האם עורך דין שכיר שמקבל לקוחות פרטיים נחשב לעצמאי בביטוח לאומי ? המשיב, עורך דין במקצועו, עובד כשכיר במשרד עורכי דין ומקבל גם לקוחות פרטיים. פקיד הגבייה של המוסד לביטוח לאומי קבע שהמשיב עוסק בלקוחותיו הפרטיים למעלה משתיים עשרה שעות בשבוע, וחייב אותו בתשלום דמי ביטוח כעצמאי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם עורך דין שכיר שמקבל לקוחות פרטיים נחשב לעובד עצמאי בביטוח לאומי: .1ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופט הראשי מורל - דן יחיד; תב"ע מז/82-0) שקבע כי המשיב "איננו 'עובד עצמאי', ואין הוא חייב בתשלום דמי ביטוח כזה". .2בדיבור "עובד עצמאי" הכוונה להגדרה שבסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח- 1968(להלן - חוק הביטוח הלאומי): - "עובד עצמאי - לעניין שנת מס פלונית או חלק ממנה - מי שעסק אותה תקופה במשלח ידו, שלא כעובד, לפחות שתיים-עשרה שעות בשבוע בממוצע, והכנסתו החודשית הממוצעת ממשלח ידו היא לפחות הסכום הקבוע בלוח א'; לעניין זה רשאי השר לקבוע בתקנות - (1) שיטת חישוב של ממוצעים; (2) סכום אחר במקום הסכום הקבוע בלוח א'". בתקנה 13לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א-1971, נדון והוסדר לפרטי פרטים עניינו של "מבוטח שהוא גם עובד וגם עובד עצמאי". .3המשיב, עורך דין במקצועו, עובד כשכיר במשרד עורכי דין קוסובסקי-שחור, ומקבל גם לקוחות פרטיים. פקיד הגבייה של המוסד לביטוח לאומי קבע שהמשיב עוסק בלקוחותיו הפרטיים למעלה משתיים עשרה שעות בשבוע, וחייב אותו בתשלום דמי ביטוח כעצמאי. בתובענה שהגיש לבית-הדין קמא עתר המשיב למתן פסק-דין בו יוצהר שאין הוא חייב בתשלום דמי ביטוח כעובד עצמאי. .4כל שידוע אודות היקף עיסוקו של המשיב, מקורו בהודעה שמסר לחוקר המוסד (נ/1) בתצהירו ובעדותו בבית-הדין. ואלה העובדות: - א) שעות העבודה במשרד קוסובסקי-שחור הן מ- 8.00עד 16.30ארבעה ימים בשבוע, ופעמיים בשבוע מ- 8.00עד 13.00, ובסה"כ 41שעות בשבוע; ב) על-פי הסכם בכתב עם עורך דין קוסובסקי מותר למשיב לעסוק בפרקטיקה פרטית במשרד, תמורת תשלום של % 20מהכנסותיו לבעל המשרד; ג) עבודתו של המשיב כרוכה בהופעות בבתי-המשפט, מספר פעמים בשבוע, כולל הופעות בבתי-משפט מרוחקים. לעתים ישנה הופעה למען לקוח פרטי; ד) המשיב אינו מנהל רישום מדוייק בדבר מספר השעות המוקדשות לעיסוקו הפרטי. לפי הערכתו, מספר שעות אלה אינו מגיע כדי עשר לשבוע; ה) אין למשיב שעות קבלה מיוחדות ללקוחותיו הפרטיים, וכל אימת שהוא נמצא במשרד עומד הוא גם לרשותם של אלה; ו) לפעמים מקבל המשיב לקוחות פרטיים במעונו, בשעות הערב. מדובר לרוב באנשים מבוגרים, תושבי פתח-תקוה שאינם חפצים לכתת רגליהם לתל-אביב. על טיב השירותים הניתנים ללקוחות למדים מעיון בחשבוניות: יעוץ משפטי, עריכת חוזים, העברת דירות, צווי ירושה, רישום משכנתאות וכד'. .5באי-כוח הצדדים, ובית-הדין קמא בעקבותיהם, ייחסו חשיבות רבה לשאלה על מי רובץ נטל הראיות לעניין היותו (או אי-היותו) של המשיב עוסק במשלח ידו לפחות שתים עשרה שעות בשבוע. את מסקנתו ביטא השופט המלומד בזו הלשון: - "התובע איננו מבקש דבר מהמוסד. להיפך, המוסד בא אליו ומודיע לו כי החליט שהוא - התובע - הינו 'עובד עצמאי', ודורש ממנו תשלום דמי ביטוח ככזה. נראה לי, כי במקרה כזה אין להטיל על התובע את כל נטל ההוכחה. בהיות העובדות בידיעתו הבלעדית של התובע, די בכך שיראה ראשית ראיה, ואם אין הדבר מתקבל על דעתו של פקיד הגביה עליו החובה להביא ראיות סותרות (ראה גם דב"ע מה/174- 0[1], בע' 201סעיף 7)". משלא עלה בידי המוסד להביא הוכחות - להבדיל מ"הנחות היפוטטיות" - בדבר עיסוקו של המשיב לפחות שתיים-עשרה שעות בשבוע במשלח-ידו, נדחתה התביעה. .6בא-כוח המערער טען לפנינו שאם הוכח כי אדם עוסק במשלח ידו, ההנחה היא שהוא עובד עצמאי, אלא אם כן הכנסתו החודשית הממוצעת פחותה מהסכום הקבוע בלוח א', או שאינו עוסק במשלח ידו לפחות שתים-עשרה שעות בשבוע. אך ראשית הראיה עליו. המשיב דנן הודיע שאינו מסוגל לחשב כיצד מתחלקת מערכת השעות בין עבודתו כשכיר לבין פעילותו למען עצמו. אם המקרה כה גבולי, מצופה היה שתיעשה, ולו פעם אחת, בדיקה מדגמית. כאשר אדם פותח עסק ומארגן לעצמו שעות עבודה כך שהוא יושב לרוב בטל במשרדו, אין זאת אומרת שאינו עובד עצמאי. בע"א 52/58[2] נפסק שהמערער אינו עוסק למעשה במקצוע עריכת דין אף כי מתקיימים בו כל הסימנים החיצוניים המצביעים על עיסוקו. וכך אמר השופט גויטיין: "נקח לדוגמה עורך דין צעיר אשר זה עתה פתח משרד, ואשר נוקט באותם הצעדים כמו המערער לפנינו: החזקת שלט, תשלום מס וכו'. לא היינו מהססים להכיר בהוצאותיו גם אם הכנסותיו היו אפס. נכונותו לשרת לקוחות היא ביצוע כוונתו לעסוק בתור עורך-דין, ואין תכיפות הפעולות וטבען מעלים או מורידים - במקרה זה" (שם [2], בע' 3-462). דברים אלה, טען הטוען, כוחם יפה לענייננו בשינויים המחוייבים. למשיב היתה נכונות והיתה כוונה שיצאה לפועל לעסוק בעריכת-דין כעובד עצמאי. מספר הלקוחות וסך כל שעות העבודה, הלכה למעשה, אינם מעלים ואינם מורידים. היה משרד, היה שלט, היתה מסגרת של 41שעות, הוא עבד גם בביתו למען לקוחותיו וחלק מהם ביקרו במשרד, וכו'. הכנסותיו מעיסוקו הפרטי לא היו מבוטלות כלל. מכל אלה הוכח כי עסק לפחות 12שעות בשבוע במשלח ידו. .7בא-כוח המשיב לא חלק על התיזה לפיה כל מי שעוסק במשלח ידו הינו עצמאי, אלא אם כן הוכח באותות ומופתים שאינו מרויח מאומה, דוגמת המערער בע"א 55/58[2], הנ"ל. אך לא בכך עסקינן. החוק אינו אומר שכל העוסק במשלח ידו הינו עובד עצמאי, אלא אם כן הוא מוכיח שלא נתקיימו בו התנאים של אורך זמן (לפחות שתים-עשרה שעות שבועיות) ושל גובה הכנסה (לפי לוח א'). אין בענייננו דרישה בדומה לזו שבסעיף 222לפקודת מס-הכנסה המעבירה אל הנישום את חובת הראיה (ע"פ 52/63[3] בע' 1088מול האות ג' "... מכלל הן אתה שומע לאו: במקרים האמורים בסעיף 222, ובמקרים אלה בלבד, עוברת חובת הראיה על שכם הנאשם..."). הפרקליט המלומד הוסיף והקשה: כיצד יכול היה המשיב להוכיח שלא עבד 12שעות בשבוע? הוא נתן תצהיר ונחקר עליו; מה עוד יש לצפות ולדרוש ממנו? ככל שנטל הראיה היה מוטל עליו, הוא הרימו. .8היותו של אדם בעת ובעונה אחת עובד שכיר ועובד עצמאי, היא תופעה נפוצה, ולא פעם נזקקו בתי-הדין לעבודה לנושא. עד כה נתקלנו בפסיקה בנושא זה, במספר מצבים: האחד - "יכול אדם להיות בעל מפעל משלו, או לפעול בדרך אחרת כ'מפרנס עצמאי' חלק מהזמן, ובחלק אחר של זמנו - לפעול כ'עובד' בשירותו של הזולת (דב"ע לב/1- 3[4], בע' 250). השני - "אין כל מניעה לכך שאדם יהיה בו בזמן עצמאי ביחסיו עם פלוני וגם עובד של מעביד, שעה שהמעסיק והעובד זהים. מקום בו ניתן להפריד בין השניים, כאילו נעשו שני חוזים" (דב"ע מג/106- 3[5], בע' 90). והשלישי - "אין כל מניעה לכך, שאדם יועסק, בו בזמן, כעצמאי - על ידי המעסיק, וכעובד - על ידי המעביד, כשהמעסיק והמעביד-זהים, כשם שאין מניעה לכך שהמעסיק והמעביד אינם זהים" (דב"ע לז/67-3, יוסף זריהן - המוסד לביטוח לאומי; לא פורסם). .9על כך שהמשיב הוא גם "עצמאי", אין, ולא יכול להיות חולק, השאלה היא אם הוא "עובד עצמאי" במשמעות הדיבור בחוק הביטוח הלאומי. מטרת המחוקק, כעולה מהגדרת "עובד עצמאי", היא כי רק מי שהתמלאו בו שני תנאים מצטברים המנויים באותו סעיף, ייחשב לעניין חוק זה כ"עובד עצמאי"; במלים אחרות - עובד עצמאי", שלא התמלא בו לפחות אחד משני התנאים המצטברים לא ייחשב, לטוב ולרע, כמבוטח על-פי החוק, על כל המשתמע מכך, כמפורט להלן. כבר אמר בית-דין זה כי "ההגדרה של 'עובד עצמאי' אינה אלא הגדרה שתאפיין - לצרכיו הספציפיים של חוק הביטוח הלאומי - את המפרנס העצמאי, להבדיל מ'עובד' וממי ש'אינו עובד ואינו עצמאי"' (דב"ע מא/36- 0[6], בע' 236ההדגשה הוספה). על מטרתו זו של החוק נוכל ללמוד מדברי ההסבר לתיקון מס' 11לחוק המקורי (תיקון אשר פורסם בס"ח 456, התשכ"ה, 130) שבו תוקנה ההגדרה. וכך נאמר בדברי ההסבר (הצ"ח 621התשכ"ד, בע' 246, 261): "בהגדרה הקיימת של עובד עצמאי, בסעיף 1(א) לחוק, אין ההכנסה והיקף העיסוק משמשים מבחן לקביעת מעמדו של אדם כעובד עצמאי; אי-הבהירות של ההגדרה שימשה יסוד להתדיינויות משפטיות. מוצעים איפוא מבחנים אובייקטיביים שלפיהם יהיה אפשר לקבוע שפלוני הוא עובד עצמאי. מעמדו של מבוטח כעובד עצמאי לא יהיה מותנה במספר האנשים המועבדים על-ידיו (סעיף 1)". .10השאלה העיקרית היא, איפוא, האם לעניינו, די שאדם "יעמוד לרשות העבודה" לפחות 12שעות בשבוע בממוצע, או שעליו לעסוק, הלכה למעשה, אותו פרק זמן, בעיסוקו כעובד עצמאי. נראה כי התשובה החד-משמעית היא כי על העובד העצמאי לעסוק בפועל בעיסוקו פרק זמן שנקבע בחוק, שאם לא כן כל אדם המוכן ומזומן לאחר שעות עבודתו כשכיר לבצע מלאכתו כעצמאי, כל אימת שייקרא לעשות כן (כגון רופא, שרברב, חשמלאי, מכוון פסנתרים) יהיה "עובד עצמאי" לעניין חוק הביטוח הלאומי, בהיותו 'עומד לרשות העבודה' הרבה מעבר ל- 12שעות בממוצע בשבוע. .11מכאן לשאלת נטל ההוכחה. הכלל במשפט הישראלי, כל עוד לא נקבע אחרת לעניין זה או אחר, הוא כי "המוציא מחברו - עליו הראיה". במקרה שלפנינו - העדות היחידה שהיתה בפני בית-הדין היתה עדותו של המשיב שלא נסתרה. אם בכך לא די - הרי שעדותו עומדת במבחן הסבירות. המשיב קיבל שכר מלא ממעבידו - הפרקליט שהעבידו, ומכאן כי הכף נוטה למסקנה כי עסק מרבית זמנו במשרד עורכי הדין בענייניו של מעבידו, ולא בעיסוקיו הוא. אשר לקבלת לקוחות בביתו. המשיב אמר בעבודתו (לחוקר המוסד) כי "לעיתים רחוקות הוא מקבל לקוחות" בביתו, ובתשובה לשאלה הוא מוסיף: "לעיתים רחוקות זה פעם בעשרה ימים או פעם בשבוע". זאת ועוד. לא ניתן לצפות מהמשיב שיערוך רישום מדויק של השעות שבהן עסק כעצמאי, שעה שלא התכוון כלל להירשם כעצמאי, מאחר שסבר כי לא התמלאו בו התנאים לכך, מה עוד שהדרישה לכך באה מהמוסד, פרק זמן ארוך לאחר שאותן עבודות בוצעו. אין לדרוש מאדם שיהיה מוכן בכל עת להוכיח אי-קיומה של עובדה מסוימת. .12תשומת הלב מופנית לכך שכל עוד המשיב אינו רשום במוסד, ואינו משלם דמי ביטוח כעובד עצמאי, עלול הוא לקפח את זכויותיו אם חלילה ייפגע בתאונת עבודה (תאונת דרכים למשל). הכנסותיו כעובד עצמאי לא תובאנה בחשבון בחישוב גמלאות בכסף. וחמור מזה, תאונה כי תקרה בעת עשותו למען לקוח פרטי, לא תוכר כתאונת עבודה, ואף גמלה בכסף או בעין לא תינתן לו, לא כשכיר ולא כעצמאי. .13פסק-הדין הדוחה את הערעור הוא על דעת שניים מחברי המותב, והנשיא בכללם. שני חברי המותב האחרים בדעה כי דין הערעור להתקבל. .14נימוקיו של אחד מחברי המותב שדעתו היא כי דין הערעור להתקבל הם: א) השאלה על מי נטל ההוכחה, שהטרידה את הצדדים ואת בית-הדין קמא, נראית בשלב זה, כאקדמית גרידא. כל הראיות שבתיק הובאו ממילא על ידי צד אחד - המשיב, דא עקא שלא עלה בידו להציג מערכת סדורה של נתונים או לוח זמנים מחולק למדורים נפרדים לעבודתו בשכר ולעיסוקו למען עצמו. היותו של אדם בעת ובעונה אחת עובד שכיר ומפרנס עצמאי הינה תופעה כה נפוצה, שהיא זכתה למדור מיוחד בחוק הביטוח הלאומי (לדוגמא, תקנה 13שהוזכרה בסעיף 2דלעיל). בכל המקרים הידועים מהפסיקה מדובר באדם, בעל כפל מעמד, המחלק את עתותיו בין עבודתו כשכיר לבין עיסוקו כעצמאי. על כן טבעית וצפויה היתה התבטאותו של בית-דין זה, עת שהציג לראשונה את הסוגיה: - "יכול אדם להיות 'בעל מפעל' משלו, או לפעול בדרך אחרת כ'מפרנס עצמאי' חלק מהזמן, ובחלק אחר של זמנו - לפעול כ'עובד' בשירותו של הזולת. . . " (דב"ע לב/ 31[4], בע' 250, ההדגשות הוספו). בין שאר הדוגמאות המובאות בהמשך הציטוט, הוזכר גם מקרה של עורך דין העובד במקצועו בשותפות של עורכי דין, ו"באותו זמן" (הכוונה בעליל לחלק אחר של "אותו זמן"), משמש כמורה או כיועץ משפטי (שכיר) של תאגיד הפועל כחלק ממנגנון של אותו תאגיד; ב) המיוחד בענייננו הוא שהמשיב דנן אינו פועל בחלק מהזמן בשירות מעבידו, ובחלק אחר של זמנו למען עצמו. כאשר נשאל בחקירה נגדית כיצד הגיע למסקנה שעבד כעשר שעות בשבוע בעבודתו הפרטית, השיב שלו היה מצליח להקדיש לכך שעה או שעה וחצי ביום (9- 6שעות בשבוע) היה זה הרבה. היש להבין מכך שעבד בשירות מעבידו לא 41שעות בשבוע, כי אם 35- 32שעות בלבד? בודאי שלא. המשיב לא הוגבל על-ידי מעבידו בעסקיו הפרטיים, מה גם שהלה היה "שותף" (ב-%20) להכנסותיו. בפועל עבד המשיב בו זמנית וסימולטנית במשך כל שעות עבודתו כשכיר, גם לרשות לקוחותיו הפרטיים. לא היו לו שעות קבלה משלו, וכל עתותיו, בשבתו במשרד, היו שעות קבלה ללקוחותיו הוא, וזאת בנוסף לשעות קבלה בעת ערב, במעונו. לא נטען, וממילא לא הוכח שלא עסק בניסוח מסמכים משפטיים עבור לקוחותיו, או בניהול משא ומתן או בבירורים שונים בטלפון עבורם בשעות עבודתו במשרד. הוא הופיע בערכאות עבורם, וסביר להניח שכאשר הופיע עבור המשרד, הסדיר גם עניינים משלו אם היה צורך בכך, במזכירות או במשא ומתן עם חבר למקצוע, וכד'. קיצורו של דבר: יש לראות את פעילותו של המשיב למען עיסוקו במשלח ידו כמשתרעת לאורך שבוע העבודה כולו, ובודאי מעבר לשתיים עשרה שעות בשבוע. .15נימוקיו של חבר המותב השני שאף דעתו היא כי דין הערעור להתקבל הם: א) סבורני שדין הערעור להתקבל, גם אם נבחן את השאלה שבמחלוקת על-פי הכללים בדבר חלוקת נטל הראיה; ב) (1) "עובד עצמאי" חייב בתשלום דמי ביטוח, אם מוצדק סווגו כ"עובד עצמאי" כמשמעות מונח זה בחוק הביטוח הלאומי. (2) על המוסד לביטוח לאומי, התובע מעובד עצמאי דמי ביטוח, מוטל נטל השכנוע להוכיח, כי אכן המבוטח הוא "עובד עצמאי" במשמעות מונח זה בחוק, אך נטל זה הוא מסויג, כפי שנבהיר להלן; ג) (1) הגדרת "עובד עצמאי" בחוק הביטוח הלאומי כוללת שלושה מרכיבים מצטברים: (א) מי שעוסק במשלח ידו שלא כעובד. (ב) לפחות 12שעות בשבוע בממוצע. (ג) הכנסה חודשית ממוצעת ממשלח יד לפחות בסכום הקבוע בלוח "א". (2) קיומו של המרכיב הראשון, שעליו אין מחלוקת בתיק זה, ייקבע על-פי ההלכות הקיימות לגבי הגדרת "עובד" ו"עובד עצמאי" במשפט העבודה. (3) שני המרכיבים הנוספים יש בהם חידוש, כי על פיהם, לא די שמבוטח יענה על הקריטריונים של עצמאי על-פי הלכות משפט העבודה, כדי להיות מסווג כ"עובד עצמאי", אלא צריך שיתמלאו גם שני התנאים הנוספים, שהם פרי יצירת המחוקק. (4) שני המבחנים הנוספים הם מבחנים כמותיים, שהאחד מתייחס למספר שעות העבודה והאחר לגובה ההכנסה. (5) לא יכול להיות ספק, שלגבי המרכיב הראשון נטל השכנוע לגבי הוכחתם מוטל על המוסד. במקרה הנוכחי ברור גם, שהמוסד עמד בנטל זה בשל העדר מחלוקת לגביו. (6) קיומו של מרכיב ההכנסה, כך נראה, לא היה שנוי במחלוקת בתיק זה, ולכן גם לגביו ניתן לומר, שנטל השכנוע המוטל על המוסד הורם. (7) לגבי המרכיב השלישי, מספר השעות, נכון שהמוסד לא הביא ראיות משלו לגביו, אך הוא זכאי להסתמך על ראיות הצד שכנגד, כדי לתמוך בגרסתו שלו. (8) מתאור העובדות עולה, כי המשיב הוא עובד שכיר, שמשרד מעסיקו משמש לו גם כמקום עיסוקו כעורך-דין עצמאי, בנוסף לכך מקבל המשיב גם לקוחות בביתו. (9) אין המשיב מוגבל על-ידי מעבידו בעסקיו הפרטיים. (10) אין המשיב, על-פי טענתו, מסוגל לחשב, כיצד מתחלקת מערכת השעות בין עבודתו כשכיר לבין פעילותו למען עצמו. (11) סוג העבודה בה עסק המשיב כעצמאי כללה גם הופעות בבתי-משפט וגם שירותים משפטיים רחבים אחרים. (12) נתונים אלה, אותם אנו לומדים מפיו של המשיב, בנוסף להוכחת שני המרכיבים האחרים הכלולים בהגדרת "עובד עצמאי", די בהם, לדעתי, כדי להעביר את נטל האת הראיה מהמוסד למשיב, כדי שיוכיח שלמרות שעל-פי נתונים אלה סביר להניח שהמשיב עבד 12שעות שבועיות בממוצע - לא עבד המשיב מספר זה של שעות. (13) על-פי הפסיקה, מקום שהנתונים שיש להוכיח מצויים למעשה בלעדית בתחום ידיעת הנתבע, עובר נטל הבאת הראיות לנתבע, וכך נאמר: "הכלל הוא, כידוע, כי הטוען למשהו עליו הראיה. אולם, כאשר אמיתותה של טענה מסוימת של צד אחד נמצאת בידיעתו המיוחדת של הצד השני, עלולה החובה לעבור אל הצד השני לסתור את הטענה, כפי שנאמר בדייג'סט של סטיפן על דיני הראיות, מהדורה 9, סימן 96(מובא בהולסברי-היילשאם, כרך 13בעמ' 546סימן 615): In considering the amount of evidence necessary to shift the Knowledge with respect to the fact to be proved which may be burden of proof, the court has regard to the opportunities of (ע"א 86/85[7], possessed by the parties respectively בע' 479מול האות "ז"). (14) במקרה הנוכחי הנתונים לגבי מספר השעות שעבד המשיב הם בתחום ידיעתו הבלעדית, ולכן עליו מוטל הנטל להביא ראיות לגביהם. (15) על טיב הראיות שעל המשיב להביא במקרה זה יש לדעתי ללמוד מההגדרה שבחוק ומתקנות הביטוח הלאומי (חישוב הממוצע של שעות עבודה והכנסה של עובד עצמאי), התשמ"ה- 1985(להלן - התקנות). (16) ההגדרה שבחוק קובעת קריטריון של 12שעות בשבוע בממוצע. (17) בתקנות נקבע, שהממוצע ייקבע על-ידי חלוקה לארבע של שעות העבודה של מבוטח בתקופת התשלום. (18) אנו רואים איפוא, שהקריטריון בחוק ובתקנות מבוסס על כמות מדידה של שעות ולא על הערכה. (19) המבקש לצאת ידי חובת ההוכחה לגבי אי-קיום מספר השעות המינימלי, צריך לבסס הוכחה זו לפחות על הצהרה הנשענת על מדידה, שהיא עניין מהותי ביותר בהגדרה בחוק ובתקנות. במקרה הנוכחי לא בוצעה מדידה, והטענה לאי-קיום מספר השעות המינימלי היתה מבוססת על הערכה בלבד. לפיכך המשיב, שעליו מוטל הנטל במקרה זה, לא הביא ראיות מספיקות או מטיב מספיק (כלל דיות הראיה), המצדיקות העברת נטל הבאת הראיות למוסד. אילו הצהיר המשיב שמספר השעות מבוסס על מדידה, והצהרה זו היה לה על מה לסמוך, היה על המוסד לסתור הצהרה זו. במקרה של ספק היה המשיב זוכה (ראה הרנון [8], דיני ראיות חלק א' בע' 204, 203). במקרה זה שלנו, לא הרים המשיב את הנטל המוטל עליו לאור הדרישה בחוק ובתקנות להוכחת מספר מדויק. הוכחת מספר מדויק איננה אפשרית אלא במדידה, לא ניתן לקבל הערכה וכאשר נדרשת כמות מדויקת הערכה ומדידה הם תרתי דסתרי. אם יטען המשיב שזו גזירה שלא ניתן לעמוד בה, תהא התשובה שאין הדבר כך, ומה לנו דוגמא טובה יותר, שהיא מן המפורסמות, שרואי חשבון בישראל ואף עורכי דין מסוימים בארץ, וודאי בארה"ב, מחייבים את לקוחותיהם בשכר טרחה על-פי שעות עבודה. מכל מקום ההתאמצות כדאית, כדי למנוע חיוב לא מוצדק. (20) אוסיף ואציין, כי החופש הבלתי מוגבל של המשיב לקבל לקוחות במשרד מעסיקו, מצדיק את הגישה הרואה בזמן הפוטנציאלי שבו עומד עורך הדין לרשות לקוחותיו הפרטיים, כזמן שיש להביאו במניין השעות, שבהן הוא עוסק במשלח ידו. .16התוצאה היא שהערעור נדחה; (ראה סעיף 22(ב) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). המוסד ישלם למשיב הוצאותיו בערעור בסך של 750ש"ח בצירוף מע"מ.שכיריםשאלות משפטיותעצמאיםלקוחותעורך דין