קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגשת חוות דעת מומחה לשיקום בתיק פלת''ד / הגשת חוות דעת מטעם התובע בתיק תאונת דרכים: 1. המבקשים קטין שנפגע בתאונת דרכים והוריו, הגישו תביעתם הנדונה נגד האחראים לנזקיהם, על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975. לכתב התביעה צורפה חוות דעת ד"ר הלל, רופא אורטופד,אשר חיווה דעתו, כי חמת פגיעה בידו השמאלית (האמה וכף היד), לקה המבקש-הקטין בנכות צמיתה בשעור % .63בישיבה מקדמית שהתקיימה ב-8.4.80, צורפה לכתב ההגנה חוות דעתו של ד"ר אבן טוב, רופא אורטופד, שבדק את המבקש-הקטין וחיווה דעתו כי נכותו עומד על %48. לנוכח פער זה בין שיעורי הנכות, ולאחר שבאי-כוח בעלי-הדין הודיעו, כי "אם יחליט בית-המשפט למנות מומחה רפואי מיוזמתו - אז מוסכם כי יהיה זה ד"ר רינת", מינה בית-המשפט, באותו מעמד, רופא זה, שהינו מומחה רפואי בגין התובע בתחום האורטופדי. בהחלטת המינוי התבקש המומחה הרפואי לחוות דעתו בתחום מומחיותו, בין השאר, על "שיעור נכותו (של התובע - י' ל') ושיעור המיגבלה בכושרו לעבוד בדרך כלל". 2. ב- 26.5.80 הגיש המומחה הרפואי חוות דעתו לבית-המשפט, ובה תיאר בפירוט רב את הפגיעות באמה ובכף היד השמאלית של התובע; חישוביו, לפי מבחני תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגות נכות לנפגעי עבודה) תשל"ז-1956, העלו, כי דרגת הנכות המצטברת של התובע % 3במעוגל (לבד מ-% 10נכות בגין צלקות מכערות). אולם דרגת נכות זו נראתה בעיניו מוגזמת בהשוואה לדרגת הנכות הנקבעת בגין אבדן כף היד והשליש התחתון של אמת יד שמאל - %50. לפיכך, על-פי הערכה "בצורה כללית", ולא על-פי התקנות דלעיל, היה "קובע נכות של %35" ואילו "ההגבלה התיפקודית בפועל בקשר להשתכרותו, היא קטנה מזאת, בערך % 25 ואפשר להקטינה עוד יותר עד כ-% 20 על-ידי קטיעת האצבעות הרביעית והחמישית, שכעת מפריעות במקום לתרום לתיפקוד היד". 3. בעיצומה של ישיבת ההוכחות הראשונה, ב-20.1.81, הודיע בא-כוח המבקשים כי יגיש בקשה על מינוי מומחה רפואי בתחום השיקום ועל השמעת ד"ר הלל כעד מטעם המבקים, וזאת לנוכח התנגדות בא-כוח המשיבים לדון בבקשה על אתר, וכך עשה. 4. בא-כוח המשיבים מתנגד לבקשה על שתי עתירותיה דלעיל. לי נראה כי אין ממש בטעמי ההתנגדות וכי יש להיעתר לבקשה. א. העתירה להתיר עדות ד"ר הלל. בא-כוח המשיבים העלה טעם שבעקרון נגד העדתו ל רופא המבקש-הקטין והוא, כי חוות דעתו של המומחה הרפואי נועדה לפטור את בעלי-הדין ובית-המשפט מן המחלוקת בין בעלי-הדין, מה גם שמינוי המומחה הרפואי נעשה, לטענתו, בהסכמה: ואילו בעקבות היתר לשמוע עדות זו, ירצו גם המשיבים להעיד את הרופא מטעמם, ובכך רק ירבו את הסיבוך בצד הרפואי והסירבול בצד הדיוני. תימוכין להתנגדותו הוא מוצא בפסיקת בית-המשפט העליון על מטרת המוסד של המומחה הרפואי, שהיא "פישוט הדיון ומניעת בזבוז הזמן והכסף שבהבאת עדים מומחים מטעם שני הצדדים", כלשון השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 16/68 רמת-סיב בע"מ נ' עקרם בעמ' 167 שנזכר בשלושת פסקי-הדין שעליהם סומך בא-כוח המשיבים (ע"א 158/72 אילוק נ' ביטון ואח'; ע"א 266/71 שקיר, קטין נ' אלוני ואח'; ע"א 637/72 למונס נ' דוד ואח'. אכן, אליבא דכולי עלמה, זו תכלית המוסד של מומחה רפואי. האם תכלית זו הושגה? האם קיימים בתקנות האמצעים לאכוף מניעת באתם של עדים מומחים מטעם בעלי-הדין? נראה כי אין להשיב על כך תשובה כוללנית חד משמעית. בפסק-הדין בע"א 16/68 ברמת-סיב בע"מ נ' עקרם, שניתן עוד בשחר ימיו של מוסד זה, הגדיר השופט לנדוי את מעמדו ותכליתו וחזה השפעתו, הלכה למעשה, בלשון זהירה אשר שזורה בה נימה של משאלה [שם, בעמ' 167]: "מתקין התקנות לא הקנה למומחה הרפואי מעמד של פוסק, אלא הוא יצר מעין משטר של דו-קיום בין המוסד החדש של מומחים רפואיים המתמנים מטעם בית-המשפט ובין השיטה הרגילה של הבאת עדויות מטעם שני הצדדים על השאלות הרפואיות כמו על כל יתר השאלות השנויות במחלוקת. את הסדר הזה אינו יכול בית-המשפט לשנות בלי הסכמת הצדדים. רק הניסיון יכול ללמד אם ההסדר התחוקתי הפושר והפשרני הזה די בו כדי להשיג את המטרה הרצויה של פישוט הדיון ומניעת בזבוז הזמן והכסף שבהבאת עדים מטעם שני הצדדים.... אני מניח שמעמדו של המומחה הרפואי כבר-סמכא מוכר במקצועו, הבא לסייע באופן אובייקטבי לבית-המשפט ולא לאחד הצדדים, יעודד ממילא תובעים לבקש מינוי של מומחה, לפי תקנה 170סיפא, וירתיע בדרך כלל את הצדדים מלנסות את מזלם בהבאת חוות דעת רפואיות משלהם. אבל זכותם היא לעשות כן, בתנאים הקבועים בתקנות 170, 171(2), וכן זכותו של כל צד היא לבקש את חקירתו של המומחה הרפואי..." עינינו הרואות: הציפיה כי בעלי-הדין יימנעו מהבאת ראיות רפואיות משלהם, נסמכה על מעמדו המיוחד של המומחה הרפואי שירתיעם מלעשות כן, ולא מכוח הסמכות שיש, כביכול, לבית-המשפט למנעם מכך כל אית שנתמנה מומחה רפואי. אכן, לימים נפסקה מפי השופט כהן (כתארו אז) ההלכה בעניין שלעיל, ע"א 266/71 שקיר, קטין נ' אלוני, אשר ציינה חמישה מקרים שבהם מתמנה מומחה רפואי, וקבעה באלו מקרים יהיה בעל-דין מנוע מלהשמיע את הרופא מטעמו (היינו: כשהתובע לא צירף חוות דעת רפואית לכתב התביעה ובמקום זאת ביקש למנות מומחה רפואי: כשהתובע צירף חוות דעת, כאמור, אך סירב להיבדק עלידי רופא הנתבעת, או כשהמומחה הרפואי נתמנה בהסכמת בעל- הדין ועולה ממנה, במפורש או במשתמע, וויתור על העדת רופאים מטעם בעלי-הדין). אמנם בפסק הדין בענין ע"א 637/72 למונס נ' דוד ואח' בעמ' 411 דלעיל שניתן לאחר מכן, הוסיף השופט ברנזון ואמר: "שלדעתי ברגע שמתמנה מומחה רפואי על ידי בית-המשפט בכל אחד מחמשת המקרים שעמד עליהם השופט כהן... הרי - פרט לחוות הדעת הרפואיות שהוגשו לבית-המשפט ועדויות רפואיות שנשמעו במשפט לפני המינוי - מאז הלאה חוות דעתו של המומחה הרפואי בלבד היא העדות הרפואית היחידה, או העדות הרפואית הנוספת היחידה במובנה הרגיל של המילה "עדות" במשפט. כל חוות הדעת הרפואיות המוגשות לאחר מינוי המומחה הרפואי אינן אלא חומר לעיון ולמחשבה ולהסקת מסקנות על ידו.... אך אינן עוד בגדר "עדות" במשפט במובן זה שניתן להביא את נותניהן כעדים לפני בית-המשפט על נת שייחקר עליהן". אולם מסתבר, כי דיעה זו לא היתה להכה מחייבת: השופט לנדוי (ועמו השופט מני), שהסכים עם דברי השופט ברנזון, חיווה דעתו בלשון המלצה, (שם בעמ' 415): "מוטב היה ליעל את סדרי הדיון ולשים במקום 'יצור הכלאיים' הזה הוראות פשוטות יותר שלפיהן - משמינה בית-המשפט מומחה או מומחים רפואיים, אם מיזמתו או לפי בקשת בעלי הדין, לא תשמש עוד שום חוות דעת כראיה.... וחוות דעת 'פרטיות' רק תובאנה בפני המומחה הרפואי כחומר לעיו ולמחשבה עבורו". אף זאת: בבר"ע 225/75 בן חורין בע"מ נ' קריאני, נדונה החלטת השופט קמא לדחות בקשת הנתבעים במסגרת קדם משפט למנות מומחה רפואי "לאור התנגדות עו"ד טנוס (ב"כ התובעת - י' ל') המבקש להסתמך על חוות דעת הרופא ד"ר רוזנפלד" על כך אמר השופט כהן: "העובדה שהתובע רוצה להסתמך על חוות דעת רופאו, היא חוות הדעת שצרף לכתב תביעתו, כאמור, אינה מעלה ואינה מורידה לענין זכותם של הנתבעים לבקש מנוי מומחה רפואי; מותר לו תובע, להסתמך על דעת רופאו שלו כשם שמותר להם לנתבעים שלא להסתמך על דעת רופאו של התובע אלא לעמוד על קבלת חוות דעת מאת מומחה רפואי". ודוק: בכוונה "להסתמך על חוות דעת" הכתוב מדבר, ולא רק בהגשת חוות דעת כחומר לעיון ולמחשבה ולהסקת מסקנות על-ידי המומחה הרפואי (כאמור בפסק-הדין למונס). בע"א 158/72 אילוק נ' ביטון ואח', שנזכר אף הוא על-ידי בא-כוח המשיבים, החליט השופט קמ כי אין למנוע את הנתבעים מלהגיש לראיה חוות דעת רופאים מטעמם שהשיגו על חוות דעת המומחים הרפואיים; וזאת בכפוף להופעת מומחי הנתבעים כעדים; כפיפות זו נתפרשה כסייג השומר על זכות התובע לדרוש הרופאים לשם חקירתם. ואולם, התובע לא דרש לחקור מומחים אלה. אף על-פי כן, התיר השופט קמא לנתבע להעיד מומחים אלה או אחרים להזמת המומחים הרפואיים. ערעור התובע על ההיתר הזה התקבל. אמר השופט כהן: "בנסיבות אלה" (היינו, הנסיבות דלעיל וכן העובדה כי חוות דעת בא- כוח הנתבעים הובאה לתשומת לב המומחים הרפואיים שהגישו חוות דעת משלימות) - "אין אני יכול לראות מה רוצים הנתבעים להוכיח ולא הוכיחו, עוד. עדויותיהם של המומחים מטעמם... הוגשו לבית-המשפט... עד כה לא דרש התובע לחקרם חקירת שתי וערב... בהרשותו להם להגיש כראיות את חוות הדעת החולקות של המומחים הרפואיים שלהם, ובדרשו להביאן לפני מומחי בית-המשפט ולקבל מהם וות דעת נוספת... עשה השופט המלומד כל אשר הנתבעים יכלו בדין ובצדק לבקש ממנו". הקיצור: מינוי מומחה רפואי, כשלעצמו, אינו מונע הגשת חוות דעת רופא בעל-דין לראיה (ממש ולכל דבר, ולא רק לצורך עיון מחשבה והסקת מסקנות של המומחים הרפואיים). אכן בע"א 521/77 ברוור נ' רשות הנמלים, מצינו תיאור המצב הקיים, בלשון של ביקורת, מפי השופט עציוני (עמ' 418-419): "המצב כיום הוא שחוקרים רופאים עלגבי רופאים גם כאשר מומחה רפואי מעיד בענין... אחת הדרכים היעילות לקצר את הדיון הי למנוע הבאת עדות רפואית מטעם הצדדים. כיום יש סמכות לבית-המשפט למנות מומחה רפואי על דעת עצמו, וכן לפי בקשת בעל-הדין... אך אין לו סמכות למנוע הבאת עדות רפואית אחרת או נוספת". (ההדגשות שלי י' ל'). באותו פסק-דין שניתן 12.1.78, גילה השופט עציוני אוזננו, כי הוועדה המייעצת לשר המשפטים לענין סדר הדין האזרחי שבאשה עמד, המליצה על תיקונים בתקנות שיצמצמו עד כמה שאפשר את הצורך בריבוי עדויות רפואיות. והנה, ב- 8.3.79התפרסמו תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון) תשל"ט-1979, שהחליפו את סימן ד' (שענינו "מומחים רפואיים") לפרק י"ב של תקנות סדר הדין האזרחי בסימן ד' חדש, שעניינו "מומחים", לרבות מומחים רפואיים. בין החידושים שבתקנות אלו, הנוגעים לעניננו, מצינו, למשל, כי מקום שנקבע מומחה רפואי "לפי בקשת כל בעלי-הדין או בהסכמתם, לא יהיו בעלי- הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לענין הנדון, אלא ברשות בית- המשפט מטעמים שירמו" (תקנה 172(ב)) וכי בעל הדין שלא קיים תקנה מסויימת (תקנה 170, 171(א)(ב), 174; 177) - "לא יזקק בית-המשפט להוכחה על ענין ברפואה מטעמו לענין הנדון" (תקנה 179). מסתבר, כי בתקנות אלו ניתן ביטוי להלכת שקיר לענין המקרים שבהם מנוע התובע מלהביא עדויות רפואיות מטעמו. אולם, אין בהן הוראה כי "שמיעה בית-המשפט מומחה או מומחים רפואיים אם מיזמתו או לפי בקשת בעל-דין... לא תשמש עוד שום חוות דעת רפואית אחרת כראיה... וחוות דעת 'פרטיות' תובאנה בפני המומחה הרפואי כחומר לעיון ולמחשבה עבורו", כדעת השופט ברנזון וכהמלצת השופט לנדוי בענין למונס. יש פתחון פה לטעון, כי פירוט הנסיבות שבהן תימנע מבעל-דין האפשרות להביא ראיה רפואית מטעמו, משמיענו, כי בנסיבות אחרות רשאי הוא לעשות כן, אפילו קיימת חוות דעת של מומחה רפואי, על-פי ההיתר הכללי להזמין עדים מכוח סעיף 1לפקודת הראיות [נוסח חדש]. עולה מן האמור לעיל, כי אין בידי בית-המשפט למנוע מאת המבקש הקטן להעיד את הרופא מטעמו: המבקשים לא ביקשו, ואף לא הסכימו, על מינוי המומחה הרפואי אלא, כאמור, באי-כוח בעלי-הדין הודיעו, כי אם ימנה בית-המשפט מומחה רפואי מיוזמתו, הרי הם מסכימים על זהותו. אין טענה כי המבקש הקטין לא קיים תקנה מאלו המצויינות בתקנה .179ואילו עדות הרופא מטעמו היא ודי "קבילה ושייכת לענין", לפי ס' 1לפקודת הראיות. בנוסף לטענה שבעיקרון, שנדחתה כאמור, העלו באי-כוח הנתבעים טעמים שבעיתוי, לאמור: הבקשה הוגשה באיחור רב או מוקדם מדי. טעם העיתוי הראשון אין בו ממש, לא רק משום שלא התקיים במשפט זה הליך קדם משפט, כסברתו של בא-כוח המשיבים (אלא ישיבה או שמיעה מקדמית) אלא משום שמעיקרא, וכל עוד לא הסתיימה פרשת ראיות המבקשים, אין המבקש הקטין מנוע מלהשמיע הרופא מטעמו. דברים אחרונים אלה חלים גם על טעם העיתוי השני. אכן, גם לגופו הוא אינו נראהלי: סבורני כי ראוי שהעדות של רופא המבקש-הקטין תישמע לפני עדותו של המומחה הרפואי (אם ירצה אחד מבעלי-הדין להעדו) וכך ניתן יהיה להביא לפניו את הגירסה של הרופא החולק עליו. ב. העתירה למנות מומחה רפואי בתחום השיקום בטענות המשיבים נגד המינוי המבוקש לא ראיתי ממש. אמנם המומחה הרפואי חיווה דעתו, לפי בקשת בית-המשפט, לענין שיעור הנכות הרפוית ולענין שיעור ההגבלה בכושר התיפקוד לצורך השתכרות בדרך כלל. אולם לא בתחומים אלה מתבקש המומחה בשיקום לחוות דעתו, אלא בשאלת האפשרויות והמגבלות בשיקום המבקש-הקטין. הטענה אינה נראית לי, כי מאחר שענייננו בקטין שנפגע בטרם סיגל לעצמו עיסוק כלשהו, אין טעם לברר אפשרויות או מיגבלות שיקומו. הדעה נותנת, לכאורה, כי המומחה בשיקום יכול לחוות דעתו בנושא הנדון גם בגין נפגע קטין. ואולי איפכא מסתברא: נכה בגיר, יכול שניתן לעמוד על האפשרויות הללו מתוך ניסיונו לעסוק בפועל בעיסוקים שונים, ואילו לגבי קטין, שטרם נכנס למעגל העבודה - נודעת חשיבות ראשונה במעלה לחוות דעתו של מומחה בשיקום, שיש לו הכישורים לומר דברים מכוח מומחיתו, ואינו נזקק לצורך זה לניסוי הנבדק בעיסוקים בפועל, דווקא, אך לא נראה לי כי בנושא השיקום יש להסתפק בשאלות הבהרה למומחה הרפואי, שמומחיותו היא באורטופדיה. אדרבא: נראה לי כי בנסיבותיו של המבקש-הקטין, מוטב שמומחה בשיקום יאמר דברו בתחום זה. אכן יש להצטער על שהמבקשים הישהו בקשתם עד עתה: אולם אין לומר, כי יש בשיהוי זה, עד לישיבת ההוכחות הראשונה, כדי להיות בעוכרי הבקשה. אין טענה כי מינוי מומחה, כאמור, בשלב זה יגרום עיוות דין למשיבים. לחילופין, טען בא-כוח המשיבים, כי יש להורות שהמומחה הרפואי, אם יתמנה, יחווה דעתו על-פי חוות דעת ד"ר רינת, מבלי לבדוק את המבקש הקטין. זו הצעה שאין הדעת סובלתה. לא יעלה על הדעת למנוע מומחה רפואי בשיקום לבדוק את המבקש-הקטין, נשוא חוות הדעת, אותן בדיקות שימצא לנכון לצורך חיווי דעתו בדבר אפשרויות השיקום ומגבלותיו. 5. סוף דבר: המבקשים רשאים להשמיע עדותו של הרופא מטעמם, ד"ר הלל. ימונה מומחה רפואי בתחום השיקום בענין המבקש-הקטין, בטרם ימונה, כאמור, אתן לבאי-כוח בעלי-הדין הזדמנות לומר דברם על זהותו של המומחה הרפואי וההוראות שתינתנה לו. תאונת דרכיםחוות דעת מומחהחוות דעת