דריסת אדם שנפגע בתאונת דרכים קודמת

ביום 24.6.2005 בשעה 03:32 לפנות בוקר או בסמוך לכך, נהג המשיב ברכב מסוג GMC (להלן: "GMC") בכביש 2 לכיוון תל-אביב, בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבים. בסמוך למחלף רבין (שמריהו) התנגש המשיב בעוצמה בקטנוע אשר היה מוטל על הכביש ובמנוחה שהיתה לידו. כתוצאה מההתנגשות נהדפה המנוחה למרחק של כ- 37 מטר ומותה נקבע במקום (להלן: "התאונה"). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דריסת אדם שנפגע בתאונת דרכים קודמת: השופט ג'ורג' קרא: כללי 1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כב' השופט מ' דרורי) בתיק ת"ד 12360/05, בו זוכה המשיב מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק") ביחד עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"). השתלשלות ההליך: 2. ביום 5.9.2007 זיכה בית-משפט קמא את המשיב מהעבירה המיוחסת לו. המאשימה ערערה לבית-משפט על זיכויו של המשיב ובין השאר, על ההחלטה לדחות את העדתו של עד הזמה מטעמה (ראה ע"פ 3180-02-08, מחוזי מחוז מרכז). בתום הדיון בערעור, הורה בית המשפט, ביום 14.5.2008, מבלי לקבוע ממצאים, להחזיר את התיק לבית-משפט קמא כדי שישמע את עד ההזמה מטעם המאשימה וישלים את פסק-דינו תוך התייחסות לעדות זו. ביום 19.7.2009 נשמעה עדותו של עד ההזמה רב פקד רומן ברונשטיין. 3. ביום 5.1.2010, כשנה וחצי, לאחר מתן הכרעת הדין הראשונה, ניתנה הכרעת הדין המשלימה, במסגרתה הגיע בית-משפט קמא למסקנה, כי "אין מקום לשינוי הכרעת הדין המקורית" ושב והורה על זיכויו של המשיב בציינו, כי הכרעת הדין הראשונה "הינה חלק בלתי-נפרד מהכרעת-דין זו" (להלן: "הכרעת הדין המשלימה"). להלן תמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור 4. ביום 24.6.2005 בשעה 03:32 לפנות בוקר או בסמוך לכך, נהג המשיב ברכב מסוג GMC (להלן: "GMC") בכביש 2 לכיוון תל-אביב, בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבים. בסמוך למחלף רבין (שמריהו) התנגש המשיב בעוצמה בקטנוע אשר היה מוטל על הכביש ובמנוחה שהיתה לידו. כתוצאה מההתנגשות נהדפה המנוחה למרחק של כ- 37 מטר ומותה נקבע במקום (להלן: "התאונה"). 3. כשלושה חודשים לאחר התאונה הוגש כתב האישום, בו הואשם המשיב בגרימת מותה ברשלנות של המנוחה. רשלנותו של המשיב, על-פי כתב האישום התבטאה באלה: בכך שנהג בחוסר זהירות וברשלנות, ובחוסר תשומת לב למתרחש בדרך; בכך שנסע במהירות גבוהה מן המהירות המותרת, באופן שנמנעה ממנו שליטה מוחלטת ברכב ובכלל זה עצירת הרכב או סטייה מנתיבו על-מנת למנוע את התאונה; בכך שלא הבחין במועד בקטנוע ובמנוחה שנמצאו בנתיב האמצעי, נתיב נסיעתו, הגם שתנאי מזג האוויר והראות היו נאים וכן שדה הראייה בכיוון נסיעתו היה פתוח לפחות ל- 142 מטר ומואר היטב. המערער הודה בקרות התאונה ובתוצאותיה אולם, כפר באחריותו להתרחשותה. בית-משפט קמא זיכה, כאמור, את המשיב מהעבירה המיוחסת לו. 4. על קיומה או היעדרה של רשלנות, באופן נהיגתו של המשיב שגרמה לתאונה, ובכלל זה, האם התאונה היתה נמנעת או בלתי-נמנעת נסב ערעור זה. בעניין זה טענה המערערת, כי המשיב התרשל בכך שלא הבחין בקטנוע מבעוד מועד, על-אף שצריך היה, שכן שדה הראייה בכיוון נסיעתו היה פתוח לפחות ל- 142 מ' ומואר היטב, ויכול היה למנוע את התאונה. לטענת המשיב, הוא יכול היה להבחין בקטנוע רק ממרחק 122 מטר, או-אז גם אם תתקבל עמדת המערערת לגבי זמן התגובה, הרי שהתאונה היתה בלתי-נמנעת. מספר עובדות רלוונטיות נוספות: 5. א. בפתח משפטו טען המשיב לביטול האישום מחמת טענת הגנה מן הצדק, שזו תמציתה: לטענת המשיב, הגשת כתב-אישום בגין תאונה זו, אך ורק נגדו ולא נגד נהג הקטנוע, בעלה של המנוחה, שהינו האשם העיקרי בתאונה, מהווה אכיפה בררנית - דבר המצדיק ביטולו של כתב האישום נגדו. אין חולק על-כך כי, עובר לתאונה הנדונה, רכב נהג הקטנוע והמנוחה מאחוריו, על קטנוע בכביש מספר 2 בכיוון נסיעתו של המשיב; תוך כדי נסיעה איבד נהג הקטנוע את השליטה בקטנוע, פגע במעקה הבטיחות והקטנוע נפל למרכז הכביש, כשהמנוחה נפלה בסמוך לקטנוע, על נתיב נסיעתו של המשיב; נהג הקטנוע נפל ליד מעקה הבטיחות (להלן: "התאונה הראשונה"). לשיטתו של המשיב, מדובר בשתי תאונות נפרדות, כאשר בתאונה הראשונה סטה רוכב הקטנוע, מסיבה שאינה ידועה, בעודו נוהג בקטנוע ללא רישיון בתוקף, ופגע במעקה הבטון. כתוצאה מכך החליק הקטנוע והרוכבים עליו, ובסופו של דבר חסם את נתיב נסיעתו של המשיב. ללא התאונה הראשונה, לה אחראי נהג הקטנוע, לא היתה מתרחשת התאונה בענייננו. לנהג הקטנוע לא היה רישיון נהיגה בתוקף. משבחרה המאשימה להימנע מהגשת כתב אישום נגד נהג הקטנוע, בשל שיקולים זרים ופסולים, הרי שמדובר באכיפה בררנית וממילא לא היה מקום להגיש כתב-אישום כנגד המשיב. בית-משפט קמא קבע, כי "כדי לקבוע אם עומדת לנאשם הגנת מן הצדק או לא, על בית המשפט לברר את אופן התרחשות התאונה, ורק לאחר בירור זה יהיה בידי בית המשפט לקבוע אם עומדת לנאשם הגנה מן הצדק או לא". עם זיכוי המשיב מאשמתו לגרימת התאונה, קבע בית המשפט בסיפא להכרעת-דינו "שלו זה היה הנימוק היחיד של ההגנה לזיכויו של הנאשם, בית המשפט לא היה מקבל את הטענה במקרה דנן, למרות רשלנותו הרבה של נהג הקטנוע, אשר תרמה את התרומה העיקרית להתרחשות התאונה השנייה בה נהרגה אשתו". ב. עובר לתאונה הכביש היה תקין, סלול ויבש. מהירות הנסיעה המותרת בו היא 90 קמ"ש. המשיב נהג במהירות שבין 80 - 100 קמ"ש. מזג האוויר היה נאה, הראות טובה, תאורת הרחוב פעילה ותקינה ושדה הראייה של המשיב היה פתוח באופן כללי לפנים למרחק של כ- 200 מטר לפחות. ניתן היה להבחין בקטנוע כאשר הוא, במימד הצר, קרי - מוטל לאורכו של נתיב הנסיעה ממרחק של 122 מטר; ובמימד הרחב, היינו - כשהקטנוע מוטל לרוחבו של הכביש, ניתן להבחין בו ממרחק של 142 מטר . ג. המשיב הכיר היטב את מקום אירוע התאונה וידע שמדובר בדרך בה המהירות המירבית הינה 90 קמ"ש (עמ' 37 לפרוטוקול). ד. ה- GMC גרר את הקטנוע מנקודת האימפקט למרחק של 89 מטר. ה. למקום התאונה הגיע בוחן תנועה משטרתי - רס"ר יוסי ירקוני (עת/3) (להלן: "ירקוני"). הבוחן ירקוני בדק את הרכב, ה- GMC זירת התאונה ושאר התנאים לקרות התאונה מבחינת תנאי מזג האוויר, תאורה, תנאי הדרך, סימני-דרך, שדה הראייה, מהירות, פרטי הנזק, מבחן תקינות, פרטי הממצאים בזירה, סימני-בלימה וחיכוכי-צמיגים, הכל כפי שפורט ב"דו"ח בוחן תנועה על תאונת דרכים" (ת/7 ו- ת/9); במסגרת הבדיקה ערך ירקוני שיחזור, המהווה חלק בלתי-נפרד מדו"ח זה. השיחזור התייחס, הן למצב בו הקטנוע היה מוטל לרוחבו של נתיב הנסיעה, שאז שדה הראייה האפקטיבי היה 142 מטר, והן למצב בו הקטנוע היה מוטל לאורכו של נתיב הנסיעה, שאז שדה הראייה האפקטיבי הוא רק 122 מטר. מסקנתו של ירקוני היתה, כי גם אם מיקום הקטנוע היה לאורכו של הכביש, היה בפני המשיב שדה ראייה של 122 מטר. גם בהנחה אחרונה זו, המיטיבה עם המשיב, הרי שאיחר בזמן תגובתו, קרי - לא בלם ולא ניסה לסטות מנתיב נסיעתו על-מנת למנוע התנגשות, ובלשון חוות הדעת: "בהתחשב בנסיבות ממצאים ... בזירת התאונה ומחומר החקירה ומתוך לקיחת נתונים לחישוב שבאים למעשה לטובת נהג GMC עולה כי הנהג איחר להגיב בזמן של 1.6 שניות וזאת עוד במהירות של 100 קמ"ש, שהיא למעשה 10 קמ"ש מעל למותר... כאשר כל מהירות שמתחת למהירות 100 קמ"ש רק מחמירה עם הנהג". במסקנות הדו"ח והשחזור קבע ירקוני, כי "התאונה נמנעת מצד נהג מסחרית GMC. אם היה מגיב בזמן לבלימה היה נעצר במרחק 22.7 מטר לפני האופנוע ובזמן של 0.9 שניות וזאת מבלי להביא בחשבון שיכל בתיקון הגה קל להימנע מפגיעה באופנוע." מכל מקום, קבע ירקוני, ביום 27.4.2006 (ת/7), כי בפועל, שדה הראייה האפקטיבי לקטנוע היה 142 מטר, וזאת בהתבסס על דברי המשיב במהלך חקירתו במשטרה ת/5 כי הקטנוע היה מוטל לרוחבו של הכביש. בחקירתו הנגדית העיד ירקוני באשר לפרמטרים אשר נלקחו בחשבון בעת השחזור: "אדגיש, כי הערכים שנתקבלו היו קיצוניים עד כדי אבסורדים לטובת הנהג". (עמ' 17 לפרוטוקול) ו"כל מה שנתתי לו היה נדיב מאוד" (עמ' 21). כאן המקום להעיר לטובת המשיב, שלא נלקחה בחשבון העובדה, שבאה דווקא מפיו של המשיב בעדותו בבית המשפט, כי הקטנוע במצבו הסופי היה מוטל בשכיבה על הכביש כשפנסיו דולקים. ו. מטעם ההגנה הוגשה חוות-דעתו של המומחה עוזי רז (נ/3) (להלן: "המומחה רז"). מסקנתו היתה, כי: "בהתייחסות למצבים השונים של התאונה, התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינת הנאשם. גם במצב קשה, בתנאים הגרועים ביותר לנאשם, התאונה היתה בלתי נמנעת מבחינת הנאשם". קביעותיו העיקריות של המומחה רז, שעליהן נסמך במסקנותיו הן: (1) באשר לשדה הראייה - התבסס המומחה רז על ספרות מקצועית. לשיטתו, "מרחק שדה הראייה בניסוי ראייה בלילה הינו פי 2 משדה הראייה בפועל. גם ביום יש הבדל, אם כי ההבדל הינו קטן יותר והינו של פי 1.3 בלבד". הואיל ובוחן התאונה ירקוני מצא כי שדה הראייה הינו 142 מטר או 122 מטר, בהתאם למצב השכיבה של הקטנוע על נתיב הנסיעה, הרי ש"יש להתייחס לשדה הראייה בלילה כשדה ראייה מוקטן בחצי, כלומר שדה ראייה של 61- 71 מטר, בהתאם למצב שכיבת האופנוע ..." (עמ' 2 סעיף 2). (2) באשר לזמן התגובה של המשיב - קבע המומחה רז, כי הוא מקבל את חישובי הבוחן ירקוני וכי זמן התגובה עומד על 2.15 שניות. (3) עוד קבע המומחה רז, כי אין לשלול את סבירות ההיתכנות, שלוּח הזמנים של שתי התאונות חופף. הווה אומר, "כאשר הנאשם ראה את האופנוע ואת המנוחה, האופנוע והמנוחה היו בסוף התנועה שלהם. לכן יש אפשרות שהנאשם פירש את מצב האופנוע והמנוחה לא נכון. כלומר ישנה אפשרות שראה את סוף התנועה של המנוחה והאופנוע, טעה וחשב שהמנוחה עדיין בחיים, מחפשת משהוא באופנוע, או מרימה את ראשה ... לפי הפגיעות במנוחה, נראה שהיה מגע בינה לבין הכביש. אם המנוחה היתה במושב האחורי, הרי גופה היה בין האופנוע לכביש בזמן התנועה מהקיר למרכז הכביש..." (סע' 2 - 3 לחוות-דעתו). (4) באשר לזמן האיחור בתגובה של המשיב, לצורך קביעה אם התאונה נמנעת או לא - קבע המומחה רז, כי יש לבחון באיזה מרחק היה רכבו של המשיב כאשר הקטנוע הגיע למקום הסכנה. בעניין זה קבע, יש לבחון את המרחק מנקודת הפגיעה בקטנוע, תוך השהיית הקטנוע בכביש מהפגיעה (3.9 שנ' במקדם חיכוך 0.55) במעקה הבטון ועד למקום בו הרכב פגע בו. לשיטתו, בהתחשב בכך שהמשיב נהג במהירות 95 קמ"ש עובר לתאונה (גירסה המחמירה עימו) "האופנוע הגיע למקום הסכנה כשרכב הנאשם היה במרחק של כ- 103 מטר" . (5) המומחה רז קבע, כי המשיב הבחין לראשונה בסכנה על הכביש כשהיה 69.04 מטר לפני מקום הפגיעה. (6) בהתבסס על-כך שהמרחק בו היה הרכב בעת שהקטנוע החל בהחלקה 103 מטר, ובהתייחס לשדה הראייה בלילה (61 - 71 מטר לפי מנח הקטנוע), קבע רז, כי המשיב לא פיגר בתגובתו ולכן התאונה הינה בלתי-נמנעת. בהקשר זה קבע, כי על בסיס נתונים אלה - הגם שהיה המשיב נוסע במהירות 90 קמ"ש - התאונה היתה בלתי-נמנעת. ז. מטעם המערערת הוגשה חוות-דעתו של רב-פקד רומן ברונשטיין מאגף התנועה הארצי (להלן: "המומחה ברונשטיין"). בחוות-דעתו הסתמך המומחה, בין היתר, על חוות הדעת של ירקוני ורז, כולל הנספחים, וכן חומר הראיות שהוגש לבית-משפט קמא. בהתבסס על אלה קבע המומחה ברונשטיין, כי קביעותיו של המומחה רז, באשר לשדה הראייה וממילא כי התאונה היתה בלתי-נמנעת, אינן נכונות ואין להן כל ביסוס בספרות המקצועית, שצורפה כנספח לחוות-דעתו. בעניין זה קבע המומחה את הממצאים הבאים: (1) אם לא השתנו סיבות, כגון: תאורה, מזג האוויר, יכולת הראייה של הנהג, מקום התאונה והרכבים המעורבים, הרי שמרחק הראייה בו ניתן להבחין בסכנה בזמן התאונה יישאר לעולם מרחק קבוע וידוע. ציפייה ומודעות לסכנה אינן מקטינות את מרחק הראייה, אלא מקטינות את זמן התגובה של הנהג ובהתאם למהירות - גם את מרחק התגובה. (2) מרחק שדה הראייה, כשהקטנוע שכוב לרוחב נתיב הנסיעה - 142 מטר - תואם לתאונה שאירעה במקום. (3) על-סמך הממצאים והעדויות, ניתן לשלול כי הזמנים של שתי התאונות חופפים ביניהם. (4) על-מנת לבדוק את מיקום הרכב בעת היווצרות הסכנה, יש להחזיר את הרכב לאחור, מהנקודה בה המשיב הבחין והגיב לאותה הסכנה, ולא מנקודת האימפקט בין הרכב לקטנוע, כפי שקבע המומחה רז. (5) מקדם החיכוך לבחינת השהיית הקטנוע במרחק ה- 38 מטר הינו 5.15 שניות. מקדם החיכוך הינו 0.3 (מקדם החיכוך האופייני להחלקה הצידית של קטנוע בכביש אספלט). (6) המשיב איחר בתגובה, ברגע שנפתח לו שדה הראייה לכיוון הסכנה. (7) לסיכום קבע ברונשטיין, כי במהירות של 90, 95 ו- 100 קמ"ש, אילו המשיב היה מגיב בבלימה בזמן שנפתח לו שדה הראייה לכיוון הסכנה, רכבו היה נעצר לפני מקום הפגיעה והיה מונע את התאונה. בנסיבות המקרה, התאונה היא נמנעת מצד המשיב. משכך, המשיב נהג ברכב בחוסר תשומת לב מספיקה למתרחש בדרך. ח. ירקוני, ברונשטיין ורז מסתמכים בחוות-דעתם על דברי המשיב - שלא נמצא להם כל תמיכה בדמות הימצאות סימני-בלימה על הכביש - כי בלם לפני שהתרחשה התאונה. הם מניחים, כי המשיב הבחין בקטנוע והנוסעת לידו, כאשר המרחק שהיה ביניהם ושממנו הוא הגיב, היה 69.04 מטר, בהנחה כי נהג במהירות 95 קמ"ש, או 60.9 מטר בהנחה כי נהג במהירות של 90 קמ"ש. ט. המשיב התייחס למנח הקטנוע על נתיב הנסיעה בשתי הזדמנויות: הראשונה, בהודעתו במשטרה מיום 7.7.2005 (ת/5) - כשבועיים לאחר התאונה. אז אמר, כי "האופנוע היה לרוחב הנתיב במצב שלא יכולתי להבחין באורות שלו. ולדעתי אם האופנוע היה שכוב לאורך הנתיב והייתי יכול להבחין באורות שלו אז התאונה לא היתה מתרחשת" (עמ' 2 שורה 73, עמ' 3 שורה 11); השנייה, בעדותו בבית המשפט, כשחזר על גירסתו כי הקטנוע היה מוטל לרוחב הנתיב: "ש. תסכים כי האופנוע היה שרוע לרוחב הנתיב. ת. נכון עם זווית של 45 מעלות כשגלגלים כלפי" (עמ' 36 לפרוטוקול). עיקרי ממצאיו של בית-משפט קמא 6. בגדר פיסקה זו, יובאו להלן הממצאים העובדתיים והמשפטיים הרלוונטיים שהביאו לזיכויו של המשיב: באשר למנח בו נמצא הקטנוע - לא הוכח מעבר לספק סביר, כי הקטנוע היה מונח לרוחב הכביש. לפיכך, קבע בית-משפט קמא כי המרחק ממנו יכול היה להבחין המשיב בקטנוע הוא 122 מטר. קביעתו שלעיל של בית-משפט קמא, מבוססת על-כך שאין כל ראייה אובייקטיבית ממנה ניתן ללמוד כי הקטנוע היה מונח לרוחב או לאורך הכביש או בזווית אחרת כלשהי. המידע היחיד על האופן שבו היה מונח הקטנוע על נתיב הנסיעה, מצוי בהודעתו של המשיב (ת/5), שנגבתה ממנו ממש בסמוך לקרות התאונה. על-פי קביעתו של בית-משפט קמא, לא ניתן לבסס ממצא עובדתי חד-משמעי על-סמך הודעה זו, שנגבתה מהמשיב מיד לאחר התאונה, כאשר הוא "נרגש ונסער", וכאשר אין כל ממצא אובייקטיבי בשטח שמחזק הודעה זאת. לאחר שגרם למותו של אדם בתאונת דרכים, לא ניתן לצפות מהמשיב כי ישים לב לפרטים קטנים, וביניהם מנח הקטנוע. משלא ניתן היה לקבוע כי הקטנוע היה מונח לרוחב הכביש, הניח בית-משפט קמא, לטובת המשיב, כי הקטנוע היה מונח לאורך הכביש. משכך, קבע בית-משפט קמא כי המרחק בו יכול היה המשיב להבחין בקטנוע הוא 122 מטר בלבד ולא 142 מטר, כפי שטענה המערערת. ב. זמן התגובה בנסיבות המקרה, נקבע על-ידי בית-משפט קמא על 3.15 שניות אף שלא היתה מחלוקת בין מומחי התביעה וההגנה, כי זמן התגובה בנסיבות מקרה זה הוא 2.15 ש'. ג. בהתחשב בקביעת בית המשפט קמא כי זמן התגובה הוא 3.15 ש', הגיע למסקנה הבאה: "בקביעתי זמן התגובה האפקטיבי הוא 3.15 ש', גם אם המרחק ממנו יכל להבחין הנאשם בקטנוע הוא 140 מ', גם אז התאונה במהירות של 100 קמ"ש בלתי-נמנעת, ובמהירות של 90 קמ"ש מדובר באיחור של פחות משנייה בזמן התגובה ...". ד. ממצאי הכרעת הדין המשלימה - הימצאותו של קטנוע מוטל בנתיב נסיעה בינעירוני בשעה שלוש לפנות בוקר בקירוב, הינו אירוע בלתי-צפוי לחלוטין. מאחר ומדובר באירוע חריג, לא ניתן לדקדק עם המשיב כחוט השערה ומכאן, שגם אם היה "איחור מזערי בזמן התגובה, לא יכול להיות בסיס להרשעה במשפט פלילי." הטענות בערעור טענתה העיקרית של המערערת היא, כי קביעתו של בית-משפט קמא באשר לשאלת מרחק שדה הראייה למקום התאונה, מבוססת על ההנחה המוטעית כי הקטנוע שכב לאורך הנתיב - מול עיני המשיב - ולא לרוחבו. בעניין זה, קבע בית-משפט קמא, כאמור, כי אין להסתמך על הדברים שאמר המשיב בהודעתו הראשונה, בסמוך לאחר קרות התאונה. לשיטתה של המאשימה, "ההיפך הוא הנכון" המדובר "בקביעה מרחיקת לכת ואשר אינה עומדת בהגיון העובדות כי לא ניתן להסתמך במשפט הפלילי, על אמרתו של הנאשם באשר ניתנה סמוך לאירוע". בקביעתו התעלם בית-משפט קמא ממכלול אמרותיו של המשיב בעניין זה, ובכלל זה הודעתו (ת/5), שנמסרה כשבועיים לאחר התאונה, ועדותו בבית המשפט. לכך מתווספים פרטים נוספים שהעלה המשיב בהודעותיו, ובכלל זה העובדה, שהבחין בשיערה של המנוחה והמבט ששלחה בו, כדי לשלול את הקביעה לפיה, לא ניתן היה לצפות מהמשיב כי ישים לב לפרטים קטנים. משכך, המסקנה המתבקשת הינה, כי מנח הקטנוע היה לרוחב הנתיב וממילא המרחק האפקטיבי ממנו יכול היה המשיב להבחין בקטנוע ובמנוחה היינו - 142 מטר, ולא 122 כפי שקבע בית-משפט קמא. קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה התאונה היתה בלתי-נמנעת ואין כל צורך להיזקק לשאלה בכמה איחר המשיב בתגובתו בפועל, מבוססת על נתוני שדה ראייה לא נכונים. מבלי לנמק, דחה בית-משפט קמא את חוות-דעתם המקצועית של מומחה ההגנה והמאשימה, וקבע זמן תגובה ארוך יותר. לשיטתו, על-פי ספרות מקצועית שהוגשה על-ידי מומחה ההגנה, יש להוסיף על זמן התגובה שהוענק למשיב, הן על-ידי ההגנה והן על-ידי המאשימה, עוד 1.15 שניות ובסך הכל 3.15 שניות, כשלטעמו, זמן תגובה זה "בהחלט סביר והגיוני". בהתבסס על נתון זה קבע בית-משפט קמא, כי התאונה היתה בלתי-נמנעת. זמן התגובה בנסיבות המקרה הינו 2.15 שניות. המדובר בממצא עובדתי שאינו במחלוקת. לא היה מקום להוספת 1.15 שניות לזמן התגובה, מעבר למה שנקבע על-ידי בוחן ההגנה ובוחן המאשימה, כפי שעשה בית-משפט קמא. נתון זה (הצורך בהוספת 1.15 שניות), לא נטען על-ידי מי מהצדדים ואף לא הוצגה בפניהם, על-מנת שיחוו דעתם על-כך. בשונה מקביעת בית-משפט קמא, טוענת המערערת כי מרחק שדה הראייה הינו מרחק קבוע, שאינו תלוי במודעותו או אי-מודעותו של הנהג לסכנה. משכך, בין אם מדובר באירוע צפוי ובין אם המדובר באירוע שאינו צפוי, המרחק ממנו ניתן להבחין בסכנה, קרי - שדה הראייה, אינו משתנה, וכל עוד עורכים את הניסוי באותם התנאים שהיו בעת קרות התאונה, מדובר במרחק קבוע וידוע. יש לבחון את תגובת המשיב מרגע היפתח שדה הראייה אל הסכנה, היינו - הנקודה בה זיהה כי לפניו סכנה. מכל מקום, בעניין זה, כל הנתונים שהביאו מומחי המאשימה נבחנו באופן שיטיבו עם המשיב. באשר להתרשלותו של המשיב - המשיב התרשל באופן נהיגתו עובר לתאונה, שכן לא נהג במהירות סבירה ביחס לדרך ולנתוניה. התאונה התרחשה בלילה, סמוך לפני היציאה ממנהרה, כאשר לנתון זה מצטרפים העיקול המפריע לשדה הראייה וסינוור. במקרה שכזה, קיימת על המשיב חובת צפיות של מפגע בדרך, וחובה עליו להתאים את מהירות נסיעתו לתנאי הדרך. העובדה כי קיימת במקום התאונה מהירות מקסימאלית, אינה מהווה היתר לנהוג מעל למהירות זו, כאשר תנאי הדרך אינם מאפשרים זאת. לסיכום טוענת המערערת, מסקנותיו של בית-משפט קמא, באשר - לנתוני הדרך, מרחק, שדה ראייה וזמן מבוססות על הנחות שגויות, המנוגדות לגירסת המערערת וההגנה, ואינן מנומקות, ועל-כן מסקנתו של בית-משפט קמא שלא היה בנהיגתו של המשיב משום התרשלות, הינה מסקנה שגוייה. דיון ליבת הערעור עניינה, ממצאיו העובדתיים של בית-משפט קמא, הנשענים, כאמור, על חוות הדעת של המומחים, חומר החקירה המשטרתי והראיות שבתיק. כידוע, בממצאים אלו אין בית המשפט שלערעור נוטה להתערב, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, בהם העובדות מראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם (ע"א 207/86 מגן נ' בכר, פ"ד מב(4) 63 בעמ' 68 - 69; ע"פ 5513, 5434, 4912/91 ירון תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 581 עמ' 611 - 612; ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 119 בעמ' 123 - 124). המקרה הנוכחי נופל בגדר אותם המקרים בהם אין מנוס, לשיטתי, מהתערבות בממצאים האמורים, כפי שיובהר להלן. מנח הקטנוע על הכביש- האם היה לאורכו של הכביש או לרוחבו 13. שאלה מרכזית שעלתה בפני הערכאה הדיונית ועמדה להכרעה היא, באיזה מנח שכב הקטנוע בעת קרות התאונה, היינו- האם הקטנוע היה מונח לרוחבו של נתיב נסיעתו של המשיב או לאורכו. ההכרעה בשאלה זו הינה חיונית לשם קביעת המרחק ממנו יכול היה המשיב להבחין לראשונה באופנוע, במילים אחרות, מרחק שדה הראייה של המשיב אל מקום התאונה, ובהמשך, לקביעה האם היה ביכולתו של המשיב למנוע את התאונה אם לא. אם מנח הקטנוע היה לרוחבו של הכביש, אזי שדה הראייה אל מקום הסכנה היה 142 מטר, וממילא, לטענת המערערת, יכול היה המשיב להבחין בקטנוע ולמנוע את התאונה. אם מנח הקטנוע היה לאורכו של הכביש, שדה הראייה אל מקום הסכנה היה 122 מטר ולטענת ההגנה, לא די במרחק זה ובנסיבות העניין כדי שהמשיב יספיק לעצור את רכבו, ועל-כן התאונה היתה בלתי-נמנעת. בית-משפט קמא לא שוכנע, כאמור, כי הקטנוע היה מונח, כטענת המערערת, לרוחב הכביש ועל-כן קבע, כי מנח האופנוע היה אנכי - מנח המיטיב עם המשיב - והמרחק ממנו יכול היה המשיב להבחין בקטנוע הוא 122 מטר. בית-משפט קמא קבע, כי: "המידע היחיד על האופן בו היה מונח הקטנוע על הכביש הוא הודאתו של הנאשם שנגבתה ממנו בסמוך לקרות האירוע", וכי "לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי חד משמעי על-סמך עדותו של נאשם שנגבית ממנו מיד לאחר התאונה כאשר הוא נרגש ונסער וכאשר אין ממצא אובייקטיבי בשטח שמחזק עדות זו". על קביעה זו חזר בית-משפט קמא גם בהכרעת-דינו המשלימה. 14. אין בידי לקבל קביעה זו של בית-משפט קמא, וזאת מהנימוקים הבאים: (א) המשיב נחקר במשטרה בשתי הזדמנויות: האחת, כשלוש שעות לאחר התאונה ביום 24.6.2005 בשעה 06:25 (ת/4) (להלן: "ההודעה הראשונה"); ופעם נוספת, כשבועיים לאחר האירוע, ביום 7.7.2005 בשעה 11:47 (ת/5) (להלן: "ההודעה השנייה"). מבין שתי הפעמים האמורות, נחקר המשיב בעניין מנח האופנוע רק פעם אחת, בהודעתו השנייה, היינו - כשבועיים לאחר קרות האירוע. משכך, קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה לא ניתן לבסס ממצא עובדתי חד-משמעי על-סמך הודעה שנגבית מיד לאחר האירוע, בטעות יסודה. כך גם הנמקתו של בית-משפט קמא, שעמדה בבסיס קביעתו, לפיה המשיב היה "נרגש" ו"נסער" ו"סביר להניח שהנאשם לא שם לב לאופן בו היה מונח הקטנוע", נופלת אף היא. זאת ועוד. לא היתה כל טענה בדבר קיומו של לחץ, בלבול, אי-הבנה או רישום לא מדוייק, בנסיבות גבייתה של הודעתו ת/5, והמשיב הגיע לחקירתו מביתו כשבועיים לאחר התאונה, במהלכם הספיק להירגע ולשחזר בינו לבינו את נסיבות התרחשות התאונה, כשהמשיב מוסיף ואומר בעדותו בבית המשפט, כי "בהודעתי השניה הייתי יותר רגוע מהודעתי הראשונה שנגבתה מיד לאחר התאונה" (עמ 33 להכ"ד). בהודעתו ת/5 אמר המשיב את הדברים הבאים: "... האופנוע הפריע לי לעצור קודם לכן, על-פי שזכור לי האופנוע היה שרוע לרוחב הנתיב במצב שלא יכולתי להבחין באורות שלו. ולדעתי אם האופנוע היה שכוב לאורך הנתיב והייתי יכול להבחין באורות שלו אז התאונה לא היתה מתרחשת. וגם זכור לי כי האופנוע היה שרוע על צד שמאל כאשר הגלגלים שלו מופנים כלפי" (ת/5 עמ' 2 - 3). (ב) המשיב חזר על גירסתו, כי האופנוע היה מונח לרוחב נתיב נסיעתו גם במהלך עדותו בבית המשפט. ראה דבריו בעמ' 30 לפרוטוקול: "ש: תסכים כי האופנוע היה שרוע לרוחב הנתיב? ת: נכון, עם זווית של 45 מעלות, כשהגלגלים כלפי". משחזר המשיב בשתי הזדמנויות שונות על גירסתו, הן ב- ת/5, שנגבתה ממנו כשבועיים לאחר התאונה והן במהלך עדותו, כאמור, לפיה האופנוע היה מוטל לרוחב נתיב נסיעתו, מתבקשת, איפוא, האמירה כי טעה בית-משפט קמא משקבע, בניגוד להודיית המשיב בשתי ההזדמנויות שלעיל, כי מנח האופנוע היה לאורך נתיב הנסיעה ולא לרוחבו. זמן התגובה שנקבע על-ידי בית-משפט קמא 15. לא ברור על מה מבוססת קביעתו של בית המשפט קמא, לפיה זמן התגובה הוא 2 ש', כשעל-כך יש להוסיף עוד 1.15 ש' סך הכל 3.15 ש'. כאמור, זמן התגובה של 2.15 ש', שנקבע על-ידי הבוחן המשטרתי ירקוני, ממצא לו הסכים גם רפ"ק ברונשטיין, חושב על בסיס זמן תגובה "הרגיל" ש' 0.75 ש' בתוספת זמן תגובת מערכת הבלימה של 0.3 ש' בתוספת של 0.1 ש' לתגובה בשעת לילה, תוספת של 0.5 ש' עקב הפתעה ותוספת של 0.5 ש' עקב סינוור, סך הכל 2.15 ש'. כאשר בזמן התגובה שנקבע על 2.15 ש' נכלל למעשה, בין היתר, גם אלמנט 'ההפתעה/אי-הציפיות'. לקביעה האמורה הסכים, כאמור, גם המומחה מטעם ההגנה, מר רז, כשבית-משפט קמא אף מסתייג מנסיונו של מר רז לאחוז את החבל בשני קצותיו, כשביקש ליהנות מזמן התגובה של 2.15 ש' ולקבוע כי המרחק בו הבחין המשיב בפועל לראשונה בקטנוע, הוא מחצית מהמרחק של 122 מ', לאור גורם ההפתעה בשעת הלילה. כעולה מהאמור, יוצא כי זמן התגובה של 2.15 ש' הינו זמן תגובה מוסכם, הן על מומחה התביעה והן על מומחה ההגנה. קביעתו של בית המשפט, אותה ביסס על ספרות מקצועית שהוגשה לעיונו, לפיה "זמן התגובה בנסיבות של אירוע חריג הוא למעלה מ- 2 ש' והזמן הזה מתייחס לזמן שבו הנהג מתחיל לפעול, דהיינו - יש להוסיף ל- 2 הש' הנ"ל 1.15 ש', שזה הזמן שלוקח לנאשם להעביר הרגל מדוושת הדלק לדוושת הבלם או למערכת הבלמים לפעול, כך שלדעת בית המשפט, זמן התגובה האמיתי במקרה דנן הוא 3.15 ש'", הינה קביעה שאיננה מעוגנת בראיות ועומדת בניגוד להסכמות שבין מומחי הצדדים. המדובר, איפוא, בממצא עובדתי, אשר הוסכם על-ידי שלושה מומחים בתחום, וממילא לא נטען אחרת על-ידי מומחה ההגנה או הוצג בפני הצדדים או המומחים על-מנת שיחוו דעתם על-כך. אמנם, אין כל מניעה לכך, ששופט יעיין בספרות מקצועית בעניינים שאינם במומחיותו. כך, למשל, יכול שופט לעיין בספרות בענייני רפואה, כדי להבין ולהסביר חוות-דעת של מומחים, יחד-עם-זאת, "אין לבסס פסק-דין על-סמך ידע רפואי, השאוב ממילונים ומספרים במקום לבססו על ראיות של מומחים" (ע"א 472/81 קצין התגמולים נ' גבריאל, פ"ד לז(2) 875 בעמ' 796 - 797)? קביעת בית המשפט קמא "זמן תגובה אמיתי" גבוה הרבה יותר מזמן התגובה שהוסכם על-ידי הצדדים, שבו נכללו גורמים של הפתעה וסינוור - אין לה כל בסיס ועיגון בראיות, ודינה להתבטל. 16. בהינתן הנתונים הבאים: מנח רוחבי של האופנוע בנתיב נסיעתו של המשיב, דבר המאפשר להבחין בו באין מפריע ממרחק של 142 מ' וזמן תגובה של 2.15 ש', המסקנה המתבקשת היא, כי המשיב יכול היה למנוע את התאונה. אילו המשיב היה מגיב בנקודה בה נפתח לו שדה הראייה לכיוון הקטנוע ובנסיעה במהירות של 90 קמ"ש, הוא היה נעצר במרחק של 42.6 מ' (במנח רוחבי) ו- 22.6 מ' (במנח אנכי) לפני מקום הפגיעה. במהירות של 95 קמ"ש, היה נעצר במרחק של 34.5 מ' (במנח רוחבי) ו- 14.5 מ' (במנח אנכי) לפני מקום הפגיעה. גם במהירות של 100 קמ"ש היתה התאונה נמנעת, שכן הרכב היה נעצר במרחק של 26.1 מ' (במנח רוחבי) ו- 6.1 מ' (במנח אנכי) לפני מקום הפגיעה. האם התרשל המשיב באופן נהיגתו עובר לתאונה? 17. כל שלושת המומחים מניחים, על-סמך דבריו של המשיב כי הוא הספיק להבחין באופנוע המוטל על נתיב נסיעתו לפני שבלם (ירקוני - נספח שיחזור ת/7 עמ' 3 פסקה 2; ברונשטיין - עמ' 14 לחוות הדעת; רז - נ/3 סעיף 4.4 - 4.5 לחוות הדעת). שלושת המומחים אף ביססו את חישוביהם, בהקשר זה, על-כך שהמשיב החל בבלימה כ- 69.04 מטר (במהירות של 95 קמ"ש) או ב- 60.9 מטר (במהירות של 90 קמ"ש) לפני מקום התאונה. יחד-עם-זאת, בפועל, על הכביש, הן מהתמונות שהוצגו בבית-משפט (ת/6) והן מדו"ח בוחן על תאונת דרכים ת/7 ונספחיו, לא נמצאו כל סימני-בלימה של רכב המשיב על הכביש. יתרה מזאת, גם בית המשפט קמא התייחס לכך, כי אכן לא היו סימני-בלימה שכאלה. כך, למשל, בחקירתו הנגדית של הבוחן ירקוני העיד, כי "אין סימני בלימה לצורך חישוב המהירות" (פרוטוקול עמ' 15). כמו-כן, לשאלת בית-משפט קמא "ש. האם מצאת סימני החלקה או בלימה של רכב הנאשם" השיב ירקוני "ת. לא" . סימני שאלה מטרידים עולים בעקבות דברים אלו - אם לא היו סימני-בלימה, הרי שהמשיב כלל לא בלם; ואם לא בלם, הרי שהסיבה לכך היא כי הוא לא שם ליבו אל הכביש ופשוט לא ראה את הקטנוע שרוע על הכביש! המשיב, למעשה, ראה את הקטנוע לראשונה רק ברגע שהתנגש בו. מסקנה זו מחזקת את ממצאי ברונשטיין, כי המשיב המשיך ונהג עוד כמה עשרות מטר לא מבוטלים לפני שבכלל הגיב. ביטוי לכך שהמשיב לא ראה את הקטנוע ולא שם לבו אל הנעשה בכביש ניתן למצוא בדבריו "ובגלל צבע האופנוע הכהה ... לא ציפיתי שיהיה לי מכשול בנתיב נסיעתי" (ת/4 עמ' 2 שורה 45). מכל מקום, אין ספק כי המשיב יכול היה לראות את הקטנוע שרוע על נתיב נסיעתו ממרחק של 142 מטר. בהתבסס על זמן התגובה של 2.15 ש', הרי שהמשיב יכול היה למנוע את התאונה, וזאת גם ללא התייחסות לסוגיית היעדרם של סימני בלימה והעולה ממנה. 18. בית-משפט קמא קבע, כי "נהג הנוסע במהירות של 100 קמ"ש בכביש 2 בשעה 03:00 לפנות בוקר (כביש בו המהירות המותרת הינה 90 קמ"ש) נוהג באופן סביר אף אם חרג במקצת מהמהירות המותרת, שכן כל שוטר שיבחין בנהג הנוהג במהירות מעין זו לא יעצור אותו ולא יטען כי עבר עבירה. יתירה מזו, המשטרה אינה אוכפת עבירות מעין אלה ... לפיכך גם אם נהג הנאשם במהירות של 100 קמ"ש, לא ניתן על סמך מהירות זו לקבוע כי הנאשם נושא באחריות לתאונה" (הכרעת הדין עמ' 4). כאשר דנים בסבירות מהירות נסיעתו של המשיב, השאלה אינה האם המהירות היא מופרזת כעבירה עצמאית, אלא האם המהירות מתאימה לנסיבות ולנתוני הדרך. לא אחת נקבע, כי חובת הצפיות של הנהג לצפות לאפשרות של מפגע בדרך, ודאי כאשר הוא נוהג בשעת לילה, בעיקול, בסמוך לכניסה או יציאה ממנהרה, בעת סינוור וכיו"ב. העובדה כי מותרת מהירות כזו או אחרת בדרך אינה מהווה היתר לנהג לנהוג במהירות זו אם תנאי הדרך, באותה עת, אינם מאפשרים זאת (ראה: ע"פ בן ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(2) 219, 213). נהג הנוסע בכביש מחוייב לנהוג במהירות המתאימה על-פי כללי הדרך וכפי שתנאי הדרך מחייבים אותו בפועל. החובה האמורה מקורה בהוראות תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961: "51. מהירות סבירה לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ותנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". נהג שלא נתן דעתו לתנאי הדרך, באופן שלא התאים את מהירותו לתנאי הכביש, לא האט ולא בלם במקום שבו צפוייה היתה סכנה - התרשל. 19. לסיכום, המשיב היה יכול וצריך היה למנוע את התאונה. המשיב יכול היה לראות את הקטנוע והנוסעת שלצידו שרועים על נתיב נסיעתו. המשיב היה צריך לצפות אפשרות של מפגע בדרך ולצפות אפשרות של עצירה נוחה ובטוחה בתוך טווח שדה הראייה שלו. המשיב יכול היה לעצור את רכבו בטרם הגיע אל מקום הסכנה, ובכך למנוע את התאונה. המשיב נהג בחוסר זהירות ורשלנות באופן שלא התאים את מהירותו לתנאי הדרך ולא הסיט ולא בלם רכבו על-מנת להימנע מתאונה ומבלי שבלם במקום בו היתה צפוייה הסכנה. לפיכך, אציע לחברי לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיב בעבירות המיוחסות לו. הנשיאה דבורה ברלינר - אב"ד אני מסכימה. אב"ד השופטת תחיה שפירא אני מסכימה. תחיה שפירא, שופטת אשר-על-כן, אנו מקבלים את הערעור. אנו מרשיעים את המשיב בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ביחד עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961. הדיון יוחזר לבית-משפט קמא לצורך שמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר-דין. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכים