בית המשפט ציין בפסיקתו לכבי הרכיב הנפשי בעבירת הסחיטה באיומים כי במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. אכן, מאיים אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, לכך כי דבריו יפחידו את המאויים, פוגע בערכים מוגנים על-ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפרט - באותה מידה ממש כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה" (רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96, בעמ' 127 פיסקה 39). הדברים נאמרו אכן ביחס לעבירת האיומים, אולם אין מחלוקת שהם ישימים ורלבנטים גם לעבירת הסחיטה באיומים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא היסוד הנפשי בעבירת סחיטה באיומים: 1. ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל אביב, כב' השופט מ' פלד, ס"נ בת"פ 5950/09 מיום 22.4.10. בית-משפט קמא הרשיע את אריה אלפרון (להלן: "אלפרון" או "המערער") בביצוע עבירה של סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). על המערער הוטלו 20 חודשי מאסר, מתוכם 12 לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי בן 12 חודשים, שהוטל עליו בת"פ 1803/07 של בית-משפט השלום בתל-אביב. בית-משפט קמא הפעיל את המאסר על תנאי באופן, שארבעה חודשים ירוצו בחופף לעונש המאסר שהוטל בגין תיק זה, ו- 8 חודשים ירוצו במצטבר לו. סך הכל על המערער לרצות, איפוא, 20 חודשי מאסר בפועל. כמו-כן הוטל עליו קנס כספי בסך 5,000 ₪. האישום 2. כתב האישום שהוגש בעניינו של המערער מתייחס ל- 2 אירועים ולשני מתלוננים שונים. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום עסק המערער באיסוף בקבוקים לצורך מיחזור. במהלך החודשים יולי - אוגוסט 2009 הגיע המערער למסעדת מאראבו ברמת-גן (להלן: "המסעדה"). במקום נכח פרנק עמשלום, מבעלי המסעדה (להלן: "המתלונן" או "עמשלום"). המערער, על-פי הנטען, התפרץ למסעדה, כאשר הוא צועק ומבקש לדבר עם המנהל. המתלונן הציג את עצמו ובתגובה אמר לו המערער, כי הגיע לאסוף את הבקבוקים. המתלונן הודיע לנאשם כי אינו מעוניין בכך. או אז הציג את עצמו המערער כאריה אלפרון, הביט במתלונן במבט מאיים וניסה להניעו להסכים להצעה, אך המתלונן סירב. המערער הגיע שוב למסעדה ביום 23.7.09. הפעם נכח במסעדה קניין המסעדה שלמה חביב (להלן: "חביב"). המערער ניסה להניע את חביב להעביר אליו את הבקבוקים המיועדים למיחזור, תוך שהוא מציג את עצמו כאריה אלפרון. לטענת המדינה, הציג עצמו המערער בשמו, במטרה להפחיד את חביב. חרף סירוב של חביב, הכין המערער את השקיות בהן נמצאו הבקבוקים לשם לקיחתם, יצא מהמסעדה והחנה את רכבו בסמוך אליה, על-מנת לאסוף את הבקבוקים. המערער נעצר על-ידי המשטרה בטרם הספיק לקחתם. 3. בגין אירועים אלו יוחס, כאמור, למערער ביצוע עבירת סחיטה באיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק. המערער כפר בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום. ממצאי בית-משפט קמא 4. טענתו המרכזית של המערער היתה, כי כל חפצו היה ליצור קשר עסקי, שיאפשר לו לאסוף את הבקבוקים מן המסעדה, והכל בהתאם למקובל, ללא איומים, תוך ניהול משא ומתן, ככל אדם מן הישוב. בית-משפט קמא דחה טענה זו, תוך קביעת ממצאי-מהימנות באשר לעדים שהיו בפניו. 5. עדותם של המתלוננים עמשלום וחביב זכתה לאמון, כמו גם עדותם של העדים הנוספים, שהעידו מטעם התביעה. על בסיס האמון שניתן במתלונן נקבע, כי סדר הדברים באירוע הראשון היה כמתואר בכתב האישום. המערער נכנס בקולניות דרך דלת הספקים והציג עצמו בשמו, רק לאחר שהמתלונן אמר לו כי הוא עובד עם חברה מסודרת בנושא הבקבוקים ואינו מעוניין בשירותיו. המערער לא הירפה מהמתלונן ועמד על-כך, שיעביר לטלפון הסלולורי שלו את מספר הטלפון שלו. הסיטואציה, מבחינתו של המתלונן, הפכה לא נעימה, כשהמערער נעץ בו מבטים חודרים ויצר נוכחות מאיימת. המתלונן לא הזמין משטרה באירוע הראשון, אולם התייעץ עם איש משטרה כיצד לנהוג אם יחזור המערער. הוא סיפר על-כך גם לשותפו. תחושתו הכללית היתה של חשש. 6. באשר לאירוע השני - התקבלה עדותו של חביב, ולפיה המערער הודיע למי מעובדי המסעדה כי בא ליטול את הבקבוקים. בתגובה יצא חביב אל המערער וחזר מספר פעמים על-כך שהמסעדה עובדת עם חברה אחרת בנושא זה והוא - חביב - אינו רוצה בשירותיו. המערער עמד על-כך שיראה את הבעלים. רק כשנאמר לו שהבעלים איננו וחביב אינו יכול להחליט בנושא זה, הציג המערער את כרטיס הביקור שלו הנושא את שמו. בהמשך ירד המערער למקום הימצא הבקבוקים, קשר שתי שקיות בקבוקים והזיז, כאמור, את רכבו באופן שיתאים לאיסוף הבקבוקים כולם. 7. עדים נוספים לאירוע השני היו יואב בר (להלן: "בר"), אף הוא מבעלי המסעדה, ויהודה שרף, מאבטח המסעדה (להלן: "שרף" או "המאבטח"). גירסתם אישרה ותמכה בעדותו המרכזית של חביב, והיתה אמינה על בית המשפט. שרף סיפר, כי במועד האירוע פנה אליו המערער וביקש להכניס עגלה למסעדה. שרף השיב לו כי ניתן לעשות זאת רק מהדלת האחורית של הבנין. למרות זאת, כשהגיע שרף למקום מצא את המשאית של המערער חונה, כאשר חלקה האחורי מופנה לכיוון מקום הימצא הבקבוקים (עמ' 41 ש' 9 - 10). המערער הכחיש כי פנה לשרף בעניין העגלה. לדבריו, הוא אכן פנה לשרף, אולם זאת רק כדי לברר מקומם של השירותים. כאמור, בית-משפט קמא העדיף את גירסת שרף. תמיכה לגירסתו של שרף מצוייה בדברי איש המשטרה רס"ר דניאל לב ארי (להלן: "לב ארי"), שישב עם המערער במכונית המשטרה לאחר האירוע השני. זה האחרון תיעד במזכר ת/6, כי המערער אמר לו "מזל שלא לקחתי את הבקבוקים, על אף שהתכוונתי לעשות את זה". 8. בחקירתו במשטרה טען המערער, כי לא אמר את שמו למתלוננים. אליבא דבית-משפט קמא, מכך משתמע כי הבין היטב את משמעות השימוש בשם אלפרון וכי היה ברור לו כי השימוש בשם זה יש בו כדי להטיל מורא ואימה על הבריות (עמ' 82 להכרעת הדין). רק בחקירתו הנגדית אישר המערער, כי הציג עצמו כאריה אלפרון בפני חביב, אך התקשה לספק הסבר סביר מדוע שיקר בענין זה במשטרה. בכך מצא בית-משפט קמא חיזוק למסקנתו, בדבר מודעותו של המערער למשמעות ולאפקט שבאמירת שמו, בנסיבות המקרה (עמ' 81 ש' 24 - 29). ממצא עובדתי נוסף שנקבע הוא, כי אין ממש בהכחשתו של המערער כי לא התכוון לקחת את השקיות עם הבקבוקים, למרות האמור במזכר ת/6. צפייה בדיסק שצולם במצלמות האבטחה (ת/4) מלמדת, כי המערער המשיך בקשירת השקיות במשך כשתי דקות, לאחר שחביב נכנס למסעדה. גירסאותיו בעניין זה אינן מתיישבות עם דברי חביב. הדברים עומדים בניגוד לגירסתו במשטרה ולהתנהגותו בפועל, שיש בה כדי ללמד כי היה מודע היטב להיבט ההפחדה שיש לאמירת שמו, כל אימת שהוא נתקל בסירוב. 9. מסקנתו הכוללת של בית-משפט קמא היתה, כי התנהגותו של המערער נועדה כל כולה להניע את המתלוננים לפעול בניגוד לרצונם. המערער פעל בדרך מתוחכמת, כשהוא עובר משלב אחד למשנהו, תוך העצמת יסוד האיום. המערער אכן לא השמיע דברי-איום בוטים, אולם המחיש באופן חד-משמעי כי סירוב אינו בא בחשבון. המערער ניצל עד תום את המוניטין השלילי של שם משפחתו בתקשורת, וטרח לשוב ולהזכיר את שמו על-מנת להטיל אימה על המתלוננים, לבל יסרבו לו וכדי להניעם לעשות מעשה, כשלהזכרת השם אלפרון היתה השפעה מאיימת על המתלוננים, כפי שחזרו ואישרו בעדותם. הערעור 10. בהודעת הערעור מציג הסניגור שלושה טיעונים מרכזיים: (א) חרף מושכלות היסוד בנושא זה, ולפיהן ערכאת הערעור איננה מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות, יש מקום, במקרה הנוכחי, להתערב בממצאים אלה "שכן הגירסה העובדתית והמסקנות שנקבעו בערכאה הדיונית, אינן מתקבלות על הדעת". (ב) מכלול העובדות בתיק זה מצביע על-כך, כי המתלוננים והאנשים הנוספים שהיו בזמן מעשה, לא אויימו ולא הרגישו פחד. לא יתכן כי אדם יורשע בעבירה של סחיטה באיומים "מבלי שאיש מהמתלוננים לא הרגיש פחד או איום בשל מעשיו של המערער". לענין זה מפנה הסניגור לעדותו של המתלונן עמשלום, לעדותו של בר, לכך שהמערער לא נתבקש בסיומה של השיחה הראשונה לעזוב את המקום ולכך שבאותו יום לא נלקח מהמסעדה דבר והמתלונן מאשר, כי לא נעשתה אליו פנייה נוספת מצד המערער. עוד מפנה הסניגור בהקשר זה, לדבריו של המתלונן, כי המערער "לא איים עלי ולא רמז לו שאם לא יעשה איתו עסק, יקרה משהו". באשר לאירוע השני, ביסס בית-משפט את מסקנותיו על עדויותיהם של חביב, בר וכן של המאבטח שרף. גם מעדויותיהם של עדים אלה, לא עולה כי הם אויימו, חשו תחושת פחד. אדרבא, חביב אמר כי היה מדובר בשיחה רגילה, לא היו קללות או איומים. גם בר מסר גירסה דומה, ולפיה הכל התנהל בסדר. בר, שהזמין את המשטרה, העיד כי לא היו חילופי דברים עם המערער והוא הזמין את המשטרה בגלל דברים ששמע בתקשורת. באשר ללקיחת הבקבוקים - אליבא דהסניגור, התנהגות המערער בענין זה "איננה חורגת מגבולות הסביר והמקובל בענפי מסחר שונים". כל ששאף המערער הוא לקיים קשר עסקי עם המתלוננים. הוא אף הציע באופן מפורש לשלם על הבקבוקים, ומשום כך לא ניתן לומר לגביו, כי התקיים היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של סחיטה באיומים. קביעותיו של בית-משפט קמא מטשטשות את הגבולות בין התנהגות אסרטיבית במהלך נסיונות שיווק לבין התנהגות העולה כדי סחיטה באיומים. (ג) הסוגייה השלישית, שהיא לשיטתו של הסניגור הסוגייה העקרונית, הינה השימוש בשמו של המערער. לא יתכן כי שימוש בשמו של אדם מהווה, הוא בפני עצמו, משום איום: "היתכן כי המערער לא יוכל לעשות שימוש בשמו במהלך פעילות עסקית ורגילה ולגיטימית, בשל ההד התקשורתי שסובב את שם המשפחה?״. קבלת מסקנתו של בית-משפט קמא, כמוה כאמירה כי המערער לעולם לא יוכל להשתמש בשמו לצורך עסקיו. זוהי תוצאה בלתי-סבירה, המובילה בהכרח לפגיעה ביכולתו של המערער להתקיים בעולם העסקי: "לא ניתן להעלות על הדעת מצב, שבו יואשם אדם בעבירה חמורה, כגון סחיטה באיומים, לא בשל מעשיו אלא בשל הסטיגמה התקשורתית האופפת את שמו". דיון 11. המתווה הנורמטיבי זו לשונו של סעיף 428 לחוק: "המאיים על אדם בכתב, בעל-פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו - מאסר שבע שנים ...". הסעיף בנוסחו הנוכחי כולל תיקון שנכנס לחוק ב- 1980 (חוק העונשין (תיקון מס' 12) תש"מ-1980). "התיקון התבטא בכך שלסחיטה באיומים בכתב ובעל-פה נתווספה העבירה של סחיטה באיומים על-ידי התנהגות" (ראה לענין זה ע"פ 411/84, מדינת ישראל נ' לביב, פ"ד לט(1) 293, בעמ' 301 פיסקה 9 (להלן: "פרשת לביב")). בדברי ההסבר להצעת החוק שהכניסה את התיקון נאמר: "התיקון המוצע בא גם לכלול במסגרת העבירה, סוגי התנהגות עבריינית, שאינם כלולים בה כיום, אם כי הם נפוצים. לעיתים קרובות אין האיום נעשה בכתב או בעל-פה, אלא בהדגמת דברים העלולים להתרחש בעתיד (כגון: הפיכת רהיט או הריסת רכוש) בלי להוסיף להתנהגות דברי לוואי. מוצע לכן לקבוע, כי לענין זה יכול שיהיה איום בהתנהגות". 12. האמור לעיל, מתוך הצעת החוק, יש לו ביטוי קונקרטי וספציפי בנסיבות שבפנינו, ועל-כך בהמשך. מכל מקום, לאחר התיקון מזה שנים רבות (כאמור, משנת 1980 ואילך) אין מחלוקת על-כך כי איום איננו חייב להיות במילים מפורשות. התנהגות מכל מין וסוג יכולה לעלות לכלל איום. כך מעשים פיזיים, שאין לצידם אמירה כלשהי והם מדברים בעד עצמם, כך גם עיתוי של עשיית פעולה או השמעת אמירה מסויימת, כאשר העיתוי בפני עצמו או בהצטרפותו לנסיבות נוספות, יכול להוות את רכיב האיום. 13. בע"פ 5160/06 יובל טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.6.07) (להלן: "פרשת טל") נקבע, כי ההגדרות הכלולות בסעיף 428 לחוק הן הגדרות-סל, אשר נועדו ללכוד בתוכן כל סוג של פעילות אנושית. באותו ענין נקבע, כי גם הצגת תמונה יכולה להוות איום קשה וחמור. עוד נקבע, כי דרישה המהווה סחיטה באיומים, לא צריכה להיות בעלת מבנה נוסחתי, דהיינו: "אם לא - אז": "הדרישה למבנה נוסחתי מעין זה היא פשטנית, אפילו מיתממת אינה עולה בשום צורה ואופן לא מלשון סעיף 428 לא מתכליתו, ובאופן כללי - מעקרת את עבירת הסחיטה מתוכן" (פיסקה ח'). בפרשת טל הוגשה בקשה לדיון נוסף פלילי (דנ"פ 5806/07 (לא פורסם, פיסקה 8, 31.7.07)). הבקשה נדחתה. בית המשפט העליון, מפי כב' הנשיאה ד' ביניש אמר כדלקמן: "טענותיו הרבות של העותר נגד קביעת בית-משפט, לפיה הגדרת ההתנהגויות השונות הנכללות בגדר סעיף 428 הינה "הגדרת-סל", מופנות, למעשה, נגד לשון החוק, אשר היא הנוקטת בלשון מרכיבה ומכלילה בגידרה של העבירה מגוון התנהגויות. הוראת החוק נותנת ביטוי לערכים המעוגנים בה ולהכרה בכך, כי העבירה של סחיטה באיומים יכולה להיות מבוצעת בדרכים רבות ושונות ...". 13. לצד הקביעה, ולפיה עבירת הסחיטה באיומים יכולה להתגבש גם על-ידי התנהגות, יש להזכיר עוד כי מדובר בעבירה התנהגותית. חרף הדימיון במונחים (התנהגות - התנהגותית) אין לבלבל בין המושגים השונים. הכוונה היא לכך, שדרישת התוצאה איננה רכיב מרכיביה של העבירה על-פי סעיף 428 רישא, שצוטטה לעיל. לסיטואציה שבה השיג המאיים את מטרתו והתוצאה הפסולה הושגה - יוחדה הסיפא של סעיף 428 הנ"ל, ולפיה: "נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה, כאמור, או במהלכם, דינו מאסר 9 שנים". הרכיב הנפשי בעבירת הסחיטה באיומים בא על סיפוקו "... במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. אכן, מאיים אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, לכך כי דבריו יפחידו את המאויים, פוגע בערכים מוגנים על-ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפרט - באותה מידה ממש כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה" (רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 96, בעמ' 127 פיסקה 39). הדברים נאמרו אכן ביחס לעבירת האיומים, אולם אין מחלוקת שהם ישימים ורלבנטים גם לעבירת הסחיטה באיומים. 14. סיכום האמור לעיל הינו, איפוא, כי התנהגות מאיימת יכולה ללבוש פנים שונות. מגוון רב של התנהגויות, יכולות להיחשב כהתנהגות מאיימת, כאשר המסקנה המשפטית לענין זה תתקבל לאחר בחינת מכלול הנסיבות הרלבנטיות. לענין הרכיב הנפשי - די בכך שמבצע המעשים, לגביהם נטען כי הם מהווים התנהגות מאיימת, מודע ברמה גבוהה של הסתברות לאפקט שיש להתנהגותו על מי שנחשף לה. 15. על רקע האמור לעיל, תיבחנה טענותיו השונות של הסניגור: באשר לטענה הראשונה, שעניינה הצורך בהתערבות בממצאי עובדה ומהימנות - בית-משפט קמא נתן אמון בעדים שהעידו בפניו, באשר לשני האירועים בתאריכים השונים שמדובר בהם. על-פניו, אין כל סיבה להתערב בממצאי מהימנות אלה. עיון בהודעת הערעור מצביע על-כך, שגם בפי הסנגוריה אין טענות של ממש לענין האמון שנתן בית המשפט, כאמור לעיל, ולמעשה הטענות מכוונות למסקנות שהוסקו, ולא לעצם קביעת הממצאים העובדתיים על-סמך דברי העדים, בהם נתן בית המשפט אמון. הסוגייה הנקודתית העיקרית שעמדה על הפרק היתה, האם אמר המערער את שמו למתלוננים בכל אחד משני האירועים שמדובר בהם. בחקירתו במשטרה הכחיש המערער כי אמר את שמו למתלוננים, ובית המשפט העדיף את גירסת המתלוננים, ולפיה השם הוזכר בשלב מסויים בשיחה (לשלב נתייחס להלן). בדיעבד, בעדותו בבית המשפט אישר המערער, כי הזכיר את שמו, ואליבא דבית-משפט קמא "הנאשם נקלע להסברים מתפתלים וחסרי-שחר בכל הנוגע לכך, שדבק בשקר זה בחקירתו במשטרה, לפיו לא השמיע כלל את השם אלפרון, ויש בכך כדי ללמד על מטרת השימוש בשם תוך כדי השיחה עם המתלוננים, קרי - הוספת יסוד של הפחדה ואיום לשיחה" (עמ' 82 ש' 27 - 29 להכרעת הדין). המחלוקת העובדתית שוב איננה קיימת, איפוא, גם אליבא דהמערער, ונותרה על הפרק רק מסקנתו של בית המשפט באשר לסיבה שהניעה אותו, מלכתחילה, להכחיש את הזכרת שמו. לענין זה נראה, כי לא יכולה להיות מחלוקת בצידקת המסקנה של בית-משפט קמא. הדעת נותנת כי לא בכדי הכחיש המערער, בשלב הראשון, קרי - בחקירתו במשטרה, כי אמר ששמו אריה אלפרון. יש בכך ביטוי מפורש לידיעתו כי הזכרת השם היא בפני עצמה מהווה איום. ההכחשה היא ביטוי מובהק למודעות ודי בה לצורך הוכחת הרכיב הנפשי הנדרש, כפי שהוסבר לעיל. הסניגור טען לענין זה, כי "גם בהנחה כי שיקר המערער בנקודות מסויימות ... שקרים אלה אינם יכולים להוות תחליף ראייתי ליסודותיה של עבירת הסחיטה באיומים" (סעיף 56 להודעת הערעור). ולא היא. השקרים, במקרה זה, הם מוכווני-מטרה, ולא מצאנו כל פסול במסקנתו של בית-משפט קמא, כאמור לעיל. השקרים אינם סתמיים, והם מצביעים על-כך כי המערער הבין הבן היטב, כי הודאה בכך שבמהלך השיחה וכחלק מנסיונות השכנוע של המתלוננים על-מנת שיאפשרו לו לאסוף את הבקבוקים מן המסעדה, אמר להם את שמו - כמוה כהודאה בביצוע העבירה או קרוב מאד לכך. על-כן, כאמור, התכחש לכך בשלב הראשון. למעט טיעון זה בדבר נפקותם המשפטית של שקרי המערער, אין בהודעת הערעור למעשה כל השגה של ממש על ממצאי המהימנות, שעל-כן גם ללא מושכלות היסוד בתחום זה, באשר לאיפוק בו נוהגת ערכאת הערעור בהתערבות בהם, אין כל סיבה להתערב. התרחיש העובדתי, כפי שנקבע על-ידי בית-משפט קמא, משקף במדוייק את הדברים שנאמרו על-ידי העדים, ומכאן ואילך הוא ישמש מצע לדיון, כשהשאלה היא: האם בהינתן העובדות כפי שנקבעו, נעברה העבירה המיוחסת למערער. 16. באשר לאירוע הראשון - כזכור, המערער נכנס למסעדה, לא דרך הכניסה הראשית אלא מהדלת האחורית, שבה נוהגים להיכנס הספקים אל המסעדה. כניסה מדלת זו היא מעשה אדנות, משל אמר המערער כבר בשלב זה, כי הוא נמנה עם הספקים או בעלי הקשרים העסקיים (בהבדל מלקוחות של המסעדה), וזאת כמובן מבלי שהיה לו שמץ של בסיס להנחה כי הוא יִמָנה בעתיד עם הספקים או בעלי הקשרים, כאמור לעיל. הפגישה גם לא תואמה מראש, וגם בכך יש ביטוי לכוונתו של המערער להכתיב את המהלך, בהבדל מניסיון כשר להגיע להסכמה עסקית עם המתלוננים, שזוהי טענתו של המערער בדיעבד. הכניסה היתה בשעה 12 בערך, כאשר במסעדה כבר היו סועדים. המערער שאל מיד בקול רם מי המנהל. שוב, התנהגות אדנותית שלא היה לה כל מקום בשלב זה, וגרמה לכך שבעלי המסעדה פנו והסתכלו מי הדובר. כאשר התחילה השיחה העניינית, דרש המערער מהמתלונן (הכוונה למתלונן 1 - עמשלום) להעביר לידיו את איסוף הבקבוקים, והמתלונן השיב כי הוא עובד עם חברה מסודרת ואיננו רואה לנכון להחליף חברה זאת בחברה אחרת. אם אכן מדובר היה בניסיון עסקי תמים וכשר לשכנע את המתלונן, ניתן היה לצפות בשלב זה, כי המערער יציג בפני המתלונן מחיר אטרקטיבי, תנאים טובים וכיו"ב. אלא שלא כך נהג המערער. בשלב זה ולאחר הסירוב, הציג עצמו בשמו אריה אלפרון, והמשיך להתעקש כי הבקבוקים יועברו לידיו. המתלונן טען, כי בנקודת זמן זו הפך האירוע מבחינתו לסיטואציה לא נעימה, שכן המערער נעץ בו מבטים חודרים והיה "פחות נחמד". המערער הוא איש גדול, שדיבר, כאמור, בקול רם התעקש על קבלת הבקבוקים לאיסוף, ואם לא די בכך, עמד על-כך שהמתלונן ירשום בטלפון הנייד שלו את מספר הטלפון שלו, של אלפרון. צירוף הנסיבות: כניסה אדנותית ללא תיאום, דרך מקום שלא נועד למערער; הרמת קול; התעקשות, הן על העסק והן על רישום הטלפון, כאמור לעיל; ובמיוחד עיתוי הזכרת השם אלפרון לאחר הסירוב - אינם יכולים להתפרש אחרת, אלא כהתנהגות מאיימת. כאשר לכך מתווספת גם נוכחותו "הגדולה" של המערער ושינוי באורח דיבורו, כאשר הפך "פחות נחמד", המסקנה מתחזקת. לשם השוואה: בפרשת לביב, שהוזכרה לעיל, דן בית המשפט בסיטואציה שבה פרסם הנאשם לביב כתבה על תקלה שנמצאה במנעול מסויים, והוזכר רק שם של חברה אחת (החברה המתלוננת) שבה נתגלתה תקלה זו, למרות שמדובר בתקלה שהיתה משותפת לכל המנעולים מאותו סוג. בית המשפט העליון שם אמר: "אילו הביע לביב כוונתו בכתב או בעל-פה (כפי שנקבע שעשה ביחס לאישום הראשון), לא היה קושי להסיק בענייננו אותה המסקנה שהוסקה ביחס לאותו אישום, אלא שלגבי האישום השני עלינו לפרש התנהגות, ואין לפרשה כהתבטאות בכתב, או בעל-פה, בפירוש או ברמז, שאם לא כן, נמצאים אנו מרוקנים מתוכן את עבירת איום בסחיטה בהתנהגות, שהוכללה על-ידי המחוקק, באופן מפורש ומכוון, בסעיף 428 לחוק, באמצעות התיקון משנת 1980". בהמשך דן בית המשפט שם בסוגייה של הרשעה על-פי עדויות נסיבתיות, ושב והזכיר את מה שמקובל עלינו מימים ימימה, כי כאשר מדובר בהסקת מסקנה על-סמך ראיות נסיבתיות, "וודאותה של מסקנה לעולם אינה מגעת לשלמות, וטענות דומות נדחו על-ידי בית המשפט ...". לענייננו ולשיטתנו, הראיות הנסיבתיות במקרה הנוכחי מביאות לוודאות המתקרבת מאד, אם לא מצוייה בפועל, בדרגה של שלמות, במילים אחרות: לא ניתן להגיע לכל מסקנה אחרת מלבד זו שהגיע אליה בית-משפט קמא. כפי שצויין לעיל, את הדגש במכלול הנסיבות יש לשים על העיתוי בו נזרק לחלל האוויר שמו של המערער. המערער לא הציג עצמו מיד בשמו, כפי שניתן לצפות, אם אכן מדובר בפעילות עסקית שגרתית ומקובלת, שבה פלוני פונה אל אלמוני, מציג עצמו בשמו ומבקש לקשור עימו קשר עסקי כזה או אחר. השימוש בשם נעשה על דרך "קרדום לחפור בו", או שמא נכון יותר לומר, שוט המונח מעל ראשו של הצד השני בבחינת - "דע עם מי יש לך עסק, ראה הוזהרת". 17. האמור לעיל נכון ביתר שאת גם לאירוע השני. האירוע השני התרחש, כאמור, ביום 23.7.09, כשלושה שבועות לאחר האירוע הראשון. לשם הבהירות נזכיר שוב את עיקרי הדברים: המערער הגיע למסעדה והודיע לאחד מהעובדים, כי בא לקחת את הבקבוקים. זה האחרון פנה לחביב, שהוא קניין של המסעדה. חביב יצא החוצה, פגש במערער שאמר לו "אני באתי, אני רוצה לקחת את הבקבוקים, לעבוד איתכם". משהבהיר לו חביב כי ההחלטה נתונה לבעלי המסעדה, דרש המערער לראות את הבעלים. חביב אמר לו כי הבעלים נמצא בטיפול בבית-חולים, או-אז הציג בפניו המערער את כרטיס הביקור (ת/8) בו כתוב "החברה למיחזור בעיר, הבקבוק הלוהט בהנהלת אריה אלפרון". ושמא לא הבין חביב את המסר, המחיש המערער למתלונן מיהו הבעלים האמיתיים, בכך שירד למקום הימצא שקיות הבקבוקים, קשר שתי שקיות ובהמשך נעלם לפרק זמן קצר, כדי להחנות את המשאית שהביא עימו, בצורה שתתאים לאיסוף שקיות הבקבוקים. על האירועים כמתואר לעיל העיד גם העד בר. בר היה גם זה שהתקשר למשטרה והזעיק אותה. בר אמר אמנם, כי הוא לא התקשר בגלל השם אלפרון, אלא בגלל שהוא קשר את הבקבוקים, אלא שבשלב זה אמירת השם וקשירת הבקבוקים - חד הם. מדובר בהתנהגות שכל כולה התעלמות מוחלטת מרצונו של השותף הפוטנציאלי לעיסקה, בהשלטת רצונו של המערער באופן בלעדי ומוחלט. גם כאן, צירוף הנסיבות, הזכרת שמו רק לאחר שחביב אמר לו מספר פעמים שאיננו יכול להחליט ולאשר לו את איסוף הבקבוקים, שאליה נלווית הפגנת הבעלות המתואר לעיל, איננה יכולה להתפרש אלא כהתנהגות מאיימת, חד-משמעית ובוטה. הסניגור היפנה לדבריהם של המתלוננים, ולפיהם הם לא אויימו. המתלונן מס' 1 (עמשלום) "לא מצא לנכון להגיש תלונה במשטרה, כי לא היה משהו", וגם המתלונן 2 אמר, כי לא היו קללות או איומים, והחשש שלו לא נבע משום מעשה של המערער. איננו רואים להרחיב בנושא זה, משום שדבריהם של המתלוננים אינם אבן הבוחן, או לפחות לא אבן הבוחן היחידה לבחינת קיומו של איום בהתנהגותו של המערער. המבחן הוא מבחן אובייקטיבי, ובאמת המידה האובייקטיבית, מכלול הנסיבות שפורטו אינו מותיר מקום למסקנה אחרת. 18. רק כדי להשלים את התמונה נציין, כי באירוע הראשון מצא המתלונן לנכון לפנות ולהתייעץ בנושא זה עם גורם משטרתי, ובסופו של דבר הגיש תלונה במשטרה, גם אם באיחור. באירוע השני הוזעקה המשטרה מיד. גם אם הסיבה שבה נקב המתלונן היתה, החשש כי הבקבוקים אכן יילקחו על-ידי המערער, לא ניתן לנתק חשש זה ממערכת הנסיבות הכוללת. בנסיבות רגילות, די היה בסירוב של בעל הבקבוקים להעבירם לידיים כאלה ואחרות, כדי שהבקבוקים ישארו במקומם. הבנתו של המתלונן כי במקרה זה יש צורך בהתערבות משטרתית, מצביעה אף היא על החשש מפני המערער. מכל מקום, כפי שנאמר לעיל, ההתייחסות לתגובתם של המתלוננים בבחינת למעלה מן הנדרש. 19. הסוגייה הנוספת שעליה, כאמור, שם הסניגור את הדגש, עניינה השאלה העקרונית, הכיצד ניתן לשלול מאדם את הזכות להשתמש בשמו. המערער איננו אחראי לקונוטציה השלילית הנלווית לשמו ולא יעלה על הדעת לשלול ממנו את האפשרות להציג עצמו בשמו הנכון והאמיתי, אך ורק בשל הסטיגמה השלילית שדבקה בו. חרף "הדרמטיות" שבה הוצג הנושא, כאילו מדובר בסוגייה עקרונית שעניינה זכויות יסוד של המערער לעשות שימוש בשמו, בפועל מדובר בבחינת התנהגותו של המערער, כאשר המשמעות של הזכרת השם נקבעה על-סמך עיתוי השמעתו והנסיבות הנלוות האופפות את השמעתו. בטענה כי אין לבוא בטרונייה למערער על עצם הזכרת שמו, יש משום היתממות, ושמא נכון יותר לומר, התחסדות שאיננה מתיישבת עם העובדות בשטח. המערער הבין הבן היטב מהו האפקט האמיתי שיש להזכרת שמו, ועשה בו שימוש מושכל, מדוייק ומכוון מטרה, ממש כאילו היה משמיע איום מפורש שאיננו מותיר לשומע את היכולת לבחור בין קווי-פעולה חילופיים. 20. סוף דבר: מסקנותיו של בית-משפט קמא מקובלות עלינו במלואן, ואנו דוחים את הערעור לענין הכרעת הדין. באשר לעונש - בית-משפט קמא הטיל על המערער מאסר בפועל בן שנה אחת ולא נוכל לומר כי בכך החמיר עימו יתר על המידה. העבירה שבה הורשע המערער היא עבירה קשה, שפוגעת בכל מירקם החיים של בעלי-עסקים כשרים שרוצים לנהל את עיסקם בדרך הנראית להם ולקשור קשרים עסקיים עם מי שנראה להם. בע"פ 11541/05 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, ניתן ביום 21.8.06) אמר בית המשפט העליון מפי כב' השופט א' א' לוי כדלקמן: "מטבע הדברים, חוששים קורבנותיהם של מעשי סחיטה לחשוף את שאירע להם בפני רשויות החוק מחמת האיומים שהופנו אליהם. לפיכך, משנתגלו עבירות אלו, על רמת הענישה לכלול מסר שיהיה בו להרתיע הן את העבריין והן את הציבור בכללותו". הדברים מדברים בעד עצמם ואינם טעונים הבהרה (וראה לענין זה גם ע"פ 6368/09 מתן זקן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 23.8.09 פיסקה 11): "דווקא בשל הפגיעה בחופש הבחירה של הקורבן, הגוררת אי-דיווח למשטרה - על בית המשפט ליתן משקל רב לשיקול בדבר ההרתעה הכללית והפרטנית מקום בו הנפגע אוזר אומץ להתלונן בפני הגורם המוסמך". לכך מצטרפת מיהותו של העבריין שבפנינו. בית-משפט קמא ציין לענין זה, כי את העבירות נושא התיק הנוכחי ביצע המערער זמן קצר לאחר שהורשע בעבירת אלימות. למערער 9 הרשעות קודמות והוא כבר ריצה בעבר עונשי מאסר בפועל לתקופות לא מבוטלות. למרבית הצער, לא היה בכך כנראה כדי להביא אותו לכלל מסקנה, שייטיב לעשות אם יאמץ לעצמו דרכי-התנהגות שונות. נסיבותיו האישיות של המערער - נישואיו הטריים והנסיבות הנוספות שלא נזכירם מטעמים של צינעת הפרט, נלקחו בחשבון ושוקללו על-ידי בית-משפט קמא. 21. לא מצאנו ממש בטענה כי שגה בית-משפט קמא בכך שלא קיבל תסקיר שירות מבחן. גילו של המערער וריבוי הרשעותיו הקודמות מצביעים על-כך כי לא היה מקום לקבלת תסקיר. מכל מקום, מטעם המערער העיד עד אופי, ונראה כי מיצה את הטיעון לעונש במלואו. כאמור בפתיח, נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי בר-הפעלה של שנה אחת. בית-משפט קמא הלך לקראתו, כאשר קבע שמתוך תקופה זו 4 חודשים ירוצו בחופף ו- 8 במצטבר. 22. התוצאה היא שאנו דוחים את הערעור גם על ענין העונש.משפט פלילימחשבה פלילית / היסוד הנפשיאיומיםסחיטהסחיטה באיומים