קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט נגד משרד הפנים: הבקשה שבפני בתמצית: בפני בקשה המוגשת לפי פקודת בזיון בית משפט בה מבקשים העותרים לאכוף את המדינה בהליכי בזיון בית משפט לביצוע פסק דינו של בית משפט זה שניתן ביום 29/9/09. העותרים טוענים כי המשיבה לא קיימה את הוראות בית המשפט בכל הנוגע לעריכת שימוע ושקילת בקשתם של העותרים לאפשר לעותר 2 לחיות בישראל עם אשתו במסגרת הליך של איחוד משפחות. עוד נטען כי בניגוד לאמור בפסק הדין לא ניתנה לעותר האפשרות להמשיך ולהיכנס לישראל עד להכרעה בעניינו. בנוסף נטען כי הוצאות שנפסקו לזכות העותר בפסק הדין נשוא בקשה זו לא שולמו לו. הרקע הכללי ופסק דינו של בית משפט זה: העובדות שהיו בבסיס העתירה פורטו בתמצית בפסק הדין. העותרת 1 היא אזרחית ישראלית המתגוררת בכפר ג'ת. העותר 2 הוא תושב הרשות הפלסטינאית מהכפר עתיל שבנפת טול כרם. ביום 9/4/1996 נישאו העותרים ומאז נולדו להם ארבעה ילדים המתגוררים עם אימם בג'ת. מאז נישואיהם מנסים העותרים להסדיר את כניסתו של העותר לישראל ומעמדו. לאחר מספר שנים בהן לא נענו פניותיהם והעותר אף נדרש לצאת את הארץ עתרו העותרים לבג"צ. לאחר שהוגשה העתירה הוסכם בין העותרים למשיב כי המשיב יבחן את פניית העותרים ולעת ההיא, ועד לשנה וחצי ממועד שהודע לבג"צ, לא ינקטו הליכים לגירוש העותר מהארץ (כך על פי הודעת המשיב מיום 31/3/04 במסגרת בג"צ 3695/04). ביום 7/11/04 אושרה בקשת העותרים לאיחוד משפחות. מאז ניתנו לעותר היתרי כניסה לישראל כאשר כל היתר ניתן לתקופה קצובה של חודשיים עד שישה חודשים (כך למשל ההיתר מיום 14/8/08 - 3/2/09). לקראת פקיעתו של ההיתר האחרון פנו העותרים בבקשה לחידוש ההיתר ונענו כי בקשתם נדחתה מטעמים ביטחוניים והן מאחר ונמצא כי מרכז חייו של העותר הוא בכפר עתיל. העותרים פנו בהשגה למשיב וצרפו ראיות לפיהן מרכז חיי העותר הוא בכפר ג'ת. במקביל פנו במכתב למפקד הצבאי כדי לברר את "הטעמים הביטחוניים" בגינם לא חודשה לעותר אשרת השהיה בישראל. ביום 24/2/09 השיב המפקד הצבאי כי מבדיקה במערכת הממוחשבת עולה כי לא קימת מניעה ביטחונית או משטרתית לכניסת העותר 2 לישראל והציע לעותרים לפנות שוב למשרד הפנים. מצוידים במכתב המפקד הצבאי פנו שוב העותרים למשיב ואולם פנייתם לא נענתה וגם לא התקבלה כל החלטה בהשגה שהגישו. לאחר שלא נענו פניותיהם פנו העותרים לבית משפט זה. מכאן העתירה שבפני. עם זאת, יצוין כי על אף החלטת המשיב שלא לאשר את כניסת העותר לישראל, המשיך המפקד הצבאי להעניק לעותר היתרי כניסה לישראל. ההיתר האחרון שניתן קודם למתן פסק דינו של בית משפט זה ניתן לעותר ביום 25/8/09 ותוקפו היה לשלושה חודשים. ההיתר כלל אישור לעסוק בסחר. למעשה המשיך העותר להיכנס לישראל בניגוד להחלטת המשיב ואולם על פי היתר מהמפקד הצבאי. רק לאחר שבמהלך שמיעת העתירה התברר כי לעותר היתר כניסה לישראל פעל המשיב לביטול אותו היתר. בפסק הדין שניתן ביום 29/9/09 נקבע כי נפלו פגמים בהליך קבלת ההחלטות אצל המשיב, ככל שהדבר נוגע לבקשות העותרים. העתירה לסעד העיקרי שעניינו מתן מעמד בישראל לעותר 2 נדחתה. בית המשפט הורה להחזיר את עניינם של העותרים ובקשתם לאיחוד משפחות, וכן את בקשתו של העותר להיתר כניסה לישראל, לדיון אצל המשיב. נקבע כי על המשיב לזמן את העותר לשימוע, במסגרתו יש לבחון את כל ההיבטים הקשורים בבקשתו של העותר 2 ולאחריו יתן המשיב את החלטתו לפי מיטב שיקול דעתו. עוד נקבע כדלקמן: "עד להשלמת ההליך יוחזר לעותר ההיתר שניתן לו בעבר להיכנס לישראל (יצוין כי ההיתר האחרון שניתן לו ע"י המפקד הצבאי הוא מיום 25/8/09 ועד ליום 22/11/09). מובן בי אין באמור לעיל כדי למנוע מגורמי הביטחון לנקוט בכל פעולה נדרשת לסיכול סיכון בטחוני מידי, ככל שיעלה לשם בך צורך." בשולי פסק הדין, הסב בית המשפט את תשומת לב המשיב לכך שבעוד שהמשיב קובע כי העותר יהיה מנוע כניסה לישראל מטעמים ביטחוניים, וזאת על בסיס חוות דעת של שירות הביטחון הכללי, ממשיך המפקד הצבאי להעניק לו אישור כניסה לישראל. מדובר ב"אישור סוחר" המאפשר לו להיכנס לישראל לצורך עסקיו. בשים לב לתוצאות פסק הדין חויב המשיב לשלם לעותר את הוצאותיו וכן להשיב לו את האגרה ששולמה. להשלמת התמונה יצוין כי בהמשך לפסק הדין הגיש המשיב בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין בטענה שהעותר אינו מתייצב לשימוע. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 11/10/09. בהמשך נערך לעותרים שימוע ביום 26/10/09. ביום 1/12/09 ניתנה ע"י המשיב החלטה הדוחה את פנית העותרים. הטענות בתמצית: טענות הצדדים פורטו בהרחבה בבקשה ובתגובה בכתב וכן בהודעה שהגיש ב"כ העותרים בה עדכן את בית המשפט בהתפתחויות, ובנוסף בדיון בפני מיום 14/1/010. העותרים תוקפים את התנהלות המשיב וטוענים כי ההליך הנכון הוא במסגרת זו של הליכי בזיון בית משפט. טענותיהם בשלושה מישורים. העותרים טוענים כי לא התקיים הליך של שימוע בהתאם להנחיות בית המשפט וכי במסגרת קבלת ההחלטה החדשה לא נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, כפי שהנחה בית משפט זה בפסק דינו. עוד טוענים העותרים כי המשיב לא קיים את צו בית המשפט להעניק לו היתר כניסה לישראל עד להשלמת הדיון בעניינו, לטענת העותרים בניגוד לאמור בפסק הדין. בנוסף טעון ב"כ העותרים כי המשיב לא שילם את ההוצאות שנפסקו לזכות העותר, גם זאת בניגוד לאמור בפסק הדין. המשיב טוען כי בכל הנוגע להחלטה שהתקבלה הדרך הנכונה לתקוף אותה היא בדרך של הגשת עתירה חדשה כנגד ההחלטה הדוחה את בקשתו של העותר לקבלת מעמד בישראל. בכל הנוגע לטענה כי המשיב לא פעל כדין כאשר לא העניק לעותר אישור כניסה לישראל, טוען המשיב כי פעל בהתאם לפסק הדין כאשר החזיר לעותר את אישור הכניסה שהיה בתוקף עד לסוף חודש 11/09 ואולם לא הייתה כל חובה להאריך את אישור הכניסה מעבר לתאריך זה. בכל הנוגע לאי תשלום ההוצאות טוען המשיב כי לא היה בידיו אישור כי העותר שילם את אגרת בית המשפט ואולם כעת שהאישור בידו יוסדר החזה ההוצאות בהקדם. יצוין כי בסיום הדיון הסבה באת כוח המשיב את תשומת לב בית המשפט כי מטעמים לא ברורים, ועל אף שהמשיב החליט שלא לאשר את כניסת העותר לישראל, לטענתו מטעמים ביטחוניים, קיבל העותר שוב ביום 5/1/10 "היתר סוחר" המאפשר את כניסתו לישראל. ב"כ המשיב מבהירה כי הבקשה שדחה המשיב היא בקשתו להסדרת מעמד בישראל מכוח הליך של איחוד משפחות ובמסגרת זו לא נדונה בקשתו להיתר כניסה לישראל כסוחר. ב"כ המשיב מציינת כי העותר לא גילה לבית המשפט כי בידו היתר סוחר. לעניין זה יצוין כי העובדה שהעותר קיבל ערב הדיון את היתר הסוחר לא הייתה ידוע אף לבא כוחו, עד שהדברים עלו בדיון בפני. דיון והכרעה: כפי שיובהר, סבור אני כי דין הבקשה להדחות וכי על העותרים להגיש עתירה חדשה שעניינה החלטת המשיב מים 1/12/09 ומסגרת זו היא הראויה לבחינת טענותיהם. עם זאת אני מצר לקבוע כי שוב נפלו פגמים בהתנהלות המשיב. אבהיר להלן. עניין היתר הכניסה לישראל: העותר טוען כי המשיב לא חידש את היתר הכניסה לישראל, כפי שהורה בית המשפט. בעניין זה טוען הוא את הטענה העיקרית שעניינה בזיון בית המשפט ואי קיום פסק דינו של בית משפט זה. כאמור, המשיב טוען כי קיים את פסק הדין כלשונו. המחלוקת נעוצה בפרוש האמור בפסק הדין. כאמור, בפסק הדין נרשמו הדברים הבאים: "עד להשלמת ההליך יוחזר לעותר ההיתר שניתן לו בעבר להיכנס לישראל (יצוין כי ההיתר האחרון שניתן לו ע"י המפקד הצבאי הוא מיום 25/8/09 ועד ליום 22/11/09)...". העותר טוען כי כוונת בית המשפט הייתה לחדש את ההיתר שניתן לו לכניסה לישראל, היתר שבעבר חודש בכל פעם שתוקפו הסתיים, עד להשלמת הדיון בעניינו. המשב טוען כי על פי האמור בפסק הדין הייתה עליו החובה להשיב לעותר את ההיתר שניתן לו עד ליום 22/11/09 ולא הוטלה עליו כל חובה להעניק לו היתר חדש מעבר להיתר שניתן לו בעבר. ככל שהדבר נוגע לאכיפת ביצוע פסק דין בהתאם להוראות פקודת בזיון בית משפט, סבור אני כי הצדק עם המשיב. הליך שננקט לפי פקודת בזיון בית משפט (ככל שניתן לאכוף את המדינה לביצוע פסק דין מכוח הליך זה) הוא הליך מעין פלילי. בהתאם, כל אי בהירות בנוגע לפירושו של צו פועל לטובת הצד כנגדו ננקטים הליכי בזיון בית משפט. במקרה זה אני מצר על כך שההוראה שבפסק הדין נכתבה על ידי באופן המאפשר את הפרשנות שנתן המשיב לצו ואולם לא ניתן לומר כי מדובר בפרשנות מוטעית. אבהיר לעניין זה כי אכן כוונתו של בית המשפט הייתה שהיתר הכניסה יוחזר לעותר עד שיסתיים הדיון בעניינו. אלא שהנחת בית המשפט הייתה כי הדיון יסתיים בתוך ימים ספורים. פסק הדין ניתן ביום 29/9/09. השימוע שנקבע לעותר עוד קודם למתן פסק הדין היה אמור להתקיים ביום 1/10/09. בהמשך נדחה השימוע וכאמור נערך ביום 26/10/09. כאשר ניתן פסק הדין הניח בית המשפט כי בפרק הזמן של עד ליום 22/11/09 יספיק ממילא להשלמת ההליך בעניין בקשת העותרים ולכן לא ניתנו הוראות למתן היתר מעבר לתקופה הנ"ל. לבית המשפט לא הייתה כוונה ליתן הארכה להיתר הכניסה לתקופה בלתי מוגבלת, וזאת כדי שלא יהיה תמריץ לעותר לדחות את מועד השימוע. עם זאת ניתן פסק הדין על בסיס ההנחה שהשימוע יושלם וההחלטה תתקבל בתקופת תוקפו של היתר הכניסה שהוחזר לעותר. לכן, ובנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי פרשנות המשיב לצו בית המשפט מוטעית וכפועל יוצא מכך לא ניתן לאכוף בדרך של הליכי בזיון בית משפט את המדינה בעניין קיום פסק דינו של בית המשפט, כפי שקוים. מעבר לכך, ככל שניתן לאכוף את המדינה בהתאם לפקודת בזיון בית משפט הרי שהסעד, לעניין זה, הוא בחיובה להעניק לעותר היתר סוחר, וזאת עד לקבלת ההחלטה בעניינו לאחר השימוע. לא ניתן לאכוף את המדינה במאסר או בקנס. כאמור, ההחלטה בעניינו של העותר כבר התקבלה. להחלטה זו אתייחס בהמשך. עם זאת ולאחר עריכת השימוע וקבלת ההחלטה ממילא הסתיים תוקפו של הצו המסדיר את כניסת העותר לישראל עד להשלמת ההליך ואין עוד מקום לאכוף צו זה. בנוסף, וכפי שהתברר, העותר ממילא קיבל לידיו אישור כניסה לסוחר. מכאן שלא ניתן לתת מעבר לכך במסגרת של אכיפת צו בית המשפט, שכאמור התייחס מלכתחילה לתקופה שקדמה להחלטה בעניינו. בהתאם, הבקשה לאכוף את המדינה לביצוע חלק זה של פסק הדין מכוח הליכי בזיון בית משפט, נדחה. השימוע שנערך והחלטת המשיב מים 1/12/09: כאמור, ולאחר דחיות, נערך לעותרים שימוע ביום 26/10/09 וביום 1/12/09 התקבלה החלטה הדוחה את בקשתם לאיחוד משפחות. הליך הביקורת השיפוטית על החלטה מנהלית חדשה צריך להתקיים במסגרת של עתירה מנהלית חדשה. במסגרת זו יוכל בית המשפט לשמוע טענות לגוף ההחלטה שהתקבלה ולבחון האם מקבל ההחלטה החדשה פעל ושקל את כל שיקולים, כפי שהנחה אותו בית המשפט לעשות בפסק דינו. אין מקום לבחון את ההחלטה החדשה, הן במישור של תקינות ההליך הדיוני והן במישור של סבירות ההחלטה המהותית, כפי שהתקבלה, במסגרת של הליך לפי פקודת בזיון בית משפט. במסגרת עתירה שתוגש יוכל בית המשפט לבחון את התנהגות המשיב גם בכל התקופה שלאחר פסק דינו של בית משפט זה ולהחליט האם ההחלטה, כפי שהתקבלה, עימדת במבחן תקינות ההליך המנהלי. אבהיר לעניין זה כי אכן סבור אני כי יהיה על המשיב נטל להסביר את השתלשלות הטיפול בעניינו של העותר. בעניין זה יהיה עליו נטל גבוהה לשכנע כי אכן מדובר בהחלטה שהתקבלה עקב מניעה ביטחונית לאשר את כניסת העותר לישראל. זאת במיוחד כאשר בו זמנית ובמקביל להחלטת המשיב למנוע כניסה לישראל משיקולי בטחון (לטענתו, המתבסס על חוות דעת שב"כ) ממשיך המפקד הצבאי להעניק לעותר אישור סוחר המאפשר את כניסתו לישראל כמעט ללא הגבלה. כאמור, אישור מסוג זה הונפק לעותר לאחרונה ביום 5/1/010. מוכן אני לקבל את טענת ב"כ המשיב כי השיקולים להענקת אישור סוחר שונים מאלו שמנחים את המשיב בנוגע למתן אישור להילך איחוד משפחות ומתן אזרחות ישראלית. עם זאת העובדה שניתן אישור סוחר מעמידה בספק את תקפות המניעה הביטחונית למתן אשרת כניסה לישראל לצורך הליך איחוד המשפחות. אם אכן עצם כניסתו של העותר לישראל מסכן את בטחון המדינה והציבור, כיצד זה פג הסיכון כאשר הוא נכנס באמצעות אישור סוחר, להבדיל מכניסתו במסגרת הליך איחוד משפחות. לעניין זה יידרש בית המשפט שידון בעתירה שתוגש. ככל שהדבר נוגע להחלטה זו אין לי אלא לחזר על הדברים נאמרו כבר בפסק הדין: "במקרה זה התנהלות בל הגורמים המעורבים בהליך אישור בניסתו של העותר לישראל הייתה רווית תקלות שראוי בי יבדקו כדי שיופקו לקחים לעתיד. שירות הבטחון הכללי הצביע על צורך בטחוני להגביל את בניסת העותר לישראל תוך שהוא מחווה את דעתו בי נשקף סיכון בטחוני מהעותר 2. המפקד הצבאי שהוא הגורם הממונה על כניסת תושבי הרשות הפלסטינאית לישראל לא היה מודע להמלצת השב"ב והמשיך לאשר את כניסת העותר לישראל ואף העניק לו רשיון להיבנס לישראל לצרבי מסחר. כאמור גם הודיע המפקד הצבאי לעותרים כי אין בל מניעה בטחונית או משטרתית מלאפשר לעותר להיבנס לישראל. המשיב לא בחן את בל ההבטים, לא ברר את העדר התאום בין עמדות גורמי הביטחון.... תקלות מסוג זה ראוי שיבחנו ויתוקנו, לעתיד לבוא." (ההדגשה הוספה. ר.ש.) לכאורה, ומהנתונים שבפני, עולה כי התקלה לא נבחנה וככל הנראה גם לא תוקנה ועניין זה ראוי גם היום לבחינה ולהפקת לקחים מתאימים. יתכן גם שהמסקנה אותה מבקש ב"כ העותר להסיק כי למעשה אין כל מניעה ביטחונית אמיתית וכי מטרת העלאת הטענה ע"י שירות הביטחון הכללי שונה מזו המוצהרת, גם היא אינה נטולת בסיס. בכל מקרה, המקום לברר טענות אלו מקומם במסגרת העתירה שתוגש, ככל שתוגש, כנגד החלטה המשיב מיום 1/12/09. אי תשלום הוצאות שנפסקו: הנושא האחרון שהעלה המשיב הוא אי תשלום הוצאות משפט שנפסקו לזכותו. כאמור, טענת המשיב היא כי עקב תקלה לא הייתה בידי המשיב האסמכתא כי העותר שילם את אגרת בית המשפט וכפועל יוצא מכך לא שולמו לו הוצאותיו, כפי שפסק בית משפט. טענות אלו מוטב לו לא היו מועלות. ראשית - לעותר נפסק תשלום של שכר טרחת עו"ד בסכום של 10,000 ₪ וכן החזר האגרה ששולמה. לא שמעתי כל הסבר מדוע לא שולם לו שכר טרחת עו"ד, כאמור בפסק הדין, זאת ללא כל קשר להחזר האגרה ששולמה על ידו. בכל הנוגע להחזר האגרה - בית משפט קבע כי העותר שילם את האגרה ורק לאחר מכן נקבעה העתירה לדיון. החלטה זו היא אסמכתא כי סכום האגרה שולם. סכום האגרה עבור הגשת עתירה מנהלית קבוע בתקנות ומכאן שלא היה כל קושי לדעת את הסכום שיש להשיב לעותר. מעבר לכך, ניתן היה לפנות לב"כ העותר כדי לקבל העתק קבלה המאשר את תשלום האגרה ולחילופין ניתן היה לפנות למזכירות בית המשפט שהייתה מנפיקה מידית העתק של הקבלה המאשרת את התשלום לידי המשיב. מכאן שהסבר זה לאי ביצוע התשלום לידי העותר אינו במקומו ומוטב לו לא היה נטען. ב"כ המשיב הודיעה לבית המשפט כי תפעל להסדרת התשלום לאלתר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וחזקה עליה שתעשה כן. יש להצר על כך שהדבר הצריך דיון בפני והיה על המשיב לנהוג בדרך אחרת, כמצופה מרשות שלטונית. סיכום: בסיכומו של דבר אני מורה על דחיית הבקשה לאכוף את המשיב בביצוע פסק דינו של בית שמפט זה וזאת בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט. בכל הנוגע להחלטת המשיב מיום 1/12/09 - אני קובע כי בעניין זה על העותרים להגיש עתירה חדשה בבית המשפט המוסמך. מאחר וחלף זמן מאז שהתקבלה ההחלטה, וזאת עקב הדיון שבפני, אני קובע כי ניתנת לעותרים ארכה להגיש את עתירתם עד ליום 10/2/010 וככל שתוגש עתירה בפרק זמן זה לא תיטען כנגדם טענת שיהוי, ככל שהדבר נוגע למועד הגשת העתירה. בכל הנוגע לתשלום הוצאות שנפסקו בעבר - מאחר וב"כ המשיב הודיע כי התשלום יוסדר כמפורט לעיל, אינני מוצא מקום ליתן צו נוסף. עם זאת, ומאחר וסבור אני כי נפלו פגמים בהתנהלות המשיב באופן שבו הוטרחו העותרים לדיון בפני, אני מורה כי בנוסף ישולמו להם הוצאותיהם ושכר טרחת עורך דינם בגין הדיון בבקשה זו, וזאת על אף שבקשתם נדחתה, בסכום נוסף של 3,000 ₪ כאשר סכם זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. ביזיון בית המשפטמשרד הפנים