בקשה לתיקון הודעת ערעור מנהלי

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה לתיקון כתב ערעור מנהלי / בקשה לתיקון הודעת ערעור מנהלי: 1. לפניי בקשתה של חברת בית הארכיב בע"מ (להלן - המבקשת) לאפשר לה לתקן את הודעת הערעור המינהלי שהגישה. 2. ביום 2.4.09 הגישה המבקשת לבית משפט זה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לארנונה שליד המועצה המקומית האזורית מטה יהודה (להלן - ועדת הערר או הוועדה), שניתנה בערר שהגישה המבקשת לוועדה בנוגע לגובה תשלומי הארנונה שעליה לשלם בגין מבנה המשמש לשירותי ארכיב (להלן - הנכס). בהחלטתה קיבלה הוועדה את טענת המבקשת ביחס לגודל השטח לחיוב של הנכס, אך דחתה את טענתה לעניין אופן סיווג הנכס, בקובעה כי סיווגו של הנכס לפי סיווג עסקי (כשיטת המשיב) ולא לפי סיווג תעשייתי (כשיטת המבקשת) - בדין יסודו. לאור החלטה זו, ביקשה המבקשת בערעור שהגישה "לבטל את החלטת ועדת הערר בחלקה. קרי - לבטל את החלטת ועדת הערר לעניין סיווג הנכס לצורך תשלומי ארנונה" (סעיף ב' להודעת הערעור; ההדגשה במקור - ד' ח') 3. בדיון שהתקיים בפניי ביום 18.6.09 העלתה ב"כ המבקשת טענות שונות נגד התנהלותה של ועדת הערר: כי לא נתאפשר לה להציג ראיות, לחקור עדים, לקיים דיון על חוות הדעת שהגישה בנושא סבירות הסיווג והתעריפים הנגבים על ידי המשיב בהשוואה לרשויות מקומיות אחרות, לערוך ביקור בנכס ולהגיש סיכומים. כן הלינה על פרק הזמן של שלוש שנים שנדרש לוועדה ליתן את החלטתה. על יסוד האמור, טענה כי התנהלותה של הוועדה פגעה בזכויותיה הדיוניות של המבקשת, ומשכך, ביקשה את בטלותה המלאה של החלטת ועדת הערר. בהתייחסה לעובדה שהסעד האמור לא נתבקש בהודעת הערעור, אלא נתבקש אך ביטול חלקי של ההחלטה, טענה ב"כ המבקשת כי כתב הערעור נכתב על ידי מי שהחליפה אותה עת יצאה לחופשת לידה, בהוסיפה, כי גם אם המחליפה לא ציינה סעד זה באופן פורמאלי, הרי שהוא עולה מתוכן הערעור. ב"כ המשיב, מצידו, התנגד להרחבת הערעור מעבר לשאלת הסיווג, וטען כי הבקשה כעת לבטל את החלטת הוועדה כולה, מהווה ניסיון מאוחר לבצע "מקצה שיפורים" בפני הוועדה. מעבר לכך, טען כי לא נפל כל פגם בהליך שהתנהל בפני הוועדה. 4. בתום הדיון מצאתי כי לאור נסיבות המקרה, ובכללן הימשכות ההליך בפני הוועדה במשך כחמש שנים ואי התייחסותה של הוועדה לחוות הדעת שהגישה המבקשת ולתגובת המשיב שהוגשה בעקבותיה, יש לאפשר למבקשת להגיש בקשה לתיקון הודעת הערעור, הן מבחינת הסעדים המבוקשים והן מבחינת נימוקי הערעור. עם זאת, קבעתי כי המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, בגין הדיון שהתקיים והצורך לדחותו או לקיימו בכתב עקב הבקשה לתיקון הערעור. 5. לאחר הדברים האלה, הגישה המבקשת את בקשתה לתיקון הודעת הערעור. המבקשת חזרה וטענה כי במסגרת הדיון המקדמי שהתקיים בפני הוועדה ביום 12.1.06, לא נשמעו ראיותיה, לא נחקר המומחה שכתב את חוות הדעת שהגישה ולא נקבע דיון נוסף, בציינה כי הדיון המקדמי התקיים רק כשלוש שנים לאחר הגשת כתב הערר הראשון מטעמה. עוד הוסיפה, כי למרות שהצדדים פעלו בהתאם להחלטת הוועדה - המשיב הגיש את תגובתו לחוות הדעת והמבקשת הגישה את תשובתה לתגובה - לא נתנה ועדת הערר כל החלטה בנוגע לקבילות חוות הדעת האמורה, "ולמעשה משך שלוש השנים המתינו הצדדים להחלטת הועדה בעניין קבילות חוות הדעת זאת על מנת שניתן יהיה לנהל התיק בצורה יעילה ולהבין באם יש לזמן את המומחה לחקירה בפני הועדה, באם יש לחקור את נושאת המשרה אצל המשיבה אשר הגישה מסמך בדיקה נגדי וכיוב'" (סעיף י"ג לבקשתה). לדבריה, רק ביום 29.7.08 הכריעה הוועדה בערר, וזאת כאמור מבלי שהתייחסה לחוות הדעת, מבלי שבוצע ביקור בנכס (למרות שלשיטתה כך סוכם בדיון המקדמי שהתקיים) ומבלי שנשמעו סיכומים מטעם הצדדים. לגופה של החלטת ועדת הערר, טענה המבקשת כי הוועדה לא הכריעה בסוגיה המרכזית שהונחה לפתחה, והיא האם המדובר בקרקע תפוסה או בקרקע שאינה תפוסה. כן טענה כי הוועדה לא התייחסה לטענתה לפיה מדובר במבנה שמתבצעת בו פעילות אחסון פשוטה ולא ניתנים ממנו שירותים חיצוניים, כמו גם לטענתה בדבר חוסר הסבירות וההוגנות שבחיוב הנכס כפי שמחייבים עסקים אליהם מגיע קהל גדול והפעילות בהם ענפה. לבסוף, טענה כי הוועדה התעלמה מההבחנה שביצעה בין המקרה הנדון לבין עמ"נ (חיפה) 335/03 מרכז הגניזה - שירותי גניזה בע"מ נ' מנהלת הארנונה (ניתן ביום 14.12.03), והלינה על כך שהחלטת ועדת הערר כלל לא נשלחה לידיה על ידי הוועדה. לאור כל אלה, טענה המבקשת כי התנהלותה של ועדת הערר לקתה בכשלים חמורים ופגעה בזכות הטיעון שלה. משכך, ביקשה מבית המשפט להתיר לה לתקן את הודעת הערעור שהגישה, באופן שהנימוקים דלעיל, אותם פירטה, יכללו בנימוקי הערעור, וכן יתאפשר לה לבקש במסגרת הערעור את ביטולה של החלטת הוועדה במלואה. 6. המשיב, מצידו, התנגד לאפשר למערערת לתקן את ערעורה. לטענתו, תיקון הערעור כאמור והחלטה על החזרת העניין לוועדת הערר, יפתח מחדש את הדיון בפני הוועדה מראשיתו, בנסיבות שאין לכך כל הצדקה. לשיטתו, החלטת הוועדה נתקבלה לאחר שקיימה דיון ארוך ומעמיק, שכלל את הצגת ראיותיהם וטענותיהם של הצדדים ואף מתן זכות תגובה למבקשת עם סיום דברי המשיב. בהמשך לכך, טען המשיב כי גם ההחלטה לגופה מפורטת ומנומקת כדבעי, ועיון בה מלמד שהיא מתייחסת לעובדות, לטענות ולפסיקה הרלבנטית. עוד טען כי חוות הדעת שהגישה המבקשת אינה רלבנטית להליך המתקיים בפני הוועדה ואף לא בסמכותה, מה גם שהמבקשת עצמה הודיעה במהלך הדיון שהתקיים ביום 18.6.09 כי היא מוכנה לוותר על חוות הדעת אם יוחזר העניין לוועדה, יבוצע ביקור בנכס וישמעו סיכומי הצדדים. המשיב הוסיף וטען, כי כל הטענות העובדתיות "החדשות" שהעלתה המבקשת אינן בגדר טענות חדשות שלא היו ידועות לה קודם לכן, אלא המדובר בטענות שהיו ידועות לה משך זמן רב, לפני הגשת הודעת הערעור ולפני הגשת עיקרי הטיעון. בהמשך לכך טען כי הלכה פסוקה היא שצד הפונה לבית המשפט ומבקש לתקן את כתב טענותיו צריך להסביר ולפרט מדוע לא עשה כן בשלב מוקדם יותר, אך המבקשת לא עשתה כאמור, וגם לא הסבירה מדוע מעולם לא ביקשה את תיקון פרוטוקול ועדת הערר, למרות שהוא עומד בסתירה לטענותיה האמורות. לשיטתו, נימוקה של ב"כ המבקשת לפיו כתב הערעור נכתב על ידי מי שהיתה מחליפתה באותה עת, אינו מסביר מדוע לא ביקשה בזמן אמת לתקן את פרוטוקול הדיון בוועדת הערר, ומדוע במסגרת עיקרי הטיעון - אז כבר חזרה לטפל בתיק - היא חזרה בדיוק על אותן טענות שנטענו בהודעת הערעור. עוד הוסיף כי המבקשת לא פירטה את הראיות שהיא ביקשה להציג בפני הוועדה, ולא ציינה מיהם המומחים שאותם היתה מבקשת לחקור ואילו אסמכתאות משפטיות היא מעוניינת להציג בפני הוועדה, פירוט שלדידו הינו "הכרחי בנסיבות העניין, על מנת להוכיח לבית המשפט הנכבד, כי החזרת הדיון לועדה יש לו תכלית אמיתית ולא ניסיון 'להרוויח זמן' נוסף" (סעיף 27 לתגובתו; ההדגשה במקור - ד' ח'). כן ביקש ליתן את הדעת לכך, כי מדובר בבקשה לתיקון שהתבקשה במהלך הדיון עצמו ולאחר שהוגשו עיקרי טיעון מטעם הצדדים, להבדיל מבקשה לתיקון שהוגשה לפני שהחל הדיון בערעור. בהמשך תגובתו, פירט המשיב את סדרי הדין המיוחדים החלים על ועדת הערר, לפיהם הוועדה רשאית להכריע בערר על יסוד החומר בכתב שהובא בפניה וללא דיון בנוכחות הצדדים, ואף אין כל הוראה המחייבת הגשת סיכומים מטעם הצדדים. עוד הוסיף כי ועדת הערר אינה חייבת לערוך ביקור בכל נכס לגביו מתקיים דיון אלא הדבר נתון לשיקול דעתה, ובפועל, ברוב התיקים לא נערכים ביקורים בנכסים. בהקשר זה, טען כי אין כל יסוד לדברי המבקשת כי "סוכם" בין הצדדים על ביצוע סיור בנכס, ולדבריו, עורכת הדין שרית גל מטעם המשיב היא זו שביקשה לערוך את הסיור בנכס, וכלל לא המבקשת. על כל פנים, העיר כי משנושא השימוש בנכס לא היה במחלוקת, הרי שלא נדרש ביקור במקום. משכך, טען המשיב כי רוב רובן של טענות המבקשת כנגד התנהלות הוועדה נובעות מאי הבנת סדרי הדין המיוחדים החלים על ועדות הערר, ומכך שלא חלים עליה כללי סדר הדין האזרחי הרגיל. אשר לטענת המבקשת בדבר עיכוב מתן ההחלטה, טען המשיב כי הינה "מיתממת", שכן המבקשת נהנתה מהעיכוב ומעולם לא פנתה לועדת הערר בבקשה לזרז את ההחלטה. מכל מקום, לשיטתו, איחור במתן ההחלטה אינו מספיק כשלעצמו כדי לערער על תקפותה. לאור כל אלה, טען המשיב כי לא היה כל פגם בהתנהלות הוועדה ואין לקבל את טענת המבקשת כי לא ניתן לה יומה בפני ועדת הערר. דיון 7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי יש להיעתר לבקשת המבקשת ולהתיר את תיקונה של הודעת הערעור שהגישה, הן מבחינת הסעדים המבוקשים והן מבחינת נימוקי הערעור. 8. תקנה 28 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, מורה כי הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, יחולו אף על ערעור מינהלי, בשינויים המחוייבים ובכפוף לסייגים המצויינים בה. סייגים אלה אין בהם כדי למנוע את החלתן של הוראות פרק ל' האמור על העניין שלפניי. תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "כתב ערעור ניתן לתיקון בכל עת שתיראה לבית המשפט". בהקשר זה, הלכה חוזרת ונשנית היא כי: "לא יכולה לקום מחלוקת לגבי יכולתו של בית המשפט להתיר תיקון כתבי טענות בכל שלב משלבי הדיון, לרבות בשלב מתקדם של המשפט, ותמיד ניתן לפצות את הצד שכנגד על טרחתו הנוספת על ידי פסיקת הוצאות. אך כאשר מדובר בתוספת עילה חדשה, שהראיות לגביה שונות הן מאלה שלעניין העילה שהובאה בכתב התביעה במקור וכאשר בקשת התיקון מוגשת בשלב שמסכת הראיות בעניין התביעה המקורית כמעט שנסתיימה, ובהרשאת התיקון יהא משום הכבדה רבה והארכת הדיון וסרבולו, אין להרשות את התיקון ... בכל מקרה, על מבקש התיקון לנמק את בקשתו ולשכנע את בית המשפט על שום מה איחר בהגשת הבקשה" (ע"א 721/84 ישעיהו משען נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 5.4.87, בפסקה 6). הלכה זו יפה גם לעניין תיקונו של כתב ערעור מינהלי, כעולה מדברי בית המשפט עליון בעע"מ 5674/04 עיריית תל אביב יפו נ' פרידמן (ניתן ביום 4.6.08), לאמור: "על דברים ברוח דומה חזר בית משפט זה לא אחת ... וכפי שנפסק: 'כאשר בעל-דין מבקש לתקן את כתב-תביעתו, כך שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין - נעתרים לו ברוחב לב' ... בצד האמור, לא בכל מקרה בו התיקון המבוקש נדרש לצורך בירור השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת, ייעתר בית המשפט לבקשה. 'זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכול. חריגים לכלל זה הינם מקרים שבהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום-לב או מקרים שבהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהייתה קמה לו אם הייתה מוגשת הבקשה מחדש' ... גישה מרחיבה זו, המאפשרת הגשת כתבי טענות מתוקנים על מנת לברר את השאלות השנויות במחלוקת נהגה ונוהגת בכל השנים גם בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ואין יסוד שלא להחילה - באופן מרחיב וגמיש - גם בבית המשפט לענינים מינהליים" (שם, בפסקה 8).. 9. אכן, במקרה שלפניי, כפי שפירט ב"כ המשיב, רק במסגרת הדיון שהתקיים ביום 18.6.09 ולאחר שכבר הוגשו עיקרי הטיעון מטעם המשיב, ביקשה המבקשת לראשונה לבטל את החלטת הוועדה כולה ולתקן את נימוקי הערעור. כן שותף אני לדעה כי ספק אם הסברה של ב"כ המבקשת, לפיו כתב הערעור נכתב על ידי מי שהחליפה אותה עת יצאה לחופשת לידה, מספק תשובה מניחה את הדעת להתמהמותה בהגשת הבקשה עד לדיון עצמו, ולשאלה מדוע לא עשתה כן בשלב מוקדם יותר, לפחות בטרם הוגשו עיקרי הטיעון. ברם, בצד האמור, סבורני כי במקרה זה, על אף מחדלה, עדיין ראוי לאפשר למבקשת את תיקון הודעת הערעור. זאת לנוכח השלב הדיוני בו הועלתה הבקשה - במהלך הדיון הראשון שהתקיים בתיק וזמן קצר יחסית (כחודשיים) לאחר הגשת הערעור (להבדיל מסיטואציה בה הבקשה היתה מועלית בשלב בו כמעט ונסתיים הדיון) - ובהינתן שנימוקי הערעור החדשים מסתמכים על אותה מסגרת עובדתית שפורטה בהודעת הערעור המקורית. כן עומד לנגד עיני האינטרס לאפשר את הדיון בכל השאלות השנויות במחלוקת ולחתור לגילוי האמת. אוסיף, כי ער אני לכך שהמשיב כבר הגיש את עיקרי הטיעון מטעמו והתייצב לדיון בבית המשפט, אך התרשמתי כי במקרה זה הרשאת התיקון אינה כרוכה בהכבדה ניכרת על המשיב, וכי ניתן יהא לפצותו על הטרחה הנוספת שתיגרם לו בדרך של הטלת הוצאות על המבקשת. כן אומר, כי לא מצאתי בשלב זה לייחס משקל רב לטענת המשיב לפיה התיקון מתבקש אך כדי "להרוויח זמן נוסף" - טענה המרמזת על חוסר תום לב מצידה של המבקשת - ודעתי היא כי דינה של טענה זו לההתברר במסגת הדיון בערעור לגופו. משכך, בסיטואציה שלפניי, בה לא התרשמתי שתיקון הודעת הערעור יגרום למשיב נזק בלתי סביר, מחד, וכאשר סבורני כי התיקון נדרש לבירור השאלות השנויות במחלוקת, מאידך, מוצא אני כי הכף נוטה לאפשר את תיקון הודעת הערעור, בכפוף לכך שהמבקשת תישא בהוצאות המשיב. בשים לב לכך שכבר חייבתי את המבקשת לשאת בהוצאות המשיב בגין הדיון שהתקיים ביום 18.6.09 והצורך לדחותו עקב הבקשה לתיקון הערעור, אני מעמיד את ההוצאות שעל המבקשת לשלם למשיב בגין תיקון הודעת הערעור על סך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. 10. לסיכום: אני מתיר את תיקונה של הודעת הערעור כמבוקש. הודעת הערעור המתוקנת תוגש בתוך 10 יום מיום המצאת החלטה זו לידי ב"כ המערערת. המבקשת תשלם למשיב בגין הליך תיקון הערעור שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, ללא קשר לתוצאות. תיקון ערעורערעור מנהליערעור