קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת רשות להתגונן בתביעה נגד ערב: .1 א. זו בקשה של ערב להתיר לו להתגונן בפני תביעה שהגיש נגדו נושה בסדר-דין מקוצר. ב. על-פי התביעה נתן התובע, בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: "הבנק") אשראי בסכומים שונים בדולרים של ארה"ב לבנו של הנתבע (החייב) על-פי הסכמים שבין הבנק והחייב. סכום החוב נושא ריבית בשיעורים מוסכמים בין הבנק לחייב. הואיל והנתבע חתם על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום בעד כל סכומי כסף המגיעים ושיגיעו לבנק מהחייב, תובע הבנק מהנתבע את פרעון מלוא חובו של החייב לבנק (כול ריבית וכו'). .2 א. הנתבע אינו מתכחש, בבקשתו ובתצהירו, לכתב הערבות שחתם, ואף אינו מכחיש שהחייב לא פרע את חובו לבנק. אלא שהוא טוען שבנו הגיע להסכם עם הבנק בדבר סילוק חובו לבנק, ושבמסגרת אותו הסכם הסכים הבנק לשחרר את הנתבע מערבותו (סעיפים 8, לתצהיר מיום 7.4.80וסעיפים 8, 7לתצהירו מיום 26.5.81). על תוכן ההסכם הזה אמר הנתבע בס' 8לתצהירו מיום 7.4.81כך: "הסיכומים הסופיים הושגו בפגישה בין בני לבין נציגי הבנק ובה סוכם כי הבנק פוטר אותי מערבותי וכי בני יפרע את החוב וכנגד זאת יקבל לידיו את המשכונות שהפקיד" (להלן: "ההסכם שבעל-פה"). ב. מוסיף הנתבע וטוען, שעל-פי הוראות סעיף 19לחוק המשכון, הבנק לא היה רשאי להתחיל במימוש המשכון מבלי לתת הודעה לנתבע על הצעדים שהוא עומד לנקוט למימוש המשכון - והודעה כזו לא ניתנה. לפיכך, הבנק אחראי כלפי הנתבע לנזק שנגרם בשל מימוש המשכון, והנזק מתבטא בכך שהבנק מכר את המשכון - חבילות יהלומים - במחירים נמוכים מאשר ניתן היה לקבל עבור אותם יהלומים בעת שהושג ההסכם שבעל-פה בין החייב לבנק. כמובן, שאילו הבנק היה מקבל תמורה גבוהה יותר עבור היהלומים הממושכנים שמכר היה החוב קטן יותר וממילא אחריותו של הנתבע כלפי הבנק היתה מתבטאת בסכום קטן יותר. ג. טענה נוספת בפי הנתבע, שאותו הסכם שבעל-פה הוכשל והופר על- ידי הבנק משום שהבנק סירב להעביר את היהלומים הממושכנים לחייב או לנתבע בשל עיקולים שהיו מוטלים על אותם היהלומים שהוחזקו בידי הבנק, ובכך מנע הבנק מהנתבע את האפשרות לשלם את החוב ולקבל לידיו את היהלומים - כזכותו על-פי סעיף 12לחוק הערבות [3]. ד. סירובו של הבנק לאשר פרעון החוב תוך מסירת היהלומים לנתבע - משחרר את הנתבע מערבותו - על-פי הוראות סעיף 6(א) לחוק הערבות [3]. .3 בא-כוח הבנק משיב לטיעונים שבפני הנתבע כך: א. לא נטען שנוצר הסכם בין הנתבע לבין הבנק אלא הטענה היא שההסכם שבעל-פה נקשר בין החייב לבין הבנק. הואיל והנתבע אינו טוען שהחוב נפרע - דהיינו: ההסכם לא קויים לכאורה - הערבות תקפה והנתבע חייב על- פיה בפרעון החוב. ב. הבנק לא היה רשאי להסכים להעברת היהלומים המעוקלים לידי החייב או לידי הנתבע, גם במקרה של פרעון החוב לבנק, כל עוד העיקולים לטובת צדדים שלישיים לא הוסרו; הבנק לא היה חייב לטפל בהסרת עיקולים אלה. ג. אין לערבב בין זכותו של הבנק לממש השעבוד למרות העיקולים, ולבין חובת הבנק להמשיך ולהחזיק במעוקלים אם אינו מממש השעבוד. ד. הנתבע אינו יכול להסתמך על הוראות סעיף 12לחוק הערבות (בדבר העברת השעבוד לזכות הערב לאחר שמילא ערבותו) משום שעל- פי סעיף 18לחוק הערבות ניתן להתנות בהסכם שבין הצדדים. על-כך, ובסעיף 7לכתב הערבות ישנו ויתור של הנתבע על זכותו זו. ה. סעיף 3לכתב הערבות הוא תקף ואינו בבחינת תנאי מגביל, ומכל מקום הנתבע לא טען כל עובדה בכיוון טענתו שסעיף 7לכתב הערבות הוא תנאי מגביל. ו. הנתבע אינו יכול להסתמך על הוראות סעיף 19(3) לחוק המשכון [4] ולטעון שלא קיבל הודעה מהבנק על כוונת מימוש המשכון עלידי הבנק - משום: .1 הנתבע אינו אדם שזכותו עלולה להיפגע מן המימוש - משום שוויתר בכתב הערבות על כל טענת זכות במשכון (ס' 7 לכתב הערבות). .2 ויתר על הצורך בהודעה מהבנק טרם מימוש המשכון (סעיף 5(ג) לכתב- הערבות). .3 עובדתית, הנתבע ידע על כוונת הבנק לממש את המשכון, טרם המימוש, על-פי הודעות הבנק לחייב אשר הראה את המכתבים של הבנק בנדון לנתבע. .4 א. בשלב זה עלי לבחון אם הנתבע הראה הגנה ממשית לכאורה, ואפילו אם היא דחוקה. בעוד אשר אינני רשאי להכריע בטענות שבעובדה, ואם ישנה טענת הגנה עובדתית ממשית עלי לתת רשות להתגונן - אני רשאי ואף חייב להכריע בטענות הגנה משפטיות שהועלו ושאין מקום וצורך לכרוך בהן שאלות עובדתיות שבמחלוקת. ב. הנתבע טען, בראשית נימוקי בקשתו למתן רשות להתגונן, שהתביעה אינה כשרה להתברר בסדר-דין מקוצר וכי יש למחוק הכותרת סדרדין מקוצר מהתביעה. אמנם בא-כוח הנתבע לא חזר על טענתו זו בסיכומיו, אולם מוטב שאתייחס גם לכך. כשרות תביעה להיות מוגשת בסדר-דין מקוצר נקבעת על-פי הנאמר בתביעה. לכאורה, על-פי סעיף 28לתנאי האשראי הכלליים שבחתימת החייב (מסמך שצורף לתביעה כנספח א') חשבונות הבנק ואישוריו ייחשבו כנכונים. לתביעה צורפו העתק מדף חשבון המראה יתרת חוב בסך 419.07,136$, ואישור הבנק בדבר שיעורי הריבית - דהיינו: חישוב החבות הוא עניין אריתמטי גרידא. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד הם בבחינת סעד כללי שאין בהם לפגוע בהיות התביעה על סכום קצוב. התביעה נתמכת בראיות בכתב, הן אלה שהזכרתי והן כתב הערבות שבחתימת הנתבע. לפיכך, התביעה הוגשה כהלכה בסדר-דין מקוצר. ג. הנתבע איננו מכחיש את חובו של החייב לבנק אלא שהוא טען שהבנק הפר הסכם שעל-פה שבינו ובין החייב, ולכן החייב וכן הערב רשאים להפחית (לקזז) מסכום התביעה את נזקי החייב בשל אותה הפרה. אמנם הנתבע אינו צד, גם לטענתו, להסכם שבעל-פה הנ"ל אך על-פי הוראות סעיף 7(א) לחוק הערבות יכול ערב להעלות כלפי הנושה כל טענות הגנה שיש לחייב. ד. אניח, כטענת הנתבע, שהבנק והחייב הגיעו להסכם לפיו ישלם החייב את חובו לבנק וכנגד זאת יקבל לידיו את היהלומים הממושכנים (סעיף 8- 7לתצהיר מיום 7.4.81), ואקבל, לכאורה, דברי הנתבע שהבנק הודיע לנתבע ולחייב שלא יוכל למסור את היהלומים לחייב בשל עיקולם לטובת צדדים שלישיים. האם יש בכך הגנה לכאורה לנתבע? ההלכה היא, שהמבקש רשות להתגונן חייב להיכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו, אין להסתפק בטענות כלליות וסתמיות. ע"א 146/68 וחולצנקו נ' ישועה [1]. מבלי להיכנס לשאלה אם יש צורך בהודעת קיזוז (הודעה לא ניתנה) על-פי חוק החוזים תרופות [5] (על-פי חוק החוזים (חלק כללי [6]) - יש צורך ברור בהודעת קיזוז - על הטוען לזכות קיזוז לומר מה ועד כמה הוא מבקש לקזז. ובמקרה זה היה הנתבע צריך לומר מהו הסכום שהוא מבקש לקזז מהתביעה. הנתבע אינו אומר דבר על סכום הקיזוז - או ההפחתה - בתצהיריו. בחקירתו אמר (בעמ' 3): "אינני יודע אם במרץ 80ערכם (של היהלומים - י' ל') היה עדיין גבוה יותר מהלוואה" (מרץ 80הוא תאריך ההסכם הנטען על-ידי הנתבע). דהיינו, הנתבע טוען טענה כללית לקיזוז, אך אינו יודע לומר כמה הוא מבקש לקזז. אין בטענה סתמית שכזו כדי להוות טענת הגנה ממשית. ה. החייב שיחרר את הבנק מאחריות עבור הפסדים או נזקים שיגרמו על- ידי מכירת היהלומים במחירים מוזלים (ס' 9לנספח ב' לתביעה) - ולכן באין טענת קיזוז לחייב בהקשר לכך, לא יוכל להישמע גם הערב. ו. האם בוטל כתב הערבות, כטענת הנתבע? דרך ביטול הערבות נקבע בסעיפים 4, 3לכתב הערבות. לאמור: ביטול על- ידי הודעה בכתב מאת הנתבע לבנק - ובמקרה כזה אחראי הנתבע לחובו של החייב לבנק כפי שיהיה בתום חודש מיום שהבנק קיבל הודעת ביטול, או ביטול על-ידי הבנק בהצהרה בכתב בחתימתו. 2חלופות אלה לא נתקיימו כאן. הנתבע אמר בחקירתו (עמ' 2): "לא הודעתי לבנק בכתב על ביטול הערבות ואיני מכחיש שאני חייב. הבנק לא שחרר אותי מהערבות". טענת ביטול מכללא של הערבות על-פי ובמסגרת הסכם בעל-פה בין החייב לבנק, אינה יכולה לעמוד, לכאורה, בשל הסתירה למסמך בכתב כנ"ל. ביטול של כתב הערבות בעל-פה לאו ביטול הוא - מכוח כתב הערבות. ז. אלא שיש לבחון אם אין הנתבע מופטר מערבותו, על-אף קיום כתב הערבות, לאור טענתו שהבנק גרם לאי-פרעון החוב (ס' 6(א) לחוק הערבות) - שהרי הנתבע טוען שהבנק לא היה מוכן להחזיר לחייב או לנתבע את היהלומים הממושכנים ובכך הכשיל ומנע את פרעון החוב. הנתבע לא אמר שהבנק הסכים לוותר על המשכון שלטובתו טרם סילוק החוב, אלא אמר "בני יפרע את החוב וכנגד זאת יקבל לידיו את המשכונות שהפקיד". לשם כך אין צורך בהסכם כלל וההסכם שבעל-פה לא הוסיף דבר לזכותם של החייב והנתבע שעל-פי חוק. על-פי הוראות סעיף 3לחוק המשכון רשאי החייב וכל אדם שזכותו עלולה להיפגע ממתן המשכון או ממימושו לפדות את המשכון על-ידי קיום החיוב לאחר מועד לקיומו, והוא אף אם יש קביעה אחרת בהסכם המשכון. והטעם לכך ברור, שהרי אם "חדל החיוב - יפקע המשכון" (ס' 15(א) לחוק המשכון) ומשפקע המשכון - רשאי החייב לדרוש החזרת המשכון (ס' 15(ב) לחוק המשכון). זכותו של ערב לקבל מהנושה העברת השעבוד שניתן להבטחת אתו חוב שנפרע על-ידי הערב, נקבעה בסעיף 12לחוק הערבות (אמנם הנתבע ויתר על זכות זו בסעיף 7לכתב הערבות - אך לכך אתייחס להלן). לא היתה מניעה לחייב ולנתבע, לשלם את החוב ולזכות לאחר מכן, ובתמורה, בהחזרת המשכון, כמובן בהתחשב בעיקולים שנעשו ביהלומים לטובת נושים צדדים שלישיים. אין בפרעון החוב לבנק כדי להסיר עיקולים שהוטלו על-מנת להבטיח תביעות שונות של נושים אחרים נגד החייב. הבנק, כמחזיק ביהלומים המעוקלים, אחראי להם כלפי בי-המשפט וכלפי מי שלטובתו הוטלו אותם עיקולים (תקנה 250לתקנות סדר-דין אזרחי [7]). נראה לי, ששני הצדדים שלפני פירושו שלא כהלכה, ובקיצוניות, את ההוראות בעניין העיקולים ובעניין העברת השעבוד מהבנק לנתבע - לאחר שישלם את החוב. באת-כוח הבנק סבורה שהבנק אינו רשאי לשחרר משכון שעוקל ונמצא בחזקתו, לערב שפרע החוב, כל עוד העיקול בתוקף. בעוד שבא-כוח הנתבע סבור שהבנק היה חייב למסור את היהלומים המעוקלים לנתבע - לאחר שפרע החוב, למרות העיקולים. אכן, זכותו של נושה המקבל משכון להבטחת חובו גוברת על עיקולים שהוטלו על-פי תקנות סדר-הדין האזרחי (ולכן הבנק היה רשאי למכור היהלומים הממושכנים לו למרות העיקולים), ועל-פי סעיף 12לחוק הערבות (ובאין הוראה לסתור בהסכם הערבות - סעיף 18לחוק) ערב הממלא ערבותו זכאי לדרוש מהנושה העברת השעבוד לזכותו, אך אין לערבב בין העברת זכות השעבוד ולבין העברת היהלומים בעין. ובכך טעותם של הצדדים (ובעיקר של הנתבע). בעוד שזכות השעבוד עוברת מהנושה לערב הממלא ערבותו על-אף עיקול היהלומים לטובת צד ג' - החזקה בעין חייבת להשאר בידי המחזיק (הבנק) שבחזקתו עוקלו היהלומים, כל עוד העיקולים לא הוסרו. המשך החזקת היהלומים על-ידי הבנק במקרה כזה, איננה במסגרת יחסי החייב - הערב הבנק אלא היא במסגרת יחסי תובע - נתבע (לא שלנו אלא החייב) - מחזיק על-פי צו עיקול זמני ועל-פי תקנות סדר-הדין האזרחי. את החזקה בעין במטלטלין המשועבד מזה והמעוקל מזה ניתן להעביר מהמחזיק לידי הערב או על-פי פנית המחזיק לבית-המשפט על-פי תקנה 250לתקנות סדר-דין אזרחי, או על-פי בקשה של הערב לבית-המשפט, כשהוא עושה את הבנק, החייב, ואת התובע בתיק העיקול כמשיבים לבקשתו. מכיוון שעיכוב היהלומים בידי הבנק - אף במקרה תשלום החוב וכל עוד העיקולים לא הוסרו - חורג ואינו קשור כלל בהסכם שבעל-פה, לכן אין כל ממש בטענת הנתבע שהבנק התחייב בהסכם שבעל-פה למסור לחזקתו את היהלומים על-אף העיקולים. על הנתבע לדעת את המשמעות המשפטית של העיקולים על היהלומים כפי שהוא מצפה מהבנק. התוצאה מכל האמור, בהקשר להסכם שבעל-פה ולעיקולים היא, שאין בהתנהגות הבנק בהקשר להסכם שבעל-פה כדי להצביע על הפרה כלשהיא מצד הבנק גם על-פי גירסתו העובדתית של הנתבע. אדרבא, הערב והחייב הם שהיו חייבים לעשות את הפעולה הראשונה המתחייבת מההסכם שבעל-פה - לפרוע החוב לבנק - והם לא עשו כן. רק לאחר, ובתנאי, שהערב הוא שישלם את חובו של החייב לבנק יכול היה הנתבע לעמוד על מילוי זכותו שזכות שעבוד היהלומים תעבור מהבנק אליו (בהבחנה האמורה מהחזקה בהם בעין - כפי שהראינו לעיל). ח. אוסיף, שהנתבע ויתר על זכותו שעל-פי ס' 12לחוק הערבות, לדרוש מהבנק העברת השעבוד (ס' 7לכתב הערבות). הבנק רשאי להסתמך על הוראת סעיף 7הנ"ל, ואין בהשמעת טענה זו בסיכומים כדי "שינוי חזית" משום שסעיף 7שבכתב הערבות נמצא ברצוף לתביעה וכחלק ממנה ואל המשמעות המשפטית הבנק מתייחס בסיכומיו. הנתבע הוא שאינו יכול להישמע, בטענה של פסילת סעיף 7הנ"ל כסעיף מגביל משום שהנתבע לא אמר בתצהירו דבר בגנות סעיף 7הנ"ל. דהיינו: אין טענה עובדתית לגבי הנסיבות שלאורן יהא רשאי בית-המשפט לקבוע שסעיף 7הנ"ל הוא תנאי מגביל - ובטל. ט. טענת הגנה המופיעה בסעיף 8(א) כטענה "בנוסף ולחילופין" היא שסעיף 7להסכם הערבות בטל מטעמים של תקנת הציבור ובהיותו סעיף מגביל. על-מנת שיהיה ממש, לכאורה, בטענה שכזו, היה על הנתבע לפרט בתצהירו מהו הקיפוח שקפחו הבנק וכיצד ניצל הבנק את מצבו הנחות של הנתבע או באיזה יתרון בלתי הוגן זכה הבנק. כל שהנתבע אומר בתצהירו הוא, שהבנק לא איפשר פרעון החוב תמורת החזרת היהלומים לחייב בשל העיקולים שהוטלו על היהלומים. הנתבע אינו טוען שהחוב נפרע על-ידי הנתבע - והרי סעיף 7לכתב הערבות דן בויתור על זכות דרישת השעבוד על-ידי הערב מהבנק לאחר פרעון החוב על-ידי הערב. דהיינו: אין טענה עובדתית בתצהיר בדבר היווצרות מצב בו חלו הוראות סעיף 7ושבו יכול היה סעיף 7לכתב הערבות לקפח את הנתבע וכו'. לכן אין רלוואנטיות בטענה זו. אוסיף, שבקשר לסעיף כזה דן בית-המשפט העליון בע"א 219/76 אזולאי נ' בנק עצמאות לפיתוח ומשכנתאות בע"מ בע' 371[2] - ודחה בקשה לבטל את הסעיף. י. לאחר שקבעתי שהבנק לא היפר את "ההסכם שבעל-פה" גם לפי גירסתו העובדתית של הנתבע, ממילא לא הגענו לשלב של ביטול הערבות של הנתבע - שהרי הביטול היה מותנה בפרעון החוב; קבעתי שהבנק לא מנע את פרעון החוב על-ידי החייב או על-ידי הנתבע, על-פי ההסכם שבעל-פה (איני קובע שהיה הסכם בעל-פה כטענת הנתבע, אלא שבשלב זה אני מניח שעובדה זו הנטענת על-ידי הנתבע היא נכונה, ובוחן רק את המשתמע מכך מבחינת התוצאות המשפטיות המשליכות לעניין הנדון). יא. טענה חשובה שבפי הנתבע היא, שהבנק לא הודיע לו מראש בהודעה במועד סביר מראש על הצעדים שהוא עומד לנקוט למימוש המשכון (סעיף 19 (ב) לחוק המשכון) ולפיכך הבנק אחראי לנזק שנגרם לחייב ולערב בשל מימוש המשכון ללא הודעה מתאימה (סעיף 19(ג) לחוק המשכון). באת-כוח הבנק סבורה שהנתבע אינו "אדם שזכותו עלולה להיפגע מן המימוש, משום שהוא ויתר על הזכות לקבל הודעה מוקדמת לגבי מימוש המשכון (סעיף 5(ג) לכתב הערבות); ומשום שוויתר על זכותו לקבל את המשכון אם וכאשר יפרע את חובו של החייב לבנק (סעיף 7לכתב הערבות); הערבות לא תיפגע מדרך טיפולו של הבנק בבטחונות מיוחדים ניתנו להבטחת החוב (סעיף 8לכתב הערבות)". אינני מקבל את טענות באת-כוח הבנק. עצם העובדה שהנתבע ערב רק עד כדי החיוב של החייב לבנק, עושה אותו "אדם שזכותו עלולה להיפגע מן המימוש", שהרי גובה החיוב וכתוצאה מכך הערבות תושפע מתנאי המימוש ולכן הבנק היה חייב להודיע לנתבע על הצעדים שעמד לנקוט למימוש המשכון במועד סביר לפני נקיטה באותם צעדים. אלא בעוד שסעיף 19לחוק המשכון דורש שתהא הודעה על הצעדים שיינקטו על-ידי הבנק למימוש המשכון אין הוא דורש מהבנק לקבל הסכמה של האדם מקבל ההודעה ואין החוק קובע דרכי מתן ההודעה. ההגיון בדרישה שתימסר הודה כזו - בכך שלחייב ולכל אדם שזכותו עלולה להיפגע ממימוש המשכון - זכות לפדות את המשכון (סעיף 13לחוק המשכון) על-ידי קיום החיוב (ובכך להימנע מנזקים מיותרים וכד'), זכות כזו עומדת גם לנתבע היכול להיפגע ממימוש לא נאות של המשכון על-ידי הבנק. זכות המימוש של הנתבע אינה מותנת בקבלת ההודעה הנ"ל מהבנק בדרך מסויימת, שהרי לא זו בלבד שאין בחוק המשכון הוראה על דרך מתן ההודעה אלא שעל-פי הוראת סעיף 40לחוק החוזים (חלק כללי) [6] יכול הנתבע לקיים את חיובו של החייב לבנק, אף ללא קבלת הודעה כנ"ל. הווה אומר, שלא צורת מתן ההודעה חשובה לענייננו, אלא עצם העברת הידיעה (המסר) מהבנק לנתבע הוא העיקר. הנתבע אישר בתצהירו ובחקירתו: "ידעתי באוקטובר 80שהבנק רוצה למכור את היהלומים". "כשהבנק הודיע ביולי שהוא עומד למכור את הסחורה לא התנגדתי בתנאי שיודיע לי מראש על הקונה והמחיר". דרכי המימוש כאמור במכתב הבנק אל החייב מיום 10.7.80"כהליכים המקובלים של מימוש סחורה ממושכנת על כל הנובע מכך" (נספח ב' לתצהירו של הנתבע). בתשובה, הודיע החייב לבנק ביום 13.7.80שהוא מסים שיוציאו את לסחורה למכירה "בהתאם לחוק ובהתאם להליכים המקובלים בענף שלנו בקשר למימוש הסחורה". אמנם החייב אינו אומר מכתבו שמטרת המימוש לסלק את כל חובו לבנק ולכן הסכמתו כפופה להודעה שיקבל מהבנק על המחיר המוצע עבור היהלומים שימומשו. אך כאמור, אין צורך בהסכמת החייב או בהסכמת הנתבע למחיר המימוש. מה גם שהחייב בסעיף 14לכתב המשכון והנתבע בסעיף 5לכתב הערבות הסכימו לתת לבנק חופש במימוש הבטוחה. החייב הראה לנתבע את מכתב הבנק מיולי 1979(נספח ב' לתצהיר) וכן את תשובתו הנ"ל לבנק. אם כן, גם לפי גירסת הנתבע הבנק נתן הודעה לחייב שאני קובע שהיתה מספקת מבחינה משפטית על-פי תכנה, והודעה זו הגיעה לידי הנתבע טרם המימוש על-ידי הבנק. דהיינו: לנתבע ניתנה האפשרות וההזדמנות לפרוע את החוב לבנק ולפדות את השעבוד (ביחסי החייב - הבנק הנושה - ערב) תוך העברת זכות השעבוד מהבנק לנתבע (הערב) (כאמור, מבלי לפגוע בקיום העיקולים שהוטלו לטובת כספים זרים והמשכת החזקת היהלומים על-ידי הבנק כמחיק בנכס המעוקל). משלא עשה כן, אין הוא יכול להישמע בטענה שלא קיבל הודעה על כוונת המימוש ודרך המימוש מהבנק. על-פי גירסתו שלו הראיתי שהודעת הבנק היתה בידיעתו זמן סביר לפני שהבנק נקט בפעולות למימוש היהלומים. .5אין טענה מפורשת של הנתבע בתצהירו שהבנק לא מימש את המשכון בדרך מקובלת או סבירה (סעיף 17לחוק המשכון) ובטענה כללית: "אין כל בטחון שביום המכירה בפועל נמכרו היהלומים בערכם הריאלי" (תצהירו של הנתבע ס' 17(ב)) - אין די כדי שתינתן רשות להגן. .6התוצאה מכל האמור: אני דוחה את הבקשה של מר אלתר איזנברג להתיר לו להתגונן בפני התביעה שהוגשה נגדו בסדר-דין מקוצר, תוך חיובו בהוצאות הדיון בסך 500, 1שקל + מע"מ, לזכות המשיב (התובע).בקשת רשות להתגונןערבים (ערבות)