות המניות בלבד, ורק בדיון השני, אליו הוזמנו התובעות לבקשת המבקשת, נתבקשו על ידי הבוררים לחתום גם הן על שטר הבוררות, וכך עשו, וזו הסיבה לקיומם של שני שטרות שונים (פר' עמ' 5, ש' 1-12). עדותה של המשיבה מהימנה עליי, ולא נסתרה על ידי המבקשת, שכן, כאמור, המצהירה מטעם המבקשת לא התייצבה לדיון, ומשמעות הדבר היא כי תצהירה לא ישמש ראיה במשפט, אלא ברשות מיוחדת מבית המשפט (ראו: סעיף 17 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971; תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 8493/06 עיזבון המנוח כהן ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (טרם פורסם, 17.10.10, כב' השופטת א' פרוקצ'יה, פסקאות 11-16). לא מצאתי טעם או נימוק מיוחד ליתן רשות מיוחדת זאת. יוער, כי ימים ספורים לאחר הדיון הגישה המבקשת בקשה להתיר לה השלמת טיעון בנימוק, כי אינה יודעת מנוח "שלצערה נמנע ממנה שלא מרצונה להופיע לבית המשפט". לבקשה לא צורף תצהיר ולא ניתן טעם משכנע מדוע לא התייצבה המצהירה לדיון כנדרש. מכל מקום, ולמעלה מן הצורך, גם באמור בהשלמת הטיעון לא מצאתי כדי לשנות ממסקנתי. גם טענתה הנוספת של המבקשת, כי לא נוהל הליך בוררות נפרד בעל קיום עצמאי בין הצדדים, אין לה על מה שתסמוך. כפי שראינו, שטר הבוררות עצמו מעיד כי מדובר בהליך בוררות נפרד מהליך הבוררות שנוהל בין בעלות המניות, שאין חולק שנוהל לפני בוררים אחרים, הרכב בראשות הרב שאול יהודה הנדלס. למען תנוח דעתה של המבקשת, עיינתי בתיק בית המשפט בה"פ 8379/09, הוא בקשת הביטול החלקי שננקטה כלפי פסק הבוררות בהליך שבין בעלות המניות. לבקשת ביטול זו צירפה המבקשת חמישה "פסקי דין ביניים" שניתנו על ידי הרכב הרב הנדלס ולגביהם התבקשה בקשת הביטול החלקי. פסק הבורר נשוא דיוננו לא צורף לשם, וממילא לא נדון שם. המבקשת צירפה לבקשתה גם את שני שטרי הבוררות שנחתמו שם (תחילה לפני הרב הנדלס כבורר יחיד ולאחר מכן לפני הרכב שלושה בוררים בראשותו, נספח ד' לבקשה שם). על פי התרשמותי, המדובר בשטרי בוררות שונים לחלוטין ונפרדים משטר הבוררות שנחתם בענייננו. זאת ועוד. בפסק דין ביניים מס' 3 שם (שצורף גם כנספח ב' לתצהירה של חנה) נאמר במפורש כך (ההדגשה שלי - א.פ.): "א. בענין משכורות בני משפחת קמינסקי יופקדו שיקים בביה"ד עד להכרעה ביחס לכל עובד לגופו, הוסכם כי ההכרעה תהיה בהרכב ביה"ד בראשות הגר"נ נוסבוים בבי"ד "שירת דוד", הצדדים יחתמו שטר בוררין בהקדם. (באם לא ייחתם שט"ב מצד גב' לנדא בתוך שבוע תידרש הפקדת מזומן)." הדברים נכתבו באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי עניין משכורות בני משפחת קמינסקי - והמשיבה ביניהם - יוכרע על ידי הרכב נפרד, בראשות בורר אחר, ולא לפני הרכב הרב הנדלס. לפיכך, אין לי אלא לדחות את טענתה של המבקשת "שהבוררים ביקשו, בסה"כ לברר ענין ההתחשבנות הקשור למשיבה מבלי שהיתה צד לבוררות ותו לא" (סעיף 14 לתצהירה של חנה). ודוק. פסק "דין ביניים - מסכם (5)" שניתן בהליך הבוררות בין בעלות המניות, ניתן ביום ל' סיון תשס"ט ואילו פסק הבורר נשוא דיוננו ניתן מספר ימים לאחר מכן, ביום ח' בתמוז תשס"ט, ומטבע הדברים לא יכול היה להיות חלק מ"התחשבנות" בין בעלות המניות, כטענת המבקשת. אוסיף עוד, כי גם בפסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת ה"פ 8379/09 נאמר במפורש, "למען הסר ספק", כי "המבקשת אחראית לסילוק החובות הרובצים על החברות כלפי צד[ד]י ג'" (סעיף 7 לפסק הדין). בהסכם הפשרה הוסכם כי פסק הדין שייתן לו תוקף יסיים את כל המחלוקות בין הצדדים. לא למותר לציין גם, כי המשיבה כאן לא הייתה צד להתדיינות בה"פ 8379/09 הנ"ל ומכאן שאין הוא מחייבה. העובדה כי נוהל הליך בוררות נפרד ועצמאי עולה גם מהפרוטוקולים שניהלו הבוררים בבית הדין "שירת דוד": מחד, פרוטוקול הדיון מיום י"ז טבת תשס"ט, לפני הרכב בראשות הרב נוסבוים, שהוא הליך הבוררות נשוא דיוננו, ומאידך, פרוטוקול הדיון מיום ה' תמוז תשס"ח, לפני הרכב בראשות הרב הנדלס, הוא הליך הבוררות שבין בעלות המניות. בראשם של הפרוטוקולים נרשמו מספרי תיקים שונים: בראשון- תיק מס' 400 ובשני- תיק מס' 312, וגם בכך יש להעיד כי התנהלו הליכי בוררות נפרדים. מסקנה זו נתמכת גם במכתבו של מזכיר בית הדין "שירת דוד", הרב מנחם ה. הלוי, מיום א' אלול תש"ע, המאשר כי "פסק הדין שניתן ע"י הבוררים הרבנים הנדלס, פרבשטיין ורוזין, בעניין הסכסוך בחב' גרביים, אינו קשור לפסה"ד שניתן ע"י הרכב אחר, בתיק אחר ובדיונים אחרים ע"י הבורר הרב נוסבוים בעניין תביעת הגב' סומפולינסקי נגד חב' גרביים. פסה"ד של הגב' סומפולינסקי והסכום אותו יש לשלם לה על פיו, אינו כלול בפסה"ד שניתן בסכסוך בין בעלות המניות בגרביים". אמנם המדובר במכתב מאת מזכיר בית הדין ולא מאת הבוררים עצמם, אך לדידי אין בכך כדי להוריד מערכו, שהרי מזכיר בית הדין מאשר דבר מינהלתי, שהוא בתחום ידיעתו, היינו כי מדובר בשני תיקים נפרדים שהתנהלו בבית הדין לפני שני הרכבים שונים. מכל מקום, ההפניה לאמור במכתב זה הינה בבחינת למעלה מן הצורך, ודי באמור לעיל כדי לדחות את טענות המבקשת בבקשתה. לשיטה אחרונה על יסוד האמור לעיל, הבקשה לביטול פסק הבורר נדחית. פועל יוצא, אני מאשר את פסק הבורר, שניתן על ידי הרב נפתלי נוסבוים מבית הדין לדיני ממונות "שירת דוד", ביום ח' תמוז תשס"ט, שצורף לבקשת המשיבה לאישור פסק הבורר. המבקשת תישא בהוצאות אגרת בית המשפט ששילמה המשיבה בבקשתה לאישור פסק הבורר, וכן בשכר-טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. יישוב סכסוכיםבוררדיני ממונותביטול פסק בוררות