קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה של המשטרה לחקור את סיבת המוות: .1 מונחת בפני בקשה שהוגשה על-ידי משטרת ישראל, לחקירת סיבת מותו של המנוח ז"ל, שנפטר ב-.23.12.82 זוהי בקשה שניה במספר לחקירת סיבת מותו של המנוח הנ"ל. הבקשה הראשונה הוגשה בפני כב' השופט בן שלמה ב- 23.12.82וכב' השופט בן שלמה, לאחר ששמע עדים שהובאו על-ידי המשטרה, פקד לוין וד"ר דניאלס פיליפס, קבע כי סיבת המוות ברורה. הוברר בפני כב' השופט בן שלמה, מעדות פקד לוין, כי המנוח נורה בראשו, כי כלי הנשק, ממנו נורה הקליע שפגע במנוח, היה אקדח ברטה קוטר 0.22, כי היורה היה קצין משטרה מסוים ידוע למשטרה. בהסתמך על עדות זו, בצרוף עדותה של הפתולוגית ד"ר דניאלס פיליפס, הגיע השופט בן שלמה למסקנה כי כתוצאה מאות יריה בראשו, נפצע המנוח וסמוך לאחר מכן נפטר כתוצאה מאותה פציעה. כיוון שסיבת המוות היתה ברורה, לא מצא כב' השופט בן שלמה לנכון להמשיך לחקור בסיבת המוות, וציווה על קבורת הגוויה של המנוח. .2 בקשה המונחת בפני היום, מפרט קצין המשטרה בבקשתו כי המנוח נפטר כתוצאה מכך שנורה מיריה שירה קצין משטרה לעבר המנוח, וכי ועדה בודקת מטעם המשטרה הגיעה למסקנה, כי פעולת קצין המשטרה היתה כדין ובמסגרת חובתו להגן על חייו ועל חיי האזרחים שנכחו במקום. לטענת המשטרה, הוגשה הבקשה כיוון שקיים ענין ציבורי בהבאת חומר החקירה בפני שופט חוקר להבהרת הנסיבות שהביאו למותו של שמעון בן יהושע ז"ל, הואיל והמנוח נפטר במסגרת פעילות משטרתית. .3 עם קבלת הבקשה, נעורו בליבי ספיקות, אם יש מקום, בהתאם לחוק, להעתר לבקשת המשטרה לערוך חקירה במה שנתבקשתי לחקור, בשלב בו נתבקשתי לחקור, ובמיוחד כשהבקשה הוגשה על-ידי המשטרה (ולא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה). הזמנתי לדיון את נציג המשטרה וכן את בני משפחת המנוח, אשר הסמיכו את עו"ד שרעבי להופיע בשמם. הצגתי בפני הצדדים את ספיקותי וביקשתי מהם לשכנעני, מדוע שלא אדחה את הבקשה על הסף. .4 לאחר ששמעתי את טיעוני שני הצדדים ושקלתי את הנושא, תוך בדיקת החוק והפסיקה, הגעתי למסקנה שעלי לדחות את בקשת המשטרה על הסף מהטעמים הבאים: א. ההחלטה שניתנה על-ידי כב' השופט בן שלמה ביום 23.12.82כי סיבת המוות ברורה, הינה החלטה לפי סעיף 30(1) לחוק חקירת סיבות מוות, משנת 1958[6] (להלן החוק). מרגע ששופט חוקר קובע קביעה כזו, הרי הוא, לאמיתו של דבר, מסיים את התפקיד שהוקצה לו בחוק: חקירת סיבת המוות. בהתאם לחוק, הדרך היחידה לפנות לשופט חוקר סיבות מוות על-מנת שיחזור ויחקור ויקבל ראיות נוספות, לאחר שניתנה החלטה כזו, הינה הדרך המפורטת בסעיף 34לחוק [6]. פניה כזו צריכה להעשות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ולא על-ידי המשטרה, כפי שנעשה במקרה שלפנינו. יתירה מזו, סעיף 34מאפשר פניה לשופט חוקר, לא על-מנת שימשיך ויחקור אלא על-מנת שיחזור ויחקור, כלומר ישנה החלטתו. צריך שיתגלו ראיות נוספות אשר יהא בהן כדי לחלוק על מסקנות עובדתיות שנקבעו עלידי השופט החוקר, כדי שתהא אפשרות ליועץ המשפטי לממשלה לפנות בבקשה כזו. (ראה בג"צ 159/68רפאל נ' היוה"מ לממשלה [1], בעמ' 779מול פיסקה ו'). התנאים הנ"ל לא נתקיימו במקרה זה. היועץ המשפטי לא פנה בבקשה לבית-המשפט וגם לא היה מקום לפניה כזו, בהתאם לסעיף 34לחוק [6]. בתשובה לשאלה שהפנתי לנציג המשטרה ולב"כ המשפחה, הובהר לי, כי אין הם חולקים על קביעתו של כב' השופט בן שלמה בדבר סיבת המוות, ואין בידי המשטרה או המשפחה ראיות נוספות שיש בהן כדי לשנות הקביעה של השופט בן שלמה. ב. הן נציג המשטרה והן נציג המשפחה טענו בפני, כי אין להתייחס לקביעתו של השופט בן שלמה כאל קביעה לפי סעיף 30(1) לחוק [6], כאשר היתה זו רק קביעת ביניים. לטענתם, בפני השופט בן שלמה הוכחה רק סיבת המוות הביולוגיתהקלינית. לטענתם, השופט בן שלמה לא סיים מלאכתו בחקירת סיבת המוות, ותמוה בעיניהם מדוע לא קבע מועד נוסף להמשך החקירה. איני מקבלת טענה זו: ברור מהחלטתו של השופט בן שלמה, כי בעת שקבע שסיבת המוות ברורה - דהיינו, כתוצאה מפציעה מקליע שחדר למוחו של המנוח - לא היה לאיש ספק לגבי: זהות כלי הנשק הממית וזהות האדם היורה. האם זהות כלי הנשק וזהות הממית מהווים סיבת מוות קלינית- ביולגית, או שמא מעבר לכך?! לו גם זהות האדם הממית היתה לוטה בערפל והיו מוכיחים בפני השופט בן שלמה רק את סיבת המוות הקלינית ואת כלי הנק הממית, גם אז רשאי היה השופט בן שלמה להסתפק בכך ולקבוע כי סיבת המוות הוכחה ולסיים החקירה בתיק הנידון. בהתאם לפרשנות שניתנה לתפקידו של שופט חוקר סיבות מוות על-ידי בית-המשפט העליון, תפקיד שופט חוקר סיבות מוות הינו לחקור את סיבת המוות ולא את זהות המבית - בג"צ 170/54היועמ"ש נ' א' בך, שופט שלום חיפה [2] בעמ' 1059מול פיסקה ב'; בג"צ 54/62שאמא נ' שופט השלום באשקלון [3] בעמ' 737, 738; בג"צ 66/81המפקח הכללי של משטרת ישראל נ' שופט בית-משפט השלום ברמלה מר בייזר ואח' [4] בעמ' 347מול פיסקאות ג-ד. על אחת כמה וכמה שרשאי היה השופט בן שלמה לעשות כן במקרה הנוכחי, כאשר הוכח בפניו שסיבת המוות, במובנה הרחב - ידועה, וידועה היתה גם זהות הממית. ג. עוד נטען בפני, כי אין להתייחס אל החלטתו של השופט בן שלמה כהחלטה לפי סעיף 30לחוק [6], כיוון שהיתה זו החלטה בהליך ספציפי של בקשה לפי סעיף 26לחוק [6]. גם טיעון זה איני מקבלת! (1) עיון בבקשה הראשונה שהוגשה ב- 23.12.82בפני השופט בן שלמה, מראה כי הוגשה על טופס סטנדרטי שהודפס בהתאם לתקנות והינה בקשה לחקירת סיבת מוות, לפי סעיף 19[6] ואין בה בקשה מנומקת לנתיחת הגוויה. (2) בהתאם לחוק, לא קיים הליך ביניים של דיון בבקשה לנתיחת הגוויה. נכון, שכאשר שופט מתבקש לחקור בסיבת מוות, הפעולה הראשונה שהוא עושה הינה בירור השאלה, האם עליו לצוות על נתיחת הגוויה לצורך חקירת סיבת המוות אם לאו; ונכון הוא, שאם אותו שופט מחליט על נתיחת הגוויה, הרי זו החלטת ביניים; אולם אם השופט החוקר מגיע, מיד מלכתחילה, למסקנה כי סיבת המוות ידועה, ולכן גם אינו מצווה על נתיחה, הרי ברגע שקבע זאת, קביעתו זו הינה גם החלטה סופית בבקשה העיקרית. ד. נציג המשפחה ונציג המשטרה היפנו לדברי האגב בפסק-דינו של כב' השופט ברק בבג"צ 66/81המפקח הכללי של משטרת ישראל נ' שופט בית- משפט השלום ברמלה מר בייזר ואח' [4] בעמ' 350מול פיסקה ב': "איני דן במצב הדברים הקיים לאחר שהשופט החוקר קבע, שיש יסוד סביר לחשש, כי המוות נגרם בעבירה. והמשיך וקבע, כי סיבת המוות ניתנת להוכחה או כי אינה ניתנת להוכחה (ראה סעיף 30לחוק חקירת סיבות מוות)". מאימרת אגב זו ביקשו ללמוד, כי קביעה לפי סעיף 30[6] תהיה תמיד רק לאחר שהשופט חיווה דעתו שיש יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה, וכיוון שהשופט בן שלמה לא קבע זאת בהחלטתו, הרי לטענתם, קביעתו של השופט בן שלמה, כי סיבת המוות ידועה, אינה קביעה במובן סעיף 30(1) לחוק. איני מסכימה לטיעון זה. נכון הוא, שבדרך כלל המסלול בחקירת סיבת מוות על-ידי שופט חוקר הינו שראשית דבר בודק הוא אם יש יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה או ברשלנות או בהזנחה. כיוון שזהו תנאי בחוק (סעיף 9לחוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג- 1953[7]) בלעדיו אין שופט חוקר סיבת מוות רשאי לצוות על נתיחה לצורך חקירת סיבת מוות, ולכך התכוון כב' השופט ברק באימרת האגב שלו, אך לא תמיד כך המצב בפועל, יש מקרים - כמו הקרה הנוכחי - בהם לא נזקק בית-המשפט להתייחס לשאלה אם המוות נגרם בעבירה, באשר מלכתחילה, הינו בדיעה שאינו צריך לחקור בסיבת המוות ואינו זקוק לנתיחת הגוויה באשר סיבת המוות כבר ידועה מלכתחילה. ה. במקרה הנוכחי, העדים שהופיעו בפני השופט בן שלמה, אישרו בפניו את העובדה שאין לחקור בסיבת המוות, באשר היא ידועה. לדעתי, גם הפניה הראשונה של המשטרה לשופט בן שלמה לחקור בסיבת המוות היתה מיותרת. לא היה צורך בחקירת שופט חוקר כדי לברר סיבת המוות. מספיק היה שהמשטרה היתה גובה את עדות העד לוין, שהופיע בפני השופט בן שלמה, ומקבלת חוות דעת רפואית ערוכה כדין לבית-משפט מד"ר פיליפס. מכל מקום, מכיוון שבפועל הוגשה הבקשה והשופט קבע שסיבת המוות ידועה ומהי, הרי שקביעתו היא קביעה במובן סעיף 30(1) לחוק [6]. כל בקשה נוספת באשר לחקירת סיבת המוות שאינה במסגרת סעיף 34[6], דינה להידחות על הסף. ו. לו גם היתה הבקשה הנוכחית, כפי שהוגשה, מוגשת לשופט החוקר בפעם הראשונה, ולא היה מדובר בבקשה שניה לחקירת סיבות מוות, לאחר שכבר ניתנה החלטה לפי סעיף 30(1) לחוק, (מה שהיה במקרה שלפנינו), גם אז היה עלי לדחותה על הסף. (1) כאשר מוצהר שידועה סיבת המוות הקלינית, ידוע כלי הנשק ממנו נורה הקליע שפגע במנוח, וידועה זהות הממית הרי שידועה סיבת המוות ואין כל מקום להגשת בקשה לשופט חוקר סיבות מוות. איני מסכימה לטיעון כי המאורעות שארעו לפני היריה וסמוך לה הינם חלק מסיבת המוות כבמשמעותה בחוק. אם יאמר, כי המאורעות שקדמו ליריה הם חלק מסיבת המוות, ניתן יהיה להרחיב את מה שנחשב לסיבת המוות עד כדי אבסורד, ולהגיע אף למסקנה, כי גם צו ההריסה שהוצא ופעולת הבניה הבלתי חוקית אף הם חלק מסיבת המוות, והרי ברור שלא לכך התכוון המחוקק. (2) איני מסכימה לפירוש שניסו לפרש את סעיף 19לחוק [6] לפיו ניתן לפנות לשופט חוקר סיבות מוות גם כשסיבת המוות ידועה, על-מנת שיחקור בשאלה, האם המוות נגרם בעבירה. נכון אמנם, שבסעיף 19לחוק, בין יתר התנאים המוקדמים לפניה לשופט חוקר סיבות מוות, מצויה האפשרות של פניה לשופט חוקר סיבות מוות כאשר יש יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה, אך יש לשים לב לסיפא של הסעיף! הבקשה המופנית לשופט היא "לחקור בסיבת המוות". לא נרשם בסעיף "לחקור בסיבת המוות או לברר אם נגרם בעבירה". יש להפריד בין הרישא של הסעיף, הכוללת את התנאים המוקדמים, שאם לא נתקיים אף אחד מהם לא ניתן בכלל לפנות בבקשה לשופט חוקר סיבות מוות, לבין תפקידו של השופט החוקר, המפורט בסיפא של הסעיף ומתמצה רק בחקירת סיבת המוות. בהקשר זה, ברצוני לצטט קטע מפסק-דינו של כב' השופט ברק ב-בג"צ 66/81[4] בעמ' 347פיסקאות ג' ד'. "תפקיד המשטרה הוא לחקור חשד לביצוע עבירה. באמצעי עזר לכך עשויה לשמש פעולתו של השופט החוקר. תפקידו של השופט החוקר אינו לחקור חשד לביצוע עבירה, אלא תפקידו הוא לחקור בסיבת המוות". (3) מתחת למעטה המילים בדבר חקירת סיבת המוות המורחבת, מסתתרת בקשה פשוטה בתכלית: בקשה לחקר לא בסיבת המוות אלא בקשה לעריכת חקירה מוקדמת באשמה, כדי לערוך ביקורת של גוף שיפוטי על החלטת ועדת המשטרה. כיוון שאין חולק על כך שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מיריה שירה בראשו קצין משטרה מסויים וידוע, השאלה שנותרה לבירור ובה נתבקשתי לדון היא: האם לאחר בירור הארועים והנסיבות עובר ליריה, עולה שהיריה נורתה כדין, כלומר שעומדת לנאשם טענה של צורך לפי סעיף 22לחוק העונשין [8], או של צידוק, לפי סעיף 24לחוק העונשין [8], כפי שקבעה הועדה הבודקת של המשטרה, או שמא עולה ממכלול הראיות לכאורה, כי לכאורה, נעברה עבירה ויש להגיש כתב אישום כנגד הקצין היורה, כטענת המשפחה. עם כל הכבוד, נראה לי, כי מה שהנני מתבקשת לעשות, נוגד הן קביעות מפורשות בפסיקה והן את כוונתו של המחוקק. אשר לפסיקה: ב-בג"צ 54/62שאמא נ' שופט השלום אשקלון [3], דן כב' השופט אגרנט בתפקידו של שופט חוקר סיבות מוות וקובע (עמ' 736 פיסקאות ד-ה): "....המטרה המיידית והמצומצמת שלשמה נקבע "המוסד הזה", כי במקום שקיים חשש מהחששות הנזכרים בסע' 19לחוק, תערך חקירה על ידי טריבונל שיפוטי. בשאלת סיבת המוות של הנפטר. בשאלה זו ותו לא. אין המדובר כאן כמו שמדובר לגבי החקירה המוקדמת הנזכרת בפרק השני של החוק - בעריכת בקורת שיפוטית על תוצאות החקירה שנערכה על ידי המשטרה בביצוע פשע, כי אם בעריכת חקירה ראשונית בדרך של גביית עדויות על ידי השופט החוקר - בשאלת סיבת המוות של הנפטר". אשר לחוק: כשמצא המחוקק צורך בקיום חקירה מוקדמת באשמה על-ידי בית-המשפט, קבע זאת במפורש. בחוק שחוקק ב- 1958- החוק לתיקון סדרי הדין הפלילי (חקירת פשעים וסיבות מוות), תשי"ח- 1958[9], עמדו זה לצד זה הוראות בדבר החקירה המוקדמת באשמה (בפרק השני לחוק) והוראות בדבר חקירת סיבות מוות (בפרק השלישי לחוק). בהתאם להוראות אותו חוק, חקירה מוקדמת באשבה נעשתה על-ידי שופט מחוזי, במקרים של פשעים שדינם מוות או מאסר עשר שנים או יותר, וקדמה לה בקשה של היועץ המשפטי לממשלה או ב"כ או של הנאשם, לעומת זאת חקירה בסיבות מוות נערכה על-ידי שופט שלום. מדובר היה בשני מוסדות נפרדים שלכל אחד מהם היה תפקיד שונה. העובדה, שלצד המוסד של שופט חוקר סיבות מוות היה קיים בחוק מוסד החקירה המוקדמת באשמה על-ידי בית-המשפט, מלמדת, כי המחוקק לא התכוון כי ניתן יהיה לפנות לשופט חוקר סיבות מוות רק על-מנת לערוך חקירה מוקדמת בשאלת האשמה. ברבות הימים התברר, כי יש בחקירה המוקדמת באשמה על-ידי ביתהמשפט משום כפילות, אין בה תועלת מעשית, ומוטב לבטלה. (ראה דברי ההסבר להצעת חוק סדה"ד הפלילי, תשכ"ג-1963, ה"ח תשכ"ג 548עמ' 183[12]). ואכן, בחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה- 1965- סעיף 226(11) [10] ביטל המחוקק את כל הפרק המתייחס לחקירה המוקדמת באשמה. נותר בחוק המקורי רק הפרק המתייחס לחקירת סיבות מוות, כפי שהיה במקורו ורק שמו הומר בהתאם לסעיף 225 לחוק סדה"ד הפלילי, תשמ"ה ל: "חוק חקירת סיבות מוות, תשי"-1958" - החוק שהינו בתוקף כיום. אם כיום אעתר לבקשה לחקור במה שנתבקשתי לחקור, הרי אפעל בניגוד לחוק ולכוונה המפורשת של המחוקק, באשר מה שלאמיתו של דבר הנני מתבקשת לעשות הוא לערוך אך ורק חקירה מוקדמת בשאלת אשמתו של אותו קצין (או יותר נכון בשאלת ההגנה שלו) ולא חקירה בסיבת המוות. (4) הצדדים טענו בפני, כי מעצם קיומו של סעיף 32בחוק חקירת סיבות מוות, ניתן ללמוד כי תפקידו של שופט חוקר סיבות מוות לחקור לא רק בסיבת המוות הישירה אלא גם באשמה. על כך אשיב את תשובתו של השופט אגרנט בהתייחסו להוראה זו, תוך ניתוח תפקידו של השופט החוקר והיא: השימוש בסמכות המצויה בסעיף 32 היה רק תוצאת לוואי של עריכת החקירה בסיבת המוות (בג"צ 54/62שאמא [3] בעמ' 737פסקאות ג-ד). חקירה זו מתחילה רק כאשר סיבת המוות טעונה בירור. במקרים רבים בהם מתחיל שופט לחקור בסיבת המוות, מן הנמנע להפריד בין חקירת סיבת המוות לבין חקירת זהות הממית ובירור שאלת האשמה. במקרים כאלה יהא רשאי השופט החוקר להפעיל הסמכות שהוענקה לו בסעיף 32לחוק [6]. אין להתעלם מהוראות החוק הקובעות, כי שופט חוקר סיבות מוות רשאי בשלב כלשהו, לפי שיקול דעתו, להפסיק לקבל ראיות הואיל והגיע למסקנה כי סיבת המוות הוכחה (סעיף 31). יתירה מזו, בהתאם לסעיף 32לחוק, גם אם בחומר הראיות שהובא בפני שופט חוקר יש ראיות לכאורה, שפלוני עבר עבירה, אין הוא חייב לצוות על העמדת אותו פלוני לדין. שופט חוקר ישקול היטב לפני שיחליט להשתמש בסמכות שניתנה לו בסעיף 32[6]. בהקשר זה, מקובלים עלי הדברים שנאמרו על-ידי בית-המשפט העליון (כב' השופט כהן) ב-בג"צ 159/68רפאל נ' היוה"מ לממשלה [1], בעמ' 780מול פיסקאות א' ב': "לפי דיני הדיון הפלילי הנהוגים אצלנו הכלל הוא שבידי היועץ המשפטי לממשלה ועושי דברו נתון שיקול דעת אם להעמיד אדם בפלילים אם לאו - והוא אף במקרה שיש בידי התביעה הכללית ראיות מספיקות לאישומו. דווקא מפני שמתן צו אישום על ידי השופט החוקר יש בו כדי לשלול, לפי סע' 33לחוק, שיקול דעת זה מאת התביעה הכללית; ייתכן גם ייתכן ששופט חוקר, או על פי שמצא ראיות מספיקות לאישומו של אדם פלוני בעבירה פלילית יימנע לתת צו אישום לפי סע' 32ויבכר להשאיר את ההחלטה אם להאשים אם לאו לשיקול דעתה של התביעה הכללית". מהאמור לעיל ניתן ללמוד גם כן, כי אין מקום לפניה לשופט חוקר סיבות מוות מלכתחילה, כשהמטרה היא אך ורק חקירה באשמה. ערה אני לכך, שבפסה"ד בג"צ 224/73דוד הראל נ' השופט גלעדי והיועמ"ש [5] נאמרה אימרת אגב על-ידי כב' השופט קיסטר, שאינה תואמת את קביעתי הנ"ל. כוונתי היא לאימרת האגב בה נאמר: "גם באנגליה וגם בארץ אין תפקידו של חוקר מקרי המוות לדון את האדם אלא לברר אם המוות נגרם על ידי עבירה". אולם איני מוצאת עצמי קשורה באימרה זו מהטעמים הבאים: ראשית היתה זו אימרת אגב שהוכנסה על-מנת להדגיש את ההבדל בין תפקידו הרגיש של שופט דון לבין תפקיד שופט לחקור ולברר, בהיות האימרה אימרת אגב, אינה בבחינת תקדים מחייב. שנית, אימרה זו הינה בסתירה לקביעות בפסקי-דין רבים שהוזכרו עלידי, ובמיוחד לקביעה מפורשת של כב' השופט ברק ב-בג"צ 66/81[4], בה דן כב' השופט ברק מפורשות בשאלה, מה הכוונה במונח סיבת המוות שבחוק שעל השופט החוקר לבררה. .5לסיום, ברצוני לחזור ולהבהיר, כי לדעתי, המקרה שלפני אינו מקרה אופייני, בו יש מקום לפניה לשופט חוקר סיבות מוות. סיבת המוות היתה ברורה מלכתחילה, לא היו כל ספיקות לגביה באשר הארוע אירע לאור השמש, בנוכחות קהל רב ובתוכו גם בני משפחת המנוח. לא מדובר במקרה מוות שאירע בבית-סוהר או בית-מעצר או בית-חולים לחולי נפש וכו', אשר לגביו ניתן לומר שיתכן וסיבת המוות אינה כפי שהיא נחזית, ולפיכך יש לפנות לשופט חוקר על-מנת לבררה. גם נסיבות גרימת המוות אינן לוטות בערפל. העדים לארוע אינם רק האנשים המעורבים בגרימת המוות, או המקורבים להם. אין סיכון שהמשטרה תחקור בענין בצורה חלקית ולאחר מכן הענין יושתק. ברורה סיבת המוות. ידועה זהות הממית והעדויות אשר יש להתייחס אליהן הינן אך ורק בשאלה אם יש לממית הגנה של צורך או צידוק אם לאו. בעקבות המלצתי, הצהירה המשטרה כי תאפשר לבני המשפחה ולעורך-דינם לעיין בחומר הראיות שאספה (ויתכן והדבר כבר נעשה). לאחר שבני המשפחה יעיינו בעדויות שניגבו על-ידי המשטרה, יהא באפשרותם לבקש להוסיף עדויות של אנשים נוספים, אם יש להם כאלה, שיש בידיהם פרטים נוספים או עדויות שאינן מתיישבות עם העדויות שניגבו. בדיקת שאלת האשמה אינה נשארת בידי המשטרה. לאחר שמסיימת המשטרה את טיפולה בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי, מועבר כל החומר לפרקליט המחוז (סעיף 60לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב- 1982[11]). אין ספק, שפרקליט המחוז אינו חלק מהמשטרה. בידי פרקליט המחוז הסמכות לבחון את חומר הראיות ולשקול אם אמנם יש ראיות לכאורה להגשת כתב אישום. פרקליט המחוז רשאי גם להורות למשטרה להוסיף ולחקור, אם מצא שיש צורך בכך, לשם החלטה בדבר העמדה לדין או לשם ניהול יעיל של המשפט (סעיף 61לחוק סדה"ר הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982[11]). על החלטה שלא לחקור, או שלא להעמיד לדין, רשאים המעוניינים לערור לפני היועץ המשפטי לממשלה (סעיף 64לחוק סדה"ד הפלילי [11]), ומתלונן שלא בא על סיפוקו בערר, עדיין פתוחה לפניו הדרך לפניה לביתהדין הגבוה לצדק, אם עתירתו נופלת בתחום שבו יתערב בג"צ בשיקול דעתה של הרשות המנהלית. לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות על הסף את בקשת המשטרה. משטרהמקרי מוותחקירת נסיבות מוות