האם אדם שהוצא נגדו צו הרחקה מביתו צריך לשלם דמי שכירות ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו הרחקה- דמי שכירות: ערעור על פסק דין מיום 22/3/10 של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת אלה מירז) בתמ"ש 25770/05. ש. שטמר, שופטת - אב"ד: המחלוקת בערעור היא על קביעתו של בית משפט קמא, לפיה על המשיבה 2 (להלן - "המשיבה") לשלם למערער דמי שימוש בנכס מקרקעין משותף רק החל מיום 17/3/10. השאלה העיקרית בערעור היא, מאיזה מועד יש לחייב את המשיבה לשלם דמי שימוש ראויים. רקע עובדתי. 1. המערער הוא אביו של המשיב 1 (להלן - "המשיב") ובעלה של המשיבה. הצדדים חתמו על הסכם גירושין עוד בשנת 1981. להסכם ניתן תוקף של פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק אישות 44/81 ביום 20/1/1982 (להלן - "פסק הדין"). לבני הזוג היה בית משותף, שבו התגוררו עד לפרוץ המשבר ביניהם (להלן - "הבית" או "הנכס"). על פי הסכם הגירושין היה על הצדדים לשתף פעולה על מנת למכור את הנכס מיד לאחר חתימת ההסכם ולהתחלק בתמורה בחלקים שווים. הוסכם כי באי כוחם של בני הזוג באותה עת ימונו ככונסי נכסים על מנת למכור את הבית. עוד הוסכם כי המשיבה וילדיה ימשיכו להתגורר בו עד למכירתו. 2. המערער והמשיבה לא התגרשו אולם מאז 1981 או 1982 אין הם חיים תחת קורת גג אחת. המשיבה קיבלה במהלך שנת 1981 או 1982, צווי מניעה, אשר אסרו על המערער להיכנס לבית הזוג, ומאז - מזה כ-24 שנים עד הגשת התביעה לדמי שימוש ראויים, לא התגורר המערער בבית המשותף. 3. על אף ההסכמה בהסכם הגירושין למכור את הבית מיידית, בני הזוג לא מכרו אותו (ביום 18/6/10 הודיעה באת כח המערער, כי ראש ההוצל"פ בנצרת אישר הסכם מכר למכירת הבית, ולא נמסר בהמשך אם הבית אכן נמכר). כל אחד מהם מטיל את האשם לאי מכירת הבית, לאורך השנים, לפתחו של בן זוגו. כאמור, לאורך כל התקופה, משנת 1981, המשיכה המשיבה להתגורר בנכס, תחילה עם כל שלושת ילדיה, שהיו מתחת לגיל עשר עם הפרידה של הוריהם, ומשבגרו הילדים - נשאר רק הבן-המשיב להתגורר עם האם בנכס, ובחלק מהזמן התגורר בבית עם אשתו ובתו. 4. בית הזוג, הנמצא ברח' בן צבי בקרית עמל, כולל יחידת דיור מרכזית, יחידת דיור קטנה ויחידה נוספת, המשמשת כמספרה, בניהולה של המשיבה. 5. המערער הגיש בשנת 2004 את פסק הדין לביצוע על מנת למכור את הבית כפי שהתחייבו בני הזוג. כן הגיש המערער, ביום 29/9/05 את התובענה, עליה ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, ובה תבע דמי שימוש ראויים בסכום של 37,800$ ולחייב את המשיבים להמשיך ולשאת בדמי שימוש ראויים עד לפינוי הנכס. את דמי השימוש הראויים תבע המערער עבור שבע שנים למפרע מיום הגשת התביעה. טענות הצדדים בבית משפט קמא 6. המערער טען כי צווי המניעה ניתנו בהסכמה, תוך התחייבות של שניהם שהבית יימכר מיידית, והתמורה תחולק ביניהם. לאורך השנים סיכלה המשיבה את מכירת הנכס בכך שלא התירה לשמאים, למתווכים ולקונים פוטנציאליים להיכנס אליו. לעמדתו, זו הסיבה מדוע לא נמכר הנכס, וטענת המשיבה, כי לא ניתן היה למכור את הנכס כיוון שרבצו עליו חובות לרשויות מס הכנסה ומנהל מקרקעי ישראל וכן עיקולים שהוטלו עליו - איננה נכונה. באשר למגורי המשיב בנכס (ביחידה הקטנה) הודה המערער כי לא דרש מהמשיב דמי שכירות ראויים, ולא רק שלא התנגד בזמנו למגוריו שם, אלא אף עזר לו לשפץ את היחידה על מנת להתאימה למגוריו. על פי חוות דעת שמאי מטעם המערער (השמאי ויסבלום), דמי השימוש הראויים לנכס היו 900$ לחודש, כאשר עבור היחידה המרכזית דמי השימוש הם בסכום של 3,200 ש"ח, עבור יחידת הדיור הקטנה - 1,300 ₪, ועבור המספרה - 1,450 ₪. 7. המשיבים טענו כי קמה להם הזכות להתגורר בנכס מאז פסק דין מיום 20/1/82 וכי המשיב, שהנו נכה ומחוסר אמצעים נאלץ להתגורר ביחידת הדיור, והמערער הסכים לכך, מבלי לדרוש ממנו אי פעם דמי שימוש. המערער אף עזר למשיבה בשיפוצים ובביצוע התאמות ביחידת הדיור, על מנת שהמשיב יוכל להתגורר בה. על כל פנים המשיב עזב את יחידת הדיור עוד טרם הגשת כתב התביעה, כך שלא קמה נגדו כל עילת תביעה. המשיבה טענה כי מגוריה הבלעדיים בנכס היו בהסכמת המערער ובתמורה היא אף ויתרה על מזונותיה, ומזונות הילדים הופחתו. עוד הוסיפה המשיבה, כי על פי פסק הדין משנת 1982 היה על בני הזוג למכור את הנכס באמצעות כונסי הנכסים, המערער לא פנה אליה לעניין מכירת הנכס, הוא עצמו הודה כי הסכים להשארת המשפחה בדירה עד לבגירתו של אחרון הילדים, והתביעה שלו הוגשה עשר שנים לאחר שאחרון הילדים, המשיב, בגר. בכל מקרה, צו המניעה שניתן נגד המערער, אשר אסר עליו להיכנס לביתו, נשאר בתוקפו ומעולם לא בוטל. לפיכך, בהתאם להלכה הנוהגת, אין היא חבה בדמי שימוש ראויים. הנכס לא היה רשום על שם בני הזוג עקב חוב למינהל. בעוד שהיא נשאה בחלקה בחוב זה למינהל, המערער לא עשה כן, ולפיכך לא ניתן היה למכור את הנכס. זאת ועוד, המערער חב לה בגין מזונות עבר סכום העולה על חלקו בנכס. עוד טענה המשיבה כי חל שיהוי בהתנהלותו של המערער ולפיכך אין הוא זכאי לדמי שימוש ראויים כלשהם. המשיבה אף הכחישה את השומה של דמי השימוש הראויים, כפי שנקבעה בחוות הדעת מטעמו של המערער. פסק דינו של בית משפט קמא 8. בימ"ש קמא קבע כי מאז פסק הדין בשנת 1982, נעשו מספר ניסיונות למכירת הנכס (לרבות בשנים 1987 ו-1988) אולם לא ניתן "להצביע על הנתבעת כזו שהכשילה בדווקא (כך במקור, ש.ש) את מכירת הבית. התובע עצמו אינו חף ממחדלים שגרמו לחוסר יכולת למכירת הנכס הגם שמונו כונסים כאמור" (סעיף 9 לפסק הדין). בית המשפט סבר כי המערער לא הוכיח שאכן רצה במכירת הבית לפני שאחרון הקטינים הגיע לגיל בגרות. המערער הודה כי "אני בניתי לו את הדירה שיגור אצל אמא" והכוונה למשיב, שהיה נכה עקב פגיעה קשה עד כדי נכות מלאה בתאונת דרכים וש"אני החלטתי שעד שלא יגמרו בגרותם אין מה להפריע להם בבית". המערער הודה כי התקין את היחידה לבן ג' על מנת שיתגורר בה עם אשתו לעתיד ואף לבן ע', שהוא המשיב, דאג להסדיר מגורים ביחידה, בנפרד מהבן ג'. עוד קבע בית המשפט, שהמשיב עזב את הבית כשלוש עד חמש שנים לפני הגשת התביעה על ידי המערער. בית המשפט קמא קבע כי המערער יצר מצג כלפי המשיב בכך שעזר לו להרוס קיר ולבצע שיפוצים נוספים (בהיותו של המערער קבלן) על מנת לבנות לו יחידת דיור למגוריו, שהמגורים של המשיב שם היו על דעתו של המערער. 9. לגבי התביעה נגד המשיבה, קבע בית משפט קמא כי המערער לא פנה אליה עד לשנת 2005, מועד הגשת כתב התביעה, בדרישה לקבל דמי שימוש ראויים. על אף שצו המניעה לא בוטל, בפועל הרשתה המשיבה למערער להיכנס לדירה על מנת להתקין את היחידות למגורי הבנים. מנגד לא ניתן היה למכור את הבית בשל חוב המערער למינהל. 10. בהתחשב בכל הנסיבות, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי אין לחייב את המשיב בתשלום דמי שימוש ראויים עבור העבר. תחילת החיוב לשלם דמי שימוש ראויים נקבעה למועד שבו היתה קיימת הצעה ממשית לרכישת הנכס, ומונו באות כוח הצדדים להיות כונסות נכסים לצורך מכירתו, דהיינו מיום 17/2/10. בהתאם להחלטה זו ניתנו לצדדים 30 ימים על מנת למכור את הנכס, ולפיכך נקבע כי היום הקובע לתחילת החבות של המשיבה בתשלום דמי שכירות ראויים יהיה 17/3/10. בית המשפט נימק את החלטתו זו, למניעת דמי שימוש מהמערער לגבי תקופת העבר, בכך שעמד נגדו מאז 1982 צו מניעה והוא לא טרח לבטלו, בכך שהוא הערים קשיים וסיכל את המכירה ולא עשה כל צעד למכירת הנכס, כמו הסדרת החובות המוטלים על הנכס למינהל. עוד התחשב בית המשפט בהגיעו למסקנה האופרטיבית אליה הגיע, בשיהוי בהגשת התובענה. 11. באשר לגובה דמי השכירות הראויים קבע בית משפט קמא כי הם יהיו בסכום של 5,000 ש"ח לחודש. בהחלטה זו, הפחית בית המשפט מהסכום שאותו הציע השמאי מטעם המערער, בנמקו קביעתו זו בכך שחוות הדעת הסתמכה על עסקאות מוצעות ולא מבוצעות, היא לא התייחסה לתקופות השונות ולא נבדק באופן מקצועי מצבו של הנכס. בית המשפט קבע שעל המשיבה היה לשאת במחצית, דהיינו בסכום של 2,500 ₪ לחודש. כן חייבה השופטת את המערער בהוצאות התביעה של המשיב בסכום של 2,000 ש"ח + מע"מ ואילו בהתדיינות בינו לבין המשיבה, נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו. טענות הצדדים בערעור. 12. המערער חזר על טיעוניו בבית משפט קמא, שעיקריהם היו כדלקמן: הוא פנה בשנת 2005 ללשכת ההוצאה לפועל בחדרה, על מנת לממש את פסק הדין ולמכור את הבית בהליכי הוצל"פ. המשיבה והבן עשו הכל על מנת לסכל את המכירה. לעמדתו, מן הדין היה לחייב את המשיב בשכר הראוי, שכן המשיב הודה כי בעת הגשת כתב התביעה הוא התגורר בדירה יחד עם בתו הקטינה ואשתו. עוד טען המערער, כי בית משפט קמא לא התייחס כלל לתקופה מיום הגשת כתב התביעה וכי מן הדין היה לחייב את המשיבה לשלם דמי שימוש ראויים, למצער מאז הגשת התביעה או מאז הגשת פסק הדין לביצוע בהוצל"פ. היה על המשיבים לדעת, מהמועד בו הוגשה התביעה להוצל"פ, כי אין הוא מסכים יותר לחזקתם הבלעדית ללא תשלום דמי שימוש ראויים בגין חלקו בנכס. 13. המשיבה טענה כי על פי פסק הדין מיום 20/1/82 היתה לה זכות בדין להתגורר בנכס וכי השיהוי הגדול, 23 שנים, מראה על ויתור על זכות התביעה. דיון והחלטות 14. לעמדתי, אין לנו להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט קמא, המתייחסות להתנהלותו של המערער עד להגשת התביעה נשוא פסק הדין שעומד בערעור לפנינו. כמו בית משפט קמא סבורה אני כי הראיות מצביעות על ויתור של המערער, לאורך התקופה עד להגשת התביעה בתיק זה, על כל זכות שהיתה לו, ככל שהיתה, לגביית דמי שכירות ראויים: לאורך כל השנים המערער לא תבע את דמי השכירות הראויים, כאשר הסיבה לכך היתה - ככל הנראה - שהוא לא רצה לפגוע במגורי ילדיו. הוא אף לא עמד על זכותו למכור את הבית. לו היה באמת רוצה לאורך התקופה למכור את הבית, לא היתה התנהלותה של המשיבה - אפילו היא התנגדה למכירת הנכס, כפי שטען המערער - מונעת את מכירת הנכס. כמו שידע המערער לפנות בשנת 2005 להוצאה לפועל על מנת לממש את פסק הדין ולמכור את הנכס, יכול היה לפעול כך לאורך התקופה הארוכה החל משנת 1982 ועד 2005. המערער לא רק שלא התנגד למגוריהם של ילדיו, אלא אף שיפץ חלק מהנכס על מנת להכשירו למגוריהם ואף למגוריו של המשיב לאחר שבגר, שבשל נכותו ומצבו הכלכלי נזקק לאותה יחידת הדיור הקטנה שבבית הוריו. המערער אף לא פנה מעולם לבית המשפט על מנת שיבוטל צו המניעה שעמד נגדו. יש להניח שאם היה עושה זאת, היה הצו מתבטל או שאפשר היה לזרז את מכירת הנכס בהוראת בית המשפט. מכאן מסקנתי היא שעד להגשת התביעה בשנת 2005, ויתר המערער על דמי השימוש הראויים, והמשיבים רשאים היו להניח, על פי התנהלותו של המערער, כי הוא ויתר על דמי השימוש הראויים בגין הנכס. חיוב המשיבים לשלם למערער דמי שימוש ראויים לפני מועד הגשת התביעה, תגרום להרעת מצבם, לאחר שהתבססו על המצג שהמערער, בין במפורש ובין בהתנהלותו, הציג לפניהם. השאלה שנותרה לדיון היא, אם יש לחייב מי מהמשיבים החל מיום הגשת התביעה. 15. עוד סבורה אני שאין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, שהן המערער והן המשיבה תרמו במחדליהם או במעשיהם, לכך שהפירוק לא בוצע עד היום. שניהם לא עמדו על ביצוע פסק הדין, כאשר לשניהם היתה היכולת לעשות כך. גם אם המשיבה לא שיתפה פעולה עם הקונים הפוטנציאליים או השמאים מטעמו של המערער, עדיין יכול היה המערער לפנות לבית המשפט או להוצאה לפועל על מנת להפעיל מנגנון שיביא למכירת הבית. גם אם המערער לא שילם למנהל מקרקעי ישראל את חובו, ניתן היה ככל הנראה לבצע את המכירה בכך שהחוב ישולם מתוך התמורה. השורה התחתונה היא, ששותפה אני לדעת השופטת קמא, ששני הצדדים תרמו חלקם באי ביצוע פסק הדין, כאשר לא ניתן לקבוע חלקו של מי גדול יותר במחדל זה. 16. באשר לקביעה העובדתית של בית משפט קמא לפיה המשיב הפסיק את מגוריו בנכס עוד טרם הגשת התביעה, נפלה, ככל הנראה, טעות אצל בית משפט קמא. שהרי המשיב עצמו הודה בסעיף 13 לכתב הגנתו כי "הנתבע אשר נישא מתגורר כאמור אצל אמו, יחד עם בתו הקטינה, ילידת 13/4/05 בהיעדר כל אמצעים כספיים לשכור דירה". גם אם אצא מהנחה כי בעת הגשת התביעה של המערער, המשיב עדיין התגורר ביחידה הקטנה בנכס, הרי אין מחלוקת כי הוא עזב את הנכס לאחר מכן, ככל הנראה סמוך לאחר הגשת התביעה. מרגע שהמערער גילה דעתו כי הוא מבקש להפסיק את מגוריהם הבלעדיים של המשיבים בנכס, ראוי היה לתת לבן תקופת מה לצורך התארגנות לעזיבה למקום אחר. משלא הוכח כי המשיב לא עזב את הנכס בסמוך לאחר הגשת כתב התביעה, אין מקום לחייבו בתשלום דמי שכירות ראויים. לפיכך, יש לדון עדיין רק בשאלה מאיזה מועד יש לחייב את המשיבה בתשלום דמי שכירות ראויים, כאשר הקדמתי וקבעתי כי אין לחייבה עבור שבע שנים למפרע ליום הגשת כתב התביעה. 17. הפן הנורמטיבי ההלכה בדבר המועד ממנו יש לחייב בן זוג לשלם לבן זוגו, שאינו מתגורר בדירה המשותפת, דמי שכירות ראויים, הובאה על ידי כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלונית (פורסם בתוכנות המשפטיות, , והציטוט המובא להלן, הופיע גם בפסק דינו של בית משפט קמא): "מקובלת עלי ככלל קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי אין בעובדה שאחד מבני הזוג עוזב את בית המגורים המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו 'מעתה ועד עולם'. המועד שממנו ואילך יהיה זכאי המשיב לדמי שימוש ראויים נתון לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה". דהיינו, קביעת המועד תעשה על פי כל הנסיבות העומדות לפני השופט בבית המשפט לענייני משפחה. 18. עוד נזכיר כי ההלכה קובעת, שכאשר קיים ועומד צו המונע מבן הזוג להיכנס, אין בן הזוג שנשאר בדירה, מחויב בתשלום דמי שכירות ראויים, בהתחשב בכך שהצד שהורחק, הורחק בשל אשם מצדו: "ו. כאשר התנהגותו של אחד מבני הזוג מחייבת את הרחקתו בצו בית משפט, אין כל ספק שהשימוש בדירה המשותפת נמנע ממנו בשל התנהגותו, ולא בשל השימוש שעושה בן הזוג השני. בנסיבות אלה, לפי הלכת זרקא, אין השותף זכאי לדמי שימוש ראויים (ראו בע"מ 9126/05 הנזכר; ע"מ (תל אביב) 1054/04 פלונית נ' פלוני (לא פורסם) ). יתכן כי גם לפי הגישה הביקורתית ניתן לראות בהתנהגות המחייבת הרחקה ויתור של בן הזוג המורחק על זכויותיו בדירה, או חוסר תום לב שאינו מאפשר את תביעתן (דויטש, שם): אין בן זוג יכול לתבוע את חלקו בפירות של נכס, שעה שהוא עצמו - בהתנהגותו הפסולה - מבקש לסכל את הפקתם. כמובן שבידי בן הזוג לתבוע את פירוק השיתוף באופן שיאפשר את מיצוי ההנאה מהנכס,  ועל כך להלן" (כתוביו של כב' השופט רובינשטיין בבע"מ 9881/05 פלוני נ' פלוני, ניתן ביום 9/4/06, פורסם בתוכנות ). 19. אחזור ואביא במצורף את הנסיבות העומדות לפנינו: נגד המערער עמד צו מניעה. לאורך השנים, עד הגשת התביעה בהוצל"פ לביצוע הפירוק, הוא לא עמד על זכותו לקבל דמי שכירות ראויים או על ביצוע הפירוק. הפירוק לא בוצע עקב התנהלותם של המערער ושל המשיבה. 20. אינני סבורה כי צו מניעה שאסר על המערער להיכנס לביתו, הוא שמונע לחייב את המשיבה לשלם למערער דמי שימוש ראויים מיום הגשת תביעתו ואילך. אמנם ההלכה היא שבעת שתלוי ועומד נגד בן זוג צו הרחקה או צו מניעה מלהיכנס לדירתו, אין מחייבים את בן הזוג המתגורר בה לשלם דמי שכירות ראויים, אולם אין הלכה זו, לעמדתי, ישימה לנדוננו: חלפו עשרות שנים, הטעמים למתן צו המניעה דהו ובטלו מהעולם; אם בעת שניתן הצו, התגוררה המשיבה עם ילדיה בנכס, והצו נועד ככל הנראה להגנתם, הרי בעת הגשת התביעה, עזבו הבנים את הנכס, לאחר שבגרו ופרשו להקים משפחות משל עצמם. זאת ועוד, אפילו אם היתה עדיין הצדקה לקיומו של צו המניעה, הרי משדרש המערער את פירוק השיתוף בנכס, אם מנעה המשיבה את הפירוק, יש הצדקה בחיובה בתשלום דמי שכירות ראויים. במקרה כגון דא, עבר "האשם" מזה שנגדו ניתן צו המניעה או ההרחקה, אל זה המונע מהצד השני ליהנות מהנכס שבבעלותו המשותפת עם בן הזוג האחר לאורך שנים כה רבות. כתב על כך השופט רובינשטיין בבע"מ 9981/05, שהזכרתיו לעיל: "(1) עניין נוסף שראוי להזכירו, ואף לו השלכות רוחב, הוא כאשר אחד מבני הזוג מאריך מטעמיו שלו את תקופת השיתוף, בין במישרין ובין באמצעות עיכוב הסדרת הגט (בזוג שחל עליו חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973), בעוד בן הזוג האחר מבקש פירוק השיתוף. במצב זה, בו אחד השותפים מסכל את ביצוע הפירוק, אין הוא יכול להישמע בטענת דמי שימוש ראויים".   21. בנידוננו, המערער לא ביקש לחזור להתגורר בנכס. מנגד הוא גילה דעתו עם הגשת פסק הדין מ-1981 לביצוע בהוצל"פ ועם הגשת התביעה לתשלום דמי שכירות ראויים, כי הוא עומד על זכותו לפרק את השיתוף וכי הוא דורש, כל עוד לא יפורק השיתוף, לקבל את חלקו בהנאה שהמשיבה מפיקה מכל הנכס. בנסיבות אלו, כאשר האשם לאי הפירוק הוא משותף, מציעה אני לעמיתי לחלק את הנזק בין שני הצדדים, כך שהמשיבה תשלם רק את מחצית דמי השכירות הראויים שהגיעו ממנה (דהיינו רבע מדמי השכירות הראויים לחודש) וזאת החל מיום הגשת התביעה לתשלום דמי השכירות הראויים ועד ליום מתן פסק הדין. ממועד זה, יישאר פסק דינו של בית משפט קמא על כנו, דהיינו המשיבה תשלם למערער סך של 2,500 ₪ לחודש עד למועד פינוי הדירה על ידה. 22. מחלוקת נוספת שעמדה לפני הצדדים היא אם יש לקבוע כי דמי השכירות הם בהתאם לקביעת השמאי מטעם בית המשפט, דהיינו לסכום מצטבר עבור היחידות השונות בנכס של 5,950 ₪. בית משפט קמא העמיד את דמי השכירות הראויים על 5,000 ₪ לחודש בלבד. מציעה אני שלא להתערב בקביעה זו. אמנם חוות דעתו של השמאי לא התייחסה לכל שנות השכירות ולטענת המשיבה אין בה, לכן, הוכחה לדמי השכירות הראויים, ומנגד בית המשפט מצא בה פגמים עליהם עמד בפסק דינו, אולם נראה כי בית המשפט שיקלל טענות אלו כאשר קבע - על פי אומדן - שיש להפחית מקביעתו של השמאי סכום של 950 ₪ לחודש. 23. לפיכך, כאמור עמדתי היא שיש לחייב את המשיבה לשלם למערער את הסכום של 1,250 ₪ לחודש החל מיום הגשת התביעה ועד ליום פסק הדין של בית משפט קמא, וממועד זה ועד לפינוי הנכס, סך של 2,500 ₪. סכומים אלו יישאו ריבית חוקית והפרשי הצמדה. מוצע לחייב את המערער בשכר טרחה של עורך דינו של המשיב בסכום של 3,000 ₪ ואת המשיבה מוצע לחייב לשלם למערער את שכר הטרחה של עורך דינו בסכום של 3,000 ₪. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] צ. קינן, שופטת: אני מסכימה. צ. קינן, שופטת דר' ע. זרנקין, שופט: אני מסכים. ע. זרנקין, שופט לפיכך הוחלט כמפורט בסעיף 23 לפסק דינה של השופטת ש' שטמר - אב"ד. צו הרחקהשאלות משפטיותשכירותצוויםדמי שכירות