קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לא לבטל רישיון עסק: זוהי בקשה על פי ס' 7א' לחוק רישוי עסקים ליתן צו האוסר על המשיבים לבטל רישיון העסק של המבקש, או לבטל ביטול הרישיון שנעשה על ידם. עיון בס' 7א' לחוק רישוי עסקים מראה כי המדובר למעשה בהליך מיוחד של ערעור על החלטת רשות הרשוי. ס' 7א'(ה) לחוק [9] קובע: "הרואה עצמו נפגע בביטול רישיון, או בתנאי שהוסף במיוחד ברישיונו, רשאי לערער לבימ"ש שלום, או לביהמ"ש לעניינים מקומיים, שבתחום שיפוטו נמצא העסק, וביהמ"ש רשאי לבטל או לשנות את הביטול או תנאיו, אם לדעתו אינם חוקים או סבירים, או לאשרם". המחוקק העניק כאן לביהמ"ש סמכות רחבה ביותר, מעבר לסמכות הנתונה בדרך כלל לבימ"ש הבוחן מעשה מינהלי (בדרך כלל בג"צ) שאינה מצטמצמת רק בבדיקת חוקיות המעשה המינהלי. הסעיף מאפשר לביהמ"ש להיכנס לבדיקת עצם סבירות הביטול. כלומר התערבות בשיקול הדעת של הרשות ובדיקת סבירותו. מדובר כאן בהליך של ערעור, להבדיל מעתירה לבג"צ, וכאמור מוסמך ביהמ"ש, לבדוק את סבירות השיקולים שהביאו את הרשות להחלטה. ניתן למצוא את הסיבה להענקת סמכות רחבה ויוצאת דופן בחומרה הרבה שמיחס ביהמ"ש העליון בפסיקתו, לביטול רישיון, להבדיל מאי הענקת רישיון, או מאי חידושו. כך למשל בבג"צ 237/81 דעבול נ' עיריית פ"ת [1], בעמ' 376, מדרג ביהמ"ש את המקרים בהם מסרבת רשות מנהלית ליתן רשיון, ב- 4דרגות חומרה, מן הקל אל הכבד כדלקמן: "א. אי הענות לבקשה להוציא רישיון חדש, המתבקש לראשונה. ב. סירוב להוציא רישיון חדש, כאשר למבקש היה בעבר רישיון ותוקפו פג לפני תקופה מסויימת, או לא חודש מסיבה כלשהי. ג. החלטה שלא לחדש רשיון, כאשר היה בידי המבקש רשיון באופן רצוף והחידוש מתבקש עם תום תקופת הרשיון. ד. ביטול רשיון ע"י הרשות כאשר הוא עדיין בתוקף." בשר למקרים מסוג ד', אותם רואה ביהמ"ש כאמור בדרגת החומרה הגבוהה ביותר, קובע השופט בך, בצטטו בעניין זה את דברי השופט שמגר (כתוארו אז) בבג"צ 56/76 ברמן נ' שר המשטרה [2], בעמ' 692: "דרושה הוכחה משכנעת שאינה מותירה מקום לספקות סבירים, כדי לבטל רישיון קיים". זאת להבדיל ממקרים מסוג א' או ב', שם מותר להגיע למסקנה השלילית על סמך חשד סביר בלבד: (בג"צ 237/81 [1] הנ"ל, בעמ' 376), או למקרים מסוג ג', שם דרושה אינפורמציה רצינית ובעלת משקל ראיתי, אך לא מעבר לכך (שם [1], בעמ' 377). דעה דומה מביע כב' השופט ברק בבג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי [3] בעמ' 327, בצטטו את ההלכה הפסוקה שנקבעה עוד בפרשת זקס (בג"צ 113/52 זקס נ' שר המסחר והתעשיה [4]) באומרו: "לא הרי ביטול רשיון שכבר ניתן, כהרי מתן רישיון חדש. רשיון חדש, הרי הלכה פסוקה היא, שגם חשד מבוסס יכול - בדרך כלל - לשמש סיבה מספקת לסירוב לרשיון. אולם באשר לביטול רשיון שכבר ניתן, סבורים אנו כי אחרי מתן הרשיון, אין לבטלו ע"ס חשד גרידא ללא חקירה שהנוגע בדבר מוזמן להשתתף בה ולהשמיע את טענותיו". מאז אותו פס"ד המצוטט ע"י השופט ברק, חזרה הלכה זאת וקיבלה משנה תוקף, ברשימה ארוכה של פסקי-דין (וראה הרשימה הארוכה המצוטטת שם, בעמ' 328[3]). כב' השופט ברק מסביר את הטעם לדרישות החמורות כלפי הרשות בביטול רשיון קיים, בניגוד לסירוב ליתן רשיון, בבג"צ 799/80 הנ"ל בעמ' 328[3]: "הבחנה זאת בשיקוליה של הרשות בין מתן רישיון חדש לבין ביטולו של רישיון קיים, אינה כתובה במפורש בספר החוקים. היא מהווה חלק מהמשפט המקובל נוסח ישראל. מקורה של הלכה זאת, הוא חוש ההגיון והצדק... הטעם לכך הוא כי מי שקיבל רישיון רשאי להניח כי הבדיקות המוקדמות נעשו ביסודיות הדרושה וכי החששות שהיו, אם היו כאלה, שוב אינם קיימים. על יסוד הנחה סבירה זאת פועל בעל הרישיון, המשקיע מהונו וממרצו. בנסיבות אלה אין זה הוגן ואין זה סביר כי הרשות המינהלית תפגע באינטרס שלו בלא שיתרחש אירוע חדש, שיש בו לפגוע בהנחות היסוד, אשר שימשו למתן הרשיון, ...ובלא שאירוע חדש זה, יוכח בצורה משכנעת באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו". על סמך הגיון זה המיחס, איפוא, חומרה מיוחדת לביטול רשיון, קבע איפוא המחוקק פרוצדורה יוצאת דופן למקרים של ביטול רשיון, אשר מצאה ביטוייה בסעיף 7א' לחוק רישוי עסקים [9], ואף העניק כאמור זכות ערעור על מעשה מינהלי של ביטול רשיון, תוך הענקת סמכות רחבה לביהמ"ש היושב בערעור כזה. על-פי ס' 7א'(ב) [9] - לא יבוטל רשיון, אלא לאחר התיעצות עם נותן האישור המופקד על קיום מטרה מן המטרות האמורות בסעיף 1(א) לחוק המשמשת עילה לביטול, ואילו על פי סעיף 7א'(ג) [9]: "לא יבוטל רישיון אלא לאחר שניתנה לבעל הרשיון הזדמנות להשמיע טענותיו". המדובר בעסק של צורפות ומכירת תכשיטים, שרישיונו ניתן ביום 31.12.82לשלושה אנשים, שאחד מהם הוא המבקש. בדיון נערך בפני, אשר כלל חקירת המצהירים, התברר כי ביום 8.2.87, פנתה העירייה (המשיבה 1) למבקש (מערער) במכתב החתום ע"י מר דוד, מנהל אגף רשוי עסקים, ובו הודיעה לו כי מפקד מרחב איילון (המשיב 4) פנה אליה בדרישה לבטל רישיונו. לפיכך מודיע לו מר דוד כי זכותו להשמיע טענותיו תוך 10 ימים, ולא יבוטל רישיונו תוך 60יום. למכתב זה צורף מכתבו של נצ"מ וילק, בו הוא מודיע על ביטול הסכמתו לרשיון העסק של המבקש, ודורש מן העיריה לבטל הרשיון. מכתב זה מיום 10.12.86אינו מאזכר כל נימוק שהוא לדרישה לביטול הרשיון. המבקש פנה מיד למר דוד, כדי לברר פשר הדרישה. בתשובה נאמר לו כי אין לעירייה דבר נגדו ועליו לפנות למשטרה, שהיא יוזמת ודורשת הביטול. המבקש פנה למשטרה, אשר מסרה לידיו מכתב מאת פקד צור, קצינת רשוי עסקים, ובו נאמר בלשון לקונית כי הנימוקים לביטול הינם - "שעל פי החומר המצוי בידינו, משמשת החנות כמרכז לסחר ברכוש גנוב". משפנה עוה"ד של המבקש וביקש פירוט ההאשמות, כדי שיוכל מרשו להתגונן, נתקל בסירוב. לא רק שסירבו ליתן פירוט, אלא אף לא נאמר לו מי בדיוק חשוד מבין עובדיו. סופו של עניין לא נתקיים כל בירור או שימוע של טענות המבקש, אשר ניצב בפני האשמות כוללניות, באין יכולת להתמודד עימן ע"י תשובות או הסברים. בדיון בפני לא נמסר כל תצהיר מטעם העירייה, אשר השאירה את המאבק כולו בידי המשטרה. לישיבה הראשונה, אף לא שלחה העיריה נציג מוסמך מטעמה, ורק לאחר הוראה מפורשת של ביהמ"ש, התיצבה עוה"ד גב' הולנדר, אשר נשלחה ע"י העיריה ליצגה בדיון. ב"כ הצדדים, הירבו בטענות בשאלה האם היתה לנצ"מ וילק (המשיב 4) הסמכה מיוחדת מטעם שר המשטרה, כנדרש בס' 6(א) לחוק רישוי עסקים [9]. אינני רואה צורך להיכנס כלל לשאלת זאת, באשר לו היה זה הפגם היחיד במעשה הרשות, לא הייתי נעתר לבקשה (ערעור). דא עקא, שנתברר כי היו פגמים אחרים, מהותים יותר, אשר די בכל אחד מהם כדי לבטל החלטת הרשות. הפגם העיקרי בעיני, הינו הפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. כאמור מורה ס' 7א'(ג), במפורש כי יש ליתן הזדמנות לבעל הרשיון להשמיע טענותיו. טוענת ב"כ המשטרה הגב' ברק כי מכתבו של מר דוד, נתן למבקש ההזדמנות הנאותה, אך הוא לא ניצל הזדמנות זאת. אומר בעניין זה ביהמ"ש העליון (השופט ברק) בבג"צ 656/80 אבו רומי נ' שר הבריאות [5] בעמ' 189: "זכות זאת אין משמעותה אך הליך פורמלי של הזמנה ושמיעה. זכות השמיעה משמעותה, הזכות לשמיעה הוגנת. זכות זאת משמעותה, מתן הזדמנות הוגנת להגיב על מידע שנתקבל, והעשוי להשפיע על ההחלטה בעניינו של העותר. על כן אין מקיימים כהלכתה את זכות השמיעה, אם אין מפנים את תשומת לב הפונה למידע שנתקבל בעניינו, ומאפשרים לו להגיב כראוי". (ראה בענין זה גם בג"צ 685/78 מחמוד נ' שר החינוך והתרבות ואח' [6]). כדי להסיר ספק, אציין כי מתצהירו וחקירתו של נצ"מ וילק, שהיה יוזם הביטול, עולה כי פעל בתום לב וכפי שסבר שמתחייב מתפקידו. אין חולקים, כי שיקוליו בדרישתו לביטול הרשיון, הינם שיקולם עניניים, וכי מילא תפקידו כאיש משטרה בשמירה על שלום הציבור, כראוי. אלא שבסופו של עניין, אין המשטרה רשות הרישוי, כי אם גוף שעל הרשות להתיעץ עמו, ואף לקבל אישורו בעסקים מסוג עסק זה. הליך השימוע המתחייב על-פי חוק רישוי עסקים, היה צריך להתקיים בפני העירייה, שהיא רשות הרישוי, ובנוכחות נציגי המשטרה. העירייה, היא שהיתה צריכה לדאוג לקיום זכות השימוע, ולהבהיר למשטרה כי ללא קיומה של זכות זאת, לא תוכל לבטל הרשיון על אף דרישתה. כאמור, לא שמעתי כל הסבר שהוא מצד העיריה (המשיבה מס' 1) מה עשתה מצידה כדי לקיים את מצוות סעיף 7א'(ג). מכתבו של מר דוד המציע למבקש לטעון טענותיו תוך 10ימים, כשבעקבותיו מסרבים לומר למבקש במה בדיוק מאשימים אותו, ואין מציגים בפניו כל חומר שהוא, כדי שיוכל להתמודד עמו, היינו מעשה פורמלי שאין אחריו מהות של ממש. לא זאת אף זאת כי כאשר פנה המבקש למר דוד, במקום לזמן דיון בנוכחות נציג המשטרה, שבו ניתן היה להציג בפני המבקש את הטענות המועלות נגדו ולבקש התיחסותו אליהן, אחת לאחת, שלח אותו מר דוד למשטרה, תוך שהוא מסביר לו כי לעיריה אין דבר כנגדו, (ראה ע' 10לפרוטוקול החקירה הנגדית). כאשר פנה למשטרה אמר לו רס"ר רימוך: "זה לא ממני אלא מהעיריה" (עמ' 10). אז פנה שוב למר דוד מנהל אגף הרשוי וזה חזר וטען "שזה מהמשטרה". רק לאחר דברים אלה קיבל המבקש אותו מכתב לקוני מקצינת רשוי עסקים, הנוקב בטענה כללית של סחר ברכוש גנוב, ללא כל התיחסות למקרה ספציפי או לאנשים מסוימים. אין ספק כי השתלשלות מאורעות זאת, אינה עולה בקנה אחד עם כוונת המחוקק, אשר הוסברה היטב ע"י ביהמ"ש העליון, כפי שהבאתי לעיל. סבור אני, כי די בכך כדי לבטל ההליך כולו, ולקבוע כי הביטול נעשה שלא כדין ותוך הפרת כללי הצדק הטבעי. תמיהה נוספת עולה לאור ביטול הרשיון כנגד המבקש דווקא, להבדיל משני בעלי הרשיון האחרים. לא שמעתי כל הסבר, מדוע בחרו המשיבים לבטל רשיונו של המבקש דווקא, ולא התיחסו כלל לשני בעלי הרשיון האחרים. הרשיון, כאמור, הינו גם ע"ש איפרגן מרדכי ואלקבץ מוטי. לשאלת ביהמ"ש בעניין זה, מסביר מר וילק כי לאפרגן ולאלקבץ יש עבר פלילי. אין חולקים, כי דווקא למר מלכה, המבקש, אין כל עבר פלילי, ואף לא הוגש נגדו מעולם אישום פלילי. מדוע אם כך בחרו המשיבים דווקא את הישר מבין השותפים?!. ואם עשו כן, ודאי הוא, שהדבר מחייב הסבר של ממש. לא בא כאמור כל הסבר לתמיהה זאת, גם לא בעת הדיון בפני בביהמ"ש. איש אף לא טען כי היתה זאת טעות. מר וילק, בחקירתו, לא ידע להצביע על כל טענה שהיא כנגד מר מלכה, אך ידע להצביע על טענות כנגד השותפים האחרים. מובן שמעשה תמוה זה, שאין אחריו כל הסבר, אינו יכול להתקבל ע"י ביהמ"ש. טענותיה של הגב' ברק, ב"כ המשטרה, כי מדובר בשותפות, והמבקש אחראי יחד ולחוד עם שותפיו, שיכות למישור המשפט האזרחי, אך כאשר נעשה נסיון להטיל סטיגמה פלילית על אדם, לא ניתן לעשות זאת ע"י האשמת שותפיו לעסק, כשאותו אין מאשימים באשמה איזו שהיא, ולבסוף לבטל את רישיונו הוא בלבד, הוא לנקוט בכל הליך כלפי האחרים. גם בכך הייתי רואה די כדי לבטל ההחלטה המינהלית בדבר ביטול רישיונו של המבקש. אשר לעצם סבירות ההאשמות: נצ"מ וילק טוען בתצהירו כי בחנות מבקרים אנשים בעלי עבר פלילי, וכי מספר עבריינים פלילים מכרו לחנות זהב, אשר בעלי החנות נהגו להתיכו. בעניין זה דרש עו"ד אהרוני לגלות לו את המידע עליו נסמכת הצהרתו של מר וילק. אין בדעתי להכנס לסוגיה זאת של חסיון לטובת הציבור, כפי שהיא מוגדרת בפקודת הראיות, ס' 45[10]. הטעם לכך הוא כי גם לאחר שעינתי בחומר החסוי שהוגש לי במסגרת סמכות ביהמ"ש, על-פי סעיף 46לפקודת הראיות [10], שוכנעתי כי אמנם יש בו חשדות סבירים, אך אין בו הוכחות מוצקות של ממש, כנדרש במקרה של ביטול רישיון, אשר לא יותירו מקום לספק. מדובר במידע מודיעיני שנתקבל ללא חקירה ודרישה, שהמשטרה מסרבת להעמידו לרשות המבקש, כדי לאפשר לו להגיב. על כך אומר השופט ברק בבג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי [3] הנ"ל, באזכרו את בג"צ 202/56 דרעי נ' ראש העיר [7] וכן את בג"צ 66/65 זלצברג נ' המפכ"ל של המשטרה [8] בעמ' 310: "אין לסרב לחידושו של רשיון עסק, ומכאן קל וחומר שאין לבטל רשיון קיים, על סמך עדותו של מודיע, שלא נחקרה ולא נבדקה. הרשיון יוכל להתבטל רק אם נערכה חקירה ודרישה, ונמצא כי קיימות ראייות משכנעות". (בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרשוי [3] הנ"ל, בעמ' 328). גם רס"ר רימוך, איש משטרת חולון אומר בחקירתו בביהמ"ש במפורש: "אני עורך בקורות בחנות הזאת הרבה שנים... לא גיליתי אף פעם בחנות רכוש גנוב. לא הודעתי על הבקורות שלי מראש, אלו בקורות פתע" (ע' 5). אין די בעובדה שאנשים בעלי עבר פלילי בקרו בחנות, ואולי אף מכרו זהב, כדי להאשים את בעליה בסחר ברכוש גנוב, שנעשה ביודעין. ייתכן כי נמכר רכוש גנוב בחנות, מבלי שבעליה ידעו על כך. הגב' ברק, ב"כ המשטרה, הסכימה כי אין כל טענות בדבר הדרך שבה מתנהלת החנות מבחינת הרשומים הנדרשים. מדובר איפוא בחשדות, ואולי אף בחשדות רציניים, אך לא בראיות של ממש, אשר אינן משאירות מקום לספק. אין, איפוא, כל צורך לחשוף המידע החסוי, כאשר ממילא אין בו די כדי לקיים דרישות הפסיקה במקרה של ביטול רשיון. סיכומו של דבר, יש לבטל החלטת המשיבים, ולהצהיר על תקפות הרשיון. יחד עם זאת, לאחר שעוה"ד אהרוני הצהיר כי מרשו מסכים כי יתוסף לרשיון תנאי שלא יקנה זהב, אלא מסוחר מוסמך, וכי כל עובד שהמשטרה תדרוש כי יפוטר, יפוטר. סבור אני כי הוספת תנאי כזה אכן תענה למקצת דרישות המשטרה, שכאמור הינן לטובתו ותועלתו של הציבור. אשר על כן יתוסף לרשיון תנאי כי - "לא יקנה זהב, או מתכות יקרות אחרות, אלא מסוחר מוסמך". כמו כן תודיע המשטרה למבקש את מי מעובדיו עליו לפטר ואף תנמק מדוע, בתוך 30יום. אם המבקש יהיה סבור כי הדרישה אינה מוצדקת כלפי מי מהם, יוכל לפנות לביהמ"ש תוך 30יום מדרישת המשטרה. לא אוכל לסיים מבלי להביע הערכתי לרמת הטיעון הגבוהה שהפגינו עוה"ד אהרוני והגב' ברק, תוך קיום הדיון באוירה נאותה אינני רואה מקום ליתן צו להוצאות.רישיון עסק