בקשה לפשיטת רגל של הבנק כלפי החייב

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לפשיטת רגל של הבנק כלפי החייב:

זוהי בקשת פשיטת רגל אשר הגיש בנק ברקליס דיסקונט בע"מ (להלן הבנק) נגד מר משה ברושי (להלן החייב) ב- 7.12.81בגין חובותיו לבנק הפועלים על-סך 000,260$, כנטען על-ידי הבנק.
בא-כוח החייב מעלה שתי טענות עיקריות כנגד מתן צו כינוס הנכסים:ב א. הבנק לא עמד בדרישות הבסיסיות של פקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ- 1980[3], לבקשת נושה לפשיטת רגל. ב. הכחשת החוב ו/או טעם מספיק אחר לדחיית הבקשה. באשר לטענה הראשונה טוען בא-כוח החייב כי לא התמלא התנאי המקדמי של סעיף 7לפקודה הקובע:ו
"לא יוכל נושה להגיש בקשת פשיטת רגל נגד חייב אלא אם נתקיימו כל אלה:נ - (ד) מעשה פשיטת הרגל שעליו מסתמכת הבקשה אירע תוך שלושה חודשים לפני הגשתה".
בתצהיר שהוגש על-ידי מנהל סניף בורסת היהלומים של הבנק התומך בבקשה, נאמר בסעיף 5:ב "החייב הודיע לי ולעובדי הסניף פעמים רבות כי אינו מסוגל לפרוע את חובותיו". טוען בא-כוח החייב שהבקשה אינה מגלה עילה מבחינה זו שהבנק לא הראה מתי היתה הודעת החייב כאמור בסעיף 5(5) לפקודה. בא-כוח החייב מוסיף וטוען (עמ' 8לפרוטוקול) כי המעשה נעשה בשנת 1979או לכל המאוחר בשנת 1980, אך בשנת
1981לא נעשה כל מעשה פשיטת רגל כנ"ל והבנק, בתצהירו, לא אמר מתי נעשה מעשה פשיטת הרגל.
לעומתו טוען בא-כוח הבנק, כי מעשה פשיטת הרגל הנ"ל נעשה בתוך תקופת שלושת החודשים שלפני הבקשה, אם כי נושא זה לא צויין במפורש בבקשה.
אמנם בע"א 505/68 בנק הפועל המזרחי נ' הברפל [1], קבע ביתהמשפט בעמ' 246, כי "על-פי סעיף 5(1)(ג) (סעיף 7(ד) בנוסח החדש) לפקודת פשיטת הרגל, 1936, אין נושה זכאי לצו קבלת נכסים אלא אם בקשתו מתבססת על מעשה פשיטת רגל שנעשה תוך שלושה חודשיים לפני הגשת הבקשה", אך נראה לי, שבמקרה שלפנינו, אפילו צודק בא-כוח החייב בטענתו העובדתית, הרי מבחינה פרקטית כל מה שיתרחש יהיה דחיית הבקשה של הבנק, דרישה נוספת של הבנק מאת החייב את החוב, סירוב החייב ושוב בקשה חדשה מאת הבנק לצו כינוס נכסי החייב. כי הרי כבר בטענותיו לפני (ע' 2לפרוטוקול) טען בא-כוח החייב כי "לחייב אין כסף ולכן גם אם חייב חוב, הרי לא יוכל לשלמו".
לעומת מעשה פשיטת הרגל הנדון הרי בע"א 5/68 50הנ"ל [1] דובר בהעברת מתנה במרמה (לפי סעיף 5(1)(א) לנוסח חדש) והרי כאן מדובר באקט חד-פעמי שאינו חוזר על עצמו, ולכן אם נעשה יותר משלושה חודשים שלפני הבקשה, לא יוכל הוא כשלעצמו להוות מעשה פשיטת רגל לצורך הבקשה.
אילו זו היתה טענתו היחידה של ב"כ החייב הייתי רואה אולי צורך לדרוש ראיות לגבי מעשה פשיטת רגל זה, אך כאמור, מבחינה עובדתית נראה לי שדחיית הבקשה היתה גורמת, לאור הנסיבות, לעיכוב הדיון בלבד ולא לסיומו, ולא כל שכן שיכולה אני לומר כי מעשה פשיטת הרגל נעשה בפני כשר הודיע בא-כוח החייב שאין ביכולתו לשלם את חובותיו.
בכל אופן, התקבל בינתיים תצהיר של מר אוחנה מהבנק, ובו נאמר כי היות ובתצהיר התומך בבקשה לא צויין בהיסח הדעת כי מעשה פשיטת הרגל אירע תוך 3חודשים שלפני הגשת הבקשה, בא תצהיר זה כתצהיר מתקן ובו מוצהר כי החייב הודיע לו תוך שלושה חדשים שלפני הגשת הבקשה כי אינו מסוגל לפרוע את חובותיו לבנק, בכך בעצם תוקן הפגם שבבקשה עצמה.
ממשיך וטוען בא-כוח החייב:ו הבנק הוא הנושה היחיד של החייב, ישנם עוד מספר בני משפחה שהלוו לחייב כספים אך אין הם בדיוק נושים. ההלכה היא - כך טוען בא-כוח החייב - כי "כשיש נושה אחד בדרך כלל אין פשיטת רגל אלא בבקשת החייב" (עמוד 8לפרוטוקול).
אם הבנתי נכון את טענתו זו, הרי אומר בא-כוח החייב, כי כאשר קיים נושה אחד בלבד, בדרך כלל לא יתן בית-המשפט צו כינוס נכסים אלא אם כן החייב מסכים לבקשה. אין בידי לקבל טענה זו. סעיף 7(1) לפקודה קובע:נ "החוב שחב החייב לנושה המבקש, ואם היו המבקשים שני נושים או יותר - סך כל החובות שהוא חב להם אינו פחות מאלף שקלים". ללמדך, שלצורך בקשת נושה די בנושה אחד.
ולהבדיל מזאת בא סעיף 17(א) לפקודה וקובע:ב "לא יהיה חייב זכאי להגיש בקשת
פשיטת רגל אלא אם נתקיימו אלה:ו (2) מספר נושיו הוא לפחות שניים", היינו, בבקשת חייב לפשיטת רגלו, מינימום הנושים הוא שניים.
בא-כוח החייב מפנה את בית-המשפט לשני פסקי-דין, אך אומר כבר עתה כי אין הם מהווים הוכחה כלשהי ל"הלכה" כפי שהוא מעלה אותה.
פסק-הדין הראשון הוא ע"א 402/66 שלא פורסם, ומהקטע שציטט בא-כוח החייב עולה - כך נראה לי - שכאשר המדובר בתביעת מזונות נגד אדם שאין לו נושים אחרים, הגיע בית-המשפט לאור הנסיבות שעמדו בפניו (ושאינם בפני) למסקנה כי אין זה כדאי להפעיל את מנגנון פשיטת הרגל.
בע"א 328/59 אביגדורוב נ' המוסד לביטוח לאומי [2], הגיע ביתהמשפט למסקנה כי יש לעכב את הדיון בצו קבלת הנכסים נגד החייב בשל ערעור שעומד ותלוי על פסק-הדין נשוא חוב, ולאחר שקבע זאת המשיך ואמר בית-המשפט, בעמ' 1735(מול אות ג): "יש להעיר עוד, שלפי ההוכחות שהיו בפני בית-המשפט המחוזי, אין למערער שום חובות אחרים..." מילים אלו באו רק כדי להסביר את העובדה שאם יעוכבו ההליכים לא ייגרם כל נזק אחר לנושים אחרים כי כאלה אינם (לצורך זה ראה סעיף 16(ב) לפקודת פשיטת הרגל), מה גם ששם היו שני נושים.
אשר על-כן, יתכן לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שהיותו בנמצא של נושה אחד יהווה שיקול נוסף לאי-מתן או עיכוב הליכי צו קבלת נכסים אך בשום אופן לא יהווה אלמנט מכריע בענין, כי היותם של שניים או יותר נושים אינו תנאי לבקשת פשיטת רגל מטעם נושה.

וכאן מגיע אני לטענתו השניה של החייב.
טענה זו אינה הכחשת החוב, כי אין חולק שקיים חוב, אלא היא טענה המסתמכת על "טעם מספיק אחר". דהיינו, יש לחייב תביעה טובה נגד הבנק ואם תוכח - יוכל החייב לקזז חוב זה נגד דרישת הבנק, או עקב היותו זכאי לסכום הנדון - לא מן הראוי להכריזו היום פושט רגל או לתת נגדו צו קבלת נכסים.
אין צורך לומר, שהתביעה הנדונה טרם הוגשה. אולם למרות כך אבדוק מה עילתה ורק אם אשתכנע כי תביעה זו היא תביעה של ממש, ולא וו להיתלות בו - אעתר לבקשה החייב, לדחות את בקשת הבנק.
הבנק, טוען החייב, גרם ברשלנותו (על-ידי מעשים ומחדלים) להיווצרות יתרות חובה בחשבונו בבנק ולכן יש לבטלן למפרע. יתרה מזאת: אף אם נרשם חוב בבנק כדין, הרי הוא רשאי לקזז מתוך יתרת כל החוב את סכום הנזקים שגרם לו הבנק ברשלנותו, וסכום זה גבוה מסכום החוב הנקוב בבקשה. בשלב זה עדיין לא הוגשה כל תביעה בנזיקין כנגד הבנק. עוד טוען בא-כוח החייב כי יש לבטל את הפעולות שנעשו על-ידי הבנק, ושגרמו לחוב, משום שהם נעשו על סמך תנאים מגבילים בחוזה אחיד שלא אושר על-ידי המועצה לפי חוק החוזים האחידים.
החייב הוא יהלומן אשר מישכן לטובת הבנק יהלומים כנגד כל חוב שלו לבנק (כתב המשכון ס' 1ת/1), וכן בטחונות אחרים. אין חולק על כך כי: .1לפני שמומש המשכון
על-ידי הבנק היה קיים חוב של החייב לבנק. .2החוב לא כוסה על-ידי מימוש המשכון והיתרה היא זו המופיעה בבקשת הבנק.
טוען החייב: קיים טעם מספיק לכך כדי שבית-המשפט ידחה את הבקשה כאמור בסעיף 14לפקודת פשיטת הרגל (עמ' 2לפרוטוקול). ונימוקיו עמו. אתייחס לכל נימוק בנפרד.
ראשית, באפריל 1979, כאשר החריף המיתון בעסקי היהלומים ביקש החייב לפרוע את יתרת חובו לבנק על-ידי מימוש היהלומים. יתרת החוב היתה אז 000,862$ ושווי היהלומים המופקדים היה 000,935$. לשם המימוש, כך טוען החייב, הוא הביא לבנק 3יהלומנים "מכובדים" שכל אחד מהם היה מוכן לקנו חבילת יהלומים אחת עם הצעות מחיר שנפלו בכ-% 5עד % 10מהערכות הבנק. הבנק סרב לקבל את ההצעות. מודה החייב, שאילו היה הבנק מקבל את 3ההצעות עדיין לא היה כל החוב נפרע אך: א. יש לראות בכל חבילת יהלומים משכון נפרד ולכן ההצעה היתה על פדיון מלא לגבי כל חבילה שכזו. ב. אם היה הבנק מקבל ההצעות, אזי היה החייב מביא הצעות נוספות כדי לפרוע את החוב כולו וגם אם ההערכה שלו נפלה בכ-% 10מהערכת הבנק, אזי לא היתה כל מניעה מצד הבנק להשתמש בבטוחה אחרת (לא ביהלומים) שעמדה לרשותו. טוען החייב כי לא הביא הצעות נוספות כוון ש-

3המציעים נידחו בבושת פנים.
בשלב זה נשאלת השאלה האם, לכאורה, נפגעה זכותו של החייב לפדות את המשכון? ומהו אותו משכון? לפי סעיף 13(ב) לחוק המשכון תשכ"ז- 1967[4], הרי:
"החייב וכל אדם שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו, רשאים לפדות את המשכון על-ידי קיום החיוב לפני המועד לקיומו..." המועד לקיום המשכון נקבע בסעיף 2להסכם המשכון והוא מועד דרישתו הראשונה של הבנק. כאמור, זכאי היה החייב לפנות לבנק לפני מועד זה.
מהו החיוב? טוען בא-כוח החייב שיש לראות בכל חבילת יהלומים משכון נפרד שניתן על חוב נפרד או חלק מהחוב. אין בידי לקבל טענה זו: לפי סעיף 3(א), משכון נוצר בהסכם בין החייב לבין הנושה. פרופ' ויסמן, בספרו חוק המשכון, תשכ"ז- 1967[5], בדברו על תוכן ההסכם, אומר בעמ' 78: "תוכנו של ההסכם צריך להצביע על כך שכוונת המתקשים היתה לשעבד נכס בערובה לחיוב" (הדגשה שלי ח' א').
ואכן, הצדדים שלפני עשו זאת בהסכם המשכון בסעיף 1, בו נאמר: "תמורת פתיחת חשבון או המשכת חשבוננו אתכם, או מתן לנו של אשראי או שרותים בנקאים אחרים מזמן לזמן כפי... אנחנו... ממשכנים ומשעבדים בזה לכם כבטחון עבור כל סכומים... שאנו חייבים לכם עכשיו או שנהיה חייבים לכם מזמן לזמן ועבור כל אחריות... את כל היהלומים... שמסרנו או שנמסור לכם ו/או שיגיעו לחזקתכם משמרתכם או מרותכם עבורנו מזמן לזמן..." ההסכם דן בחיובים כל שהם בעבר או בעתיד וכנגדם משכון בצורת "יהלומים". אין כל רמז לחבילת יהלומים בודדת כמשכון העומד בפני עצמו. סעיף 13להסכם אומר: "אנו מתחייבים ומסכימים מזמן לזמן ובכל עת שנדרש לכך
על-ידכם לספק לכם יתרה נוספת... ע"י מסירה לכם או הפקדה אצלכם או העברה לכם של יהלומים נוספים בסכום או ערך כזה כפי שתדרשו". משמעו של דבר הוא, כי אין בפנינו מספר משכונות בדמות מספר חבילות יהלומים, אלא שמכלול היהלומים הופקדו כמשכון כנגד מכלול החוב.
אשר על-כן, על-פני הדברים נראה לי, שרצון החייב לפדות 3חבילות יהלומים היה רצון לפדיון חלקי בלבד שעליו לא הוסכם בהסכם שבכתב ולא נטען גם להסכמה אחרת בעל-פה ולכן אין עומדת לחייב הזכות לכך לאור סעיף 13(ד) לחוק המשכון.
אין בידי לקבל גם את טענת בא-כוח החייב, כי על-ידי כך שנדחו ההצעות על-ידי הבנק, נמנעה מהם זכות לפדיון מלא, שכן לפי סעיף 13(ב) לחוק רשאי החייב לפדות המשכון "על ידי קיום החיוב..." אם היה בא ומציע לשלם כל החוב (ואין זה משנה לענייננו אם יכול לעשות זאת באמצעות צדדים שלישיים) היתה זכותו לפצות את המשכון, אך לא כך הוא נהג ואין נפקות לסיבה. אם נעתר לטענתו זו של בא-כוח החייב, הרי, לכאורה, במקרים מסויימים אין כל טעם לסעיף 13(ד) שכן כל חייב יוכל לתבוע למעשה זכות לפדיון חלקי בטענה שזה צעד לקראת פדיון מלא ולכך לא רצה המחוקק, כנראה, לתת תוקף.
נראה לי, שבנסיבות שתוארו על-ידי החייב ובא-כוחו, יתכן והיו צריכים לפעול לפי סעיף 21לחוק המשכון הקובע בס"ק (א) "בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת החייב, הנושה או המחזיק במשכון לצוות על מימוש המשכון לפני שהגיע המועד לקיום החיוב או לתת הוראות אחרות שימצא לנכון, אם נוכח שהנכס הממושכן עלול להתקלקל או לאבד שעור ניכר מערכו או שזכויות הצדדים עלולות להפגע".
במקרה כגון זה, כשלא יכול היה החייב לפדות את המשכון והיה ער לכך שהשוק נמצא במצב של ירידה, נראה לי, כי מן הדין היה לו פנה לביתהמשפט בבקשה כאמור בסעיף 21(א) לחוק מהטעם שהיהלומים עלולים לאבד מערכם. אמנם הסעיף דן גם בבקשת הנושה שהוא אף המחזיק במשכון, אך אין ספק במקרה שלנו, שהחייב ידע על המפולת בשוק והיה עליו לפנות לביתהמשפט אם רצה למנוע את ירידת שיעור ערך היהלומים לאחר שהבנק סרב ולפי דעתי כדין - לאותו פדיון חלקי.
באי-עשיית פעולה זו לא נקט החייב בפעולה הנדרשת מכח החוק, ואין לו להלין אלא על עצמו.
כל עוד לא הגיע המועד לקיום החיוב (דרישת הבנק) לא יכול החייב לדרוש הנושה לממש את המשכון אלא לפי הוראת סעיף 21הנ"ל.
במצב דברים זה, הרי שבאפריל 1979לא קמה החובה על הבנק לממש המשכון ולאור סעיף 16(ב) לחוק, לא יכול היה החייב לחייב את הבנק לממש בדרך מסויימת את המשכון.
שנית, טוען בא-כוח החייב, התרשל הבנק בכך שהמתין עד אוקטובר 1979ורק אז התחיל במימוש, ולא זו בלבד שלא מכר הכל, אלא שהמכירה לקחה למעלה משנה עד סיים למכור את כל היהלומים ואז המכירה ניעשתה במחיר של %50-% 40פחות מהמחיר שהעריך את היהלומים באפריל .1979
באשר להמתנה עד אוקטובר 1979נראה לי, שאין כל פגם. בא-כוח הבנק ציין,
ובצדק, שאין חובה על הנושה לממש את המשכון כלל וכלל. לפי סעיף 23

לחוק המשכון:
"אין במתן המשכון כדי לגרוע מזכותו של הנושה לגבות את החיוב שלא על ידי מימושו, ואין במימוש המשכון כדי לגרוע מזכותו לגבות את יתרת החיוב שלא סולקה במימוש".
בא-כוח הבנק טוען, וכך גם עולה מההסכם ומהחוק, שזכותו למכור את המשכון קמה לו רק לאחר שנתן לחייב הודעה על דרישת הבנק לשלם את החוב (מועד הקיום) וכן לאחר שהודיע לחייב על כוונתו לממש המשכון והדרך שינקוט בה. (סעיף 19(ב) לחוק).
שתי שאלות מתעוררות כאן. האחת - האם הבנק לא חייב היה להקדים החלטתו לממש את המשכון? והשניה - האם כאשר כבר החליט לממש את המשכון, האם לא היה צריך לעשות זאת מיד ולא למשוך את המימוש במשך שנה ומעלה? וזאת יש לציין: א. בא-כוח החייב לא העלה כל טענה בקשר לאי-מילוי חובת הבנק למסירת מידע לחייב לפי סעיף 19(ב) לחוק המשכון, ו-ב. כמו כן, הגיש בא-כוח הבנק לבית-המשפט את ת/ 5ובו מכתב מהבנק לחייב מה 11.6.80אשר על-פיו מודיע הבנק לחייב על חובו לבנק ועל דרישתו לפרעון וכן על מימוש המשכון במקרה ולא יפרע החייב את חובו.
אשר לשאלה הראשונה, לי נראה, שהתשובה לשאלה זו היא שלילית. זכות המימוש שהעניק המחוקק לבנק נתונה לשיקול דעת הבנק, בכך שהבנק כלכל צעדיו באותה תקופה של חצי שנה. בדיעבד, נראה כאילו נגרם נזק לחייב אך אין לראות בכך רשלנות. אין חולק על-כך כי הבנק לא חייב היה כלל וכלל לממש את המשכון, ומה היה הדין אילו עד 1980היה הבנק מחזיק את המשכון מופקד אצלו והיה נוקט בדרך של תביעת חוב כנגד החייב? אכן, אין, לדעתי, לראות את "השיהוי" כרשלנות של הבנק אלא כפי שציינתי. החייב הוא זה שבהיותו מצוי בשוק ובצפותו את הסכנת היה יכול לנקוט בצעד שיקטין את הנזק וזאת על-ידי פניה לבית-המשפט למימוש המשכון עוד לפני שהבנק דרש ממנו את החזר חובו. אין בסירוב הבנק למכור באפריל 1979ובשיהוי משום התנהגות בדרך בלתי מקובלת, שכן סעיף 19(א) לחוק חל רק על מימוש ולא על שלב שלפניו.
באשר לשאלה השניה, טוען בא-כוח החייב, כאמור, שעל הבנק, כאשר החליט לממש המשכון, היה לעשות זאת מיד ולמכור את כל היהלומים ואז היה מוכר אותם (כמו שאכן עשה לגבי חלקם) במחיר הנופל ב-% 10מהערכתו המקורית מאפריל 1979(ס' ט' להודעת ההתנגדות).
נראה לי, שאין זה המקום לדון בשאלה האם אכן היתה רשלנות מצד הבנק. יתכן שהיתה ויתכן שלא, זה יתברר בהוכחות בבוא היום אם וכאשר תוגש תביעה על נזק לפי סעיף 19(ג) לחוק המשכון.
גם בהנחה שצודק בא-כוח החייב בטענתו, הרי גם אז, אילו נמכרו כל היהלומים
באוקטובר-נובמבר 1979, היתה נשארת יתרת חוב גדולה שהיתה עונה על דרישות סעיף 7( 1לפקודת פשיטת הרגל והבנק יכול היה להגיש בגינה בקשת פשיטת רגל נגד החייב ולבקש צו כינוס נכסיו. עצם היותה של בטוחה נוספת (משכנתא) נראה לי שלא היתה מונעת אפשרות זו מהבנק.

דברים אלו אני למדה הן מהנתונים המספריים שהציג החייב והן

מדבריו שרק בנוסף לבטוחה הנוספת היה החוב מכוסה.
כמו כן לא טען בא-כוח החייב שהבנק לא מילא את חובתו לפי סעיף 19(ב) לחוק המשכון בדבר מסירת ידיעות לחייב על כוונתו לבצע את מימוש המשכון והדרך שינקוט בה, ואם אכן חובה זו מולאה, וכמו כן החייב לא הראה לי אפילו לכאורה שהציע לבנק סכום גבוה יותר מאשר קיבל הבנק. לכן לא נראה לי שיש לחייב הגנה לכאורה לגבי תביעת החוב על-ידי הבנק.
טענתו האחרונה של בא-כוח החייב היא כי לפנינו חוזה אחיד שלא אושר ובו סעיפים מגבילים (הכוונה להסכם ההתחיבות)ועל-כן על בית-
המשפט לראות את הסעיפים הללו כבטלים ומבוטלים ולבטל את החיובים שנרשמו בגין פעולות שנעשו על-פיהם.
נראה לי, כי אף הנחה שלפנינו חוזה אחיד הרי למעשה אין ממש בטענה.
בא-כוח החייב מפנה לסעיף 8להסכם, אשר לפיו זכאי הבנק בכל עת לפי ראות עיניו הגמורה להתפשר, או לקבל פחות מהסכום הנקוב של הבטחון.
אכן סעיף זה סותר לכאורה את חוק המשכון בסעיף 19שבו, ויתכן שהוא אף סעיף מגביל במובן חוק החוזים האחידים, אך בא-כוח החייב לא הראה לביתהמשפט שאכן נעשתה פעולה כלשהי על-פיו ואף לא שמעתי טענה, שבעת שמומש המשכון היה ניתן לקבל סכום גדול יותר, ועל כן בטלותו של הסעיף לא תועיל לגבי עצם הפעולה והחיוב שנרשם בגינה.
כנ"ל לגבי סעיף 12להסכם הקובע, כי חשבונות הבנק ברישום ספריו ייחשבו לנכונים וישמשו הוכחה נגד הלקוח לכל פרטיהם. יתכן שגם סעיף זה דינו להיות בטל אך שוב לא הובאה ראייה לגבי החוב כפי שטוען לו היום אם בכלל - החייב.

יהיו מה שיהיו הטענות גד ההסכם כאילו הוא הסכם אחיד (ואין אני סבורה כן לאור הגדרת הסכם כנ"ל בחוק) הרי התוצאה איננה ביטולו או אי-
קיומו של חוב החייב לבנק: הסכומים שקיבל באשראי - בפועל קיבלם. והוא חייב בהחזרתם.
אשר על כן, נראה לי, כי יש לדחות את טענות החייב ולהענות לבקשת הבנק לקבלת צו לכינוס נכסים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול פשיטת רגל

  2. הליך פשיטת הרגל

  3. קיזוז בפשיטת רגל

  4. פשיטת רגל בארה''ב

  5. פשיטת רגל בגיל צעיר

  6. פשיטת רגל בקשת נושה

  7. ביטול הענקה פשיטת רגל

  8. בקשת נושה לפשיטת רגל

  9. דחיית בקשה לפשיטת רגל

  10. פגמים בהתראת פשיטת רגל

  11. בקשה חוזרת לפשיטת רגל

  12. הוצאה לפועל פשיטת רגל

  13. ביטול הענקה בפשיטת רגל

  14. בקשה נוספת לפשיטת רגל

  15. חוב מזונות בפשיטת רגל

  16. העדפת נושים בפשיטת רגל

  17. פשיטת רגל מזונות ילדים

  18. מה המשמעות של פשיטת רגל

  19. חוב בר תביעה בפשיטת רגל

  20. התנגדות להתראת פשיטת רגל

  21. הסתלקות מירושה פשיטת רגל

  22. פשיטת רגל מצב בריאותי רע

  23. אי ניהול ספרים פשיטת רגל

  24. העברת נכס לפני פשיטת רגל

  25. חובות לספקים - פשיטת רגל

  26. פשיטת רגל של אדם שהפך לצמח

  27. בקשה להכללת חוב בפשיטת רגל

  28. הענקת נכסים לפני פשיטת רגל

  29. צבירת חובות בזמן פשיטת רגל

  30. זלזול בבית משפט בפשיטת רגל

  31. התנגדות להכרזה על פשיטת רגל

  32. חובות ניהול עסק בפשיטת רגל

  33. אחריות ''איש קש'' בפשיטת רגל

  34. בקשה להמצאת התראת פשיטת רגל

  35. גירושין פיקטיביים בפשיטת רגל

  36. בקשה לביטול הליכי פשיטת רגל

  37. פשיטת רגל לאחר הרשעה בפלילים

  38. פשיטת רגל בגלל חובות של האב

  39. סעיף 18 ג לפקודת פשיטת הרגל

  40. מכירת דירת מגורים בפשיטת רגל

  41. הסתרת הכנסות בהליך פשיטת רגל

  42. פשיטת רגל עקב פציעה במילואים

  43. ניצול לרעה של הליכי פשיטת רגל

  44. התנהגות החייב בהליך פשיטת רגל

  45. בקשה לא לא להכריז על פשיטת רגל

  46. דחיית בקשה להכרזה על פשיטת רגל

  47. בקשת נאמן בפשיטת רגל לקבלת מידע

  48. פשיטת רגל עקב הלוואה לפתיחת עסק

  49. פשיטת רגל: המועד להגשת תביעת חוב

  50. פינוי שוכר ע''י נאמן בפשיטת רגל

  51. איחור בהגשת תביעת חוב בפשיטת רגל

  52. פשיטת רגל עקב ניהול כושל של חברה

  53. דוגמא להחלטה על הכרזה על פשיטת רגל

  54. חובות עקב מעשים פליליים בפשיטת רגל

  55. פשיטת רגל הפסקת תשלום מזונות ילדים

  56. ערעור על דחיית התנגדות לפשיטת רגל

  57. פשיטת רגל שאינה מביאה תועלת לנושים

  58. בקשה להעברת כספים לקופת פשיטת הרגל

  59. בקשה לפשיטת רגל של הבנק כלפי החייב

  60. ערעור על דחיית תביעת חוב בפשיטת רגל

  61. העברת מסמכים לכונס הרשמי בפשיטת רגל

  62. תביעת נאמן נגד כונס נכסים בפשיטת רגל

  63. פתיחת חשבון על שם האישה - פשיטת רגל

  64. הוצאת שיקים ללא כיסוי בהליך פשיטת רגל

  65. מידע על אפשרות לפתוח בהליכי פשיטת רגל

  66. חוב של 6 מיליון שקל - בקשה לפשיטת רגל

  67. עלאת התשלום החודשי בהכרזה על פשיטת רגל

  68. בקשת הפטר לפי סעיף 61 לפקודת פשיטת הרגל

  69. התנגדות להתראת פשיטת רגל - תביעה שכנגד

  70. התנגדות כונס הנכסים להכרזה על פשיטת רגל

  71. הוצאת שיקים ללא כיסוי - בקשה לפשיטת רגל

  72. בקשת הכונס הרשמי לביטול הליכי פשיטת רגל

  73. סמכות בית משפט בפשיטת רגל בין קרובי משפחה

  74. בקשה לאישור הצעת הסדר חובות ללא פשיטת רגל

  75. הסדר נושים לפי סעיף 19א לפקודת פשיטת הרגל

  76. התנגדות להתראת פשיטת רגל בגין פסק דין חלוט

  77. הוצאת כספים על קניות ע''י החייב בפשיטת רגל

  78. דחיית בקשה לפשיטת רגל עקב הפרת צו בית משפט

  79. משיכת שיקים ללא כיסוי ע''י החייב בפשיטת רגל

  80. בקשה לביטול פסק דין כנגד נתבע בהליכי פשיטת רגל

  81. ביקש פשיטת רגל כי נפל קורבן למעשי נוכלות מצד לקוחות

  82. דחיית תביעת חוב (על פי פסק דין) ע''י נאמן בפשיטת רגל

  83. ביקש לפרוס את חובותיו בסך 100 ₪ ולהכריז עליו חייב מוגבל באמצעים

  84. בקשה כי מתחם מגורים יאובטח מכספים בקופת פשיטת הרגל של בן הזוג המנוח

  85. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון