בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לשינוי תנאי שחרור בערובה: א. בפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת י. אבירם) מיום 28.6.98 בתיק ב"ש 98 / 1697 שלפיו דחתה כב' השופטת קמא את בקשתו של העורר לשינוי תנאי שחרורו בערובה. ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: נגד העורר (יחד עם אחרים) הוגש כתב אישום שבו מיוחסות לו עבירות של זיוף שטרי כסף, החזקת חומר לזיוף שטרי כסף, וקשירת קשר לפשע. נטען בכתב האישום, בין היתר, שכאשר נכנסו שוטרים לדירה בה שהו ארבעת הנאשמים (ובהם גם המבקש), מצאו הם את הנאשמים כשבאותה עת עבדו מכונות ההדפסה ופלטו שטרי כסף מזויפים ובחיפוש שבדירה נמצאו, כך נטען, ברשות הנאשמים שטרי כסף ישראליים מזויפים בסכום העולה על מיליון ש"ח ושטרי כסף אמריקאיים מזויפים בסכום העולה על 69,000 דולר. ג. המדינה עתרה למעצרם של ארבעת הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים כנגדם, תיק ב"ש 98 / 860, בימ"ש שלום חיפה. בהחלטתה מיום 22.3.98 קבעה כב' השופטת קמא שקיימות ראיות לכאורה בענינם של כל המשיבים, וכן קבעה שגם קיימת עילת מעצר. בסעיף 6 של החלטתה מיום 22.3.98 ציינה כב' השופטת קמא שמחד, קיימות ראיות לכאורה וכן קיימת עילה למעצר עד תום ההליכים, נסיבות העבירה חמורות, היקף הזיוף גדול, העבירות בוצעו בצורה מתוחכמת והנזק הצפוי לכלכלת המדינה מהימצאות שטרי כסף מזויפים בשוק ברור. מאידך, ציינה כב' השופטת קמא שלשניים מן הנאשמים, ובהם גם העורר בערר שבפניי, אין כלל עבר פלילי, וגם לא נטען לחשש לשיבוש הליכי משפט או השפעה על עדים, לכן סברה שניתן לצמצם את החשש להישנות העבירות ע"י תנאי שחרור מגבילים, זאת תוך איזון ראוי בין האינטרס הציבורי מחד, לאינטרס הפרטי לחירות ולכבוד מאידך. ד. מעיון בהחלטה השניה מיום 28.6.98, נשוא הערר, עולה שכב' השופטת קמא הורתה, לאחר ההחלטה הראשונה מיום 23.3.98, כי העורר ישוחרר ממעצרו וישהה בבית הוריו שבכרמיאל בתנאי מעצר בית מלא. עוד עולה מן ההחלטה נשוא הערר שבפניי כי העורר פנה לבית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורו, בציינו כי הוא עומד להנשא לחברתו ביום 15.9.98, שמצבו הנפשי התערער עקב המעצר, ושהעסק המשפחתי נתון בקשיים מחמת העדרותו. לפיכך ביקש העורר לאפשר לו לצאת מן הבית לעריכת סידורים לקראת החתונה, לבקר במועדים קבועים אצל הפסיכיאטר ולהשתלב מחדש בעבודת העסק המשפחתי. ה. כב' השופטת קמא ציינה בהחלטתה מיום 28.6.98 כי לא שוכנעה בצורך לסטות מתנאי השחרור המקוריים, שכן את הסידורים לקראת הנישואין ניתן לבצע בטלפון, בדואר ובעזרת אחרים. לענין העסק ניתן לבצע עבודות ניהול בניירת בבית באמצעות הטלפון ובסיוע אחרים, ולענין הטיפול הרפואי, לא התרשמה כב' השופטת קמא מן הצורך בטיפול ממשי דחוף, אך הוסיפה שאם יתעורר צורך דחוף כזה באופן ממשי ניתן יהיה להגיש בקשה מתאימה. את החלטתה סיימה כב' השופטת קמא בפיסקה 4 שאותה אני מביא בציטוט: "מן הדיון שהתנהל בפניי ניתן היה להבין כי בקשות קודמות של המבקש לצאת מביתו לאירועים ולצרכים ספציפיים, נענו בחיוב על ידי פמ"ח, מבלי שהיה צורך בקביעת דיון בבית משפט. דרך זו אכן נכונה, אנושים וענינית, אני נוטה להניח כי גם בעתיד, אם וכאשר יתעורר צורך ממשי מסוים שיחייב יציאתו של המבקש מן הבית - ייענה בחיוב ע"י פמ"ח מבלי שיהיה צורך לקבוע דיון בביהמ"ש. במידה ולא תהיה היענות במקרה נקודתי, ניתן יהיה לפנות לביהמ"ש". ו. הערר המונח בפניי, שהוגש ביום 30.7.98, אינו מתייחס לענין הטיפול הרפואי כי אם לשני נושאים. האחד - הצורך לצאת לעבודה בעסק המשפחתי והשני - הסידורים שעל המבקש לבצע לקראת נישואיו ביום 15.9.98. בנימוקי הערר צויין שהעורר שוהה בתנאי מעצר בית מוחלט מזה כ4- חודשים, שהעסק המשפחתי שהיה בניהולו מצוי על סף סכנת התמוטטות פיננסית, ולענין זה צירף המבקש מכתב של רואה החשבון זאהי דיב מיום 16.5.98, בו נאמר בין היתר שיש לנסות להחזיר את המבקש לניהול העסק כדי שהעסק יוכל להתאושש לאחר מספר חודשים של ניהול תקין שכן מאז מרץ 1998 נעדר המבקש מן העסק וקיימת הדרדרות במצב הכלכלי של העסק אשר מפרנס את כל המשפחה, וכי המבקש הצליח לאור נסיונו לשמור על עסק ריווחי. לענין נישואיו הקרובים של המבקש צויין בערר כי בחירת לבו נמצאת בחודשי הריונה הראשונים, דבר שמקשה מאד את הסידורים הדרושים לקיום החתונה ואין אפשרות מעשית לבצע סידורים אלה באמצעות מכשיר הטלפון. כן נטען בערר שטעה בית משפט קמא כשלא ראה בחלוף הזמן ובשמירת תנאי השחרור כהלכה מצד העורר אינדיקציה לאמון שיש לתת בו. מכאן הבקשה להורות כי העורר ישהה במעצר בית חלקי בשעות הערב בלבד. ז. שמעתי אתמול את טיעוניהם של באי כח שני הצדדים בכל הנוגע לערר זה, גם שמעתי דברים מפי העורר עצמו. סעיף 52 (א) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-, קובע כי ניתן לפנות לבית משפט בבקשה לעיון חוזר: "... אם נתגלו עובדות חדשות, נשתנו נסיבות או עבר זמן ניכר מעת מתן ההחלטה". עדיין אין בכך, כמובן, כדי להוליך למסקנה שעצם חלוף הזמן יוצר זכות קנויה לשינוי בהחלטת המעצר ו / או בתנאי השחרור בערובה, הכל לפי הענין. ח. פשיטא שעל בית המשפט הדן בחלופת מעצר, לאזן כראוי בין האינטרס הציבורי מחד, לבין זכותו של הפרט, מתוך נסיון: "להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". (סעיף 21 (ב) (1) של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. בעניננו, ערך בית המשפט קמא איזון בהחלטתו הראשונה מיום 23.3.98 תוך שהתייחס מחד לנסיבות החמורות של העבירה, היקף הזיוף הגדול, הביצוע המתוכנן של העבירות והנזק הצפוי לכלכלת המדינה, ומאידך, התייחס להעדר כל עבר פלילי מצד שניים מן הנאשמים, ובהם גם העורר, העדר טענה מצד התביעה בדבר יסוד לחשש לשיבוש הליכי משפט, והיכולת לצמצם את החשש להישנות העבירות ע"י קביעת תנאי שחרור מגבילים. ט. נראה לי כי לענין שיקולים אלה לא חל שינוי בין הנסיבות שהיו במרץ 1998 לבין הנסיבות דהיום, בוודאי שלא חל שינוי מהותי שיהא בו כדי להצדיק צמצום מעצר הבית לשעות הערב בלבד, על פי המבוקש בסיפא של הערר המונח בפניי. לגופו של ענין, לא שוכנעתי כי נפלה טעות בהחלטת כב' בית המשפט קמא שיהא בה כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור במסגרת ערר זה. כפי שציינתי בפני ב"כ העורר, בשעת הטיעון בפניי, הותירה כב' השופטת קמא לעורר אפשרות למצות את בקשותיו על פי המפורט בפיסקה 4 של ההחלטה מיום 28.6.98. י. שאלתי את ב"כ העורר בשעת הדיון בפניי האם היתה מצד העורר פנייה לפרקליטות מאז ניתנה ההחלטה בתאריך 28.6.98, וב"כ העורר השיב כי הוא פנה לפרקליטות ביום 19.7.98 כדי לאפשר לעורר לצאת לסידורים לצורך החתונה, לראות אולם, אלא שהתשובה היתה שלילית (עמ' 4 לפרוט' שבפניי). הפרקליטה הוסיפה וציינה בפניי כי היו מאז החלטת 28.6.98 ארבע פניות של הסניגור לפמ"ח, כשהאחת בענין האולם נענתה בשלילה ע"י פמ"ח, ואילו שלוש נענו בחיוב (בדיקה בלשכת הבריאות, יציאה למשרד הסניגור להכנת ההגנה, ויציאה לפסיכיאטר הממשלתי). יא. לענין אולם החתונות ציינה הפרקליטה שלדעתה אין זה ראוי שהנאשם ייצא לאולם החתונות, כשהמטרה היא הנאת הנאשם, והדבר מטיל עול פיקוח מיותר על המשטרה. אשר לענין העסק ציינה בפניי הפרקליטה (עמ' 2 לפרוט') שהמסמך של רואה החשבון לא הוכן כתצהיר עבור בית המשפט, ורואה החשבון עצמו לא הובא. יב. העורר טען בפניי (עמ' 4 לפרוט') שהוא בן יחיד, שהוריו מבוגרים, למעשה אין מי שינהל את העסק, והוסיף שלא ניתן לנהל את העסק דרך הטלפון וכדבריו: "אי אפשר לראות חולצה בטלפון", אך כששאלתי את העותר האם אין הספקים יכולים להראות לו דוגמאות של סחורה בביתו, השיב העורר שזמנם של הספקים לחוץ, וכי עליו לראות את הדברים בעסק, וצריך להחליף דברים ש"נתקעים". יג. אין כל ספק שעדיף עשרת מונים שמי שמנהל עסק יהיה נוכח ופעיל אישית בעסקו, יבדוק, יפקח וכיוצ"ב, אך בעניננו המדובר, וכבר עמדתי על כך קודם לכן, בהחלטת בית משפט שהיא פרי איזון אינטרסים, בין הצורך להגן על אינטרס הציבור לבין הנסיון לכבד ככל האפשר את זכויות הפרט. החלטה שכזו אינה יכולה, מטבע הדברים, להתיימר להקנות לנאשם אותן אפשרויות כפי שיש לאזרח שאין כנגדו החלטה בדבר תנאי שחרור מגבילים, אך בל נשכח שמדובר במי שקודם כל הוכח, לכאורה לפחות, שיש כנגדו ראיות לכאורה, ושקיימת לגביו עילת מעצר. מכאן שתנאי שחרור אלה הינם בבחינת הרע במיעוטו. יד. ציינתי בפני הצדדים במהלך הדיון שהתקיים בפניי, כי למיטב הבנתי לא מיצה העורר את האפשרות שניתנה לו במסגרת סעיף 4 של החלטת כב' בית המשפט קמא מיום 28.6.98, דהיינו: אם אמנם סבור ב"כ העורר שנתקפחה זכותו של העורר כשבקשת מרשו לבדוק אולם חתונות נדחתה על ידי הפרקליטות, הרי יכול היה להגיש בענין ספציפי זה בקשה לכב' בית המשפט קמא, דבר שלא נעשה. כזכור ציינה כב' השופטת קמא שהיא סבורה כי הדרך בה נקטה הפרקליטות בענינו של העורר, כשנענתה בחיוב לבקשות קודמות שלו לצאת מביתו לארועים ולצרכים ספציפיים, ללא התדיינות בבימ"ש, היא אכן דרך נכונה אנושית וענינית. כב' השופטת קמא הוסיפה שאם בכל זאת לא תהא היענות ניתן יהיה לפנות לביהמ"ש. מתוך ארבע פניות של העורר לפמ"ח, מאז אותה החלטה, שלוש נענו, לגבי האחת שנדחתה, לא היתה פנייה מצד ב"כ העורר לבימ"ש קמא, כך שלמעשה לא מיצה העורר את הדרך שהותוותה בפניו. טו. לגופו של ענין, ולאור כל הנימוקים שציינתי, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת כב' בית המשפט קמא, ומטעם זה אני דוחה את הערר.מעצרערובהשחרור בערובה (בערבות)