בקשה לאיסור פרסום שם של חשוד שהינו עורך דין

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לאיסור פרסום שם של חשוד שהינו עורך דין: א. הרקע העובדתי: החשוד העורר בפני מואשם על-ידי המשטרה בעבירה של רצח. ידידתו כרמלה בלאס נרצחה וגופתה נמצאה בשומרון כשהיא חרוכה. במהלך חקירתה העלתה המשטרה ראיות נסיבתיות שונות שמחשידות את החשוד כמעורב במעשה הרצח. הוא הובא לפני שופט להארכת מעצרו. השופט נענה לבקשת המשטרה והאריך את מעצרו ואולם, על-פי בקשת סניגורו של החשוד אסר את פרסום שמו של החשוד. החשוד הינו עורך-דין במקצועו. יש לו משרד משותף יחד עם אחיו שאף הוא עורך-דין. החשוד הינו גרוש ויש לו שני ילדים קטינים המתגוררים עם אמן. טענת הסניגור היתה שפרסום שמו של החשוד יפגע בשמו הטוב, במוניטין שלו כעורך-דין ויפגע גם בבני-משפחתו ובעיקר בילדיו. בדיון שנערך להארכת המעצר בפעם השניה, שינה שופט-קמא את טעמו ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים הביע את דעתו שאין לו סמכות משפטית לאסור את פרסום שמו של החשוד אך פנה לאמצעי התקשורת שיעשו זאת מרצונם הטוב. מכל מקום, לאחר שב"כ החשוד הודיע כי בדעתו לערור על ההחלטה להתרת הפרסום, סוכם, גם על דעת ב"כ המשטרה, שהפרסום לא יותר עד שתינתן החלטה על-ידי ביהמ"ש המחוזי בערר שיגיש החשוד לבית-משפט זה. המצב ברגע זה הוא ששמו של החשוד לא פורסם בעתונות ואולם פורסם שהחשוד הוא עורך-דין, שיש לו משרד משותף עם אחיו שאף הוא עורך-דין. באחד העתונים אף פורסם שמשרדו שוכן ברחוב פלוני מספר אלמוני וב"כ החשוד אמר לי שבאחד העתונים אף פורסמה תמונה. ב. סעיפי החוק: סעיף 38לחוק בתי המשפט, תשי"ז- 195 קובע את העקרון הידוע המהווה יסוד מוסכם של כל מערכת בתי-המשפט - והוא: "בית-משפט ידון בפומבי" (ס' 38(א)). סעיף קטן (ב) לסעיף 38מביא שבעה מקרים בהם רשאי בית-המשפט לדון בדלתיים סגורות. וסעיף קטן (ג) דן בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות שבהן רשאי בית-המשפט לדון בדלתיים סגורות. השוני בין סעיף קטן (ב) וסעיף קטן (ג) הוא - שבסעיף האחרון אין המחוקק מגביל את בית-המשפט בשיקול דעתו בעוד שבסעיף קטן (ב) הוסמך בית-המשפט לדלתיים סגורות רק במקרים המפורטים. סעיף 38(ד) וסעיף 39אינם לענין שאנו נעסוק בו בהחלטה זו. סעיף 40עוסק בעקרון שונה מזה המונח ביסוד סעיף .38סעיף 40עוסק בחופשהביטוי ובחופש העתונות הנובע ממנו וקובע בס"ק (א) כי דיון שהתנהל בבית-המשפט בדלתיים סגורות, לא יפורסם דבר אודותיו אלא ברשות ביתהמשפט. בס"ק (ב) נאסר צילום באולם בית-המשפט אלא ברשות בית-המשפט. בס"ק (ג) נאסר פרסום, ללא רשות בית-המשפט, של שמו של קטין או כל פרטים העשויים לזהותו. הסעיף הנוגע לעניננו הוא סעיף קטן (ד) האומר: "(ד) בית-משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית-המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל-דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון". סעיף 41עוסק אף הוא באיסור פרסום. שם דנים בכל דבר על ענין התלוי ועומד בבית-המשפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. ג. טיעונים: עו"ד רובינשטיין, סניגורו של החשוד, ביסס את טענותיו לאיסור הפרסום על כמה נימוקים. בשלב הדיון בפני שופט קמא הוא הסתמך, בין השאר, על סעיף 38(ג) הנוגע לצווי ביניים בעוד שבטיעונו בפני הסתמך על סעיף 38(ב) סעיפים קטנים (3) ו-(4) ועל סעיף 40(ד). וזנח את הטיעונים בקשר לסעיף 38(ג). טיעוניו של הסניגור עוסקים בשני מישורים: המישור הכללי והמישור האישי. במישור הכללי - טען - יש סמכות לבימ"ש הדן במעצרו של אדם לאסור את פרסום שמו או פרטים מזהים אודותיו על-ידי כך שהוא מנהל את הדיון בדלתיים סגורות על-פי סעיף 38(ב), כאשר מתקיימת אחת משבע החלופות המפורטות שם, ואז ממילא חל איסור פרסום מכוח סעיף 40(א), או שהוא מורה על איסור פרסום מכוח סעיף 40(ד). במישור האישי, טען הסניגור שבמקרה דנן יש באיסור הפרסום משום הגנה על ענינו של קטין - הלא הם שני ילדיו של החשוד וכי יש כאן דיון גם בעניני אישות שמן הראוי כי יהיו חסויים בפני הציבור על-ידי איסור פרסומם. בהקשר לטיעונים אלה הביא הסניגור בפני אישור מאת פסיכיאטר הקובע - כאילו אין הדבר ברור מאליו לכל אדם בר-דעת - כי פרסום שמו של החשוד יגרום נזק לילדיו, ובמיוחד משום שעברו לפני זמן לא רב טראומה הקשורה בגירושין של הוריהם. אשר לנושא הדיון בעניני אישות - ציין הסניגור את העובדה שבמהלך החקירה עלתה שאלת עקרותו של החשוד וחשיפת ענין זה בציבור תפגע בחשוד ובילדיו. אשר לסעיף 40(ד) טען הסניגור כי פרסום שמו של החשוד יפגע בבטחונו של החשוד (והוא מפרש את המלה "בטחונו" כמתפרשת גם על בעיות פרנסתו של החשוד שתיפגע מהפרסום) וכן בבטחונם של ילדיו. ד. דיו בטיעוני הסניגור: .1סעיף 38מבחינה דיונית: בטרם נכנס לעובי-הקורה בשאלות המשפטיות המהותיות העולות מן הסוגיה שהועמדה לדיון, יש לקבוע את תחומי הדיון מן הבחינה הדיונית. סעיף 38כאמור לעיל דן בדיון בפומבי ואפשרויות של דיון בדלתיים סגורות. שאלה זו של אופן הדיון בענין פלוני צריכה לעלות בראשיתו של הדיון. לפני שמתחיל הדיון יכול כל צד, שסבור שיש הצדקה לכך, לפנות לבית-המשפט ולבקש כי הדיון יתנהל בדלתיים סגורות. לבית- המשפט, כאמור, שיקול דעת על-פי סעיף קטן (ב), ואם ישתכנע כי חלה אחת החלופות של סעיף 38(ב) - יורה על דלתיים סגורות. משהורה כן - וכל עוד לא נתן רשות מיוחדת - חל איסור פרסום על כל הדיונים מכוח סעיף 40(א). לא נראה לי, מבחינה דיונית גרידא, שלאחר שדיון התקיים בדלתיים פתוחות ובפומבי, שיבוא בית-המשפט ויאסור פרסום מכוח סעיף .38הוא רשאי, במקרה מתאים, לאסור פרסום מכוח סעיף 40(ד) לשם הגנה על בטחונו של בעל-דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון בלבד אך לא מכוח סעיף .38אילו סבר המחוקק אחרת, היה אומר בסעיף 40(ד) כי בית-משפט רשאי לאסור כל פרסום אם ראה צורך בכך גם מאחת מהסיבות המנויות בסעיף 38(ב). נראה לי שכבר מבחינה זו צריך עררו של העורר להידחות - בכל מה שנוגע לעילות הנובעות מסעיף .38הדיון התקיים בפומבי ועל-כן סעיף 38אינו ענין לכאן. .2סעיף 38(ג): עוד אנו עוסקים בצד הדיוני מן הדין שנייחד דברים גם לנושא סעיף 38(ג). אמנם סניגורו של החשוד לא חזר וטען בפני כי אפשר לאסור את הפרסום מכוח הסמכות שבסעיף קטן זה (אם כי טענה זו נטענה בפני שופט קמא), אך יודע אני שכמה משופטי בימ"ש השלום נוהגים לתקוע יתד בסעיף קטן זה כשהם מבקשים לאסור פרסום שמותיהם של חשודים ומן הראוי שאבהיר דעתי בענין זה. ההליך של מעצר חשוד איננו הליך ביניים. זהו הליך משפטי מיוחד הקבוע בחיקוק נפרד, הלא הוא פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט- 1969[7]. סעיף 16לפקודה הנ"ל קובע שיש להביא עצור לפני שופט תוך 48שעות לאחר שנעצר והסעיפים האחרים בסימן ג' לפקודה קובעים את סמכויות השופט בענין זה. השלמה לפקודה הנ"ל במה שנוגע למעצרים אנו מוצאים בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982[8] פרק ג' הדן הן בעצורים שהוגש נגדם כתב-אישום והן באלו שלא הוגש נגדם כתב-אישום (ראה סעיף 21). מכאן שאין לנו ענין באחד ההליכים הקשורים במשפט המתנהל לפי חוק סדר הדין הפלילי אלא בהליך עצמאי ונפרד. כן יש לזכור שבמקרים רבים אין המשכיות להליך המעצר באשר אין מוגש כתב-אישום והעצור משוחרר. זאת ועוד: החקירה המשטרתית אינה חלק מהמשפט אלא בגדר "הליך שלפני המשפט" (ראה פרק ד' לחוק סדר הדין הפלילי הנ"ל). משפט מתחיל עם הופעת נאשם בפני שופט, לאחר הגשת כתב-אישום והקראת כתב-האישום בפניו (ראה סימן ד' "פתיחת המשפט" בפרק ה' "הליכי המשפט"). מכל זה נובע כי אין הליך המעצר ענין ביניים בתהליך המשפטי ועל-כן בקשת המעצר אינה "בקשה לצו ביניים או לצו זמני" ואין החלטת המעצר "החלת ביניים" - בגדר סעיף 38(ג) לחוק בתי המשפט [6]. יצויין כי סעיף 38הנ"ל אינו מיוחד להליכים פליליים אלא לכל הליך בבימ"ש כולל הליכים אזרחיים. הייתי אומר שסעיף 38(ג) מתייחס בעיקרו להליכים אזרחיים אם כי ההוא יכול לחול גם על הליכים פליליים אך מכל מקום מדובר בהליך ביניים שלאחר פתיחת המשפט הפלילי כאמור. .3סעיף 38מן הבחינה המהותית: כשאמרתי לעיל (סעיף 1) שדין עררו של העורר להידחות במה שנוגע לעילות אשר בסעיף 38מן הטעם הדיוני שענינו נידון בפומבי, לא עשיתי עצמי פורמליסט הדבק במסגרת דיונית מבלי להיכנס לעיצומו של ענין. אני סבור שהמסגרת הדיונית שאת פרטיה הסברתי לעיל נובעת גם מתוך מהותו של הענין המשמש יסוד לסעיף .38 אמרתי לעיל שיסודותיו של סעיף 38הן בעקרון היסוד של מערכת בתיהמשפט - פומביות הדיון. משפט מתנהל בפני-כל. כל אדם זכאי להיכנס לאולם בית-משפט ואין הוא צריך להראות נגיעה לענין הנדון. עקרון זה נועד להבטיח כי לא ייעשה משפטו של אדם בסתר, בחדרי-חדרים, יש בכך כדי להבטיח לא רק שייעשה צדק אלא גם להראות לעין-כל שצדק אכן נעשה. כבר בימי קדם ישבו השופטים בשער - "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך". משה ישב ושמע את המשפטים כשכל העם עומד עליו ודבורה הנביאה ישבה ושפטה את העם מתחת לתומר. ההוראה האמורה בסעיף 38(א) היא איפוא קביעת יסוד המשמשת אחת מאשיות המשפט החשובות ביותר. ואולם ישנם מקרים המצדיקים חריגה מן העקרון. מפאת חשיבותו של העקרון, חריגה כזו חייבת לבוא מפי המחוקק בכבודו ובעצמו ומטבע הדברים המקרים המשמשים חריגים על-פי החוק חייבים להיות נדירים ומיוחדים במינם. מכך אף נובע שבית-המשפט, בבואו לפרש חריגים אלו - יעשה זאת בדרך של צמצום ובצורה דווקנית ככל האפשר ואל לו לבית-המשפט ליטול לעצמו סמכויות של מחוקק בפרשנות רחבה מעבר למתחייב מהנוסח המדוייק של החוק. מה הם המקרים המצדיקים חריגה מכלל פומביות הדיון? סעיף 38מונה אותם: שמירה על בטחון המדינה; מניעת פגיעה ביחסי החוץ של המדינה; הגנה על המוסר; הגנה על ענינו של קטין; כשהוא דן בעניני אישות; לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת-מין וכאשר הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חופשית או מלהעיד בכלל. אפשר למיין את הרשימה הנ"ל לסוגים: (א) הגנה על אינטרסים של המדינה; (ב) הגנה על אינטרסים של הפרט; (ג) הגנה על המוסר; (ד) הגנה על הדיון המשפטי. במסגרת הגנה על אינטרסים של הפרט אנו מצווים להגן על ענינו של קטין, על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת-מין ועל עניינים של אישות. מהותם של חריגי סעיף 38ושל הדיון בדלתיים סגורות, היא מניעת מידע מסויים מן הציבור וזאת על דרך סגירת דלתות בית-המשפט בפני הציבור. הדיון מתקיים רק בנוכחות הצדדים הישירים לענין ובנוכחות מי שבית-המשפט התיר את נוכחותו לפי סעיף 38(ד) - בדרך כלל בני-משפחה קרובים של הצדדים. הכוונה היא שהמידע שמבקשים להסתיר לא יגיע לאזני אף אדם שאינו קשור ישירת למשפט. אין אנו עוסקים איפוא בסעיף זה במניעת פרסום על-ידי אמצעי התקשורת בלבד או במניעת פרסום בכלל אלא בהשגת מטרה הקודמת לפרסום והיא: שהמידע שמוצג במשפט לא יגיע לידיעת אף אדם שאינו קשור לענין ולא ידלוף אליו. כפועל-יוצא מכך וכדי למנוע פרסום דבר שנאסר כנ"ל, אם לא הצליחו למנוע את הדלפתו (וכידוע, ההדלפות במדינתנו, אף של חומר סודי ביותר, אינן בגדר תופעה נדירה), בא סעיף 40(א) ואסר את הפרסום, אם למרות ההליכים שננקטו, דלף המידע אל מחוץ לכתלי אולם בית-המשפט. אין, איפוא, ללמוד מסעיף 40(א) כאילו יש קשר בין הסעיפים 38ו 40וכאילו יש ללמוד גזירה שווה ולהחיל את חריגי סעיף 38במסגרת סעיף 40(ד). כאמור, כל אחד מהסעיפים הללו מבוסס על עקרון שונה לחלוטין והשיקולים המנחים בהפעלתו הם שונים. .4"הגנה על ענינו של קטין": הואיל והוזכר סעיף 38(ב)(3) "לשם הגנה על ענינו של קטין", אתייחס גם אליו. כפועל יוצא ממה שנאמר על-ידי לעיל, אין סעיף זה יכול לחול על מניעת פרסום שמו של חשוד, בשל האפשרות שהפרסום יגרום נזק לענינו של ילדו. כאמור, עוסק סעיף 38(ב)(3) בסגירת דלתות ביהמ"ש כשנידון ענין של קטין או כאשר אגב הדיון בענין אחר עולים גם עניניו של קטין שיש להגן עליהם. בכל מקרה אנו עוסקים בענין של קטין הנמצא בדיון ושפרסומו עלול לגרום לו נזק (למשל: שהוא היה עד לאחת ההתרחשויות הקשורות במשפט). אין אנו עוסקים בקטין שאין לו קשר כלל ועיקר לנושא הנידון ושאין הוא או ענינו מועלים כלל לדיון, אלא שבעקיפין אם יפורסם תוכן הדיונים הקשורים לאביו, הוא ירגיש שלא בנוח או תיגרם לו טראומה נפשית או שיהיו לכך השלכות כלשהן אחרות עליו. אפילו היה סעיף 38(ב) חל בעניננו, לא היה ניתן להחיל במסגרת סעיף קטן (3) את הטענה שהפרסום עלול לגרום נזק לילדיו של החשוד, בכך שישים אותם ללעג בפני חבריהם. .5סעיף 40- חופש הביטוי וחופש העתונות: העקרון המשמש יסוד לסעיף 40הוא חופש הביטוי וחופש העתונות. אנו עומדים בסוגיה של זכויות האזרח והחרויות הנזכרות לעיל הן חלק מזכויות האזרח המוכרות בכל מדינה. המקור לחרויות האזרח הוא עצם קיומו של היחיד. יש לזכור כי לא מפי המחוקק אנו שואבים את מקור זכויותינו אלא מעצם קיומנו. במלים אחרות: לכל אדם קנויה הזכות לביטוי חופשי של דעותיו ואמירותיו ואין לשללה ממנו אלא על-פי דבר חקיקה מפורש. כך למשל מטיל חוק איסור לשון הרע הגבלות על חופש הביטוי בקבעו איסור לפרסם לשון הרע על אחר. כך קובע חוק העונשין איסורים על פרסום סודות רשמיים, כך קובעת פקודת העתונות איסורים על פרסום עתונות ומטילה מגבלות על חומר המתפרסם בעתונים ועוד דוגמאות רבות ניתן להביא מדברי חקיקה שונים, והדברים - ידועים. "זכות היסוד של חופש הביטוי היא בעלת חשיבות מכרעת בקביעת אופיו של המשטר השורר במסגרת מדינית או חברתית נתונה. יתירה מכן, היא יסוד מסד ותנאי מוקדם להבטחת קיומן ולשמירתן הנאמנה של רוב זכויות היסוד האחרות, הווה אומר, בלדיה מתערערת יציבותן של זכויות יסוד אחרות... אופיו המתואר של חופש הביטוי כזכות בין זכויות היסוד החוקתיות מעניק לו מעמד על משפטי. החובה לקיימו היא בגדר קו מנחה, שלפיו מגבשים וצרים צורתם של חיקוקים ובוחנים חוקיות פעלן של רשויות שלטון. זאת ועוד: יש לכך השלכה ישירה על פרשנותו המשפטית של כל חוק חרות. כל הגבלה של תחומיה של זכות כאמור ושל היקפה, העולה מדבר חקיקה, תפורש באופן מצמצם ותוך מגמה לתת לזכות האמורה קיום מירבי ולא לסייגה כהוא זה מעל ומעבר למה שמתחייב ברורות ומפורשות מדבר המחוקק". (בג"צ 75/76 הילרון נ' המועצה ליצור פירות ושיווקם [1]). (דברי השופט שמגר ב-ע"א 723/74הארץ נ' חברת החשמל [2]. אך ראה הסתייגות מ"מ הנשיא לנדוי (כתוארו אז) בד"נ 9/77[3]. השופט לנדוי מעדיף להעמיד בדרגה שווה את חרותו של אדם להביע דעה לעומת זכותו של אדם לשמור על כבודו ושמו הטוב והוא מציע אפילו להעמיד את הזכות כעדיפה לחרות. מכל מקום אם עלינו לפרש דבר חקיקה הבא להגביל את החרות לטובת הזכות ייעשה הדבר שלא על דרך ההרחבה הפרשנית אלא "שיש לפרש את הזכות הכתובה על ספר כפשוטה, לפי כוונת המחוקק בלי להעמיד מעליה זכות שאינה כתובה על ספר" (שם, עמ' 343מול האות ד') [3]. (ראה בנדון גם בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים [4] ובג"צ 243/62אולפני הסרטה נ' גרי [5]). הסמכויות שניתנו לבית-המשפט בסעיף 40לחוק בתי המשפט אין להרחיבן, על-כן, מעבר למתחייב מפרשנותם כפשוטה. סעיף קטן (ד) של סעיף 40מתייחס ל"הגנה על בטחונו של בעל-דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון. הביטוי "בטחונו" - לעניות דעתי - עוסק בבטחונו הפיזי ולא בבטחונו הכלכלי. לכן פירושו של עו"ד רובינשטיין אינו מקובל עלי כלל ועיקר. אינני רואה איפוא בסעיף 40(ד) יתד עליה יוכל להסתמך החשוד במקרה דנן. .6איסור פרסום סלקטיבי: יש אספקט נוסף שעלינו לדון בו - בדיעבד - לגבי המקרה של החשוד: משנאסר פרסום שמו של החשוד דנן - עם הבאתו למעצר - לא נאסר פרסום פרטים אחרים שיש בהם כדי לגלות טפח מזהותו אם כי הם כיסו טפחיים. כך פורסם שהוא עורך-דין. פורסם שיש לו אח עורך-דין. אולם לא פורסם שמו. על-ידי פרסום סלקטיבי כזה נעשה עוול משווע לעורכי-דין רבים שלהם אח עורך-דין. כל קורא עתון שקרא את הידיעה על מעצר עו"ד שיש לו אח עו"ד יכול היה להעלות במחשבתו שמות של עורכי-דין פלונים שהוא מכיר אותם כמי שיש להם אחים עורכי-דין ומאותו רגע ואילך הפכו אלו חשודים פוטנציאליים בעיניו של אותו קורא. זוהי הסכנה הכרוכה בפרסום סלקטיבי. יש להדגיש על-כן שכאשר שופט מחליט להשתמש בסמכותו לאסור פרסום שמו של חשוד - במקרים בהם הוא רשאי לעשות כן - עליו לאסור גם פרסום כל פרט מזהה לגבי האיש, מקצועו, מקום מגוריו וכדומה. הידיעה - אם תתפרסם תאמר שאדם נעצר כחשוד בעבירה ותו-לא. לא ייאמר מנין בא אותו אדם, לא יאמר מה עיסוקו או מקצועו ולא יינתנו פרטים מזהים אחרים כגון: מקום מגורים, או פרטים על בני-משפחתו. .7מעמד עורכי-דין: לאור מה שאמרתי לעיל - אולי דברי הבאים מיותרים - שכן הם מובנים מאליהם ובכל זאת אומר אותם שכן לעתים נדמה לי ששוכחים אותם: אין לעורכי-דין מעמד מיוחד. חוק לשכת עורכי הדין אינו מעניק להם יתר זכויות על-פני כל בעל מקצוע אחר יהיה הוא רופא, סנדלר, פועל או פקיד. ואין אף חוק אחר המקנה להם מעמד עדיף. עורך-דין ששמו נקשר כחשוד בעבירה שיש עמה קלון - בודאי שנפגע קשות מכך ואולי תיפגע פרנסתו ובודאי ייפגעו קשריו החברתיים ויגרם נזק לבני-משפחתו וכו'. אולם אותם הדברים קורים גם לכל אדם אחר מן הישוב שנעצר כחשוד ואיני רואה מדוע יש לתת עדיפות לעורך-דין על-פני פועל פשוט. וכי דמו של עורך-הדין סמיק טפי? וכי ילדיו של פועל פשוט נפגעים פחות מילדיו של עורך-דין? וכי פרנסתו של בעל חנות מכולת שנעצר כחשוד חשובה פחות מפרנסתו של עורך-דין? במקרה דנן טען עו"ד רובינשטיין בלהט על הנזקים שייגרמו לחשוד בשל מעצרו ועל הרס פרנסתו כשיצא לחפשי ויתברר כי מעצרו והחשדות נגדו היו נטולי יסוד. זה נכון אך זה נכון גם לגבי כל אזרח אחר הנעצר על לא עוול בכפו. ואינני מקבל את הטענה שיש שוני בנדון בין עורך-דין לכל אדם אחר. משפט אחד ודין אחד יהיה לכל אזרחי המדינה ואין להעדיף האחד על משנהו. .8 סיכום: הייתי מסכם איפוא את דברי כך: א. לפני תחילת הדיון בבקשת מעצרו של אדם, משסבור החשוד או פרקליטו כי מוקנית לו הזכות לפי סעיף 38כי עניינו יישמע בדלתיים סגורות, יעתור לשופט שיצווה כך. אם יעשה כן השופט ממילא יחול איסור פרסום על כל הדיונים - כולל שמו של החשוד. ב. בדיון במעצר שנערך בפומבי - אין לאסור פרסום שמו של החשוד אלא במקרה המפורש בסעיף 40(ד) של חוק בתי המשפט. .9 הרצוי לעומת המצוי: זהו המשפט המצוי ולא הרצוי. אשר לרצוי - דעתי שיש לתקן את חוק בתי המשפט ולהעניק סמכות לביהמ"ש לאסור לפי שיקול דעתו פרסום דיוני בית המשפט בנוגע לחשודים שהובאו להארכת מעצרם עד שיוגש כתב-אישום נגדם. במקרה זה כאשר יאסור שופט פרסום שמו של חשוד יהיה איסור פרסום מוחלט לא רק לגבי שמו של החשוד אלא לגבי כל פרט מזהה אחר. כל עוד לא תיקנה הכנסת את החוק ברוח זו - אין לנו אלא לפעול במסגרת החוק הקיים (במאמר מוסגר אוסיף ואומר כי אילו היתה לי סמכות לאסור פרסום - ואילו לא פורסמו כבר פרטים מזהים חלקיים לגבי החשוד דנן - הייתי משאיר את איסור הפרסום לגביו בעינו). .10אני מבטל איפוא את האיסור לפרסום שמו של החשוד. חשודאיסור פרסוםפרסוםעורך דין