קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גניבת רכב שנקנה ממדינת ישראל: רקע עובדתי 1. התובע רכש מכונית ממדינת ישראל. מכוניתו נגנבה. המכונית הייתה מבוטחת אצל הנתבעת (להלן - חברת הביטוח) "במחיר מחירון מלא"; התובע ציפה, איפוא, לפיצויים בשיעור ערכה של המכונית ליום הגניבה, "במחיר מחירון מלא", כדבריו. תוחלתו נכזבה: חברת הביטוח ראתה להפחית % 35 ממחיר המחירון של מכונית רגילה, בשל 'עברה המכביד' של המכונית - שנרכשה ממדינת ישראל. עיקרי העובדות הצריכות לעניין מוסכמות על בעלי הדין, בכלל זה - מחיר רכישת הרכב מן המדינה ונכונות האמור במחירון השמאי לוי יצחק; לפיכך לא התקיימה ישיבת הוכחות ובאי-כוח הצדדים הגישו סיכומים משפטיים בכתב. עיקרי טענות התובע 2. התובע מייחס חוסר הגינות וחוסר תום לב לחברת הביטוח. הוא, מצידו, לא הסתיר כל-מאומה, ועוד מלכתחילה הודיע כי רכש את המכונית מהמדינה. לעומתו, לא ראתה חברת הביטוח לבטח את המכונית במחיר מופחת אלא במחיר מלא, ורק כשנגנבה המכונית "נזכרה חברת הביטוח כי המכונית נרכשה מהמדינה ולכן גם נזכרה כי יש להוריד ממחירה בבואה לפצות את התובע". התובע טוען כי חייבת להיות התאמה בין שווי הרכב לצרכי גביית הפרמייה לבין שוויו לצורך תשלום תגמולי-הביטוח. הצדדים הסכימו למעשה, בהתנהגותם, כי שווי הרכב ייקבע לפי המחירון, ללא הפחתות. עיקרי טענות חברת-הביטוח 3. חברת הביטוח משתיתה את עמדתה על עקרונות-יסוד שבדיני הביטוח. סעיף 56 (א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 [להלן - החוק] קובע לאמר: "חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה...". סעיף 56(ג) לחוק מורה: תגמולי הביטוח יחושבו באופן שיביאו את המוטב ככל האפשר למצב שהיה נמצא בו אילולא קרה מקרה הביטוח." [ההדגשות שלי - נ' ס']. 4. יש להבחין בין שני סוגי פוליסות לביטוח נכסים, כדרך שנקט בה בית המשפט העליון (כבוד השופט י' מלץ) בע"א 543/86 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' כלפון, פ"ד מב (3) 339, 2-341: "ההלכה... מבחינה בין שני סוגי פוליסות: הסוג הראשון הוא פוליסה שבעת הביטוח נעשתה בה הערכה של שווי הנכס המבוטח. במקרה כזה, אם נגרם אובדן מוחלט של הנכס המבוטח, רשאי המבוטח לקבל את הסכום המלא של הביטוח, כפי שהוא נקוב בפוליסה. הסוג השני הוא פוליסה, שבה לא נעשתה הערכה כזאת; במקרה כזה זכאי המבוטח לקבל שיפוי רק לפי שיעור הנזק שנגרם לו בגבולות סכום הביטוח". [ראה גם: ע"א 410/88 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' כוכב בע"מ, ואח’, פ"ד מג (4) 761]. בענייננו מדובר בפוליסה מן הסוג השני; לא נעשתה הערכה של שווי המכונית, ולא נקבע סכום ביטוח שאותו אמור המבוטח לקבל בקרו?ת מקרה הביטוח. הפיצוי צריך, איפוא, להיות כשיעור הנזק שנגרם בעת קרו?ת המקרה. 5. חברת הביטוח מבססת טיעונה לא רק על הוראות החוק והפסיקה, אלא גם על החוזה שבין הצדדים, ללמדנו שלא ביקשו להתנות על הוראות הדין. בסעיף 4לחוזה נקבע: "תגמולי הביטוח שיגיעו למבוטח לפי פרק זה יחושבו וישולמו לפי שווי האובדן או הנזק לרכב ביום קרות מקרה הביטוח". 6. מושכלות יסוד בדיני ביטוח הינן שהפיצוי יהיה כמידת הנזק שנגרם. זה טיבו של עקרון השיפוי. אף השכל הישר ומדיניות משפטית ראוייה, צריכים להנחותנו - אליבא דחברת הביטוח - למסקנה, כי אין לפצות את התובע בשיעור העולה על נזקו, וכי אין להביאו למצב טוב מזה שהיה בו, אלמלא מקרה הביטוח. תגמול עודף ישמש תמריץ אצל המבוטח לקיומו של מקרה ביטוח. תקנת הציבור מחייבת למנוע מצב דברים שבו יומרץ מבוטח ליזום מקרה ביטוח. למצב זה, גם השלכות כלכליות - ישירות ועקיפות - ובהן יישא כלל ציבור המבוטחים. 7. הפוליסה נועדה 'לכסות' גם נזקים שאין להם קשר למחיר המחירון, כגון חבות כלפי צד ג' ונזקים למכונית שאינם מגיעים כדי אובדן מלא. על פי תזכיר שהגיש איגוד חברות הביטוח בישראל לועדת הכספים של הכנסת בינואר 1990, סך כל תגמולי הביטוח שמשלמות חברות הביטוח בגין אובדן מוחלט (לרבות גניבה) אינו עולה על % 13 מסך התגמולים בכלל. לערך המכונית - זו הטענה - משקל של כ- % 13 בלבד במקרים של אובדן מוחלט. 8. תשלום הפרמיה נקבע על פי שיקולי חברת הביטוח "ואין המבוטח רשאי ואין הוא זכאי לבחון את דרך שקלולו". שוק הביטוח הינו שוק חופשי, ומשבחר התובע "לקבל עליו את הפוליסה נשוא התביעה כמות שהיא, על תנאיה וחריגיה, ועל הפרמיה הנגבית, אינו יכול כעת לטעון אחרת". התובע הוא שנוהג בחוסר תום לב. הלה מבקש מבית המשפט לעצב חוזה חדש בין הצדדים, חוזה שעומד בניגוד להגיון מסחרי ולכדאיות כלכלית, והכל במגמה להתעשר שלא כדין. המחלוקת; חזקה, ונסיון לסתרה 9. השאלה שבמוקד התביעה היא, איפוא, זו: האם כדין נהגה חברת הביטוח בחשבה את תגמולי הביטוח בעת קרו?ת מקרה הביטוח באופן שונה מחישוב שעשתה בקביעת סכום הפרמיה שגבתה מן התובע; שלצורך גביית הפרמיה לא ראתה להפחית כל-מאומה בשל כך שמדובר במכונית שנרכשה מאת המדינה, אך בבוא יום פקודה, ראתה להפחית %35. 10. בנקודת המוצא, דומני, ניצבת חזקה; ככל חזקה, גם זו, יתכן שניתנת לסתירה. החזקה היא זו: התחשיב לפיו נקבע ערכה של המכונית, ממנו נגזר סכום הפרמיה, צריך שיהא דומה לתחשיב בקרו?ת מקרה הביטוח [השווה: ע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מו (1) 756, 768; ודוק: בעניין זה נקבע שווי הנכס המבוטח בפוליסה, מה שאין כן בענייננו. אף-על-פי-כן, דומני, ניתן להשליך מהתם להכא בשינויים המחוייבים]. 11. הוראות שבדין או בחוזה-הביטוח שבין הצדדים, לפיהן יחושבו תגמולי הביטוח לפי השווי ביום קרות מקרה הביטוח, אינן סותרות את החזקה. אני סבור שיש לראות את חוזה-הביטוח שבין הצדדים, כהסכם שעל פיו כדרך שנעשה חישוב הפרמיה, כך נעשה חישוב תגמולי הביטוח. אם לא נעשו הפחתות מלכתחילה (בשל 'קילומטראז'', 'ידיים', קרי, בעלויות קודמות, רכב שנרכש מן המדינה, תאונות שקדמו להסכם הביטוח וכיוצא באלה), אין לעשותן בדיעבד. 12. אכן, הדעת נותנת - כפי שקורה לא אחת בפוליסות הביטוח - כי אומד הדעת הסובייקטיבי של חברת-הביטוח שונה מזה של התובע-המבוטח. עלינו לפנות, איפוא, אל התכלית האובייקטיבית, זו המושפעת מעקרון תום הלב, הנלמדת מסוג החוזה, מהגיונו, מלשונו, ומתחשבת באינטרסים המקובלים על צדדים הוגנים וסבירים [ע"א 4628/93 מ"י נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265]. על פי גישה תכליתית זו יש לפרש את סעיף 4 הנ"ל לחוזה-הביטוח. 13. יש הצדקה להביא בחשבון תאונות, פחת, בלאי, ירידת ערך המכונית, הכל ממועד שלאחר עשיית הביטוח ועד למקרה הביטוח. כל אלה מקבלים ביטוי הולם במחירון השמאי לוי יצחק, שכאמור, תוכנו - במה שקשור לענייננו - מוסכם; אין הצדקה להפחתות בשל נסיבות שהיו ידועות בעת עשיית הביטוח. חברת הביטוח, שניסחה את החוזה, לא תיש?מע בגישה נוגדת. ובהשאלה, בלשון התלמודית "הדמים מודיעין", קרי, מחיר ששולם מלמדנו על כוונת הצדדים [משנה, בבא בתרא ה, א; בבלי, שם עז, ב]. ואם כוונותיהם נסתרות, אולי אף סותרות, כי אז "הדמים מודיעים" למשקיף האובייקטיבי, מה התכלית של חוזה-הביטוח בזיקה לעניין נשוא המחלוקת. לא הדמים ממש 'מודיעים' כבמשפט העברי, אלא אופן חישובם. 14. כשלעצמי, נראית לי נכונה גישתו של כבוד השופט י' עמית בת"ק 2527/97(חי') סעדון נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ דינים-שלום יא 349: "צריכה להיות קורלציה בין הנתונים המשמשים לקביעת ערכו של הנכס המבוטח לצורך חישוב פרמיית הביטוח, לבין הנתונים המשמשים לקביעת ערכו של הנכס בעת קרות האירוע הביטוחי". באופן דומה פסק כבוד השופט מ' רניאל באומרו [ת"א 2056/99 בבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה]: "בעת כריתת ההסכם ועריכת הפוליסה, נכרת בין הצדדים הסכם מכללא לפיו ערך הרכב יקבע לפי המחירון על פי קוד הדגם. אילו שאלו את המבוטח בעת עריכת הפוליסה האם הוא מסכים לשלם פרמיה לפי הערך המלא אבל לקבל פיצוי לפי הערך שישום בעת קרות מקרה הביטוח, היה רואה בזה עוול משווע. מכללא יש הסכם כיצד ייקבע שווי הרכב, הן לצורך תשלום הפרמיה והן לצורך תשלום תגמולי הביטוח". [ראה גם: ת"א 51377/94 (כבוד השופט ארבל) אלפסי נ' אריה חברה לביטוח בע"מ דינים-שלום ה' 770; ת"א 1295/95 (נצרת, כבוד השופט הווארי) סייד עבד אלכרים מחמוד נ' דולב חברה לביטוח בע"מ דינים-שלום ז' 337; ת"ק 1315/98 (אשדוד, כבוד השופטת גולן) ונונו מוריס נ' הכשרת הישוב [לא פורסם]; ת"ק 2735/98 (י-ם, כבוד השופט יעקבי) יונתן עמית נ' אישי ישיר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); לדעות נוגדות ראה: בר"ע 1046/96 (מחוזי ת"א, כבוד השופטת גרסטל) ליאון מילשטיין נ' מגדל חברה לביטוח דינים-מחוזי כו (7) 530; ת.א. 2923/95(י-ם, כבוד השופט ענבר) עזרא נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); ת"א 1542/95 (טבריה, כבוד השופט שדמי) עלי טלאב נ' סהר חברה ישראלית לביטוח (לא פורסם)]. 15. יתכן אף לומר, שאם לא כן - לוקה חוזה-הביטוח גם בהעדר מסויימות. נושא תגמולי הביטוח לא יכול שיישאר לוט בערפל. אין די בקביעה שתגמולי הביטוח יחושבו לפי שווי הנזק ביום קרות מקרה הביטוח. יש צורך לומר כיצד ייעשה החישוב, ואילו פרמטרים יילקחו בחשבון. בהיעדר אמירה שכזו, יכול שחוזה-הביטוח יהיה פגום בשל העדר מסויימות, אלא אם נניח שהחישוב לצורך קביעת הפרמיה ולצורך תגמולי-הביטוח - דומה. 16. דומה כי גם מחוקק המשנה סבור כך: על פי תקנה 2 לתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם- 1980 צריך שבפוליסה יצויינו, בין היתר, גבולות האחריות של המבטח. חברת-הביטוח מוחזקת כמי שמוציאה דבר מתוקן מתחת ידה. אם גבולות האחריות שונים ממה שנקבע בקשר לסכום הפרמיה, הייתה נדרשת, כאמור, אמירה מפורשת בחוזה-הביטוח שבין הצדדים. העדרה - פועל נגד חברת הביטוח. יפים לעניין זה דברי כבוד השופט י' מלץ בעניין רותם הנ"ל (בעמוד 765): "אם התכוונה החברה לכך שזה יהא טיבו ומשמעו של הביטוח, היתה צריכה לאמר זאת במפורש ובמלים ברורות, ולא לסמוך על נוסח בלתי ברור ומעורפל. בעניין זה פועל כלל הפרשנות, לפיו יש לפרש פוליסה נגד מנסחה, דהיינו נגד החברה. על-פי הנוסח הקיים הסכימו הצדדים שהסכום הנקוב בפוליסה כסכום ביטוח ערך המכונית, וההנחה היא שהסכימו שזהו הסכום שישולם במקרה של אובדן". 17. ובהשאלה לענייננו: ההנחה היא שהצדדים הסכימו שאופן חישוב הפרמיה ואופן חישוב תגמולי הביטוח ייעשו על אותו בסיס. נוכל לראות זאת כהסכם מכללא, כשם שנוכל לראות זאת כפרשנות תכליתית ראוייה לחוזה-הביטוח. לשונו 'סובלת' זאת. כך מחייב גם עקרון תום-הלב: סטייה מן הבסיס לחישוב הפרמייה בעת חישוב תגמולי-הביטוח, מחייבת אמירה מפורשת מראש, באופן בולט וברור. כך נגזר מן הכלל בדבר פרשנות נגד המנסח. כשם שנדרש מאת התובע גילוי נאות - והוא עמד בו, בהודיעו מלכתחילה על כך שרכש את המכונית מן המדינה - כך נדרשת חברת הביטוח לגילוי נאות בדבר הפחתות פוטנציאליות, עתידיות. שני פנים לה, לחובת הגילוי: איסור מצג שוא, וחובת הגילוי היזום. הלכה היא כי המבוטח זכאי לכל התרופות על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, בגין הפרת חובת הגילוי על ידי המבטח, בכללן אכיפת חוזה הביטוח, על דרך של תשלום תגמולי הביטוח [ד' שורץ "דיני ביטוח - תהליכים ומגמות" ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו (א' רוזן-צבי עורך) 31, 35, 58; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר פ"ד מט (2) 749]. בכלל, דומני, החלת נורמות מן המשפט הציבורי על חברות הביטוח, לא תכביד עליהן. אדרבא: כך ייגבר אמון הציבור בחברות הביטוח. אמון זה, שכרו בצידו, למבטח ולמבוטח גם יחד. 18. אינני מתעלם מטענתה של חברת הביטוח בדבר תמריץ למבוטח לקרו?ת מקרה-ביטוח. יכול גם שהמבוטח-התובע יימצא מתעשר, כבענייננו: התובע רכש את המכונית בסכום של 500, 24 ש"ח ביום 9.4.97, כשמחיר המחירון עמד על 000, 41 ש"ח; ערכה של המכונית ביום הגניבה עמד על 500, 33ש"ח, ולאחר הפחתה של % 35- 775, 21 ש"ח. אמת נכון הדבר, אך אין לפקוד 'עוון'-חברת הביטוח על המבוטח. ה'חטא' הקדמון הוא של חברת הביטוח. בבואה להציע פוליסת ביטוח - והיא-היא השליטה על ההצעה ועל ניסוחה - עליה לשקלל בין שאר שיקולים שלעניין, אותם אומדנים ושיקולים שתרצה לשקול בבוא יום פקודה. משנודע לה על דרך של גילוי נאות מפיו של התובע, מלכתחילה, כי המכונית נרכשה מן המדינה, היה עליה בעת ההיא להפחית מן הפרמיה. לחילופין, היה עליה להודיע למבוטח "ברחל בתך הקטנה", על מה ולמה הוא עתיד לספוג הפחתות בקרות מקרה ביטוח. או אז, ברבות הימים, בקרות מקרה הביטוח, רשאית הייתה להפחית מתגמולי הביטוח. ועוד זאת: מחיר המחירון מהווה מחיר ממוצע. לא אחת רוכש אדם מכונית במחיר נמוך ממחיר המחירון בשל מצב השוק, בהילות של המוכר למכור, פגיעה במכונית, וכיוצא באלה מקרים, שבכולם טמון פוטנציאל של 'עשיית עושר' על חשבון המבטח. אף-על-פי-כן, אין המבטח מפחית את תגמולי הביטוח בכגון דא. גם ההיפך אפשרי, וכוחות השוק מביאים לשיווי-משקל באופן שהמבטח אינו מופסד. 19. בית המשפט העליון ראה כמדיניות שיפוטית ראויה, "שלא להתיר לחברות הביטוח לפתוח דיון, שתכליתו להראות כי שווי הנכס בעת שנעשה הביטוח, לא היה כפי שנקוב בפוליסה, וסבורני כי חזקה היא שהשווי מבוטא על-ידי סכום הביטוח. חברת הביטוח גבתה את דמי הפרמיה על-פי סכום הביטוח, ומנועה היא עתה מלטעון אחרת" [עניין כלל הנ"ל, בעמוד 774]. בהמשך דבריו שם עומד כבוד השופט א' גולדברג [בהתבסס גם על ד' מ' ששון דיני ביטוח (שוקן, תשמ"ט) 155] על כך ש"אין הדעת סובלת שתיתכן דרישה להתאמת סכום הביטוח לאחר שאירע מקרה הביטוח". אינני רואה סיבה שמדיניות זו - בכפוף לחריגים - לא תחול גם בענייננו, שבו לא נקבע במפורש שווי הנכס, בפוליסה. סעיף 58 לחוק מדבר בביטוח-יתר, ומאפשר לצדדים לדרוש הפחתת סכום הביטוח, וכנגדה הפחתת דמי הביטוח. מטעמים שבהיגיון ושבלשון החוק אין ניתן 'למתוח' את פרק הזמן שניתן לעשות בו את ההתאמות הדרושות [לגבי ביטוח-יתר - סעיף 58 האמור; לגבי ביטוח-חסר - סעיף 60 לחוק], ובאופן חד-צדדי, אל מעבר למועד מקרה הביטוח. 20. אגב: בשני הסעיפים האמורים גם תמיכה בעמדתנו לפיה יש לראות את חוזה-הביטוח שבין הצדדים כחוזה שנקבע בו אופן חישוב תגמולי-הביטוח (על פי המחירון המוסכם ובלי הפחתות; בין במפורש על דרך של פרשנות, ובין מכללא, כדלעיל). אם לא כן, נמנעת זכותו שבדין של המבוטח לבצע את ההתאמות במצבים של ביטוח-יתר ושל ביטוח-חסר, ששני הסעיפים האמורים דנים בהם. אין לייחס כוונה שכזו, לחברת-הביטוח, ויש להעמיד את חוזה-הביטוח בחזקתו שלא התיימר לשלול את הזכויות הנ"ל. סוף דבר 21. חזקה שקביעת ערכה של המכונית בעת קרו?ת מקרה הביטוח, תיעשה בדומה לקביעת ערכה בעת קביעת סכום הפרמיה; הוראות שבדין, כמו גם הוראת סעיף 4 לחוזה-הביטוח אינן סותרות את החזקה; בין מכוחה של פרשנות, או של הסכמה מכללא, באין אמירה מפורשת בחוזה-הביטוח לסתור, ובהתחשב בעקרון תום-הלב, על חברת הביטוח לחשב את תגמולי הביטוח כדרך שחישבה את סכום הפרמיה. אל לה להפחית בשל כך שמדובר במכונית שנרכשה מן המדינה, עובדה שהייתה ידועה בעת עשיית חוזה-הביטוח. 22. אני מקבל, איפוא, את התביעה. חברת-הביטוח תשלם לתובע 000, 13 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. הנתבעת תישא בהוצאות המשפט וכן בשכ"ט עו"ד בסכום של 000, 3 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב