בקשה להוספת תצהיר

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להוספת תצהיר עדות ראשית מטעם התובע לאחר הגשת תצהירים מטעם הנתבעים / הגשת תצהיר נוסף: 1. עד כמה ראוי להרשות סטיה מסדרי הדין, כדי לאפשר לצד להביא את דברו בפני בית המשפט? האם יש להרשות סטייה כזו, גם כשאין כל הסבר סביר לאי קיום סדרי הדין? האם יש להעדיף את "חקר האמת", אפילו אם אי קיום סדרי הדין, לא מטעות נובע, אלא מכוונה להשיג יתרון על הצד השני? שאלות אלה מתעוררות בעקבות בקשת התובעת, להרשות לה להוסיף תצהיר עדות ראשית, לאחר שהוגשו כבר תצהירי הנתבעים, וזאת בניגוד להחלטה, שעליה לעשות זאת לפני כן. 2. להלן הרקע: א. התובעת הגישה נגד הנתבעים, תביעה לפיצוי על נזקי גוף שסבלה. עילת התביעה - בפקודת הנזיקין. התובעת השתתפה ברכיבה קבוצתית על סוסים ותוך כדי הרכיבה, פגעו פניה בענף עץ והיא נפצעה. התביעה מופנית נגד מדריך הקבוצה, נתבע מס' 1 ונגד מי שאירגנה את הפעילות והיתה מעסיקתו של המדריך, נתבעת מס' 2. ב. לפי התביעה, נפגעה התובעת כתוצאה מכך, שהסוס עליו רכב המדריך, פתח בדהרה מהירה ובעקבותיו פתחו בדהרה גם שאר הסוסים, לרבות סוסה של התובעת. סוס זה סטה ממסלולו ועקב כך פגעו פניה של התובעת בענף העץ. התובעת טענה, שרשלנותם של הנתבעים שגרמה לתאונה ושמיד לאחר התאונה, איבדה את הכרתה ולגבי הארועים הסמוכים לפציעתה, איבדה גם את זכרונה. ג. כתב ההגנה אינו אלא שורת הכחשות סתמיות של כל טענות התביעה, בניגוד למצוות תקנה 85 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-. אין בו כדי ללמד מאומה על עמדת הנתבעים, זולת על הכוונה להטיל על התובעת להוכיח כל עובדה, גם אם אינה שנוייה במחלוקת אמיתית. ד. בקדם משפט, הוריתי על הגשת עדויות ראשיות בתצהירים, התובעת תחילה והנתבעים לאחר מכן. בין השאר הוריתי במפורש, שלא תתקבל ראיה, שלא תוגש בתצהיר כאמור, אלא אם תינתן לכך רשות מפורשת. ה. מטעם התובעת הוגש תצהיר אחד בלבד, שלה עצמה. לעניין האחריות נטען, שהתובעת איבדה את הכרתה כתוצאה מהתאונה ואין היא זוכרת פרטים על אירועה והאחריות המיוחסת בתצהיר לנתבעים נשענת על שני נדבכים: אחד - על דברים שאמרה רוכבת אחרת לתובעת, שסוסו של נתבע מס' 1 פרץ בדהרה מהירה, שאר הסוסים דלקו אחריו ואז סטה סוסה של התובעת לעבר עץ; השני - על אישור בכתב מהנתבע מס' 1, בו כתוב, בין השאר, שהסוסים פרצו בדהרה, שהרוכבים לא הצליחו לעוצרם ושסוסה של התובעת סטה לעבר העץ ממנו נפגעה התובעת. ו. לאחר קבלת תצהיר התובעת, הגישו גם הנתבעים תצהיר אחד בלבד, תצהירו של מדריך הרכיבה, נתבע מס' 1. בתצהיר זה נטען, שגירסת התובעת בתצהירה אינה נכונה: לא סוסו של המדריך פרץ בדהרה, אלא סוסה של התובעת, שלפתע, ללא כל סיבה נראית לעין, סטה לעבר העץ. עוד טען המדריך בתצהירו, שהאישור שצורף לתצהיר התובעת: "לא נכתב ולא נערך על ידי ואין הוא משקף את נסיבות האירוע". ז. רק לאחר שתצהיר הנתבע מס' 1 הוגש, הגיש ב"כ התובעת את בקשתו זו, "לצירוף תצהיר". לבקשה צורפו שני תצהירים: תצהיר לאימות הבקשה, חתום ע"י התובעת והתצהיר שאותו מבקשת התובעת להגיש כעדות ראשית כעת, לאחר שהנתבעת הגישה תצהירה. 2. תוכן תצהירה של אם התובעת, שאוב משני מקורות: דברים ששמעה האם, מחברתה של התובעת לרכיבה, ודברים ששמעה והקליטה, מפיו של הנתבע מס' 1, מדריך הרכיבה. המחלוקת מתמקדת בדברי הנתבע ובהקלטה, שכן הדברים המצוטטים מפי חברתה של התובעת לרכיבה, עדות שמיעה הם ובצורה שהוגשו, ממילא אינם קבילים. גם הדברים שמצטטת המצהירה מפי המדריך אינם חשובים, שכן אין הם אלא מסקנות ותמצית מדברים שהוקלטו ותומללו. המחלוקת העיקרית היא, אפוא, אם להרשות לתובעת להגיש כראייה, את ההקלטה של שיחת הטלפון שערכה אמה עם נתבע מס' 1 ותמליל מאותה הקלטה. 3. מעיון בתמליל עולה בבהירות, שאמה של התובעת תכננה ויזמה שיחה עם המדריך, במטרה להקליט את גרסתו בעניינים העשויים לסייע לתובעת, להוכיח את גירסתה. אין ספק לא ברלוונטיות הדברים ואף לא בחשיבותם לבירור המחלוקת. למרות זאת ההחלטה אינה פשוטה. השאלה היא, אם יש הצדקה להענות לבקשת הנתבעים להגיש את התצהיר הנוסף, לא כפי שנקבע, אלא בניגוד לכך: בהחלטה בקדם המשפט נקבע, כאמור, במפורש, שהתובעת תגיש כל ראיותיה תחילה ואחר כך תוגשנה ראיות הנתבעים. בפועל מבקשת התובעת, בדיעבד, רשות לפצל ראיותיה: חלק הגישה לפי ההוראה אך חלק היא מבקשת רשות להגיש, רק אחרי שהנתבעים הגישו תצהירי עדויותיהם. פשיטא שעל ידי כך, תקופח זכותם הדיונית של הנתבעים, להגיש ראיותיהם רק אחרי התובעת, זכות שקיבלה ביטוי בהחלטה ברורה בקדם משפט. 4. בתצהיר התובעת, מנומקת הבקשה להגשת התצהיר הנוסף בכך, שהתובעת קיבלה את הפרטים על אירוע התאונה, מחברתה לרכיבה ומהמדריך ושהיא "היתה בטוחה", שגירסתו של המדריך בעדותו, תהייה תואמת לגרסתו, במסמך המצורף לתצהיר העדות הראשית של התובעת. טעמה של התובעת לבקשה הוא, אפוא, שהתובעת הופתעה מהתצהיר הנתבעים שכן: "לפני שהוגשו התצהירים לא עלתה הטענה שהנתבעת פרצה קדימה שלא לפי הוראות המדריך". בעת שמיעת הבקשה, כשביקשתי מב"כ התובעת הסבר, הוא טען, שהעובדה שהתובעת איבדה זכרונה, מאפשרת לנתבע לשנות את גירסתו. כשחזרתי והצבעתי שראוי לו להתמקד בשאלה, מה הפתיע את התובעת, דהיינו: על שום מה מצאה לנכון להגיש רק כעת, תצהיר על עובדות שהיו בידיעה קודם, במקום לצרפו בשלב שבו היה עליה לעשות זאת, לא קיבלתי תשובה עניינית. בסופו של דבר הוסיף הפרקליט המלומד וטען: "הקלטת לא היתה אצלי עד לאחרונה. ידעתי על קיומה אבל הקליינטים שלי וגם אני לא ייחסנו לה שום חשיבות ואני לא ביקשתי להאזין לה עד לאחר שגרסת הנתבע עלתה מהתצהיר". ב"כ הנתבעים מתנגדת לבקשה ותמכה את עמדתה בפסיקה. 5. בתום הדיון בבקשה, ביקש ב"כ התובעת "שהות להמציא אסמכתאות עד יום 15.7.97". נתתי רשות כמבוקש, לבאי כוח שני הצדדים. לא הוגש ע"י ב"כ הצדדים מסמך כלשהו במועד ונוסח החלטה, אך לפני שנשלחה לצדדים, הוגשה ע"י ב"כ התובעת "בקשה לצירוף טיעון ואסמכתאות". עיינתי בה והיות ולא מצאתי שיש בה כדי לשנות התוצאה של החלטתי, לא ראיתי צורך להפנות את מה שהגיש ב"כ התובעת, לתגובת ב"כ הנתבעים. 6. ברור שהמטרה הכללית וה"בכירה" היא, שלא למנוע מצד את יומו בבית המשפט, ו-"יומו", לעניין זה, כולל את כל שצד זכאי לעשות, כדי לזכות בדינו. ברור גם שלמגמה זו יש גבולות: "כי אחרת ייטלטל הדיון עד אין קץ כהיטלטל ספינה בלב ים ללא הגה וללא קברניט ונמצא צורת הדיון ואיתה מידת הדין, לוקה." לשון כב' השופט זילברג, ב-ע"א 64/507, בטאן נ' זאבי, פד"י י"ט(4) 339. 7. השאלה היא מהם הגבולות וכיצד להחילם בענייננו. להלן כמה מהשיקולים, שעליהם עמדה הפסיקה לעניין זה: א. נטל ההוכחה: על מי מוטל להוכיח, את נשוא העדות? עניין שנטל הוכחתו על בעל דין, חייב הוא להקפיד ולהביא ראיותיו לו בחטיבה אחת. מאידך, ראיה שמטרתה רק להפריך ראיות של הצד האחר, יש יותר מקום, להרשות הבאת ראיות להפריכה, בשלב שני: ע"א 49/73, ויסברג נ' חברת מיסדי חדרה בע"מ, פד"י ד' 776; ע"א 89/188, פיאד אחמד נ' המועצה המקומית, פד"י מ"ז(1) 665. ב"כ התובעת טוען, שמדובר בראיות הזמה. דעתו אינה נראית לי, בכל הכבוד. ראיות הזמה - ודאי שאין כאן, שכן עדי הזמה אינם באים לשלול את תוכן העדות, אלא את עצם יכולתם של העדים, להעיד את שהעידו, וראה דברי כב' השופט זילברג, ב-ע"א 49/73, ויסברג הנ"ל, בעמ' 779: "אשר לסוג הראשון - "עדי הזמה", האומרים לכת הראשונה: "עמנו הייתם" - אין שמץ של ספק בדבר, כי התובעת רשאית לנסות להוכיח, כי עדי ההגנה, אשר העידו כי ראו כאילו את חזקת הנתבעים בקרקע הנדונה, הם עדי שקר, שלא יכלו כלל לדעת על כך, מפני שהם, למשל, היו בחוץ לארץ בפרקי הזמן הנוגעים לענין" אלא שגם כראיות להפרכת תוכן עדות הנתבעים, קשה למצוא הצדקה לאפשר הגשת העדות הנוספת, משום שמדובר בראיות לעניין האחריות לתאונה, שמלכתחילה על התובעת להוכיחה ולא בראיות שנועדו להפריך גרסה, שנטל הוכחתה על הנתבעים. ב. אופי הראיה: האם מדובר בראיה טכנית, כמו תעודה, מסמך פורמאלי או כד', או בראיה בעלת תוכן רחב, הנוגעת לשורשי המחלוקת? הבאת ראיה מהסוג השני, לאחר המועד ובניגוד לסדר שנקבע, עשוייה לגרום לפתיחה מחודשת של פרשת הראיות, והנטיה היא למנוע הגשתה בנפרד משאר הראיות: ע"א 90/579, רוזין נ' בן נון, פד"י מ"ו(3) 3/742. במקרה דנן, מדובר בראיה המהותית ביותר לגרסת התובעת, הראיה בהא הידיעה, שמטרתה להוכיח את גרסתה של התובעת לענין האחריות. ג. הסיבה לפיצול הראיות: זהו השיקול העיקרי לענייננו. האם בשלב הראשון, לא ידע המבקש, על קיומה של הראיה הנוספת? האם צריך היה לדעת עליה? האם טעות כנה, או שגגה אמיתית, הן שביסוד הענין? ע"א 89/188, פיאד אחמד הנ"ל, ר"ע 87/178, גת נ' גת, תקדין עליון 87(2) 579, ע"א 66/10, "הבונה" חברה קבלנית נ' ליאטו, פד"י כ(2) 225. במסגרת שיקול זה טמון המכשול העיקרי שבפני התובעת: ההסבר, כאילו לא עלה על דעת התובעת, להביא לתשומת לבו של פרקליטה, את תוכנה של ההקלטה, אינו סביר. אין מדובר בראיה שולית, צדדית, שבהעדר הבנה משפטית או מקצועית, סביר שהתובעת לא הבינה את חשיבותה. מדובר בהקלטה, שנעשתה ע"י אמה של התובעת, באופן יזום, במיוחד, כדי ליצור ראיות לאימות גירסת התובעת! ההסבר שהוצע אינו מתקבל על דעתי. בין החומר שצרף ב"כ התובעת לבקשתו "להגשת טיעונים ואסמכתאות", שני פסקי דין, המ' 57/23, פלוטינק ואח' נ' מדינה, פד"י י"א(1) 643; ו- ע"א 79/875, כפר יעבץ נ' עזריאל מושב עובדים, פד"י ל"ט(4) 617. בשניהם התיר בית המשפט הגשת ראיה שלא על פי הסדר. אבל בשניהם מצאתי תמיכה בעמדת הנתבעים דווקא. בשני פסקי הדין האמורים, ביסס בית המשפט את החלטתו, על כך שהסיבה, לכך שהראיה הנוספת לא הוגשה במועד היתה שגגה, או שכחה. דווקא הנמקת פסקי הדין הנ"ל מדגישה, את החשיבות לסיבה למחדל להביא את הראיה בשלב הראשון ולא הרי שכחה או שגגה, כהרי כוונת מכוון. גם בטענה, כאילו רק מתצהיר הנתבע מס' 1 למדה התובעת על הצורך בקלטת, לא השתכנעתי. בכתב ההגנה, כאמור, הכחשה מחלטת, של כל אחריות, מחדל, או חוסר זהירות מטעם הנתבעים. מקריאת כתב ההגנה, לא יכול להיוותר בלב הקורא כל ספק, שעל התובע להוכיח את כל העובדות הרבלנטיות. מה רלבנטי יותר, בתביעת נזיקין בגין תאונה, שהאחריות לה מוכחשת, מאשר אופן אירוע התאונה? חוששני, שאינני מצליח להעלות על דעתי, טעם סביר כלשהו למחדלה של התובעת. במקרה הטוב, התכוונה התובעת להצפין את ההחלטה, כדי להפתיע את הנתבע מס' 1, בעת שייחקר בחקירה נגדית. בטקטיקה זו אין פסול, אך אם לאחר מכן, שינתה התובעת את טעמה ולאחר שהנתבעים הגישו תצהירם החליטה, להקדים את חשיפת ההקלטה, אין להתיר לה לחזור בה מעמדתה וע"י כך לקפח את זכות הנתבעים. במקרה הפחות טוב, החליטה התובעת להמר: להימנע מלהגיש את ההקלטה במועד שנקבע, כדי שרק לאחר שהנתבעים יגישו את תצהיריהם, תבקש רשות להגישה בדיעבד. אם כך הדבר, לא עלה ההימור יפה, מעשה התובעת מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, על חשבון הנתבעים וזאת אין להתיר. 8. ודוק: האינטרס של "חקר האמת" מצדיק, לא אחת, לסטות מסדר הדין הרגיל. למשל - לפטור צד מהחובה לגלות מראש את ראיותיו, כפי שנפסק ב-המ' 93/3541, ת.א. 91/1056, אבי נתיב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם). אבל במקרה כזה, מחייבים גם סדרי הדין וגם ההגינות, לפנות לבית המשפט מראש, בבקשה מתאימה. למרות שהגשת תצהירי עדות ראשית מראש, הפכה לנוהל רגיל, אין זו תורה למשה מסיני, וניתן לשמוע עדויות ראשיות בעל פה, אם יש לכך טעם סביר, ואם בקשה לכך מוגשת בזמן. מה שאין לאפשר הוא, מה שקרה בענייננו, דהיינו שבעל דין יפעל כראות עיניו, בניגוד להוראה מפורשת, מתוך הנחה שאחר כך, יבקש ויקבל מחילה, תוך שבית המשפט ייתן ידו, לקיפוח הצד האחר. 9. נאמן לעיקרון דלמעלה, אילו ראיתי חשש, שהקפדה על פרוצדורה, תקפח זכות מהותית, ייתכן שהייתי נעתר לבקשה. במקרה דנן, חשש כזה אינו קיים: ב"כ התובעת אישר, שקיימת למרשתו האפשרות, להגיש את ההקלטה, גם במסגרת החקירה הנגדית של הנתבע מס' 1. במידת התועלת שיש בכך כעת, כשאלמנט ההפתעה נשלל, ניתן רק להרהר בצער, אך תוצאה זו אינה ניתנת לתיקון עוד והתובעת היא שגרמה לה. העיקר הוא, שדחיית הבקשה אינה סותמת את הגולל על האפשרות להגיש את ההקלטה ושאר עדותה של אמה של התובעת, אינו, כאמור, אלא עדות שמיעה ותמצית הקלטת. 10. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה. בקשה זו, טוב לה שלא נולדה משנולדה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות הבקשה, בסך 1,500 ש"ח, בתוספת מע"מ. מסמכיםתצהיר משלים / נוסף