בכתב התביעה מפרטת התובעת את טענותיה ביחס לרשלנות הבנק המבקש וחוסר תום ליבו, בכך שלא יידע אותה כעולה חדשה על כך שקיים חוזה ביטוח מסוג זה לטובתה, אלא הסתפק בהחתמה על מסמכים, למרות שידוע היה כי מדובר בעולים חדשים שאינם יודעים עברית, ואינם מתמצאים בענינים כגון אלה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הלוואה מהבנק לעולים חדשים / החתמת עולים חדשים שלא יודעים עברית על הסכם בבנק: התובעת היא אלמנתו של המנוח שרבטייב, אשר נפטר ביום .1.4.86 ביום 29.3.82 חתמו התובעת ובעלה המנוח על הסכם הלוואה עם הבנק הנתבע, ובו נקבע כי ההלוואה שנלקחה לצורך רכישת דירה תיפרע ב- 240תשלומים ל- 20שנים. במועד חתימת הסכם ההלוואה, הוחתמו התובעת ובעלה על הסכם הצטרפות לפוליסת ביטוח, שבין הבנק הנתבע לבין חברת הביטוח הסנה (ת/2), אשר עליו חתמו גם חברת הביטוח וגם הבנק הנתבע. על פי הסכם המסגרת שנחתם בין חברת הביטוח לבין הבנק הנתבע (ת/4), נקבע, בין יתר התחייבויותיה של חברת הביטוח, כי במקרה של פטירת אחד הלווים, תפרע חברת הביטוח את יתרת ההלוואה הבלתי מסולקת לבנק (ראה סעיף 2.2להסכם וסעיף 10.1לו). על פי אישור הביטוח ת/ 5אישרה חברת ביטוח "הסנה", כי התובעת ובעלה המנוח מבוטחים על פי הסכם המסגרת הנ"ל, ואף נקבע סכום פרמיה שנתי, אשר שולם יחד עם תשלומי המשכנתא. התובעת שילמה את כל תשלומי המשכנתא והפרמיות כסידרם, ואף המשיכה בתשלומים לאחר פטירת בעלה. רק בשנת 1989, כאשר החלה בהליכי גרירת משכנתא עקב רכישת דירה חדשה, הודיעה לבנק הנתבע על פטירת בעלה ואף צירפה תעודת פטירה. הודעתה זו לא באה משום שהיתה מודעת לזכויותיה על פי חוזה הביטוח, אלא משום שנתבקשה לציין את שמות הלווים, ואז מסרה כי בעלה נפטר. גם בשלב זה, לא הודיעה הבנק ולא מי מעובדיו על זכויותיה על פי חוזה הביטוח, היינו, על זכותה להפסיק לשלם את תשלומי המשכנתא, ולזכות בסילוק יתרת ההלוואה על ידי חברת הביטוח. מאידך גיסא, המשיך הבנק הנתבע לגבות מן התובעת את החזרי ההלוואה ואת פרמיות הביטוח. רק בסוף שנת 1992, כאשר בנה של התובעת נטל אף הוא הלוואה לצורך רכישת דירה - וביקש וקיבל הסברים על טיבו של הביטוח שנעשה לו - הוברר לתובעת, כי היתה זכאית החל מיום פטירת בעלה לסילוק יתרת ההלוואה, ועל כן לא היה עליה לשלם את כל התשלומים ששילמה מאותו יום לבנק. בתביעתה המקורית תבעה התובעת את הבנק ואת חברת הביטוח. בהחלטת ביניים מיום 10.3.94דחיתי את התביעה כנגד חברת ביטוח בשל היעדר עילה כנגד חברת הביטוח ובשל התיישנותה על פי חוזה הביטוח. ואולם, בכל האמור לעילות התביעה כנגד הבנק נאמרו הדברים הבאים: "דעתי היא כי התביעה במהותה איננה על פי חוזה הביטוח, ועל כן איננה יכולה להיות מכוונת כנגד חברת הביטוח, שהרי ברור כי מבחינה זאת התביעה התישנה, ואף לא מולאה חובת ההודעה המיידית. התביעה במהותה מכוונת כנגד הבנק המשיב בעילות שונות לחלוטין, והן כמפורט בסעיפים 21 , 22 לכתב התביעה. בסעיפים אלה מפרטת המשיבה [התובעת] את טענותיה ביחס לרשלנות הבנק המבקש וחוסר תום ליבו, בכך שלא יידע אותה כעולה חדשה על כך שקיים חוזה ביטוח מסוג זה לטובתה, אלא הסתפק בהחתמה על מסמכים, למרות שידוע היה כי מדובר בעולים חדשים שאינם יודעים עברית, ואינם מתמצאים בענינים כגון אלה. עילות תביעה אלה, אינן עילות תביעה על פי חוק חוזה הביטוח, כי אם על פי דיני החוזים והנזיקין, וקשורות אף ביחסי בנק לקוח, ועל כן אינן מתישנות אלא בתוך 7שנים מיום שנודע על עילת התביעה". (ראה ההחלטה בהמ' 125927/93 [3], עמ' 4-5). אני מאמץ החלטה זאת כחלק מפסק הדין. בכתב התביעה המתוקן שהוגש בעקבות החלטה זו, נתבע הבנק בלבד בעילות של: רשלנות, המתבטאת באי מתן הסברים לתובעת על זכויותיה, למרות שידע כי מדובר בעולה חדשה שאינה דוברת עברית; הפרת חובות בנק כלפי לקוחו ליידע את התובעת בעת עריכת ההסכם על משמעותו והשלכותיו; התנהגות שלא בתום-לב ושלא בדרך מקובלת (ראה סעיפים 21- 22לכתב התביעה המתוקן). הנתבע טוען בכתב הגנתו המתוקן, כי עם היוודע לו דבר פטירת המנוח, לטענתו רק ב-31.8.92, זיכה את חשבונה של התובעת בדיעבד בסכומי הפרמיות מיום הפטירה (סעיף 16לכתב ההגנה). מעבר לכך כתב ההגנה הוא סתמי וכללי, ואינו כולל כל טענה עניינית פרט להכחשות סתמיות. ביום 30.5.94התקיים קדם המשפט האחרון על פי כתבי הטענות המתוקנים, ונקבע, כי "המחלוקת היחידה שנותרה בין בעלי הדין הינה - האם אחראי הבנק על פי העילות שהוגדרו בהחלטת הביניים לתשלום החזרי ההלוואה מיום פטירת המנוח והלאה, כאשר הסכומים אשר שולמו מאז הפטירה מוסכמים בין הצדדים" (עמ' 5). יצוין, כי למרות החלטתי באותו קדם-משפט, לא צורפו הסכומים המוסכמים שעל הבנק לשלם במקרה שייפסק כי אכן הוא חייב בהשבה, ועל כן ייקבע בסיומו של פסק-דין זה כי הבנק חייב בהשבת הסכומים, אסתפק בקביעה הצהרתית, כאשר במקרה של מחלוקת יתאפשר לצדדים לטעון טיעון נוסף. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ובו פירטה טענותיה, וכן הוגש תצהיר בנה ניסן שרבטייב. הובא לעדות עד נוסף בשם משה שרביטוב, קרוב משפחה של התובעת, אשר סייע לה בשעתו בעת החתימה על חוזה ההלוואה. הבנק מצידו הסתפק בעדותו של מר אורי אדיר, אשר משמש כממונה על ביצוע הלוואות ואחראי על מערך ההדרכה בבנק-הנתבע, אך עד זה ידע להעיד על נהלים בלבד, ואין חולקים כי לא יכול היה להעיד על מה שאירע בעת החתמת התובעת על המסמכים נושא התביעה. אומר מיד, כי בכל הנוגע לצד העובדתי שוכנעתי ללא ספק בטענות התובעת. לא רק שהבנק לא הביא מצידו כל גירסה אחרת, אלא שהתברר כי אף הטעה את בית המשפט. בסעיף 5לתצהירו אומר מר אדיר מטעם הבנק: "יצוין כי על אף נסיונותי לאתר את פקיד הבנק שהחתים את הלווים על חוזה ההלוואה ועל אישור הצטרפות, לא עלה הדבר בידי, הן בשל הזמן הרב שחלף, והן מאחר ולא ניתן לזהות את החתימה מטעם הבנק על אישור ההצטרפות". בחקירתו הנגדית אומר העד את הדברים הבאים (עמ' 13): "עשינו בדיקה אני ועוד אנשים בבנק, ולא הצלחנו לאתרו, יש לנו את שמו, אך כרגע אינני זוכר את שמו. ניסו לאתר אותו במחלקה המשפטית, אך לא הצליחו". בניגוד לאמור בתצהירו מודה, איפוא, פקיד הבנק מר אדיר, כי שמו של מי שהחתים את התובעת בזמנו ידוע לבנק, אך משום מה לא הצליחו לאתרו, בעוד שבתצהירו אומר הוא במפורש כי לא ניתן היה לזהות את החתימה, ועל כן לא הצליחו לאתר את הפקיד שהחתים בזמנו את התובעת. איני מאמין לעד זה לאחר שנתפס בעדות שאינה אמת. גם ניסיונותיו הקלושים לשכנע את בית המשפט, כי מסבירים לעולים חדשים את טיבם של המסמכים שעליהם הם חותמים לא הוסיפו אלא אף גרעו. העד מודה כי אפילו היום אין מסמכים ברוסית, למרות גל העלייה הגדול מרוסיה (עמ' 12), ואף אין דפי הסבר ברוסית. לא נותרה אלא גירסת התובעת שלא נסתרה בחקירה הנגדית, ואף אושרה על ידי משה שרביטוב שנכח בעת החתמתה של המסמכים. לגירסתה, המהימנה עליי, בעת החתימה לא ידעה כלל עברית, ואף לא ידעה משמעותו של המושג "ביטוח". התובעת הבינה אומנם כי היא חותמת על הסכם הלוואה, אשר מחייבה בתשלומים ל- 20שנה לצורך רכישת דירה, אך לא היתה מודעת כלל כי בד בבד הצטרפה לחוזה ביטוח, אשר מזכה אותה בין השאר במקרה של פטירת בעלה, בסילוק יתרת ההלוואה. ודאי שלא היתה מודעת לכל החובות הנלוות, כמו חובת ההודעה על פטירה, או זכות הגשת תביעה לשם הפסקת תשלומי הפרמיות והחזרי המשכנתא. איש לא הסביר לתובעת כי בנוסף להסכם ההלוואה היא זוכה גם בביטוח נלווה, ומה המשמעות של ביטוח זה, כאשר אף המושג "ביטוח" היה זר לה. למעשה, התנהגותה של התובעת מעידה על עצמה כי אכן גירסתה אמת. קשה לשער כי לו היתה התובעת יודעת כי זכותה להפסיק לשלם את תשלומי המשכנתא, ונוכח מצוקתה הכלכלית, היתה ממשיכה לשלם את התשלומים החודשיים, מבלי לפנות לבנק בתביעה להפסקת התשלומים. גירסת התובעת לא רק שהיא מהימנה, אלא שהיא הגירסה היחידה הסבירה בנסיבות העניין. אלה העובדות, והשאלה היא מהי משמעותן המשפטית. ראשית, לטענה שהועלתה בראשונה בסיכומים, על ידי הנתבע ולא נקבעה כלל כפלוגתא, והיא, כי מכיוון שהתובעת טוענת שלא הבינה על מה היא חותמת, הרי לא נעשה דבר ולא נכרת כלל חוזה. מעבר לעובדה שהטענה לא נטענה כלל - ועל כן ניתן היה שלא להתייחס אליה כלל ומעבר לעובדה שהאסמכתאות שאוזכרו, אינן לעניין, באשר נוגעות הן לסיטואציות שונות לחלוטין, הרי נתפס בא-כוח הנתבע לטעות גם ביחס למהותה של עילת התביעה. אין מדובר בתביעה לקיומו של חוזה, אלא בטענה כי הבנק התרשל, או שלא קיים את חובתו כבנק כלפי לקוח, ועל כל חייב הוא בהשבת הסכומים שגבה. חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, אשר קבע חובות מיוחדות של בנק כלפי לקוחו קובע בסעיף 3: "לא יעשה תאגיד בנקאי, במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה, או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן - הטעיה). בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים. .1המהות והטיב של השירות...". מעבר לכך, קיימת חובת תום הלב בעת מו"מ על כריתת חוזה (סעיף 12לחוק החוזים (חלק כללי), אשר כרוכה בה חובת גילוי מלא ונאות, וכן חובת קיומו של חוזה בתום-לב (סעיף 39לחוק החוזים). השאלה היא, אם עמד הבנק בחובותיו אלה כאשר עסק בהחתמת התובעת ובעלה המנוח על טופסי ההצטרפות להסכם הביטוח, וכן כאשר הודע לו בשנת 1989, בעת הליכי גרירת המשכנתא, על פטירת המנוח. דעתי היא, כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, כאשר מדובר בעולים חדשים מרוסיה, שלא רק שאינם יודעים את השפה העברית, אלא שעצם מושג הביטוח זר להם, לא עמד הבנק בחובותיו האלמנטריות הן על פי דיני החוזים, הן על פי חוק הבנקאות, והן על פי דיני הרשלנות. ואבהיר עמדתי. בעניין זה עסק בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 31/90 [2] בעמ' .61 בהתייחסו להנחיות המפקח על הבנקאים דאז, מר מאיר חת, אשר הורו לבנקים בכל הנוגע לעולים מרוסיה, להקפיד על מתן הסבר מפורט על משמעות הפעולה שהם מבצעים, שכן אותם עולים לא היו רגילים בארץ מוצאם לשירותים בנקאיים, אומר בית המשפט: "אמנם לא נראה על פניו שהחוזר נ/ 1(הוא חוזר המפקח על הבנקים - ד' א') הוא כלל מכללי הנגיד המחייבים את הבנקים, על פי סעיף 5לחוק, אבל יש בו במסמך זה משום העמדתם של הבנקים על חובתם כלפי עולים חדשים, לתת להם הסבר מפורט ככל האפשר על משמעות הפעולה, עד כדי תרגום נוסח החוזה עליו הוא עומד לחתום". ובהמשך: "לסיכום שאלה זאת, את המחדל של הבנק אנו רואים בכך שלא הסבירו ללקוח שלהם הערב, שאינו יודע את השפה, שלמרות שהבנק הוא בנק למשכנתאות וההלוואה ניתנה לשם רכישת דירה פלונית, הבנק פוטר עצמו מלדאוג שאכן תירכש דירה ותירשם משכנתא ושהערב יתפס וישלם גם בלא שתהא לו בטוחה לחזור עליה". המשך הדיון בפרשה זאת בבית המשפט העליון, הנוגע בשאלה אם הערב הינו לקוח בכל הקשור ליחסי בנק-לקוח, אינו נוגע לענייננו, שכן במקרה שלפנינו אין חולקים, כי התובעת היתה בכל הזמנים הצריכים לתביעה לקוחה של הבנק הנתבע, ואולם בכל הנוגע לחובתו של בנק כלפי לקוח, קובע הנשיא שמגר (שבסופו של דבר התקבלה דעתו בדיון הנוסף אף ביחס למעמד הערב כלקוח) כדלקמן (ע"א 1304/91 [1], בעמ' 322): "התכלית החקיקתית שאותה בא חוק הבנקאות (שירות ללקוח) להשיג הייתה הגנה על הציבור שבא במגע עם המערכת הבנקאית. הדבר נעשה בדרך של קביעת חובות ונורמות התנהגות מפורטות ועל ידי הסמכת הגורמים המקצועיים כמו נגיד בנק ישראל, לקבוע כללי התנהגות במגזרים מסוימים, כאשר הפרת החובות עשויה להצמיח חבות הן במישור הפלילי, והן במישור האזרחי". דעתי היא, כי הבנק הנתבע במקרה שלפנינו לא נהג באמות המידה הנדרשות מבנק כלפי לקוחו. מדובר, כאמור, בעולים חדשים מרוסיה אשר לא רק שאינם יודעים את השפה העברית, אלא שעצם מושגי השירות הבנקאי, ומושג כמו ביטוח, הם מושגים זרים להם. אין די בהחתמת לקוח מסוג זה על מסמכים וגביית הפרמיה אחר כך, מתוך הנחה שהלקוח יבין על איזה מסמך הוא חותם ומהן זכויותיו על פי מסמך זה. היה על הבנק לאמץ אותן הנחיות שניתנו בזמנו על ידי המפקח על הבנקים - ואשר אף העד מטעם הבנק אישר כי היום נוהגים כך - וליתן לתובעת ולבעלה המנוח הסבר מלא על טיבם של המסמכים שעליהם הם חותמים, אילו זכויות הם מעניקים ואילו חובות הם מתחייבים בגינם. לנוכח גל העלייה הגדול מרוסיה, היה ללא ספק מקום לדפי הסבר ברוסית, אשר יבהירו לעולים את משמעות המסמכים עליהם הם חותמים. דבר מכל אלה לא נעשה במקרה שלפנינו. עובדה היא, כי בשנים שלאחר מכן, בשנת 1992, כאשר בנה של התובעת ביקש לקבל משכנתא, הוסבר לו במפורש מהותו של מסמך ההצטרפות לביטוח, ומשמעות הביטוח (עמ' 10). משמע - אפשר גם אחרת. גם כאשר ביקש התובעת בשנת 1989 לגרור המשכנתא לדירה אחרת שרכשה, ובהזדמנות זאת אין ספק כי יידעה את הבנק על פטירת בעלה (סעיף 10לתצהיר התובעת), לא נמצא איש מבין היועצים והמומחים השונים המועסקים על ידי הבנק, אשר יידע את התובעת האלמנה על זכותה להפסיק לשלם את תשלומי המשכנתא. התנהגות זאת של הבנק, היא חמורה בעיניי הן מן הבחינה המוסרית והן מן הבחינה המשפטית. לא יכול להיות ספק כי בעת ביצוע ההליכים לגרירת המשכנתא ידעו עובדי הבנק את זכויותיה של התובעת, ואף על פי כן המשיך הבנק לגבות ממנה את הפרמיות ואת סכומי ההחזר מבלי ליידעה. האם נעלמו מפקידי הבנק-הנתבע כללי התנהגות אנושית מינימליים? מדוע היה צורך לנצל אי-ידיעתה של אלמנה, עולה חדשה, ולהמשיך לגבות ממנה את תשלומי המשכנתא? לכך לא בא כל הסבר מפי בא-כוח הבנק. דעתי היא, כי מדובר ללא ספק בהתנהגות שלא בתום-לב בקיומו של חוזה. המסקנה היא איפוא כי הבנק הפר את חובתו על פי חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, את חובת תום הלב שלו על פי דיני החוזים ואת חובת הזהירות שלו על פי דיני הנזיקין. עצם העובדה שהבנק מודה בה, כי החל משנת 1992- כאשר הוברר לו כי התובעת מבקשת לממש זכותה - החזיר את הפרמיות שנגבו החל ממות המנוח, אך לא מתחילת הביטוח, שומטת אף היא את הקרקע מן הטיעון כי החוזה אינו קיים. טענה זו דחיתי מטעמים אחרים בתחילת הדברים ומלמדת אף היא על התנהגות שלא בתום-לב בקיומו של חוזה. אני מקבל איפוא את תביעת התובעת ומחייב את הבנק הנתבע להחזיר לנתבעת את כל התשלומים ששילמה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הכול החל מיום פטירת בעלה (1.4.86) ועד ליום פסק הדין. אשר לתשלומים ששולמו לאחר הגשת התביעה, הצו הוא הצהרתי בלבד. אין לי אלא לקוות כי הבנק לא יתחמק מלמלא אחריו ולא יגרור את התובעת לתביעה כספית נוספת שתחייבו בהוצאות נוספות. כיוון שהסכומים כאמור לא הוגשו בהסכמה, אם תתעורר מחלוקת ביחס אליהם יוכלו הצדדים לפנות לבית המשפט בבקשה בדרך המרצה, לשם יישובה של המחלוקת. הוצאות משפט, לרבות אגרת בית משפט כפי ששולמה וכן שכ"ט עו"ד בסך 000,10 ש"ח, ישולמו על ידי הנתבע. חוזהבנקעולים חדשים