בקשה למעצר עקב הפרת תנאי שחרור

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה למעצר עקב הפרת תנאי שחרור: .1זהו דיון שני בפני בענין הפרת צו של המשיב (להלן" המשיב"). בהחלטה קודמת מיום 30.12.90, החלטתי כי הנאשם יישאר במעצר בית עפ"י צו כב' השופט המר (ת"פ 1222/90). היום מבקשת המשטרה, פעם נוספת. להורות על מעצר המשיב-(הנאשם) - עד תום ההליכים עקב הפרת הצו על-ידו. גם הפעם, כמו בפעמים קודמות בהן הופר הצו, אין למשטרה טענה כי המשיב ביצע עבירה, או כי יש חשש כי ביצע עבירה בעת היותו מחוץ לדירה. לב הבקשה הוא הסרת הוראת השופט המר לפיה ישהה המשיב במעצר בית עד תום ההליכים נגדו. .2(א) ב"כ התביעה מבקש כי אסתמך על מזכרי השוטרים הנמצאים בתיק החקירה, ואילו הסניגור טוען - על סמך פסיקה שהגיש - כי אין להסתפק במזכרים אלה ויש לשמוע ראיות בנידון. אמנם, פסה"ד של כב' השופטת ולנשטיין [1], עליו מסתמך הסניגור, מתייחס לסעיף 48(א) לחסד"פ [2] (להלן "החוק"). דהיינו. כי בבקשה למעצר עקב הפרת תנאי שחרור, אין להסתפק במזכרי השוטרים שבתיק המשטרה, אך סעיף זה הינו חלק מפרק ג' (סימן ב') הדן במעצר ושחרור נאשם, ושחרור בערובה. לפיכך, יש לקרוא את סעיפים 33- 50לחסד"פ כמתייחסים לאותו ראש פרק, דהיינו לענין שחרור בערובה. התובע טוען כי הבקשה הנוכחית אינה באה בגדרה של הוראת סעיף 48הנ"ל, אלא שזוהי בקשה עפ"י סעיפים 37ו- 38לחסד"פ. ואולם, סעיף 48(ב) לחוק קובע, כי על צו על פי סעיף 48(א) שענינו "תוצאות הפרת תנאי שחרור" יחולו סעיפים 37ו- 38לחוק. סעיף 37, כאמור. מדבר על בקשת התביעה (או עצור) לעיון חוזר. מכאן, שאין לבודד את סעיף 48לחסד"פ בפני עצמו, אלא על פי לשונו-הוא, סעיף זה שזור ושלוב עם סעיף 37הדן בעיון חוזר. אם נשוב לפסק-דינה הנ"ל של כב' השופטת ולנשטיין (ב"ש 2005/85 [1]) נמצא דברים מפורשים כדלהלן: "סעיף 48דורש הוכחה, והוכחה. בדין שלנו, היא הוכחה על פי עדים שניתן לחקרם חקירה נגדית, אלא אם כן. קבע החוק אחרת, כמו בתעודות עובדי צבור וחוות דעת עפ"י סימן ג' לפקודת הראיות" (שם, 43). והואיל ועסקינן בחרויות האזרח, הרי שיש לדקדק בלשון הכתוב, ולהמנע מכל פגיעה מכוונת או אקראית בחרות זו. והנה, עיון בסעיף 21א' לחסד"פ, הוא הסעיף החדש (יחסית) הדן במעצר עד תום ההליכים, מלמד כי לשונו שונה מלשון סעיף 48(א) הנ"ל. שכן סעיף 21א(ב) לחוק קובע: "לא יתן בית-המשפט צו מעצר לפי סעיף קטן (א) אלא אם נוכח לאחר ששמע את הצדדים שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה...". מכאן. שבמעצר משיב על סמך סעיף זה, די בראיות לכאורה, בעוד שמעצר עפ"י סעיף 48לחסד"פ, (שענינו מעצר עקב הפרת תנאי שחרור), מחייב שמיעת הוכחות. הכתוב מלמד, כי "משהוכח" לביהמ"ש כי היתה הפרת צו, יצווה על מעצר. וכב' השופטת ולנשטיין פרשה את הביטוי "משהוכח" עפ"י לשונו הפשוטה, דהיינו, הוכחות עפ"י עדים ולא על-פי מזכרים. הפועל היוצא הוא, כי יש ממש בטענת הסניגור כי אין לדון בבקשה למעצר. עפ"י סעיף 48לחסד"פ, ללא שמיעת הוכחות. איני בטוח (לאור דברי ההסבר בהצעת החוק לענין סעיף 21א' הנ"ל), כי המחוקק שם לבו להבדל שבין נוסח סעיפים 21א' ו- 48לחסד"פ, אולם לביהמ"ש אין החרות לבטל ולשנו חוקים, אלא רק לפרשם על-פי נוסחם המחייב, הרי שנוסח החוק ופרשנותו ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב-יפו, (ב"ש 2005/85[1] הנ"ל), מוליכים למסקנה היחידה והיא. כי אין לדון או להחליט בדבר שינוי תנאי מעצר, ללא הצגת הוכחות בביהמ"ש. (ב) מסקנתי זו מתחזקת גם לאור האמור בסעיף 37לחסד"פ הקובע, בין השאר, כי תובע או עצור רשאים לפנות לביהמ"ש בעיון חוזר, "אם נתגלו עובדות חדשות או נשתנו נסיבות". מהן "עובדות" מבחינת בית-המשפט? אלו הן ראיות שהוגשו לביהמ"ש ועברו את כור ההיתוך (ולעתים החיתוך) של החקירה הנגדית ע"י המשיב או סניגורו, זאת ועוד; סעיף 39לחסד"פ קובע מהי סמכות ביהמ"ש בעיון חוזר, דהיינו - קיום ההחלטה עליה עוררים, ביטולה או נתינת החלטה אחרת במקומה, כל זאת, לאחר שהוכחו העובדות או הנסיבות המבססות את הבקשה לשינוי החלטת מעצר. (ג) גם לשון סעיף 17(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט - 1969[3] תומכת, לדעתי, במסקנה דלעיל. שכן, סעיף 17הנ"ל קובע, כידוע, כי לבית-משפט סמכות מעצר של חשוד לפני הגשת כתב אישום וזאת לאחר שביהמ"ש "חקר בסבות המעצר". דהיינו, חובת החקירה היא על ביהמ"ש ומיוזמתו, ואין חובה כי בפני ביהמ"ש יהיו ראיות ועובדות שעברו את סינון החקירה הנגדית. כל מה שצריך ביהמ"ש שיהיה בפניו - בדיון במעצר לפני הגשת כתב אישום - הוא קיום בסיס סביר לחשד ועילה המצדיקה את החזקת החשוד במעצר במשך החקירה. שוב, אין צורך בהוכחות ובראיות של ממש, וזאת בהבדל מן האמור בסעיף 48 א' לחסד"פ. .3טכנית, ייתכן לטעון, כי יש הבדל בין סעיף 48לחסד"פ לבין סעיף 37או 39בכך ששני סעיפים אחרונים אלה מטפלים בבקשה למעצר או לשחרור ואילו סעיף 48מדבר רק על הפרת תנאי שחרור. אולם, לטענה זו יש שתי תשובות: (א) כאשר מוגשת בקשה למעצר עד תוך ההליכים לפי סעיף 21א' לחסד"פ ובית-המשפט מורה - כמו במקרה שבפני - כי המשיב לא ייעצר במתקן משטרתי, אלא ישהה בביתו בתנאים מסויימים, הרי יש כאן שחרור של המשיב ממעצר משטרתי. אמנם שחרור בתנאים, אך בודאי שאין כאן מעצר במשמעותו המשפטית הרגילה. אסמכתא לפרשנות זו אני מוצא בלשון סעיף 21א' (ב) (1) לחוק, שם נקבע, כי ביהמ"ש לא יצווה על מעצר, אלא אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחרות של הנאשם חמורה פחות". על סמך סעיף קטן זה מורים בתי-המשפט על המשך "מעצרו" של המשיב בביתו - בהבדל ממעצר במתקן משטרתי או מתקן שב"ס. (ב) הגיון הדברים מחייב לראות בתנאי מעצר ובתנאי שחרור (סעיפים 37 ו- 48לחסד"פ) כשתי פנים של אותה מטבע. תנאי מעצר עפ"י סעיף 37לחסד"פ אינם אלא התשובה השלילית המקבילה לתנאי השחרור אליהם מתייחס סעיף 48לחסד"פ. יצירת אבחנה בין שני גורמים אלה תהא מלאכותית מכיון ששניהם מתייחסים לאותה שאלה - האם זכאי החשוד או העצור להיות משוחרר אם לאו. שני הסעיפים האלה אינם אלא שני אספקטים של אותה המטריה - עצמה, ובמקרה הקונקרטי, כשקבע בית-המשפט את תנאי "מעצרו" של המשיב הוא העדיפם על פני תנאי שחרור. או להיפך: כאשר המשיב שוחרר לביתו בתנאי שלא יצא ממנו, הוא העדיפם על פני מעצר במתקן משטרתי. בשני המקרים, הגבלת החרות של המשיב נקבעת על-ידי ביהמ"ש, אלא שבמקרה אחד. ההגבלה היא טוטלית ואז השחרור נסוג, ואילו במקרה האחר, ישנו שחרור, והמעצר נסוג מפניו. .4ומן הכלל אל הפרט: ב"כ התביעה מבקש כי אסתמך על המזכרים של השוטרים לענין נסיבות הפרת הצו ע"י המשיב. בא-כח המשיב, עו"ד דוד, מבקש כי במקביל אקבל ואתייחס למכתבו של המשיב. אשר נמסר לביהמ"ש במהלך הדיון, (המכתב סומן על-ידי כ-במ/1). מקרא המכתב מלמד, כי בפי המשיב טענות כבדות משקל כנגד השוטרים שעצרו אותו. כשם שאני מתבקש לקבל כנכונים את דברי השוטרים, בה במידה רואה אני חובה להעניק למשיב את אותו היחס וההערכה. בשלב זה, כל שיש בפני הם מסמכים בעלמא, אותם יש "לתרגם" להוכחות קבילות עפ"י דיני הראיות. כאמור, מכתבו של המשיב מצייר תמונה לא סימפטית של התעללות השוטרים בו, ברעייתו ובילדיו הקטנים, כן טוען המשיב - בין השאר - כי במקום לעוצרו ולהביאו למשטרה, עשו עמו השוטרים "סבוב" בעיר גדרה, סבוב במהלכו אכלו ובקרו את חברתו של אחד השוטרים. עוד מציין העד, כי במהלך הבקור של השוטרים הוא התקשר פעמיים לתחנת המשטרה ומחה בפני מפקד התחנה, דני חן, על התנהגות השוטרים בדירתו. בין השאר, ישנה תלונה על הפיכת החפצים, על הקמת רעש מכוון ועל עריכת חפוש בלא צו. התנהגות שכזו, אם נכונה היא, בודאי שאינה מלמדת על שמירת זכויות המשיב, ויש בה, לכאורה, טעם לפגם. מכאן, שבנוסף לנימוקים המשפטיים דלעיל, הרי שאני סבו, כי יש לבדוק טענות אלה של המשיב כאשר הוא נמצא מחוץ למשטרה. בביתו הוא. אם אנשי המשטרה יבקשו לחוקרו בענין זה, הרי שהם יודעים היכן למוצאו. כאמור, המכתב רצוף טענות לא סימפטיות כלפי השוטרים, ואני מעניק לאמור בו את אותה אמינות שהמשטרה מבקשת ממני ליתן למזכרי השוטרים שבתיק. .5המסקנה המתבקשת היא, כי יש לדחות את בקשת המשטרה בדבר שינוי תנאי המעצר של המשיב. הואיל ולדעתי "מעצרו" של המשיב בביתו הינו למעשה שחרור בתנאים, הרי שעל פי סעיף 48(א) (1) לחסד"פ, יש בידי הסמכות להורות על תשלום הערבות שהופקדה ע"י המשיב, כולה או מקצתה. הואיל והמדובר בהפרה שלישית של צו כב' השופט המר, מן הדין להזהיר את המשיב, בדרך שתובן על-ידו באופן מוחשי, כי אל לו להמשיך ולהפר צו זה, והדרך הנכונה, לדעתי, היא להורות על חילוט מחצית מסכום הערבות שהופקדה על-ידי המשיב. דהיינו, אני מורה כי סך 375שקל מכספי המשיב יחולט לטובת אוצר המדינה. כן אני רואה לציין בפני המשיב, כי מידת הסלחנות של בתי המשפט מוגבלת היא. וכי עליו להשאר בביתו. ושם בלבד, מיום הקראת החלטה זו ועד לסיום ההליכים נגדו בתיק תעבורה 066875/9של בית המשפט ברחובות. כן אני מורה, כי המשיב יפקיד בערובה למילוי התחייבותו זו בעתיד, סך 375 שקל במזומן. סכום זה יצטרף למחצית סכום הערבות הנותרת עדיין בקופת ביהמ"ש לזכותו. בקשת מעצרמעצר