החזרת רכב שנתפס ע''י המשטרה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא החזרת רכב שנתפס ע''י המשטרה: .1ערר המערער הוא על החלטת שופט השלום בנצרת (כב' השופט ג'יג'י) מיום .2.10.1981בהחלטה נשוא הערר דחה השופט המלומד את בקשת הערר להורות, שכלי רכב אשר נתפס על-ידי המשטרה במהלך חקירה, יימסר לו. טענתו היתה, שהוא הבעלים של הרכב, ועל כן, יש למסור לו את כלי הרכב. בדיון בפני השופט המלומד היתה עמדת המשטרה, שהיא מוכנה למסור את כלי הרכב לפי שיורה בית המשפט במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט- 1969[4] (להלן "הפקודה"). מסתבר, שכלי הרכב לא נחוץ היה עוד לצרכי חקירה, וגם כתב אשום לא הוגש בגין התלונה הוגשה למשטרה בקשר לכלי רכב זה. .2העורר הוא זה שפנה לשופט המלומד בבקשה, שכלי הרכב יימסר לו. אך הוא לא היה היחיד שביקש זאת. גם אחר בשם סולימן זקוט ביקש זאת ואף היה מיוצג על-ידי עו"ד יאסין בעת הדיון בבקשה. בדיון שנתקים בפני השופט המלומד, הוברר, שכלי הרכב אינו רשום לא על שמו של המערער ולא על שמו של זקוט הנ"ל. גם הוברר, שהוא נתפס אצל אחר ולא אצל אחד מהם. גם הוברר שכלי הרכב עבר מיד ליד, ולאחר שיצא מידיו של העורר עבר מספר ידיים. ואף נשמעה טענה, שהוא נמכר בתמורה ובתום לב לפחות פעמים לאחר מכן. בין היתר, עלולה להתעורר השאלה, אם לגבי מי מהקונים של הרכב, לאחר שזה יצא מידיו של המערער, לא חלה תקנת השוק, במובן סעיף 34לחוק המכר תשכ"ח- 1968[5], מבלי, כמובן, שאחווה דעתי גבי סיכויה של טענה זו. .3בנסיבות שהובאו בפני השופט המלומד, הוא סבור היה, שלא ניתן להחליט בעניין זכויות הבעלות והחזקה בכלי הרכב, ועל כן, הורה למשטרה להמשיך ולהחזיק בכלי הרכב, עד שיוחלט על-ידי בית משפט מוסמך בהליכים אזרחים למי לתיתו. העורר, אשר לא שבע נחת מהחלטה זו, הגיש את הערר הנוכחי. .4שתיים הן השאלות המתעוררות בערר זה: א. האם מוסמך בית-משפט זה לדון בערר. ב. גם אם מוסמך בית-המשפט לדון בערר - האם לעיצומו של ענין יש להיעתר לערר. .5אשר לשאלה הראשונה, דעתי היא שאין זכות ערר על החלטתו של שופט השלום לבית משפט זה, וממילא דין הערר להידחות. הנני סבור שהחלטתו של השופט המלומד איננה פסק-דין כמובנו בסעיף 29(א) לחוק בתי המשפט [6], באשר אין היא קובעת זכויות בתפוס, וכל שמתבקש בית המשפט לעשותו במסגרת דיון לפי סעיף 34לפקודה היא לקבוע זמנית מה ייעשה בתפוס, שנתפס על-ידי המשטרה, מבלי להכריע ביחס לזכויות האמיתיות ביחס לאותו תפוס. החלטתו של שופט שלום בדיון לפי סעיף זה אינה בעלת אופי שיפוטי בלבד והיא מקפלת בתוכה, סמכות אדמיניסטרטיבית להחליט ביחס לתפוס, גם אם הלך המחשבה והשיקולים שינחוהו יכול שיכללו שיקולים משפטים. (ר' לענין זה את ע"פ 239/81 פרח נ' היועמ"ש בעמ' 1045[1]). מכיוון שסעיף 29(א) לחוק בתי משפט [6], אינו חל, יכול היה המערער להיוושע בשאלת הערר לבית-משפט זה, רק אם היתה מוקנית לו זכות לערר בפקודה עצמה, אך זכות כזו אינה בנמצא בפקודה. כשמצא המחוקק גבי עניינים אחרים, הנדונים בפקודה, להעניק זכות ערעור, עשה כן. (ר' סעיף 12לפקודה [4]). משלא עשה כן לגבי החלטת שופט עפ"י סעיף 34לפקודה, לא מקרה הוא, ומכל מקום, ללא זכות ערר, זכות כזו אינה קימת. .6עמדתה של באת-כוח היועמ"ש היתה, שאין לבית משפט זה סמכות לדון בערר, באין זכות ערר על החלטה לפי סעיף .34היא הסתמכה בענין זה על פסק הדין בבג"צ 329/77 דבראשווילי נ' השופט חסון [2] בעמ' .542אלא שבפסק דין זה, הועלתה אמנם הטענה שאין זכות ערר על החלטה לפי ס' 34, וזו היתה גם דעתו של בא-כוח היועמ"ש שם, אך בית המשפט לא החליט בטענה זו. השאלה נדנה והוכרעה ישירות, עד כמה שהצלחתי לברר, רק בבית-המשפט המחוזי. כוונתי היא לפסק הדין שניתן ע"י כב' השופט דבורין בב"ש (ת"א) 109/74 קראוס נ' מדינת ישראל [3]. בפסק-דינו הגיע כב' השופט דבורין למסקנה, שאין זכות ערר על החלטת שופט שלום עפ"י סעיף 34לפקודה. ראית לי, עם כל הכבוד, מסקנתו בהחלטתו וכן נראים לי עיקרי נימוקיו. התוצאה היא שדין הערר להידחות. .7אוכל להוסיף, כדי להפיס דעתו של בא-כוח העורר, שגם לגופו של ענין, לא היה סיכוי לערר שיתקבל. בנסיבות כפי שהובררו בפני השופט המלומד, לא היה מקום, שהשופט המלומד יעדיף את העורר על פני האחר, אשר טען לזכויות בכלי הרכב. הזכויות ביחס למכונית לא היו ברורות דיין, כלי הרכב לא נתפס אצל העורר, ובנסיבות אלה, לא היה מקום לצוות על מסירת המכונית לעורר דווקא. עומדת לעורר הדרך לפתוח בהליכים אזרחיים למתן פסק-דין, אשר יהיה בו, אם אמנם יוכיח העורר את זכויותיו גבי המכונית, להביא למסירת המכונית לערר. במסגרת הליכים אלה יוכל העורר גם לקבל סעד זמני של מסירת החזקה במכונית לידיו, אם אמנם יתקימו אותם תנאים ונסיבות שיצדיקו זאת. על סמך כל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את הערר. כן אני מחייב את העורר לשלם למדינה ולסולימן זקוט - שני המשיבים אשר התיצבו וטענו בפני - את סכום של 400שקל לכ"א מהם כהוצאות שכ"ט בערר זה. משטרהרכב