קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לצו מניעה נגד עובדים: השופט ר' כהן א. מבוא 1. עץ לבוד בע"מ (להלן - המבקשת) עותרת בבקשה שבפנינו ליתן צו-מניעה זמני, שיורה לעובדיה של המבקשת: "להמנע מכל הפרעה, ישירה או עקיפה, למבקשת, או מי מטעמה להוציא סחורה ממפעל המבקשת" (להלן - הבקשה). המשיבים בבקשה, כמפורט בה, הם שישה חברי ועד העובדים (להלן - המשיבים) וכן כלל עובדי המבקשת (שמספריהם בבקשה 378-7, שמותיהם פורטו ברשימה שצורפה לבקשה; להלן - העובדים). 2. בד בבד עם הגשת הבקשה הגישה המבקשת גם עתירה (להלן - העתירה) שבית-הדין יתיר למשיבים לייצג את העובדים (בתוקף סמכותו שבתקנה 21 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב1991- (להלן - התקנות). עד המועד שנקבע לדיון בבקשה ובעתירה הוגשו על-ידי חלק מהעובדים בקשות - בנוסח זהה - לפיהן הם מבקשם לנהל עניינם באופן עצמאי. במועד שנקבע לדיון, נאמר לנו שאותם העובדים שהגישו בקשותיהם כאמור (כל אחד בנפרד) נמצאים בבית-הדין, אולם מחוסר מקום באולם לא ניתן היה להכניסם. החלטנו, כיוון שזכותם של כל אחד מהעובדים שביקש זאת לייצג את עניינו בעצמו (תקנה 21(2) לתקנות), לקיים תחילה דיון בבקשה ככל שהיא נוגעת למשיבים, ולאחר מכן לקיים דיון - קבוצות קבוצות - בעניינם של אותם עובדים שביקשו להיות בעלי-דין בבקשה (החלטתנו בעמ' 5-3 לפרוטוקול). עם סיום הדיון בעניין כל אחד מהמשיבים נפננו לדון בעניינם של העובדים. אלה ביקשו לדחות את מועד הדיון כדי לאפשר להם להיעזר בעורכי-דין. נעתרנו לבקשה ודחינו הדיון ליום 28.8.1997 (ראו עמ' 19-17 לפרוטוקול והחלטתנו בעמ' 17, 19-18). במועד הדיון בבקשה הוסכם בין באי-כוח הצדדים כולם, שהם מבקשים שבית-הדין ייתן הכרעתו ככל שהיא מתייחסת לכל אחד מהמשיבים, ואחר כך לפי הצורך, יקוים דיון בעניינו של כל אחד מהעובדים (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 27-19). קיבלנו הסכמתם זו של באי-כוח הצדדים כולם, אשר היא, ורק היא, מכשירה את יכולתנו ליתן החלטה בעניין המשיבים שעה שטרם נסתיים הדיון בכל בעלי-הדין לבקשה. הכרעה זו, בהחלטה חלקית זו (חלקית מבחינת היותה חלה על חלק מהמשיבים שבבקשה), מתייחסת לכל אחד ממי שהגדרנו לעיל כ"משיבים". 3. בטרם נכריע בבקשה לגופה נקדים: לבקשה צורף תצהיר של מר יהודאי, מנכ"ל המבקשת (להלן - המנכ"ל), עליו הוא נחקר בחקירה נגדית. איש מבין המשיבים, עד לתום הדיון בעניינם, לא הגיש כל תצהיר. לפיכך הראיות היחידות שבפנינו הן תצהירו של המנכ"ל ואותן עובדות מוסכמות אשר עלו מסיכומיו של בא-כוח המשיבים. ב. העובדות שהוכחו, לכאורה, בפנינו 4. ואלה הן העובדות, שבשלב זה משדנים אנו בסעד זמני, יש לראותן כמוכחות רק לכאורה (בסעיף זה נתייחס לעובדות שנדמה כי אין מחלוקת לגביהן, ולעובדות מוסכמות ממש, כאשר באותם עניינים שהעובדות מוסכמות ממש נפנה לאמור בסיכומי בא-כוח המשיבים): (א) המבקשת חברה העוסקת בייצור של לבידים, פורמייקה, פורמלין, ולוחות קידוח ובשיווקם; (ב) מפעלה - נושא בקשה זו - נמצא באזור התעשייה בפתח-תקווה. המקרקעין שעליו הוא עומד מצויים בבעלותה או בבעלות משותפת עם תאגידים השלובים עמה, החזקה במפעל בידי המבקשת; (ג) בכוונת המבקשת לסגור את המפעל (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 11), על רקע זה הוחל במשא ומתן על תנאי פרישה לעובדיו עם הסתדרות העובדים החדשה (להלן - ההסתדרות). המשא ומתן נקלע לקשיים והוכרז על-ידי ההסתדרות סכסוך עבודה (ראו נספח א' לתצהיר המנכ"ל); (ד) במפעל מתקיימת שביתה (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 13). אין ראיה להיותה לגיטימית או לאו. 5. עוד הוכח, לכאורה, מתצהירו של המנכ"ל ומחקירתו הנגדית: (א) שהשביתה המתקיימת במפעל מתבטאת בעיצומים - האטה משמעותית בעבודה, קיום אסיפות הסברה וסירוב לעבוד בשעות נוספות וביום ו'; (ב) מ4.8.1997-, בעקבות הוראת ועד העובדים לעובדי המחסנים, הם נמנעים מהספקת סחורה ללקוחות, וכתוצאה מכך הספקת סחורה מוגמרת נפסקה; (ג) ביום 10.8.1997 אירע, למרבה הצער, אירוע טרגי. עובד המבקשת נהרג בתאונת דרכים בעת שחלק מהעובדים היו בדרכם להפגנה בירושלים. בשבוע האבל נקטה המבקשת איפוק; (ד) במפעל המבקשת הצטברה כמות גדולה של סחורה מוגמרת בשווי מיליוני דולרים והיא החליטה להוציאה על-מנת לספקה ללקוחותיה; (ה) ביום 20.8.1997 הודיע המנכ"ל לוועד העובדים שבכוונת המבקשת להוציא סחורה מוגמרת שלא באמצעות עובדי המפעל השובתים והמסרבים להוציאה. חלק מחברי הוועד אמרו לו מיידית, ש"העובדים לא יאפשרו, תוך שימוש בכח, את הוצאת הסחורה תוך שהם נוקטים לשון איום (איום לחסום תנועת כלי רכב במפעל או בסמוך לו, איום לפגוע במוציאי הסחורה וכו'" (סעיף 12 לתצהיר המנכ"ל). יושב-ראש הוועד אמר שהם מבקשים להיוועץ וייתנו תשובה מאוחר יותר. ביום 21.8.1997 הודיע יושב-ראש הוועד כי התשובה המצוטטת לעיל היא תשובתם הסופית; בחקירתו הנגדית הבהיר המנכ"ל (לעניין הוצאת סחורה): (ו) שאין עד יום החקירה התגודדויות של עובדים שעומדים בשער ולא מאפשרים לצאת או להיכנס (עמ' 5 לפרוטוקול בסופו); (ז) שהכוונה להוציא את הסחורה באמצעות חברות תובלה מהם יבקש שירות העמסה ופריקה (עמ' 6 לפרוטוקול שורה 26; עמ' 7 לפרוטוקול שורה 8); (ח) מאז 4.8.1997, המועד בו הוחל בשביתה במחסנים, לא קרה מקרה שהוא הזמין חברת תובלה והעובדים מנעו להוציא סחורה מהמחסן באמצעות חברת תובלה (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 6-3). ג. סוג ההליך שנקטה המבקשת 6. בטרם ניכנס לגופו של דיון בבקשה מבקשים אנו להתייחס לעניין אחד אשר שב ועלה בעת הדיון ובמהלכו, הוא סוג ההליך שנקטה בו המבקשת: הגשת תובענה נגד כל אחד מהמשיבים ובקשה לסעד זמני - הכל ב"סכסוך היחיד". 7. אכן, כאשר ברקע העובדות המוסכמות ומהן עצמן עולה שמדובר במפעל העומד להיסגר; תחילתו של משא ומתן עם ההסתדרות לתנאי פרישת עובדיו; הכרזה על סכסוך עבודה וקיום שביתה - כל אלה מכוונות את המחשבה אל יחסים קיבוציים. האם אפוא נכון עשתה המבקשת בפנותה אל הליך ב"סכסוך היחיד"? 8. בבואנו לבחון אם ההליכה בדרך של סכסוך היחיד אינה מיועדת לעניין שבפנינו, נבחן את נכונותה של הדרך בכך אם "...היא פועל יוצא של נתונים שונים והם בראש ובראשונה - מקור הזכות שהיא נשוא ההליך, מהותה של אותה זכות וה"סעד" שלו עותרים מביה"ד" (דב"ע מה4-12/ מדינת ישראל - ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל [1], בעמ' 13 מול האותיות א-ב). כלומר, במקרה דנן, כאשר מקור הזכות נושא ההליך ומהותה - כנטען על-ידי המבקשת - מונחים בזכויותיה הנובעות מסעיפים שונים שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש], והסעד לו היא עותרת מכוון כנגד היחיד - אין לומר שהמבקשת הולכת בדרך שאינה מיועדת לעניין. 9. זאת ועוד: סבורים אנו שבמקרה מסוג זה שבפנינו, למהותו של ההליך שננקט לא תהא השפעה על תוצאותיו: אם יימצא שכל אחד מהמשיבים פועל במסגרת החירות שמקנה השביתה - לא יהיה מקום לנקיטה בצעדים כלשהם נגדו. והיפוך הדברים. לאמור, אם יימצא שהמעשה מהווה הפרה של הוראת חוק, גם במסגרת הליך קיבוצי וגם במסגרת הליך פרטני לא תינתן לכך לגיטימציה. במילים אחרות: למעשה המנוגד לחוק לא תינתן הגנה גם מקום שמתקיימת שביתה. אם כך הוא - מה רבותא לסוג ההליך שננקט, אם הנטען הוא הפרת החוק? 10. לסיכום עניין זה סבורים אנו, בשלב זה לכאורה, שההליך אותו נקטה המבקשת הוא הליך אפשרי ואינו הליך שאינו נכון. כאן נעיר: ייתכן שלסוג ההליך תהא נפקות רק אם יתעורר צורך בנקיטת הליכים במסגרת פקודת בזיון בית משפט (דב"ע מח41-3/ בנק דיסקונט לישראל בע"מ - ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ואח' [2], בעמ' 213) - אולם אין עלינו להתייחס לכך במסגרת זו. ד. דיון בגוף הבקשה 11. לאור התשתית העובדתית שפירטנו לעיל, שהוכחה לכאורה בפנינו, וכדי להכריע בגורלה של הבקשה עלינו להשיב לשתי השאלות הבאות: (א) האם ומה הוכח, לכאורה, בכל הקשור לנטען שהעובדים מבקשים למנוע מהמבקשת הוצאת סחורה ממחסניה במפעל? (ב) האם במסגרת השביתה המתקיימת במפעל רשאים או זכאים העובדים למנוע הוצאת סחורה ממנו? 12. אשר לשאלה הראשונה - הנטען והמוכח לכאורה בעניין רצונם של העובדים למנוע הוצאת סחורה: (א) העיד המנכ"ל - ולא נחקר על כך כלל ועיקר - שביום 21.8.1997 חזרו המשיבים על עמדתם שלא יאפשרו הוצאת סחורה באמצעות אחרים, ולו בכוח, תוך שהם נוקטים לשון איום (ראו לעיל סעיף 5(ה) להחלטה). (ב) בא-כוח המשיבים אמר בסיכומיו "...מצידי שיביא 200 משאיות שיעמדו בשטח של המפעל, אבל העובדים שלי לא יוציאו סחורה, כי הם נמצאים בשביתה והם ימנעו הוצאת הסחורה ע"י אחרים במסגרת השביתה, דהיינו העובדים לא פותחים את המחסן, לא מוציאים סחורה החוצה... אם ינסו אחרים להוציא סחורה ויפריעו העובדים להוצאתה אז יבואו [הכוונה למבקשת] לביה"ד" (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 12-7). (ג) אמנם המנכ"ל אישר בחקירתו הנגדית שעד היום הוא לא הזמין חברת תובלה והעובדים לא מנעו זאת - והשאלה העולה מעדות זו ומטיעונו האמור של בא-כוח המשיבים היא שיש לקבל עמדתו שטרם הונחה תשתית עובדתית המצביעה על מעשה הפרעה להוצאת הנכסים ולכן יש לדחות את הבקשה (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 13-12). (ד) אנו סבורים שאין לקבל את טיעונו של בא-כוח המשיבים ונבהיר: (1) משנאמר בתצהיר המנכ"ל שהמשיבים, ובהם יושב-ראש הוועד, אמרו שלא יאפשרו הוצאת סחורה בכוח ואף נקטו לשון איום, הרי לנו מקרה שבו: "הצהרתו של הנתבע, איומיו או מעשיו, יכולים לשמש חומר ראיה טוב לכך שהוא מתכוון לבצע את המעשה הפוגע אם כי לא תמיד איומים מתממשים... בכל אופן הכחשותיו של הנתבע שבכוונתו לבצע את המעשה, כשלעצמן, אינן בהכרח מונעות מתן הצו... (ד"ר א' וינוגרד צווי מניעה [8], בעמ' 55). (2) בענייננו, כאשר אין כל תצהיר מטעם המשיבים שאין בכוונתם לבצע את האיום עליו העיד המנכ"ל - הרי שבפנינו מחד גיסא מצב שבו הוכחה לכאורה האמירה של אי-מתן אפשרות להוצאת סחורה וזאת בכוח וכן של איום. מאידך גיסא, אין כל הוכחה, אף לא לכאורה, של המשיבים או מי מהם שלא ימומש האיום. ברקע עוד נרמז - ללא הסבר כיצד ומה - שהמשיבים ימנעו מאחרים הוצאת סחורה במסגרת השביתה? (3) די בכך, לדעתנו, כדי להכשיר מתן צו מניעה על-פי תביעת quia timet כדי למנוע נזק של ממש שקרוב לוודאי יקרה. (4) איננו תמימי דעים עם טיעון בא-כוח המשיבים שיש להמתין, כאשר החשש הוא מפני ביצוע עוולה על-פי פקודת הנזיקין, עד אשר יתממש האיום בפועל, ורק אז לעתור לבית-הדין למנוע המשך מעשה שיכול ויהיה בלתי חוקי. (ה) לפיכך קובעים אנו, שהונחה תשתית מספקת הן בתצהיר המנכ"ל המוכיח לכאורה איום והן משתיקת המשיבים והצהרתם בבית-הדין שלא יממשו איומם - למתן צו-מניעה זמני. 13. אשר לשאלה השנייה - אם עצם קיומה של שביתה במפעל המבקשת, לאחר שהוכרז סכסוך עבודה, נותנת למשיבים הכשר חוקי למנוע הוצאת סחורה מהמפעל: (א) שביתה, כהגדרתה, הינה סירוב קיבוצי מתואם לבצע עבודה (דב"ע לו4-5/ גינסטלר ואח' - מדינת ישראל [3], בעמ' 27). (ב) קובעת פרופ' ר' בן-ישראל (בספרה השביתה; משפט העבודה הקיבוצי [9], בעמ' 179) "הרשות המוקנית לעובד במסגרת ההכרה בזכות השביתה שלא לבצע עבודה, מותנית בכך כי העובד יבצע את אקט השביתה מבלי להשתמש ולהפעיל אמצעים אלימים ומבלי לפגוע ברכוש. מכאן שפעולות שעושים עובדים במסגרת שביתה שאינן נכנסות בגדר אי ביצוע העבודה אינן פעולות של השביתה". ממשיכה פרופ' בן ישראל (שם [9], בעמ' 180) "יש לזכור כי הזכרת השם סכסוך עבודה או שביתה אינה שם מקודש שכל הנעשה בשמו ולמטרתו הופך את המעשה לחלק מסכסוך העבודה. גם בשביתה חל עיקרון טוהר המאבק המקצועי. מכאן ששימוש באלימות או במעשים המהווים לכשעצמם עוולות אזרחיות, אינו שימוש בתום לב בחירות השביתה. על כן אין להעניק לדרך השימוש האמורה במוסד השביתה את המעמד שיש במשפט העבודה לחירות השביתה". (ג) יישום האמור לעיל על ענייננו מביא לקביעה הלכאורית, שבעוד שחירות השביתה סוככת ומגינה על עובד-משיב מלבצע עבודה, פעולות של עובד שאינן נכנסות בגדר אי-ביצוע עבודה, וכשהוא מאיים להשתמש בכוח, היינו באמצעים אלימים, זה איננו בגדר המותר במסגרת חירות השביתה. ההפך, מדובר בשימוש שלא בתום-לב בחירות זו. (ד) לכך יש עוד להוסיף שבית-הדין הארצי לעבודה קבע: "עובד נמצא בשטח המפעל בתור 'מוזמן' - invited - והוא נשאר במעמד זה כל עוד הימצאותו שם 'מתיישבת עם עבודתו'. במשמעות הרחבה של המושג... מרגע שעובד נמצא בשטח המפעל במטרה נוגדת את חוזה העבודה האישי שלו - חדל הוא להיות 'מוזמן' או אף 'בר-רשות', על כל העולה מכך לנזיקין ובנסיבות מסוימות - יכול ויראוהו 'כמסיג גבול' גם בדיני עונשין. האמור מתיחס, כמובן, לעובד כפרט" (דב"ע מא4-18/ ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, מועצת פועלי באר-שבע ואח' - מפעלי ים המלח בע"מ [4], בעמ' 243 מול האות ה). כלומר שוב מונחים אנו לקבוע שברגע שעובד אינו מבצע את העבודה שבחוזהו האישי - כגון במקרה בו הוא אינו מאפשר לאחרים להיכנס למפעל ולהוציא סחורה - פעולות במסגרת הוראות המבקשת - הוא חדל להיות בגדר "מוזמן" במפעל המבקשת על כל העולה מכך לנזיקין. ברי לכן, שניתן לבקש מראש למנוע מעשה אסור שכזה. (ה) לאחרונה ממש נזדמן לבית-הדין הארצי לעבודה להיזקק לשאלות הנוגעות לסמכותו לדון בתובענות שעילתן בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (על-פי סעיף 1(ב) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט1969-), ובפסק-דין זה נקבע, ראשית, מפי כבוד השופטת ברק: שהסמכות לדון בעוולות הנזקיות הוקנתה לבית-הדין לעבודה "על מנת שביה"ד יתחשב בשיקולים המיוחדים של יחסי עבודה ובמשקל שיש לתת לזכות המאבק המקצועי" (ראו דב"ע נז41-27/ ההסתדרות הכללית ואח' - מכתשים מפעלים כימיים בע"מ [5]) (באותו עניין נדונה זכותם של עובדים לקיים משמרת מחאה מחוץ לחצרי המעבידה), ואומרת השופטת ברק: "יחד עם זאת יש לזכור כי זכות השביתה אינה זכות מוחלטת. כאשר הפגיעה הנזקית חמורה, אלימה וגורמת נזק לא סביר לעומת האינטרס שבמאבק, עלול בית המשפט לתת לניזוקים מהשביתה סעד בגין עוולה נזיקית". ומסכמת השופטת ברק דעתה בעניין זה: שיש לאזן בין הפגיעה בקניין לחופש הביטוי של ארגון העובדים והעובדים. כבוד הנשיא השופט גולדברג, כתוארו אז, מסכים גם הוא שיש לערוך איזון כאמור כשאת האיזון הוא מוצא "בין האינטרסים השונים לפי עוצמתם וחשיבותם בנסיבות הענין...". עוד קובע השופט גולדברג "...זאת ועוד. יש ליתן משקל ראוי לזכות הקניין של המעביד אשר פעילותם של המערערים פוגעת בה. זכות הקנין, אף היא מוכרת מימים ימימה כזכות יסוד, וכיום, מוצאת היא עיגון מפורש בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירות, המקנה לה מעמד חוקתי". ספציפית לעניין הדומה לענייננו, קובע השופט גולדברג (בעמ' 485): "יצויין, כי בעבר נתנו בתי המשפט צווי מניעה כנגד פעולות אלימות של עובדים, אשר מנעו בכוח הוצאת סחורות וכן כניסה ויציאה למפעל (המר' (ת"א) 2832/72 אמגט פלסטיק בעמ' נ' זאב יערי ואח'; וכן המ' (ת"א) 6922/72 עלית נ' ההסתדרות הכללית ואח' המאוזכרת שם) אין הדין שונה, לדידי, כאשר המטרה מושגת באמצעות איומים ולא בכוח פיזי ממש" (ההדגשות שלי - ר' כ'). הנה-כי-כן שומעים אנו מפסק-דין זה על איזון שיש לעשות וכיצד, וכן ובמפורש שגם איומים עוד לפני שימוש בכוח פיזי ממש יכולים להביא למתן צווי-מניעה, כאשר מבקשים עובדים למנוע הוצאת סחורות. (ו) ואחרון נזכיר שבית-הדין הארצי לעבודה פסק שאין בחירות השביתה כדי להתיר קיום הפגנות או הקמת "אוהלי מחאה" בתוך תחומי המפעל (דב"ע נז4-43/ חיפה כימיקלים בע"מ - רביב ואח' [6] - אוזכר בדב"ע נז41-27/ הנ"ל [5]). (ז) כעולה מהאמור לעיל במקובץ, שאף אם קיימת במפעל המבקשת שביתה - ואין אנו נדרשים לבחון במקרה שלפנינו את הלגיטימיות של השביתה, די לנו שנציין כי לצורך הכרעתנו הלכאורית אף אם מדובר בשביתה לגיטימית - שזכאי כל אחד מהמשיבים שלא לבצע את עבודתו, אולם חירות השיבה אינה מקנה לו זכות או כוח לבצע מעשים המהווים עוולה נזיקית, כיוון שמאבד הוא, ברגע שהוא פועל במסגרת הנוגדת את חוזה עבודתו האישי. (ח) עלינו לאזן אפוא בין עוצמתו וחשיבותו של אינטרס העובדים (במקרה דנן כל אחד מהמשיבים) שבמסגרת הקיבוצית נאבקים למען זכויותיהם כאשר כלה ונחרצה סגירת המפעל מקום עבודתם, לבין אינטרס המבקשת וזכויותיה הקנייניות הן במקרקעין והן במיטלטלין - שלא ייפגע רכושה וממונה ירד לטמיון. (ט) האיזון הראוי לדעתנו, בשלב זה של סעד זמני, יהיה מתן צו זמני כנגד כל אחד מהמשיבים (כפי שעוד נפרט להלן) אולם זאת תוך סיוג יכולתה של המבקשת להוצאת כל הסחורה ובאופן מיידי (כפי שעוד נפרט להלן). 14. משהשבנו לשתי השאלות העיקריות (ראו לעיל סעיף 11 להחלטה) עלינו להתייחס לעוד שתי טענות שהועלו במסגרת הסיכומים: (א) מאזן הנוחות; (ב) שיהוי. 15. מאזן הנוחות (א) מתצהירו של המנכ"ל הוכח, לכאורה, שהצטברה במחסני המבקשת סחורה במיליוני דולרים (סעיף 11 לתצהיר) וכי ייגרמו לה נזקים כבדים אם לא תוצא הסחורה - הן כלפי לקוחותיה להם התחייבה לספקם, הן לשמה הטוב ולמוניטין שלה והן בכך שהסחורה מוטלת כאבן שאין לה הופכין במחסנים שעה שיש לשוויה מחיר כבד (סעיף 15 לתצהיר). (ב) בחקירתו הנגדית אמנם העיד המנכ"ל שלמבקשת מפעלים דומים נוספים המייצרים אותם מוצרים - אולם הוא לא נשאל ולכן לא השיב אם יש להם מלאי אשר ניתן לייעדו ללקוחות המבקשת ובוודאי שגם אם היה כזה אין בכך משום תשובה לנזק הנגרם משווי הסחורה שאינו מתממש. (ג) לא רק שלא מצאנו אל מול נזקים אלה שהוכחו לכאורה, ומדובר במיליוני דולרים, כל מענה, אלא שקובעת בעניין זה כבוד השופטת אבנור, כתוארה אז: "...כאשר הטענה היא כי לנתבעים זו היא דרך של לחץ או אילוץ להשיג את המגיע להם (גם אם הדרישות מגיעות), אך דרך זו פוגעת בזכויותיו של תובע - אין מקום לשקול של מאזן הנוחיות. סבורה אני כי מלחמה להשגת מטרות העובדים והגנה על זכויותיהם אף היא חייבת להתנהל באמצעים חוקיים ובית משפט מוסמך למנוע גרימת עוולה אזרחית" (המ' (ת"א) 2832/72 אמגט פלסטיק בע"מ - יערי ואח' [7], בעמ' 437). ויפים הדברים גם לענייננו ואין עוד להוסיף. 16. אשר לטענת השיהוי: (א) אמנם הוחל בעיצומים שהביאו להשבתת העבודה במחסני המבקשת ביום 4.8.1997 (סעיף 5(ב) להחלטה), אולם סמוך לאחר מכן אירע המקרה הטרגי של מות העובד, וכאמור החליטה המבקשת לשמור על איפוק (סעיף 5(ג) להחלטה). (ב) לא זו אף זו: המנכ"ל העיד שמשהצטברה במפעל כמות גדולה של סחורה הוא פנה ביום 20.8.1997 אל ועד העובדים ואז נתקל באיום (סעיפים 5(ד) ו5-(ה) להחלטה). (ג) הבקשה הוגשה ביום א' 24.8.1997. הלשיהוי של שלושה ימים, בהם שבת, מיום שניתן האיום (כך הוכח לכאורה מתצהיר המנכ"ל) ועד להגשת הבקשה - ייקרא בכלל שיהוי? (ד) זאת ועוד: הניתן בכלל לטעון לשיהוי כאשר מבקשים למנוע גרימת עוולה אזרחית (ראו בהמ' (ת"א) 2832/72 הנ"ל [7]). (ה) סוף דבר: דוחים אנו מהטעמים דלעיל את הטענה שהיה שיהוי בהגשת הבקשה או שניתן כלל לטעון, במקרה דנן, לשיהוי. 17. סוף דבר: כיוון שמניעת המבקשת מלהוציא סחורה ממחסניה - באמצעות חברת תובלה - עלולה להיות עוולה אזרחית של הסגת גבול במיטלטלין (סעיף 31 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]); ומניעת כניסתם של שלוחי המבקשת למפעל או למחסנים יכול להוות עוולה אזרחית של הסגת גבול במקרקעין (סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), אנו מצווים כדלקמן: (א) על כל אחד מהמשיבים ששמותיהם פורטו בבקשה (לצד מספר 1 עד מספר 6 ועד בכלל) - להימנע מכל הפרעה, ישירה או עקיפה למבקשת או למי מטעמה, להוציא סחורה ממפעל המבקשת; (ב) צו זה ייכנס לתוקפו עם מסירתו לכל אחד מהמשיבים. הוא יעמוד בתוקפו עד שיבוטל בתוקף החלטה של ערכאה שיפוטית מוסכמת; (ג) על המבקשת לנהוג בהוצאת סחורות מהמפעל כמנהגה מימים ימימה, דהיינו לא לשלוח ביום עבודה אחד יותר משאיות להוצאת סחורה מכפי שנהגה טרם הסכסוך נושא בקשה זו (לפני 9.7.1997). 18. בשלב זה אין צו להוצאות ואלה יבואו בחשבון בתום הדיון בתובענה העיקרית.צוויםצו מניעה