בכתב האישום נטען, כי בהגיע המערער (נהג אוטובוס) לצומת, הוא לא ציית לתמרור ב- 36שהיה מוצב בכיוון נסיעתו, המשיך בנסיעה לתוך הצומת והתנגש בדופן ימין של הטנדר, שנסע כאמור בכביש 652מכיוון מערב למזרח. המערער הואשם בכך, שגרם למות המנוח ולפציעת האחרים בגין נהיגתו הרשלנית שהתבטאה בכך שלא שם לבו לדרך ולא ציית לתמרור שחייבו ליתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גרימת מוות ברשלנות נהג אוטובוס: השופט א. רזי: .1בפנינו ערעור על פסק דינו מיום 4.5.00 של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א. גופמן) לפיו הורשע המערער בגרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין התשל"ז-1977, בנסיבות בהן חלות הוראות סעיפים 40ו- 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א- .1961המערער גם הורשע בעבירה לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה - אי ציות לתמרור. בעקבות ההרשעה הוטל על המערער עונש מאסר למשך 8חודשים. הוא גם נפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה למשך 8שנים וכן הוטל עליו קנס בסך 000, 3ש"ח שמועד תשלומו נדחה לאחר שיסיים לרצות את עונש המאסר. הערעור מופנה כנגד ההרשעה ולחילופין על העונש שהוטל על המערער. .2התאונה הקטלנית אירעה ביום 21.11.96סמוך לשעה 00:07, בצומת מעין צבי - כביש 652(להלן: "הצומת"). עובר לתאונה, המערער - נהג אוטובוס - עשה דרכו מקיבוץ מעין צבי לכיוון הצומת. אותה שעה, טנדר "טויוטה", נהוג בידי אחמד מרעי נסע בכביש 652מכיוון מערב למזרח בדרכו לזכרון יעקב. תוצאות התאונה אינן שנויות במחלוקת. מוחמד מרעי שנסע בטנדר נהרג. כן נחבלו שניים מנוסעי הטנדר ושלושה מנוסעי האוטובוס, ביניהם המערער. בכתב האישום נטען, כי בהגיע המערער לצומת, הוא לא ציית לתמרור ב- 36שהיה מוצב בכיוון נסיעתו, המשיך בנסיעה לתוך הצומת והתנגש בדופן ימין של הטנדר, שנסע כאמור בכביש 652מכיוון מערב למזרח. המערער הואשם בכך, שגרם למות המנוח ולפציעת האחרים בגין נהיגתו הרשלנית שהתבטאה בכך שלא שם לבו לדרך ולא ציית לתמרור שחייבו ליתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה. .3השופט המלומד, בהכרעת דין מפורטת ומנומקת סקר את נסיבות קרות התאונה. הוא הציג את הראיות שהובאו במהלך המשפט, ניתח אותן באופן יסודי ובסופו של דבר הגיע למסקנה שקיבלה ביטוי בסעיף 12להכרעת הדין ובלשון זו: "התמונה המצטיירת לגבי נסיבות המקרה היא, שהאוטובוס בו נהג הנאשם הגיע לצומת, בו היה עליו ליתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה. הטנדר המעורב בתאונה, הגיע מכיוון כביש מס' 4, כאשר בכוונתו היה לחצות את הצומת לכיוון זכרון יעקב, בלא שהיתה לו כוונה לפנות ימינה וטרם שחצה את הצומת ואז החל האוטובוס לגלוש לתוך הצומת, חסם את דרכו של הטנדר וכתוצאה מכך אירעה התאונה." כעולה מהכרעת הדין, השופט המלומד קבע באופן חד משמעי, כי למערער היה "שדה ראיה פתוח וטוב לכיוון הטנדר." בענין זה הסתמך השופט, בין היתר, על דברי המערער שהודה במהלך עדותו, כי בהתקרבו לצומת היה לו "שדה ראיה טוב". השופט המלומד גם דחה את גרסתו של המערער לפיה, הטנדר עשה דרכו בנתיב הנסיעה הימני, המיועד לפונים לכיוון מעין צבי וכן שנהג הטנדר אף אותת, כי ברצונו לפנות ימינה. בהקשר זה נאמר על ידי השופט בסעיף 12להכרעת הדין: "אני דוחה גרסה זו ומעדיף את גרסת נהג הטנדר על פיה, הוא נסע ברכבו לכיוון זכרון יעקב, בלא שהתכוון לפנות ימינה ובלא שאותת על כוונה זו. נהג הטנדר עשה עלי רושם מהימן ועדותו היתה בוטחת. מאידך, גרסת הנאשם ניתנה בצורה מהוססת ונוצרה תחושה שהנאשם "מזיז" את הנסיבות על פי נוחותו, מתוך כוונה ליתן גרסה אשר לא תתיישב עם יסודות העבירה נשוא כתב האישום. גרסת הנאשם לגבי נסיעת הטנדר בנתיב הפנייה ימינה תוך איתות לכיוון זה הועלתה לראשונה בבית המשפט. "כבישת" טענתו זו... שהיא רלוונטית ובעלת משקל מעוררת חשד כבד לגבי אמיתותה. מוזר בעייני שהנאשם בחר להימנע במסגרת שתי החקירות שנחקר במשטרה, מלהעלות גרסה זו ושמר על זכות השתיקה... לכאורה, מנסה הנאשם ליתן הסבר לכך... בציינו... "שהייתי המום". "הסבר" זה דינו להידחות. גם אם ייתכן שהיה "המום" עדיין במועד חקירתו הראשונה כ - 6ימים לאחר התאונה, הרי וודאי שכבר לא היה "המום" בחקירתו במשטרה ביום 26.2.97למעלה מ - 3חודשים לאחר התאונה, כאשר גם בחקירה זו נמנע הנאשם ממסירת "הגרסה הכבושה". נראה שהנאשם הבין, שהסבריו לעניין אי מסירת הגרסה עקב היותו "המום" נראית מופרכת ובלתי סבירה ועל כן, מיד בהמשך עדותו, נתן הסבר נוסף, על-פיו לא מסר גרסה זו מאחר ופרקליטו יעץ לו לשמור על זכות השתיקה. ברור שהסבר חילופי זה, שולל לחלוטין את ההסבר הראשון, שהרי אם פעל על פי עצת פרקליטו, עובדת היותו "המום", כהסבר לאי מסירת הגרסה, נשללת מאליה. בשל כבישת העדות, יש להתייחס אליה בחשדנות מרובה. גרסה זו מפוקפקת בעיניי ומקום שאינה מתיישבת, והיא אכן אינה מתיישבת, עם הראיות, אין לסמוך עליה אפילו לא כדי יצירת ספק." מסתבר, שהשופט המלומד לא הסתפק בהתרשמותו מעדויות הנהגים המעורבים. חיזוק לגרסתו של נהג הטנדר, מצא השופט בעדותו של מר עובדיין, אחד מנוסעי האוטובוס אשר ישב מאחורי כסאו של המערער. הלה, כך נאמר בהכרעת הדין, לא התייחס בעדותו לטענת נהג האוטובוס על כוונת הטנדר לפנות ימינה ואף לא היתה בדבריו כל אינדיקציה למצב עובדתי כזה. העד, כך הודגש על ידי השופט המלומד, גם לא נחקר על ידי הסניגור בנקודה זו, הטומנת בחובה משמעות בעלת משקל רב מאוד. בהקשר זה הנוגע לגרסת המערער נאמר עוד: "עדות נוספת אשר יש בה כדי להצדיק מסקנה, על פיה יש להעדיף את גרסת נהג הטנדר... הינה עדותו של הנוסע הנוסף שהיה באוטובוס מר זאב לוברצקי... עד זה מציין בעדותו, ששמע את הנאשם, מיד לאחר התאונה, אומר שאינו מבין איך לא ראה את הטנדר וכי לא הבין איך זה קרה לו. דבריו אלה של הנאשם מחזקים את הסברה שאכן הנאשם לא הבחין כלל בטנדר וכי גרסתו לגבי כוונת הטנדר לפנות ימינה, אין בה ממש." .4במהלך שמיעת הראיות התעורר ענין נוסף, שלטענת המערער שופך אור על נסיבות קרות התאונה וכי יש בו להביא להחלטת זיכוי, ולו מחמת הספק. לפי עדות המערער, הגם שנהג הטנדר הראה סימנים ברורים שהוא מתכוון לפנות ימינה, הוא סטה באופן פתאומי לנתיב השמאלי. לדברי המערער, היה זה לאחר שהוא האט, בדק את מצב התנועה בכביש משני הכיוונים וכך קרה, שבעקבות הסטייה הפתאומית של הטנדר כבר לא היה בידו סיפק להגיב ולנקוט בצעדים כדי למנוע את התאונה. המערער טען, כי סטיית הטנדר מנתיב נסיעתו נגרמה בשל כשל בגלגל השמאלי. תשומת הלב הופנתה לתמונה מס' 24בלוח התצלומים (מוצג נ/2), המעידה על כך שהצמיג הקדמי שמאלי יצא מן האופן ועל כך שנשאר ללא אויר. לטענת הסניגור, המבוססת על חוות דעת של מומחה, תקר בצמיג קדמי עשוי לגרום לרכב לסטות לכיוון התקלה. כן נאמר בחוות הדעת, שבעקבות תקר בצמיג או כשנגרם כשל מסוג כלשהו בצמיג או בגלגל, אין הכרח שישארו על הכביש חריצים או כיוצא באלה סימנים. המומחה מטעם המערער לא בדק את הצמיג. הטענה הועלתה בהקשר לכך שהבוחן המשטרתי שחקר את התאונה, לא בדק את הצמיג כשם שגם לא בדק את תקינות הרכב בכללותו, כמתחייב מנוהלי העבודה שנקבעו על ידי משטרת ישראל. כן נטען, שהבוחן שביצע את מלאכתו במהירות ובאופן שטחי, גם לא ציין בדו"ח, אם נמצאו על הכביש סימנים המעידים על חיכוך שנגרם בעקבות סטיית הטנדר. השופט המלומד היה נכון לקבל, שהבוחן המשטרתי לא הקפיד על נוהלי העבודה. מאידך, נאמר על ידו, כי בנסיבות המקרה הדבר לא היה דרוש ושמכל מקום, אין למחדל זה כל משקל ראייתי. בסעיפים 13- 14להכרעת הדין מתייחס השופט לאותה "סברה" לפיה "ייתכן שהיה כשל בצמיג השמאלי", שבעקבותיו הטנדר סטה באופן פתאומי אל מרכז הכביש. בדחותו את טענת המערער, מציין השופט כי הסברה שהעלה "מופרכת מעיקרא והינה בגדר אפשרות תיאורטית בלבד". בין היתר, נאמר על ידו: "כבר ציינתי לעיל שגרסה "כבושה" זו של הנאשם אינה אמינה עלי ואני דוחה אותה מהסיבות שצויינו לעיל..." ובהמשך: "רואה אני מקום לציין, שהאפשרות שהתאונה נגרמה, בין היתר, בגלל "כשל" בצמיג נדחית על ידי גם משום שאין לי ספק, שלו אכן היה "כשל" כלשהו בצמיג אשר גרם לסטיית הטנדר, היה הדבר מתבטא "בהתנהגות" הטנדר לאחר אירוע ה"כשל". דא עקא, שגם הנאשם עצמו וגם נוסעי האוטובוס, לא ציינו בעדותם כל דבר חריג, באשר לאופן נסיעת הטנדר עובר לתאונה, למרות שראו את הטנדר מגיע לעברם. ע"פ כל מבחני ההגיון והסבירות, כשל מסוג זה של הצמיג היה חייב לגרום להתנהגות חריגה של הטנדר, אשר הנאשם או העדים היו חייבים להבחין בה." מבין נימוקיו האחרים של השופט, ראוי גם להדגיש את המפורט להלן: א. תמונות הטנדר שנהרס טוטאלית, מצביעות על כך שכל הדופן השמאלי ניזוק קשה בעקבות כך שהרכב "נזרק" על יד האוטובוס לכיוון שפת הכביש ומעקה הבטיחות. החבטה, היא שגרמה לכך שהצמיג יצא מהחישוק. ב. ההלכה היא, כי ספק הינו "פונקציה של הערכת מכלול הראיות" (ע"פ 409/89 רוימי נ' מדינת ישראל פ"ד מד(3) 469). בהעדר אמון בדברי הנאשם ומשלא קיים הגיון בתיזה התאורטית שהוא מעלה, נשמט הבסיס ליצירת ספק סביר. בע"פ 3124/93 כהן ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד מז(3) 414, הדגיש בית המשפט שאם הראיות מוליכות למסקנה סבירה בדבר אשמתו של נאשם, אין בית המשפט חייב לצאת מגדרו ולהניח הנחות רחוקות כדי לזכותו. לנוכח חומר הראיות שהוצג במהלך המשפט, אין בידי המערער להעלות "גרסת סתם", שאינה מתיישבת עם העובדות. ג. גם אם היתה מתקבלת גרסתו של המערער כי נהג הטנדר אותת ימינה, לא היה בכך כדי לחלצו מהרשעה בעבירה שיוחסה לו. בענין זה הודגשה חובתו של נהג המתקרב לתמרור ב- 36ליתן זכות קדימה לתנועה בדרך החוצה. בין היתר, עליו להביא בחשבון את האפשרות שהרכב העושה דרכו בכביש החוצה יחזור בו מכוונתו לפנות ימינה. לפיכך, היה אפוא על המערער להמתין עד שהטנדר ישלים את פנייתו. .5הדיון בפנינו נתקיים בדרך של הגשת סיכום טענות בכתב. סניגורו המוכשר של המערער עשה כל מאמץ אפשרי כדי לשכנענו כי נדרשת התערבות בפסק הדין של הערכאה הראשונה. הוא חזר ביתר פירוט על הטענות שהועלו בזמנו בפני שופט קמא. בצד זאת, הופנתה תשומת הלב להתעלמות השופט מעדויותיהם של שני נוסעי האוטובוס (עובדיין ולוברצקי), שטענו מפורשות כי בהגיע המערער לצומת, הוא האט הסתכל לצדדים ורק אחר כך "גלש" אל תוך הצומת. עו"ד גלזר טוען, כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו לעדויות הללו, קבע שהמערער לא האט לשם מתן זכות קדימה וכי על נדבך זה ביסס את מסקנתו, כי רשלנות המערער היא שגרמה לתאונה הקטלנית. בסכמו נקודה זו נאמר, כי התביעה לא הוכיחה באופן הנדרש את יסודות העבירה של אי ציות לתמרור ב-.36 בפי הסניגור ביקורת קשה על עבודתו הרשלנית של בוחן התנועה. בזיקה לעובדות שפורטו קודם לכן נאמר, שכתוצאה מכך נמנעה מהמערער האפשרות להוכיח כי לא התרשל בנהיגתו וכן שהתאונה היתה מבחינתו בלתי נמנעת. לדעת הסניגור, במסגרת חובת ההוכחה שהיתה מוטלת על התביעה, דרוש היה להביא ראיות על כך שלא היה כשל בגלגל. דברי ביקורת הושמעו גם נגד השופט, בהחליטו להעדיף את עדותו של נהג הטנדר. לטענת הסניגור, לנוכח סתירות רבות שנתגלו בעדותו, לא היה מקום לקבוע בהכרעת הדין, שנהג הטנדר עשה "רושם מהימן ועדותו היתה בוטחת וברורה". בהקשר למערער, כך נטען, לא היה יסוד לגבש כלפיו תדמית שלילית ולהדגיש כי דבריו היו בגדר עדות כבושה. לטענת הסניגור, המערער נהג כדין בהחליטו לשמור על זכות השתיקה. הוא בחר לעשות כן בשלב החקירה המשטרתית והעדיף לומר את דברו "רק בפני גוף שבטח בו". נציגת המדינה סבורה, שאין כל עילה להתערב בפסק דינה של הערכאה הראשונה, המבוסס בעיקרו על יסוד התרשמות מעדויותיהם של הנהגים המעורבים ומדברים שנאמרו על ידי אחרים שהיו נוכחים בזירת הארוע. סיכום טענותיה כולל התייחסות מפורטת ליתר הנושאים שהועלו על ידי הסניגור. בין היתר נאמר, כי בנסיבות העניין "הדיון בגורם לסטיית הטנדר, סטייה שלא היתה", היה מיותר. .6הכל יודעים, שאין זו דרכו של בית המשפט לערעורים להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, מבוססות על התרשמות ישירה מעדים, אלא באותם מקרים שהשופט טעה בהבנת דבריהם והסיק מסקנה מוטעית, כשהממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות, שהם חסרי הגיון או מקום שמתגלית שגיאה עקרונית וברורה בהערכת הראיות. בחינת חומר הראיות ונימוקי הכרעת הדין, אינם מצביעים על פגם כזה בקביעת העובדות או במסקנתו של השופט המלומד. שופט קמא היה רשאי בהחלט להגיע למסקנה בדבר אשמתו של המערער. ההתייחסות לעדותו הכבושה של המערער היתה רק חלק מבין הנימוקים לדחיית גרסתו. בהעדיפו את דברי נהג הטנדר, הסתמך השופט, בין היתר, על עדויות אובייקטיביות של שני נוסעי האוטובוס. כאמור, עדים אלה לא ראו כל סימן שנהג הטנדר מתכוון לפנות ימינה. מכל מקום, כפי שצויין על ידי השופט קמא, גם אם הייתה מתקבלת גרסתו זו של המערער, הוא לא יצא ידי חובתו במתן זכות קדימה, בכך שלא המתין עד שהטנדר אמנם יעשה דרכו לכיוון מעין צבי. לא מצאתי יסוד לטענה, כי השופט התעלם מהעדויות על כך שבהגיעו לצומת, המערער האט את מהירות נסיעתו. השופט סקר את העדויות בעניין זה, הסתמך עליהן והגיע למסקנה נכונה כי לא היה די בהאטה. גם אין בידי לקבל את דברי הביקורת על כך שהשופט המלומד, דחה את טענת המערער על סטייה פתאומית של נהג הטנדר ושהדבר קרה, אולי, בעקבות "כשל" בצמיג. השופט היטיב לנמק את מסקנתו בנושא זה בהדגישו, כי אירוע שמטבעו מזדקר לעין, כמו סטיית כלי רכב מנתיב נסיעתו, היה חייב לקבל ביטוי "בהתנהגות חריגה" של הטנדר על פני הכביש. כמו השופט המלומד, גם אני סבור שהמערער ושני נוסעי האוטובוס היו חייבים להבחין בכך. במצב דברים זה, משנקבע שהמערער לא שם לב לטנדר שנסע בדרך החוצה וכשנשללה לחלוטין טענתו אודות סטיית הטנדר, מחדלו של הבוחן, בכך שלא חקר את הגורם לנזק שנגרם לצמיג, איננו משפיע על תמונת הראיות. כפי שניתן להבין מכל האמור, עמדתי היא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין. .7לדעתי, עלינו לדחות גם את הערעור על גזר הדין. השופט המלומד סקר בהרחבה ובאופן יסודי את כל השיקולים בענין זה. הוא הדגיש את חומרת העבירה ותוצאותיה הקשות, הזכיר את עברו התעבורתי של המערער, הציג, תוך אזכור פסיקה, את מדיניות הענישה כפי שהתגבשה על ידי בית המשפט העליון בשנים האחרונות, לנוכח המציאות העגומה השוררת בכבישי הארץ. השופט גם ראה לנכון להדגיש את עמדת בתי המשפט בנוגע להחמרה מיוחדת המתחייבת, מקום שמדובר בנהג של רכב ציבורי. כעולה מגזר הדין, השופט הביא בחשבון כל נסיבה מקילה אפשרית. הוא הזכיר את היותו של המערער אדם נורמטיבי, התחשב בכך שהוא מתייסר על כך שקופחו חיי אדם וכן שהוא עצמו נפגע בעקבות התאונה. לדעתי, אין מקום להתערב באופן שהשופט המלומד ראה לנכון לאזן בין שיקולי הענישה. כפי שהדברים נראים בעיני, בוודאי שאין יסוד לטענה שהעונש מופרז לחומרא. .8אני מציע, אפוא, לחבריי להרכב לדחות את שני חלקיו של הערעור. א. רזי, שופט השופט ח. פיזם, ס. נשיא [אב"ד] מסכים אני בכל הכבוד לחוות דעתו של חברי, כב' השופט א. רזי. ברצוני להדגיש שאף כי עיקרו של פסק הדין של בימ"ש קמא נשען על אמון שנתן שופט קמא בעדויות התביעה, יש חיזוק לגירסת התביעה מעצם העובדה שהנאשם בחר בזכות השתיקה במהלך החקירה על העבירה נשוא האישום. נכון אומנם, שזכות השתיקה עומדת לנאשם (בנדוננו המערער), אולם מששתק במקום בו נתבקש הסבר, אין שתיקתו זו עולה בקנה אחד עם ציפיותיו שיאמינו לו כאשר יעלה את גירסתו לראשונה בשלב של עדויות ההגנה. כאשר נאשם טוען לחפות מוחלטת, והוא מעומת עם חומר חקירה המעיד על מעורבותו בעבירה, כיצד יצפה שיאמינו לו אם נמנע מלפתוח עיני חוקריו המטיחים בפניו את העובדות הידועות להם... והמסבכות אותו בעבירה. בנסיבות כאלה, יש בשתיקתו של נאשם (בנדוננו המערער) כדי להוות חיזוק לעדויות התביעה. (ע.פ. 230/84 חג'בי נ. מדינת ישראל פד' לט (1) 785,789). (ע.פ. 457/87 מנדלפרוסט נ. מדינת ישראל פד מג (1) 818, 823וכן ע.פ. 597/88 אנג'ל ואח' נ. מדינת ישראל פד מו (5) 221,252). ח. פיזם, ס. נשיא [אב"ד] השופטת ש. שטמר: אני מסכימה לפסק דינו של עמיתי, השופט רזי ומנימוקיו. כן מסכימה אני להערתו של עמיתי, סגן הנשיא השופט פיזם. ש. שטמר, שופטת הוחלט, איפוא, לדחות את הערעור.מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותאוטובוסנהג אוטובוס