הברחת נכסים בהסכם גירושין

נטען כי המניע לעריכת הסכם גירושין למראית עין נבע מרצונו של הבעל להבריח את נכסיו מאפשרות שימת ידם של נושיו על נכסים אלה, ולכן הסכים בהסכם הגירושין להעביר את זכויותיו בדירה לילדים. את הראיות לקיומו של מניע זה הם מוצאים בה תנהגות ההורים לאחר עריכת ההסכם. הם מבססים את טענתם על כך, שעל אף עריכת הסכם הגירושין לא פנו ההורים במשך שנתיים ויותר לבית הדין הרבני לביצוע הגט; הם מכרו את דירתם בלי להתחשב בזכויות שהוקנו כביכול לילדים ובלי שביקשו אישור בית המשפט למכירת חלקם של הילדים. הם גם ערכו את ההסכם לרכישת הדירה החדשה על שמם בלא כל איזכור של זכויות הילדים, ואף טענו שההורים המשיכו לגור בדירה אחת ששכרו לתקופת הביניים, בין פינוי הדירה הראשונה לבין קבלת החזקה בדירה החדשה. תמיכה לטענותיהם מצאו גם בכך שהאב לא הגיש תצהיר לתמיכה בבקשת הילדים ולא התייצב למתן עדות התומכת בבקשה המבוססת על כך שהסכם הגירושין היה אמיתי ושהזכויות בדירה אכן הועברו לילדים, וכי הוא פעל כנאמן שלהם.


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הברחת נכסים בהסכם גירושין:

ביום 23.2.94נערך הסכם גירושין ויחסי ממון (להלן:נ הסכם הגירושין) בין הורי המבקשים, האם שפנתה בהליך זה לבית המשפט בשמם, לבין האב שהוא המשיב 2, אשר במסגרתו ובמסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג, הוסכם שמחצית דירתם של בני הזוג, שהיתה רשומה על שם האב תועבר לילדים, בעוד שמחצית הדירה השנייה שהיתה רשומה על שם האם תישאר על שמה. כמו-כן הוסכם שינתן ייפוי-כוח בלתי-חוזר מהאב לעורך הדין שטיפל בעניין להעברת מחצית זכויותיו בדירה על שם הילדים. ביום 10.4.94אושר ההסכם בבית-משפט זה וניתן לו תוקף של פסק-דין.

בחודש נובמבר של אותה שנה, כלומר כשבעה חודשים לאחר אישור הסכם הגירושין, מכרו ההורים את דירתם למשיבים 5ו- .6חודש לאחר מכן חתמו על הסכם לרכישת דירה חדשה מחברת בנייה, היא המשיבה .7למרות הסכם הגירושין ולמרות התניה שנכללה בו בדבר העברת חלקו של האב לילדים נמכרה הדירה הראשונה בידי ההורים בלא ציון זכויותיהם של הילדים, ונרכשה הדירה החדשה על שם ההורים בלבד, כשבמשא ומתן בקשר לרכישתה לא ציינו כלל שנערך ביניהם הסכם הגירושין שעל פיו הוקנו זכויות לילדים במחצית הדירה הישנה, ושבכוונתם, לנוכח הסכם הגירושין, שמחצית הזכויות, או כל חלק אחר בדירה החדשה תהיה ותירשם גם היא על שם הילדים.
לפני עריכת הסכם הגירושין פתח האב (המשיב 2) ביחד עם שותפו, חשבון בבנק הפועלים (המשיב 4) על-שם חברה בשם בראב בינוי והשקעות בע"מ, שבמסגרתה פעלו ולצורך מתן אשראי לחברה חתמו על כתב ערבות, מתמדת ובלתי מוגבלת, לזכות הבנק. לאחר שהבנק טען שנוצר חוב של החברה שלא נפרע, הגיש תביעה משפטית נגד החברה ונגד האב ושותפו כערבים לתשלום החוב. לאחר שניתן פסק-דין על פי תביעה זו, פנו להוצאה לפועל ובמסגרת זו ניתן ביום 27.12.94צו-עיקול על חלקו של האב בדירה שנמסר לחברה המשכנת, ממנה נרכשה הדירה הראשונה ביום .15.2.95
במקביל, למעשה עוד לפני כן, ביום 14.5.94הגישה גם המשיבה 4תביעה כספית כנגד החברה של האב ושותפו וגם נגדם לפירעון חוב שטענה שהם חבים לה. האב ושותפו והחברה לא ביקשו רשות להתגונן, ולפיכך ניתן נגדם פסק-דין על פי התביעה, ואף המשיבה 4פנתה להוצאה לפועל, ועל פי פסק הדין ביקשה להטיל עיקול על חלקו של האב בדירה וגם עיקול זה נמסר לחברה המשכנת ביום .15.2.95
לאחר שהורי המבקשים מכרו את הדירה עוד קודם לכן למשיבים 5ו- 6נוצרה בעיה, שכן, בעקבות העיקול, לא יכלו לעמוד בהתחייבותם להעברת הדירה בשלמותה על שמם של המשיבים 5ו-.6
בעקבות זאת פנתה האם, בשמם של הילדים, לבית המשפט וביקשה להצהיר שמחצית הדירה הרשומה על שם האב הועברה לטובת הילדים על פי הסכם הגירושין, שקיבל תוקף של פסק-דין, ולהצהיר כי האב המשיך לפעול כנאמן שלהם; הואיל והעיקולים הוטלו לאחר מכן, ביקשו להצהיר שאין לעיקולים תוקף ובאופן זה לאפשר את העברת הזכויות בדירה לקונים, הם המשיבים 5ו-.6
הבנק והחברה הנושה, המשיבים 3ו-4, הגישו מצידם גם הם המרצת פתיחה שבה ביקשו להצהיר כי הסכם הגירושין בטל ומבוטל וכפועל יוצא הילדים לא רכשו זכויות בדירה; לכן העיקול כפי שהוטל על חלקו של האב בדירה, בדין הוטל ואין לבטלו כל עוד לא פרע האב את חובותיו להם.

האפוטרופוס הכללי, המשיב 1, לאחר שפירט את השתלשלות העניינים, כפי שפורטה לעיל, הביע דעה ונקט עמדה שזכויות הילדים גוברות על העיקול ולכן הודיע לבית המשפט כי אין לו התנגדות לרישום הדירה החדשה על שם הילדים על פי החלקים שהם זכאים להם בדירה הישנה. בכפוף להצגת עמדה זו לא השתתף בהמשך הדיון. ואילו האב, המשיב 1, לא התייצב לדיון, וכפי שנובע מתצהירים שהגיש במסגרת הליכים אחרים הביע הסכמתו לכך שבית המשפט ייעתר לבקשת המבקשים.
בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בשתי הבקשות, הושג הסכם שבמסגרתו הוסרו העיקולים על הדירה הישנה והתאפשרה העברתה למשיבים 5ו- .6כנגד זאת הופקדה יתרת מחיר הדירה, שהקונים שילמו לבאי-כוח ההורים, בקופת בית המשפט באופן שאם ייקבע שהעיקולים תקפים ושזכותם של הבנק והחברה הנושה (המשיבים 3ו-4) עדיפה על זכותם של הילדים, יועבר הסכום שהופקד בקופת בית המשפט לרשותם, לפירעון החובות המגיעים להם בהתאם לאמור, ואילו אם ייקבע שזכותם של הילדים עדיפה, יועבר הסכום המופקד לתשלום יתרת המחיר בעבור הדירה החדשה שרכשו ההורים, למשיבה .7דבר זה יאפשר את השלמת רכישת הדירה החדשה על ידם וימנע את ביטול הסכם הרכישה על ידי המשיבה 7, הליך שהחלה בו בעקבות אי-תשלום יתרת המחיר על ידי ההורים, דבר שראו בו, בצדק, הפרת הסכם ושנבע מהטלת העיקול על הדירה הקודמת על ידי הבנק והחברה הנושה.
לאור כל אלה גדר המחלוקת הוא זכותם של מי עדיפה:ב זכות הבנק והחברה הנושה על פי צווי העיקול, או זכותם של הילדים מכוח הסכם הגירושין? זכויות הילדים אמנם לא הושלמו ברישום בלשכת רישום המקרקעין ואף לא נרשמה הערת האזהרה בלשכה זו בקשר אליהן, אך לפי פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בהמרצת פתיחה 448/92 [4] שהעתקו צורף לבקשה, ובהמרצת פתיחה 878/95 [5] (קוטיגרו נ' בנק לאומי ואח') שהעתק ממנו נשלח לבית המשפט מטעם בא-כוח המבקשים ומצוי בתיק, אין זכות העיקול גוברת על זכויותיהם החוזיות של ילדים או של אישה בדירה שבה מדובר, הנובעות מהסכם גירושין שאושר בפסק-דין של בית המשפט. שהרי שתיהן אינן זכויות קנייניות, והזכות החוזית הקודמת גוברת על זכות העיקול שהתגבשה לאחר מכן, בשים לב לכך שלבעלים הרשום לא נותרה זכות שניתן לעקלה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב הגיע בפסקי הדין האמורים למסקנה זו גם על פי פסיקתו של בית המשפט העליון, בפסק הדין בעניין ר"ע 383/86 [1] שבו נקבע:ו "לבעלים הרשום לא נותרה זכות ברכוש המעוקל מפני שכל הזכויות שהיו להם בו הועברו למבקשים מכח תנייה חוזית שבה הכיר בית משפט מוסמך", דברים היפים גם לענייננו.
מכאן, שאם זכות הילדים, אם אכן מבוססת על הסכם אמיתי ותקף, הרי היא גוברת על העיקול, אם זכות זו הוקנתה לפני הטלת העיקול. גם פסק הדין בע"א 3002/93 [2]
שניתן באחרונה תומך במסקנה זו; הבנק והחברה הנושה לא פעלו על פי מצג של הבעל לגבי זכותו בנכס, וזכותם של הילדים במקרה הנוכחי קודמת להטלת העיקול, שלא כבאותו מקרה שבו זכותה של האישה מכוח הסכם הגירושין היתה מאוחרת להסכם המשכנתא, דבר שהמשנה לנשיא (כתואר דאז), השופט ברק ביסס עליו את החלטתו.
נראה הדבר שגם באי-כוח המשיבים 3ו-4, הבנק והחברה הנושה, לא חלקו על מסקנה זו, שכן כיוונו את טענותיהם נגד תוקפו של הסכם הגירושין בטענם שהוא בלתי חוקי ונערך למראית עין, ולא העלו טענות נגד זכותם של הילדים, אם ההסכם אכן תקף ואמיתי, אלא בשל התפתחות שלאחר עריכתו, כפיי שיפורט להלן.
טענת אי החוקיות של הסכם הגירושין אין לה בסיס כטענה העומדת בפני עצמה, שכן באי-כוח המשיבים 3ו- 4לא טענו שההסכם נערך בניגוד לחוק או למימוש מטרה בלתי חוקית. הם העלו טענה זו כנובעת מכך שהסכם הגירושין נערך למראית עין ולכן טענו שאינו חוקי. לא היה צורך בתוספת זו של אי-חוקיות, שכן חוזה למראית עין בטל כשלעצמו מכוח מראית העין, אם אכן היא קיימת, באופן שהדיון, בשלב זה, מצטמצם לשאלה אם הסכם הגירושין היה אמיתי או למראית עין.
את אמיתותו או אי-אמיתותו של הסכם ניתן ללמוד מהנסיבות החיצוניות האופפות אותו, שכן, בדרך כלל צדדים העושים הסכם למראית עין מטרתם להציגו כהסכם אמיתי, ולא יודו בכך שנערך למראית עין.
במקרה הנוכחי, טוענים באי-כוח המשיבים 3ו- 4שהמניע לעריכת הסכם גירושין למראית עין נבע מרצונו של הבעל להבריח את נכסיו מאפשרות שימת ידם של נושיו על נכסים אלה, ולכן הסכים בהסכם הגירושין להעביר את זכויותיו בדירה לילדים. את הראיות לקיומו של מניע זה הם מוצאים בה תנהגות ההורים לאחר עריכת ההסכם. הם מבססים את טענתם על כך, שעל אף עריכת הסכם הגירושין לא פנו ההורים במשך שנתיים ויותר לבית הדין הרבני לביצוע הגט; הם מכרו את דירתם בלי להתחשב בזכויות שהוקנו כביכול לילדים ובלי שביקשו אישור בית המשפט למכירת חלקם של הילדים. הם גם ערכו את ההסכם לרכישת הדירה החדשה על שמם בלא כל איזכור של זכויות הילדים, ואף טענו שההורים המשיכו לגור בדירה אחת ששכרו לתקופת הביניים, בין פינוי הדירה הראשונה לבין קבלת החזקה בדירה החדשה. תמיכה לטענותיהם מצאו גם בכך שהאב לא הגיש תצהיר לתמיכה בבקשת הילדים ולא התייצב למתן עדות התומכת בבקשה המבוססת על כך שהסכם הגירושין היה אמיתי ושהזכויות בדירה אכן הועברו לילדים, וכי הוא פעל כנאמן שלהם.
על פני הדברים ניתן בלא ספק לייחס משקל לטענות אלה, אך לא נראה לי שיש לקבלן.

לו רצו ההורים להבריח את נכסי האב מנושיו יכלו למכור את הדירה, כפי שעשו בפועל, בלא צורך בעריכת הסכם גירושין למראית עין, שהרי המכירה נעשתה לפני הטלת העיקולים, ואז עדיין לא היה מכשול למכור את הדירה על ידי בני הזוג באופן רגיל. לו רצו להבריח נכסים, לא היו עורכים את ההסכם לרכישת הדירה החדשה גם על שם הבעל. האישה אמנם לא פעלה באופן מיידי ועקבי לגביית סכום המזונות שנקבעו לזכותה בהסכם הגירושין, אבל אין מחלוקת שהיא פתחה תיק בהוצאה לפועל, ואף דבר זה מראה שאין מדובר בהסכם למראית עין אלא בסכסוך אמיתי שהיה קיים בין בני הזוג. מן הצד האחר, לא הביאו המשיבים 3ו- 4כל ראיה לטענתם שבני הזוג המשיכו לגור בדירה אחת ששכרו לאחר מכירת הדירה הראשונה. בנסיבות אלה עדותה של האישה שהבעל רק בא לעתים לבקר את הילדים, לא נסתרה.
בנסיבות אלה יש מקום לקבל את הגירסה שנתנה אימם של המבקשים שהסכם הגירושין אכן היה כן ואמיתי, אך הם לא מיהרו לממשו ולהשלימו מתוך שהיא רצתה להחליף את הדירה ולקנות דירה חדשה, יקרה יותר. לכך היה צורך במשכנתא גדולה יותר, והאם ידעה שבכוחות עצמה לא תוכל לקבל משכנת א כזו. לכן העדיפה להשלים את רכישת הדירה החדשה על ידי שני בני הזוג, על-מנת לקבל משכנתא מוגדלת למטרה זו, ורק לאחר מכן ביקשה להשלים את הליכי הגירושין. הטענות שהועלו בקשר להפרשי הכספים וכל הכרוך בכך, קיבלו הסבר מתקבל על הדעת בעדותה של האישה, ואיני סבור שהם מצביעים על כך שהסכם הגירושין נערך למראית עין כשכל כוונתם של הצדדים היתה להבריח את נכסיו של הבעל מתפיסתם של הנושים, וכשלא היה בסיס לכך במערכת היחסים המעורערת בין בני הזוג.
יתירה מזו. לפי אותו הסכם גירושין הוסכם שכל הזכויות במיטלטלין בתוך הדירה יועברו על שם האישה בלבד. לאחר שהבנק קיבל פסק-דין נגד הבעל, הטיל עיקול גם על המיטלטלין. בעקבות זאת פנתה האישה לבית-משפט השלום באשדוד בתביעה נגד הבנק וביקשה להצהיר שהמיטלטלין הם שלה, על סמך אותו הסכם גירושין. הבנק הסכים לכך, וניתן פסק-דין בהסכמה המאשר את זכויותיה של האישה בכל המיטלטלין.
כאמור, טענת האישה היתה מבוססת על אותו הסכם גירושין, כפי שפירטה בתצהירה, והבנק לא יכול לטעון שהסכים לתוקפו של הסכם הגירושין לגבי המיטלטלין ועם זאת לטעון להיותו למראית עין בקשר לזכויות הילדים בדירה.
מבחינה זו קיים השתק פלוגתא, שכן הסכמת הבנק באה לידי ביטוי במסגרת הליך משפטי שבמסגרתו הועמדה במחלוקת שאלת הבעלות על המיטלטלין, על בסיס הסכם הגירושין, ושאלה זו הוכרעה על ידי בית המשפט, ולו זו בלבד שהוכרעה - אלא שהדבר נעשה אף בהסכמת הבנק. אמנם החברה הנושה לא היתה צד לאותו הליך, אבל במסגרת הבקשה הנוכחית היא חברה לבנק והציגה עמדה אחידה עימו כלפי ההורים נגד
תוקפו של הסכם הגירושין, בלי להעלות טענה עצמאית ונפרדת מטעמה. בנסיבות אלה, נראה לי, שהשתק הפלוגתא נגד הבנק חייב לחול גם נגד החברה הנושה. מה גם שמהעובדות כשלעצמן אין עולה באופן ברור וחד-משמעי שנערך הסכם למראית עין, אלא שכאמור הכף נוטה לקבלת גירסת אימם של המבקשים שההסכם היה אמיתי. כך גם התרשמתי, שבעניין היסודי של אמיתות הסכם הגירושין או היותו למראית עין, עדותה היתה עדות אמת כשאמרה שלא ערכו את ההסכם למראית עין.
אך בכך לא תם הדיון, שכן יש עוד לדון בטענת הבנק והחברה הנושה שאפילו היה ההסכם מלכתחילה כן ואמיתי הרי לאחר מכן, בהסכמה הדדית, למעשה ביטלו ההורים את ההסכם בכך שלא מיהרו לבצע את מתן הגט, מכרו את הדירה כפי שמכרו במקום לבצע את רישום הזכויות בה על שם הילדים וחתמו על הסכם לרכישת דירה חדשה על שמם בלבד.
מבחינה עובדתית טענה זו היא הטענה החזקה ביותר של הבנק והחברה הנושה, אבל השתק הפלוגתא, כפי שצוין לעיל, נותן תשובה גם לטענה זו וחוסם בפני הבנק והחברה הנושה את האפשרות להעלותה, כפי שנאמר בפסק הדין בעניין רע"א 3154/94 [3], כי מכוח השתק פלוגתא חסומה הדרך גם בפני טענות אחרות בקשר לאותו עניין שהועמד במחלוקת, שהוכרע ושקיים לגביו השתק פלוגתא. באותו עניין הטענה הראשונה שהועלתה היתה טענת זיוף, לאחר שנקבע שקיים השתק פלוגתא, נקבע שהדרך חסומה גם להעלאת טענה של השפעה בלתי הוגנת. הוא הדין במקרה הנוכחי. לאחר שאמיתותו של הסכם הגירושין הועמדה במחלוקת והוכרעה, אין גם מקום להעלות טענה שההסכם בוטל בהסכמה הדדית לאחר מכן. גם טענה זו מתייחסת לאירועים שאירעו לפני העלאתה של השאלה עצמה במחלוקת לפני בית המשפט בדיון הקודם ולפני ההכרעה בה בבית המשפט.
יתירה מזו. מדובר בטענת "מראית עין מוחלטת" ולא יחסית, ובטענה מעין זו, לפי סעיף 13לחוק החוזים (חלק כללי), ההסכם כולו בטל. לאחר שהסכימו שההסכם תקף לגבי המיטלטלין, אין מקום לבקש את בטלותו לגבי חלק אחר המתייחס להעברת הזכויות במחצית הדירה שהיתה רשומה על שם האב, לילדים. בנסיבות אלה, העובדה שהבעל (המשיב 1) לא הגיש תצהיר לתמיכה בטענות אימם של המבקשים במסגרת ההליך הנוכחי, אין לה משקל מכריע. מה גם שבהליכים הקודמים - בתביעה שרוכשי הדירה הישנה הגישו נגדו ובבקשתו לביטול פסק הדין שניתן לזכות החברה הנושה במעמד צד אחד שבו נקבע שהוא חייב לה כספים - בשני הליכים אלה הגיש תצהירים שבהם ציין את התחייבותו להעביר את מחצית הדירה שלו לילדים, תוך שהציג את פעולתו כפעולה בנאמנות בעבור הילדים. זאת, גם לנוכח העובדה, שאינה שנויה במחלוקת, שבזמנו ובהתאם להוראות הסכם הגירושין נתן ייפוי-כוח בלתי חוזר להעברת זכויותיו בדירה על
שם הילדים, דבר המצביע על כך שננקטו (אם כי לא הושלמו) פעולות למימוש הסכם הגירושין שהצדדים התייחסו אליו כהסכם אמיתי ומחייב.
קיצורו של דבר. לאחר שהעיקולים, מבחינה משפטית, אינם גוברים על זכויות הילדים לפי הסכם הגירושין שהוקנו להם לפני הטלת העיקולים, אם אכן ההקניה היתה אמיתית ולא למראית עין, ולאחר שמבחינה עובדתית על פי מכלול מסכת העובדות נוטה, כאמור, הכף לכיוון זה שהסכם הגירושין היה אמיתי ונטל הראיה לסתירת מסקנה זו היה מוטל על הבנק ועל החברה הנושה, ולדעתי הם לא עמדו בו, ולאחר שהמסקנה העולה מעמדתו של הבנק בהליך אחר (בבית-משפט השלום באשדוד) היא, שהוא הסכים לתוקפו של הסכם הגירושין והחברה הנושה חברה לבנק וכרכה עצמה בעמדתו כך שקיים השתק פלוגתא בעניין זה, הרי שבסופו של דבר המסקנה הסופית היא שהסכם הגירושין תקף, והמשיבים 3ו- 4"מושתקים" מלטעון נגד תקפותו.
על פי הסכם הגירושין הוענקו זכויות חוזיות ביחס למחצית הדירה של האב לילדים לפני הטלת העיקול. בעת הטלת העיקול לא היו קיימות זכויות של האב שהעיקול יכול היה לתופסן. לכן, יש מקום להיעתר לבקשת הילדים המבקשים להסיר את העיקולים ולדחות את בקשת הבנק והחברה הנושה לביטול הסכם הגירושין ולקביעה, כתוצאה מכך, שהעיקולים שהוטלו תקפים הם.
לנוכח מסקנה זו ולפי הוראות סעיף 20לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, יש לרשום על שם הילדים את מחצית הזכויות בדירה החדשה שנרכשה, מכוח זכויותיהם על פי הסכם הגירושין ומכוח טענתו של האב שפעל בנאמנות לטובת הילדים, דבר שהוא הסכים לו. לכן דחיית הבקשה לביטול הסכם הגירושין תהיה מותנית בכך שמחצית הזכויות בדירה החדשה שנרכשה מהמשיבה 7יירשמו על שם הילדים וודחיית הבקשה לביטול הסכם הגירושין מותנית בקיום הוראה זו.
לכן, ובכפיפות לאמור, אני נעתר לבקשת המבקשים ומצהיר שמחצית הדירה שהיתה רשומה על שם האב הועברה לטובת הילדים על פי הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק-דין, ולכן לעיקולים שהוטלו על זכויות האב בדירה מצד הבנק והחברה הנושה אין תוקף. אני דוחה את בקשת הבנק והחברה הנושה להצהיר כי הסכם הגירושין בטל ומבוטל וכי אין לבטל את העיקול שהוטל.
כתוצאה מכך, אני מורה להעביר את הכספים שהופקדו בקופת בית המשפט למשיבה 7, כחלק מתשלום המחיר בעבור רכישת הדירה החדשה על שם האישה והילדים, והבנק והחברה הנושה יצטרכו לפעול לגביית החובות שמגיעים להם מהאב, אם אכן יאושר תוקפם באופן סופי, בדרכים אחרות.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורך דין הסכם גירושין

  2. הסכם גירושין לא תקף

  3. הסכם גירושין למראית עין

  4. תביעה לביטול הסכם גירושין

  5. הברחת נכסים בהסכם גירושין

  6. בעלות על משק בהסכם גירושין

  7. הסכם גירושין בדבר ויתור קטין על מזונות

  8. ביטול הסכם גירושין פיקטיבי שנועד להטעות נושים

  9. אישור הסכם גירושין בהעדר אחד מהצדדים

  10. חיוב האם במזונות בניגוד להסכם גירושין

  11. אישור הסכם גירושין לאחר ניסיון שלום בית

  12. פרשנות הסכם גירושין בעניין בעלות על דירה

  13. פיצויים בגין הפרת הסכם גירושין בשל סרבנות גט

  14. תוקף הסכמה על דמי מזונות ילדים בהסכם גירושין

  15. הסכם גירושין פיקטיבי לצורך התחמקות מחובות לנושים ?

  16. הסכם גירושין פיקטיבי עקב העובדה שלא הייתה קודם תביעה

  17. תביעה של הבעל לביטול הסכם גירושין בטענה שהיה פיקטיבי

  18. פירוק שיתוף בדירת מגורים מוקדם מהקבוע בהסכם הגירושין

  19. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון