קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין המורה על דחיית תביעה עקב אי הפקדת ערובה: 1. הערעור הוא על החלטת בית משפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת תמר שרון-נתנאל, כרשמת) בת"א 400/07 שניתנה ביום 3/12/09, ולפיה נדחתה בקשת המערערים לביטול פסק הדין שניתן ביום 9/8/09, שעל-פיו נדחתה תביעת המערערים בשל אי הפקדת ערובה להוצאות המשיבים. 2. בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב, הבהירה השופטת שרון את מהות התביעה שהוגשה, אופן ניהולו של ההליך והטעמים לאי קבלת הבקשה לביטולו של פסק הדין, תוך דחיית בקשה חוזרת להאריך בדיעבד את המועד להפקדת פיקדון עליו הורתה. למעשה, ניתן היה לאשר את ההחלטה במסגרת פסק דין זה על פי תקנה 460(ב) לתקנות סד"א תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סד"א). בנסיבות העניין ומאחר שיש בדחיית התובענה משום חסימת דרכם של המערערים להמשיך בתביעתם, יש מקום לחזור על עיקרי הדברים, גם במסגרת פסק דין זה. 3. המערערים הגישו תביעה כספית שהועמדה לצרכי אגרה על 4.5 מיליון ₪, בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בהיקף העולה על 5 מיליון ש"ח, עקב אספקת שתילי תמר פגומים על ידי המשיבה מס' 1 (להלן: חב' רה"ן). התביעה הוגשה ב-15/4/07. בהחלטה שניתנה ביום 14/6/09 הורה בית המשפט למערערים להפקיד, בתוך 30 ימים ממועד ההחלטה, ערובה של 45,000 ש"ח לכיסוי הוצאות המשיבות. ההחלטה הומצאה למערערים בים 16/6/09. משלא הופקדה הערובה עד ליום 9/8/09, ואף לא הוגשה בקשה להאריך המועד להפקדת הערובה, ניתן במועד הנ"ל פסק דין הדוחה את התביעה. פסק הדין הומצא למערערים ב- 10/8/09. ביום 24/9/09 הגישו המערערים בקשה לביטולו של פסק הדין, ובמקביל הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. ערעור התלוי ועומד שם. 4. בהחלטה שניתנה, קבע בית המשפט כי אין בנימוקים שהוגשו כדי לבסס סיבה מספקת (ההדגשה במקור - ש' ו') לאי הפקדת העירבון כנדרש על-פי תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט הדגיש, כי למעשה הבקשה שהוגשה נעדרת כול נימוק, שכן אלה מתייחסים לפרק הזמן שלאחר עבור המועד להפקדת הערובה, ועוד נקבע כי אין בהסברים שניתנו כדי להצדיק, אי הגשת בקשה למתן ארכה ו/או מתן סיבה לאי הפקדת הערובה במועד. המערערים לא הגישו את ערעור הרשם במועד, הערעור הוגש ביום 30/12/09. המערערים נדרשו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור (נספח ח' למוצגי המשיבות). במסגרת אותה בקשה טענו המערערים, בין היתר, כי היה בדרך מתן ההחלטה על ידי השופטת שרון, אשר לא ציינה גם בכותרת ההחלטה - ולא רק בחתימה - כי ההחלטה ניתנה על ידה כרשמת, כדי להכניס בלבול בסדרי הדין הנדרשים לצורך הגשת ערעור (ראה סע' 29 לנספח ח'). בהחלטת שניתנה ב- 25/2/2010 בתיק תל"א 39059-12-09 (השופטת פוקס, כרשמת) נעתר ביהמ"ש לבקשה, אך חייב את המערערים בהוצאות. נתנה ארכה למערערים להגשת הערעור ב- 20 ימים והמערערים חויבו בתשלום הוצאות לטובת המשיבות בסך של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי. כפי שהתברר בדיון, טרם שילמו המערערים הוצאות למשיבות. 5. בערעור בפניי טענו המערערים כי תוך השוואה לפסק הדין שניתן ברע"א 9686/09 (נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי זיסר, השופט גרוניס - ניתן ביום 21/2/10, להלן: פס"ד נאות) ותוך בחינת מעמדה של זכות ההתדיינות בבית המשפט שיש לראותה כזכות יסוד, יש לאפשר למערערים למצות את זכותם להמשיך בבירור התביעה, במיוחד ש"הנזק" - ככול שנגרם, אם נגרם למשיבות - ניתן לפיצוי כספי. המשיבות ביקשו לאשר את החלטת השופטת שרון ולהשאיר על כנו את פסק הדין שניתן, הדוחה את תביעת המערערים. עוד טענו המשיבות, כי זכות הגישה לערכאות של המערערים נשמרה היטב, בכך שבית המשפט לא נעתר לבקשה למחיקה על הסף והעמיד את סכום הערובה על סכום נמוך משמעותית מגובה העירבון שביקשו המשיבות. עד הוסיפו שלא הוגשה בקשה לארכה ומשלא הופקד הפיקדון, אין מקום להאריך המועד בדיעבד, במיוחד לאור התנהלות המערערים, אשר יש בה להצביע על זלזול מתמשך ויוצא דופן בחומרתו כלפי בית המשפט (סעיף 27 לעיקרי הטיעון של המשיבות). עוד הפנו המשיבות לנוסחו של סעיף 29 לעיקרי הטיעון מטעם המערערים. המשיבות חזרו והדגישו, כי התנהלות של תובע בזלזול הולך ומתמשך בהחלטות בית המשפט, אינה מצדיקה, ביטולו של פסק הדין הדוחה את התובענה, ומתן ארכה נוספת להפקדת הערובה כאשר בקשה כזו לא הוגשה. 6. תקנה 519(ב) לתקנות סד הדין האזרחי מצביעה על התוצאה של אי הפקדת ערובה, שבית המשפט הורה על הטלתה, וזו לשונה: "לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה התובענה לפי תקנה זו רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, באם נוכח בית המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע לבטל את הדחייה בתנאים שייראו לו, לרבות בעניין ערובה והוצאות". השאלה הממוקדת בענייננו היא, אם הצביעו המערערים על "סיבה מספקת" אשר מנעה מהם מלהפקיד את הערובה במועד שנקבע, ואם אכן יורה בית המשפט על ביטול הדחייה, הסמכות נתונה לו לקבוע תנאים לביטול האמור, הנוגע גם לערובה כולל שיעורה ולחיוב בהוצאות. 7. בפס"ד נאות עמד בית המשפט על ההבחנה בין ערובה לעירבון, לרבות השיקולים הרלוונטיים בכל אחד מן החיובים האמורים, ותוך הדגשה שבבקשה לביטול דחיית תובענה, יש לאתר נקודת האיזון בין שלוש מערכות: אינטרס התובע לממש את זכות הגישה לערכאות; לצד אינטרס הנתבע כי לא ישוב להיות מוטרד בעניין תובענה שנדחתה; ועוד איתור נקודת האיזון בין האינטרס של תובע להמשיך ולנהל את ההליך לגופו לבין האינטרס הציבורי-מערכתי, בניהול תכליתי ויעיל של מערכת המשפט. 8. נקודת המוצא היא, כי קיים הבדל מהותי בין חיוב תובע בהפקדת עירבון שהוא הכלל, כך שמתן הפטור הוא בגדר החריג לעומת סמכות לחייב תובע בהפקדת ערובה, שהיא סמכות בשיקול דעת, והיא בגדר החריג המופעל בצמצום (סע' 5 של פס"ד נאות). ועוד, מאחר שיש לתת משקל ניכר לזכות הגישה של אדם לערכאות - עד כדי הכרה בזכות כזו כזכות יסוד - הרי ככלל, אין בכוחו של האינטרס של הנתבע להבטיח את הוצאותיו, כדי להגביל זכות הגישה של תובע לבית המשפט. ואולם, גם אם זכות הגישה לבית המשפט היא זכות חוקתית, מימושה של הזכות למעשה, מותנה באופן התנהלותו של התובע בהליך שהוגש על ידו. לכן, לשם איתור נקודת האיזון האמורה - תובע - נתבע - ציבור/מערכת המשפט - יש חשיבות לנתונים עובדתיים שונים הכוללים, בין היתר: הסיבה לאי הפקדת הערובה במועד, כאשר לשם כך די בכך כי התובע יספק הסבר סביר למחדלו, ואין הוא נדרש ל"טעם מיוחד"; הנזק העלול להיגרם לנתבע מהשבת התובענה על כנה, ואם זה עולה על הציפייה של הנתבע שלא לחזור ולהיות מוטרד בתביעה, וכן משך הזמן שחלף מאז ההחלטה על דחיית התובענה ועד להגשת הבקשה לביטולה (סע' 6 לפס"ד נאות). וכן בחינה מחודשת אם יהא באמצעי הכספי - חיוב בהוצאות - לא רק כדי לרפא את הפגמים שנפלו בניהולו של ההליך עד לאותו מועד, אלא גם לקידום ניהולו של ההליך. יישומם של כללים אלה בתיק דנן, אינו יכול להיעשות מבלי להשוות בין הנסיבות הרלוונטיות שעמדו בבסיס מתן פס"ד נאות, לעומת אלה הקיימות בענייננו. התוצאה המתבקשת לדעתי, שדינו של הערעור להידחות. 9. כאמור לא הגישו המערערים כול בקשה להאריך המועד להפקדת הערובה, גם כאשר הוגשה הבקשה לביטול פסק הדן שהורה על דחייה, לא הוצהר על מוכנות להפקיד את מלוא הערובה עליה הורה ביהמ"ש. ועוד, כפי שציינה השופטת נתנאל-שרון, הנימוקים שפורטו בבקשה לביטול פסק הדין שהורה על דחיית התביעה, לא היה בהן להצדיק אי הגשת בקשה ארכה, קודם למועד בו היה על המערערים לבצע ההפקדה. 10. בנסיבות העניין, יש לסקור בקצרה את אופן ההתנהלות בתיק: - 15/4/07 הגישו המערערים תביעה כספית על בסיס עילה בנזיקין, בשל מכירת 1000 שתילי תמר פגומים. במהלך אותה שנה הגיעו בעלי הדין להסכמה דיונית לפיה יוגש כתב ההגנה, לאחר שהמערערים ימציאו תצהירי תשובות לדרישה בדבר פרטים נוספים, וזאת לאור העובדה שפרטים מהותיים, כגון מועד הרכישה, מסמכים המעידים על הרכישה בכלל ומהמשיבה מס' 1 בפרט, אינם מצויים בכתב התביעה, כפי שהוגש. - 14/12/07 משלא הוגשו התצהירים במועד המוסכם ואף לא במועד שהוארך, והדבר מנע מן המשיבות להגיש כתב הגנה, ניתנה החלטה על ידי בית המשפט אשר הורתה למערערים, ליתן טעם לחוסר המעש בתיק. - 18/12/07 ביהמ"ש נתן ארכה נוספת להגשת כתב הגנה אשר מותנה היה בהמצאת תצהירי המערערים ומאחר שאלה לא הוגשו ונמנע הגשת כתב ההגנה, ניתנה החלטה המורה על מחיקת התביעה. - 12/3/08 הגישו המערערים בקשה לביטול פסק הדין, בטענה כי מאחר שמדובר בתושבי הרשות הפלסטינית ועקב החמרה במצב הביטחוני לא הצליחו להחתים על התצהיר אלא רק חלק מן המצהירים. בית המשפט נעתר לבקשה לפנים משורת הדין וביטל את פסק הדין. כל אלה לא הביאו את המערערים כדי לפעול על פי החלטת בית המשפט. - 16/6/08 הגיעו בעלי הדין להסדר דיוני חדש אשר קיבל תוקף של החלטה, לפיה בתוך 10 ימים מיום קבלת תצהירי תשובות לדרישה לפרטים נוספים יוגש כתב הגנה. בית המשפט נדרש פעם נוספת ליתן החלטה שאם לא יימצא כתב ההגנה והמערערים לא ייתנו טעם מדוע לא תימחק התובענה, ייחשב הדבר לחוסר מעש ויראו את התובענה כתובענה שנמחקה ולא יינתנו ארכות נוספות. גם בהסדר זה לא עמדו המערערים. - 10/9/08 הוגשו שלושה תצהירים בלבד מתוך שמונה מערערים, וזאת לאחר ארכה נוספת שניתנה למערערים. בתצהירים שהוגשו לא נכללו פרטים מהותיים נדרשים. - 21/1/09 נדונה ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף מחמת העדר עילה, וזאת כאמור מאחר שגם בתצהירים הנוספים לא גולו פרטים מהותיים. למרות שבית המשפט עמד על התנהלות בלתי מקובלת של המערערים תוך שציין כי הם מגלים "זלזול חמור בהחלטות בית המשפט, במיוחד לאור הארכות שניתנו ולאור השהות הכוללת, הארכה שניתנה להם, לשם מילוי ההחלטות שניתנו (שם, סע' 33 להחלטה מיום 21/1/09), דחה בית המשפט את הבקשה לסילוק על הסף. בית המשפט הבהיר כי אינו נוקט בצעד כזה אלא רק במקרים חריגים שבהם ברור שהתובע חסר סיכוי לקבל את הסעד לו הוא עותר. לכן במקום שבו המערערים בתצהיריהם נתנו מסכת עובדתית מסוימת - ולמרות שאין בה תמונה עובדתית מלאה, מדויקת ומפורטת כנדרש, אין מקום לסלק את התביעה על הסף, ושאלת יכולתם של המערערים לעמוד בנטלי ראיה, תתברר במהלך הדיון. - 17/2/09 הגישו המשיבות בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בשל היות המערערים תושבי השטחים, בהתאם לתקנה 519(א) לתקנות סד"א. - 14/6/09 בית המשפט (כבוד השופטת נתנאל-שרון, כרשמת) דן בבקשת המשיבים להפקדת ערובה להוצאותיהן. בפרק דיון והכרעה, איתר בית המשפט את נקודת האיזון הנדרשת. מחד גיסא, בחן בית המשפט את זכות הגישה לערכאות, כזכות יסוד חוקתית מן המעלה הראשונה, בהסתמך בין היתר, על ההלכות שנקבעו בעניין זה (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1885) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647,650; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577), מנגד - מאידך גיסא, את זכותו של בעל דין להבטיח אפשרות גביית הוצאותיו, אם יזכה בתביעתו, ובקשר לכך בחן את סיכויי התביעה. בנושא סיכויי התביעה, בהסתמך על מסמכים שצירפו המערערים הגיע ביהמ"ש למסקנה שלא ניתן לומר שהתביעה חסרת סיכוי, וביהמ"ש אכן לא היה מוכן לקבל את בקשת המשיבים למחוק את כתב התביעה, בשל התנהלות המערערים והעדר פרטים מספיקים בתביעה. לכן, למרות שביהמ"ש הורה על המשך ההליכים, קבע כי משך זמן בירורה לא יהיה קצר ויכול אף שיהיה מכביד. עוד הפנה ביהמ"ש להלכה לפיה מקום מגורים מחוץ לתחום השיפוט, והעדר קיומם של נכסים הנמצאים בארץ, מחייבים, דרך כלל, בהפקדת ערובה, בשל צפי של קשיים של בעל הדין שכנגד להיפרע הוצאותיו, אם יזכה בתביעתו (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869-868). לכן חייב בית המשפט בהפקדת ערובה ואולם העמיד את הסכום על 45,000 ש"ח בלבד, בין היתר בהיות סכום הערובה בסך 150,000 ש"ח שביקשו המשיבות לפסוק, מופרז, בין היתר, מאחר שלטענת האחרונים כול התביעה מופרכת. הערובה לא הופקדה כלל ואף בקשה להאריך המועד להפקדתה, לא הוגשה. - 3/12/09 נדחתה כאמור בקשת המערערים לביטול פסק הדין, כפי שפורט לעיל. 11. בענייננו, הסקירה שפורטה לעיל מורה, שהכלי של פסיקת הוצאות מוצה במלואו על ידי בית המשפט, והמערערים לא השכילו לציית להחלטות שניתנו, לא עמדו במועדים שנקבעו, לא שולמו ההוצאות שנפסקו וזאת למרות שבהחלטות חוזרות ונשנות בחר בית המשפט, לעיתים לפנים משורת הדין, לעשות שימוש בפסיקת הוצאות ולא להגיע לתוצאה של דחיית התביעה. בנסיבות אלה, אין לנו אלא להפנות לפרוטוקול בית המשפט העליון, לדבריה של כבוד השופטת חיות במסגרת ע"א 10537/09 שם אמר בית המשפט, בין היתר, לעניין אופן התנהלות המערערים: "בתיק זה אתם מתנהגים כאילו יש לכם דין נפרד..." (ראה הפרוטוקול בביהמ"ש העליון מיום 4/5/10). ועוד הבהיר שם בית המשפט כי: "זה שיש בעיה כלכלית, זה לא מסדיר התנהלות כזו, כך שמה שאדוני אומר בעיות כלכליות, הנימוק הזה לא יעזור לכם כי לא הגשתם בקשה לאורכה". גם בהחלטת השופטת שרון-נתנאל, כרשמת בבית משפט זה מיום 3/12/09, ציינה והדגישה כי ההסברים שניתנו על ידי המערערים, כמו חג הרמדאן, שהתחיל ביום 21/8/09, או במחלתו של ב"כ המערערים למשך 10 ימים מיום 15/6/09 אין בהם כדי להבהיר מדוע לא גויס סכום הכסף הדרוש, ממי גויס, כיצד גויס, מה עוד שבעת הגשת הבקשה גם טרם הודע על נכונות להפקיד את מלוא הסכום. כל הנימוקים שצויינו לעיל, אין בהם כאמור להסביר התנהלות לא סדירה. בנושא זה אין אלא להפנות לדברים שנאמרו ב רע"א 7934/06 (איברהים אבו קנדיל ואח' נ' עין הנצי"ב קבוצת הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ (כבוד השופט א' גרוניס) החלטה מיום 18/4/07): "מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא ואיני רואה יסוד להתערב בה. צר המצע מהשתרע ולכן לא אעמוד בפרוטרוט על אופן התנהלותם של המבקשים בהליך. נראה כי התנהגותם של המבקשים, כפי שמפורטת בפסק דינו של בית משפט קמא, אכן עולה כדי זלזול בבית המשפט ובמשיב. בעל דין הבא לפני בית המשפט מקבל על עצמו חובות מסוימות כלפי בית המשפט וכלפי יריבו. בעל דין המזלזל בחובות אלו צריך לקחת בחשבון כי הוא עלול לשאת בתוצאות התנהגותו (בר"ע 88/72 אורן נ' מיכאל, פ"ד כו(1) 772). ................. ................ ............... התמונה המתקבלת באשר להתנהלות המבקשים הינה זו של זלזול נמשך בהחלטות בית המשפט. חרף ארכות שניתנו להם שוב ושוב הם נמנעו מלקיים את הוראות בית המשפט. בנסיבות העניין היה צידוק גמור למחוק את כתבי ההגנה וליתן פסק דין. בדין נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין..." 12. מעבר לאמור, ועל אף שנדחתה הבקשה לסילוק על הסף, אין להתעלם מן העובדה כי עד למועד הדיון בפני בית משפט זה, טרם הומצאו פרטים נוספים מהותיים נדרשים ואלה אינם בנמצא גם לא בשלב זה של הדיון. מעיון בכתב התביעה שהוגש עולה, כי אין בכתב התביעה תאריך מדויק של הרכישה. בסעיף 4 של כתב התביעה נאמר: "במהלך שנת 1999 ו/או 2000 נוצר קשר בין התובעים לבין הנתבעת, והצדדים ניהלו ביניהם משא ומתן...". טרם צורפו מסמכים המעידים כי אכן השתילים הנטענים נרכשו אצל הנתבעת. גם במהלך הדיון בערעור (29/6/10), כל שהיה בידי המערערים לטעון בנוגע לעצם הרכישה לרבות מועדה, היה שיש בידם חשבונית, מתי הובלו השתילים על ידי משאית פלסטינית מהמשאית הישראלית, מבלי שיש בידי המערערים ליתן פרטים בנוגע לזהות מוכרי השתילים והרוכשים של אותם שתילים. המערערים אף הודו שאין בידם חשבונית או קבלה, כי המכירה אכן נעשתה על ידי המשיבה 1. בנסיבות אלה יש ליתן משקל נכבד לטענת המשיבה מס' 2 כי גם היום חסרים פרטים נוספים מהותיים שהיה על המערערים להמציא, ולמעשה, אין כתב התביעה כפי שהוגש, מכיל פרטים מהותיים נדרשים כדי לבסס עילה כלשהי כלפי מי מן המשיבות. לכן, יש גם לקבל את עמדת המשיבות, כי במקרה דנן, גם אילו התנהלות המערערים הייתה שונה, לא היה במתן היתר להפקדת ערובה, במיוחד בסכום שנפסק - שאינו משקף נאמנה את ההוצאות שיוטלו על המשיבות בניהול ההליך - כדי לרפא את הפגמים שנפלו. סעדים מידתיים קודמים שניתנו, כאמור, על ידי בית המשפט, לא היה בהם כדי להועיל לקדם את ניהולו של ההליך. לא הוגשו בקשות במועד להארכת מועד, לא ניתן הסבר לגבי האיחור בהפקדת הערובה, אשר טרם הופקדה, המחדל לא סולק, ולא ניתן כל הסבר מדוע לא הוגשה בקשה להאריך המועד להפקיד הערובה, וכל הטעמים שניתנו - ככל שיש בהם ממש - מתייחסים לתקופה שלאחר מתן פסק הדין הדוחה את התביעה בשל העדר הפקדת ערובה. אין גם להתעלם מטענת המשיבה מס' 1, כי למרות קביעות חוזרות ונשנות בהחלטות בית המשפט, לפיהן התנהלות המערערים מצביעה על התעלמות מהחלטות בית המשפט, מהווה זלזול חמור בהחלטות בית המשפט, ועוד ההפניה לאמור בסע' 29 בבקשה להאריך המועד להגשת ערעור, המבקשים לראות בבית המשפט כגורם שהביא "לבלבול" בבחירת הליך משפטי נכון, כדי לקבוע שבנסיבות העניין, אין עוד מקום ליתן ארכה נוספת להפקדת הערובה, ואין מקום לבטל את פסק הדין אשר הורה על דחיית התביעה. 13. אעיר עוד, שלדעתי, אילו היה מקום להאריך המועד להפקדת ערובה, אזי היה צורך להעלות את סכום הערובה. בית המשפט בקביעת סכום הערובה, נתן משקל יתר למצבם הכלכלי של המערערים, מתוך שסבר שיהא בכך כדי לאפשר פעם נוספת למערערים למצות את זכות הגישה לבית המשפט, אך גם עמד על כך כי סכום ההפקדה צריך שייעשה במועד מוגדר. איחור בהפקדת ערובה - על דרך ההשוואה לאיחור בהקפדת עירבון (ע"א 2061/99ב ישירון נ' ויצו הסתדרות עולמות לנשים ציוניות, פ"ד נד(3) 193) על אף שנדרש רק טעם מספיק, צריך שיינתן הסבר מתקבל על הדעת כדי להאריך את המועד להפקדת הערובה. בעניינו כאמור, לא הוגשה כלל בקשה להארכת מועד. איחור בהפקדת הערובה אינו דבר של מה בכך. הוא מאריך את ההליך שלא לצורך וכן פוגע באינטרס הציבורי, בכך שהוא מטיל עומס מיותר נוסף על המערכת השיפוטית (ראה שם, 195ב), תוך שהתנהלות כזו מצביעה על התעלמות מהחלטות שיפוטיות, במיוחד כאשר זו אינה נתמכת בטעם כלשהו לאיחור ולאי הציות במועד שנקבע. בנסיבות אלה, גם לו היה מקום להאריך המועד להפקדת ערובה, היה צורך להעמידה על סכום של 150,000 ₪. התוצאה: 14. אשר על כן, ולאור התשובה לעיל, אני מורה על דחיית הערעור. אני מחייבת את המערערים ביחד ולחוד לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח לכל אחת מן המשיבות, בצירוף מע"מ כחוק, בתוך 30 ימים מהיום. הפיקדון, אם הופקד, יועבר בחלקים שווים לכל אחת מן המשיבות באמצעות בא-כוחן, על חשבון ההוצאות שנפסקו בהליך זה.ערובהביטול פסק דין