קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת צוואה בעל פה: השאלה בבקשה זו היא, אם על יסוד חומר הראיות שהמבקשת הביאה לפני בית המשפט ניתן לקבוע, כי קיימת צוואה בעל-פה לפי סעיף 23 לחוק הירושה תשכ"ה- 1965אם לאו. .2בבקשתה טוענת המבקשת, היא בת אחיו של המנוח, כי על פי הצוואה בעל פה היא הזוכה היחידה בעזבון המנוח. היא ערה לכך, כי לא קיימה הוראות סעיף 23(ב) לחוק ולא דאגה לעריכת זכרון דברים וממילא לא הופקד זכרון דברים כזה בבית-המשפט המחוזי. היא הסבירה, כי לא עשתה כן מפני אי ידיעת החוק. המבקשת צרפה לבקשתה תצהיר שלה (ת/8) ועוד שבעה תצהירים ת/ 1עד ת/ .7בבקשתה בקשה מבית-המשפט לקבל את התצהירים ת/1, ת/2, ת/ 3כצוואה בעל פה ואת שאר התצהירים כתומכים ומאשרים תוכן צוואה זו בעל-פה. המנוח היה אלמן ולא השאיר אחריו צאצאים. בתצהירים ת/ 1ו-ת/ 2הצהירו בני הזוג גראור: במשך כ- 20שנה היו שכניו של המנוח והם היו ביחסים טובים עמו במשך כל התקופה הזאת. המנוח נהג להתארח בדירת המבקשת והוא הדגיש לפני בני הזוג, כי הוא רואה במבקשת ובילדיה ילדיו הוא. המנוח לקה בהתקף לב ואושפז. משהחלים התארח אצל המבקשת במשך כחודשיים וחצי; גם בתקופה זו שוחח המנוח פעמים רבות עם בני הזוג וחזר והדגיש באוזניהם, כי הוא רואה המבקשת ובילדיה ילדיו הוא וכי אחרי מותו כל רכושו יהיה שלהם. המצהיר בתצהיר ת/ 3הנו בעל אטליז אצלו בקר המנוח. להלן אביא מדברי המצהיר: הוא הכיר המנוח במשך כ- 20שנה ותמיד אמר המנוח, כי הוא רואה את המבקשת כבתו ואת ילדיה כנכדיו וכי ישאיר רכושו אחרי מותו למבקשת. אחרי התקף הלב שוחח עמו המנוח מספר פעמים, בחודש האחרון לחייו אמר המנוח הרבה פעמים למצהיר, כי המבקשת תקבל את כל עזבונו אחרי פטירתו. לא ב"כ המתנגדת ולא ב"כ האפוטרופוס שהצטרפה למתנגדת בהתנגדותה ביקשו לחקור המצהירים על תצהיריהם ועל כן אין אני רואה מניעה להתייחס לתוכן התצהירים הנ"ל כתוכן אמת. .3אשר לאי עריכת זכרון דברים לפי סעיף 23(ב) רואה אני בזה פגם פורמלי שניתן להתגבר עליו לפי ההוראה שבסעיף 25, אם לבית-המשפט לא היה ספק באמיתות הצוואה, אבל השאלה העיקרית, המתעוררת בבקשה זו היא, אם התצהירים ת/1, ת/2, ת/ 3מהווים צוואה בעל-פה לפי ההגדרה של סעיף 23(א). סעיף 23(א) מורה, כי שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לעשות צוואה בעל-פה לפני שני עדים. אין טענה שהמנוח היה שכיב מרע. לכן השאלה היא, אם עולה מהתצהירים הנ"ל, כי ראה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות. .4מדברי ב"כ המבקשת עולה, כי המנוח לקה בהתף לב כשני חודשים וחצי לפני פטירתו, אושפז בבית-חולים רמב"ם במשך 10ימים ולאחר שיחרורו עבר לגור אצל המבקשת ונפטר ב-23.1.82, כאשר עדיין הוא מתארח אצלה. האם הנסיבות הצדיקו סברת המנוח - אם בכלל סבר כך ובשאלה זו אדון בהמשך דברי - כי הוא מול פני המוות? שאלה זו, אם הנסיבות הצדיקו הסברה, היא היסוד האוביקטיבי שאת מציאותו דורש החוק. יסוד זה ניתן להוכיח, בין היתר, על ידי תעודת רופא, אך שום תעודה לא הוצגה. נהפוך הוא, בני-הזוג גראור הצהירו בסעיף 5לתצהירים כי לאחר אישפוזו החלים המנוח ובמצב זה היו להם אתו שיחות שבמהלכן הביע רצונו שהמבקשת תירש אותו. בעל האטליז הצהיר בסעיף 6לתצהירו, כי לאחר שיחרורו מביתהחולים היה המנוח נכנס לאטליזו של המצהיר ובהזדמנויות אלה היה המנוח מדגיש, כי רצונו הוא שהמבקשת תירש אותו. משהוכח, כי המנוח החלים מהתקף לבו, יצא לרחוב ונכנס לאטליז אין מקום להסיק, בהעדר תעודת רופא, כי היו קיימות נסיבות אובייקטיביות המראות שהמנוח הרגיש, כי קיצו קרוב. אולם בזה טרם מיציתי את הוראות סעיף 23(א). ליד היסוד האוביקטיבי הנ"ל קיים גם יסוד סוביקטיבי בסעיף 23(א): המוריש צריך לראות עצמו מול פני המוות. הדגשתי לעיל, כי המנוח החלים וכי הוא יצא את הבית ושוחח עם בעל האטליז פעמים רבות: מכל אלה בוודאי אין להסיק המסקנה, שהמנוח ידע שימיו ספורים - כטענת ב"כ המבקשת מוכן אני להניח, כי מחשבות על מוות העסיקו את המנוח, מחשבות מובנות מאליהן אצל אדם בגילו של המנוח שהיה קרוב ל- 70שנה. אבל ממחשבות כאלה ועד המסקנה, כי המנוח ראה עצמו מול פני המוות, רב המרחק. .5אני מקבל דברי המצהירים לפיהם הביע המנוח לפניהם את רצונו, כי המבקשת תירש אותו, אבל משדיבורים אלה נאמרו לא במסגרת התנאים של סעיף 23(א) אין להם, לדיבורים אלה, נפקות משפטית. היתה למנוח יותר מהזדמנות אחת לערוך צוואה בכתב כחוק. .6לאור הנ"ל דוחה אני את הבקשה. המבקשת תשלם הן למשיבה והן לאפוטרופוס הכללי שכ"ט עו"ד בסך 000, 10שקלים. סכום זה ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל. צוואהירושהבעל פה